Don't miss an episode! Subscribe to the Madlik podcast: Spotify | Apple Podcasts | Google Podcasts

and Join Madlik on Clubhouse every Thursday at 8:00pm Eastern so you can participate in our weekly live discussion of the Parsha

(א) וַיְדַבֵּ֨ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃ (ב) שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙ כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כׇּל־זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם׃ (ג) מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כׇּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃ (ד) וְאִתְּכֶ֣ם יִהְי֔וּ אִ֥ישׁ אִ֖ישׁ לַמַּטֶּ֑ה אִ֛ישׁ רֹ֥אשׁ לְבֵית־אֲבֹתָ֖יו הֽוּא׃ (ה) וְאֵ֙לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר יַֽעַמְד֖וּ אִתְּכֶ֑ם לִרְאוּבֵ֕ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן־שְׁדֵיאֽוּר׃ (ו) לְשִׁמְע֕וֹן שְׁלֻמִיאֵ֖ל בֶּן־צוּרִֽישַׁדָּֽי׃ (ז) לִֽיהוּדָ֕ה נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּינָדָֽב׃

(1) On the first day of the second month, in the second year following the exodus from the land of Egypt, ה' spoke to Moses in the wilderness of Sinai, in the Tent of Meeting, saying: (2) Take a census of the whole Israelite company [of fighters] by the clans of its ancestral houses, listing the names, every male, head by head. (3) You and Aaron shall record them by their groups, from the age of twenty years up, all those in Israel who are able to bear arms. (4) Associated with you shall be a participant from each tribe, each one the head of his ancestral house. (5) These are the names of the participants who shall assist you: From Reuben, Elizur son of Shedeur. (6) From Simeon, Shelumiel son of Zurishaddai. (7) From Judah, Nahshon son of Amminadab.
(ג) וְהַחֹנִים֙ קֵ֣דְמָה מִזְרָ֔חָה דֶּ֛גֶל מַחֲנֵ֥ה יְהוּדָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י יְהוּדָ֔ה נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּינָדָֽב׃ (ד) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
(3) Camped on the front, or east side: the standard of the division of Judah, troop by troop. Chieftain of the Judites: Nahshon son of Amminadab. (4) His troop, as enrolled: 74,600.
(יב) וַיְהִ֗י הַמַּקְרִ֛יב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן אֶת־קׇרְבָּנ֑וֹ נַחְשׁ֥וֹן בֶּן־עַמִּינָדָ֖ב לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃
(12) The one who presented his offering on the first day was Nahshon son of Amminadab of the tribe of Judah.
(יז) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתּוּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קׇרְבַּ֥ן נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּינָדָֽב׃ {פ}
(17) and for his sacrifice of well-being: two oxen, five rams, five he-goats, and five yearling lambs. That was the offering of Nahshon son of Amminadab.
יְהוּדָה מַאי הִיא דְּתַנְיָא הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם הָיוּ שְׁבָטִים מְנַצְּחִים זֶה עִם זֶה זֶה אוֹמֵר אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם קָפַץ
§ What was the incident where Judah sanctified God’s name in public? As it is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: When the Jewish people stood at the Red Sea, the tribes were arguing with one other. This one was saying: I am going into the sea first, and that one was saying: I am going into the sea first. Then, in jumped
שִׁבְטוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וְיָרַד לַיָּם תְּחִילָּה שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם בִּנְיָמִין צָעִיר רֹדֵם אַל תִּקְרֵי רֹדֵם אֶלָּא רָד יָם וְהָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה רוֹגְמִים אוֹתָם שֶׁנֶּאֱמַר שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם לְפִיכָךְ זָכָה בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק וְנַעֲשָׂה אוּשְׁפִּיזְכָן לַגְּבוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה אֶלָּא זֶה אוֹמֵר אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִילָּה לַיָּם וְזֶה אוֹמֵר אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִילָּה לַיָּם קָפַץ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וְיָרַד לַיָּם תְּחִילָּה שֶׁנֶּאֱמַר סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעָלָיו מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹקִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מׇעֳמָד וְגוֹ׳ אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְגוֹ׳ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה מֹשֶׁה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְדִידַיי טוֹבְעִים בַּיָּם וְאַתָּה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה לְפָנַי אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּמָה בְּיָדִי לַעֲשׂוֹת אָמַר לוֹ דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ וְגוֹ׳ לְפִיכָךְ זָכָה יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת מֶמְשָׁלָה בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר הָיְתָה יְהוּדָה לְקׇדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו מָה טַעַם הָיְתָה יְהוּדָה לְקׇדְשׁוֹ וְיִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו מִשּׁוּם דְּהַיָּם רָאָה וַיָּנֹס
the tribe of Benjamin and descended into the sea first, as it is stated: “There is Benjamin, the youngest, ruling them [rodem]” (Psalms 68:28). Do not read it as: “Ruling them [rodem]”; rather, read it as: Descending [red] into the sea [yam]. And the princes of the tribe of Judah were stoning them [rogmim otam] for plunging in first and not in the proper order, as it is stated in the continuation of the verse: “The princes of Judah, their council [rigmatam]” (Psalms 68:28). Therefore, Benjamin the righteous was privileged to serve as host to the Divine Presence of the Almighty, as the Temple was built in the territory of Benjamin, as it is stated in Moses’ blessing for the tribe of Benjamin: “The beloved of the Lord shall dwell in safety by Him; He covers him all the day, and He rests between his shoulders” (Deuteronomy 33:12). Rabbi Yehuda said to Rabbi Meir: That is not how the incident took place. Rather, this tribe said: I am not going into the sea first, and that tribe said: I am not going into the sea first. Then, in jumped the prince of Judah, Nahshon ben Amminadab, and descended into the sea first, accompanied by his entire tribe, as it is stated: “Ephraim surrounds Me with lies and the house of Israel with deceit, and Judah is yet wayward toward God [rad im El]” (Hosea 12:1), which is interpreted homiletically as: And Judah descended [rad] with God [im El]. And in this regard, the tradition, i.e., the Writings, explicates Nahshon’s prayer at that moment: “Save me, God; for the waters are come in even unto the soul. I am sunk in deep mire, where there is no standing…let not the water flood overwhelm me, neither let the deep swallow me up” (Psalms 69:2–3, 16). At that time, Moses was prolonging his prayer. The Holy One, Blessed be He, said to him: My beloved ones are drowning in the sea and you prolong your prayer to me? Moses said before Him: Master of the Universe, but what can I do? God said to him: “Speak to the children of Israel that they go forward. And you, lift up your rod and stretch out your hand” (Exodus 14:15–16). For this reason, because Nahshon and the tribe of Judah went into the sea first, the tribe of Judah merited to govern Israel, as it is stated: “Judah became His sanctuary, Israel His dominion. The sea saw it and fled” (Psalms 114:2–3). The baraita interprets the verses in this manner: What is the reason that Judah became His sanctuary and Israel came under His dominion? It is because “the sea saw it and fled.”

נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה (במדבר ז, יב), לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נַחְשׁוֹן, עַל שֵׁם שֶׁיָּרַד תְּחִלָּה לַנַּחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה מִי שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת שְׁמִי בַּיָּם הוּא יַקְרִיב תְּחִלָּה, וְזֶה הָיָה נַחְשׁוֹן, וְכֵן עָשָׂה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ז, יב): נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וגו', יִחֲסוֹ הַכָּתוּב עַל שֵׁם שִׁבְטוֹ, שֶׁבַח לוֹ, שֶׁבַח לְאָבִיו, שֶׁבַח לְשִׁבְטוֹ, אוֹ שֶׁגָּבָה מִשִּׁבְטוֹ וְהֵבִיא, תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר ז, יז): זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב, מִשֶּׁלּוֹ הֵבִיא וְלֹא שֶׁגָּבָה מִשִּׁבְטוֹ וְהֵבִיא, אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב, יִחֲסוֹ הַכָּתוּב עַל שֵׁם שִׁבְטוֹ:

NAHSHON THE SON OF AMMINADAB, OF THE TRIBE OF JUDAH (VII, I2). Why was he called by the name of Nahshon? Because he was the first to plunge into the billow (nahshol) of the sea. R. Simeon b. Yohai explained: The Holy One, blessed be He, said to Moses: He who sanctified My name by the sea shall be the first to present his offering'; and that was Nahshon. And so he did. Accordingly it is written, NAHSHON THE SON OF AMMINADAB, OF THE TRIBE OF JUDAH. Scripture thus traces his pedigree to his tribe; as much as to say, It is an honour to him, an honour to his father, and an honour to his tribe. Lest you suppose that he made a collection from his tribe and brought an offering, Scripture explicitly states, THIS WAS THE OFFERING OF NAHSHON THE soN OF AMMINADAB (VII, 17). He brought of his own. He did not make a collection from his tribe and bring.... What then is the purport of the statement NAHSHON THE SON OF AMMINADAB, etc.? Scripture traces his
pedigree to his tribe.

Footnote in Legends of the Jews, Louis Ginzberg Vol VI p 75

[From this Midrash] (it is explicitly state that the story of Nahson is derived from the similarity of the name נַחְשׁוֹן to the word נַּחְשׁוֹל "billow"; hense this legend does not reflect the self-sacrificing ccharacter of the patriarchal house during the second century, as suggested by Oppenheim in Ha-Hoker, I, 97-99)

(סִימָן מָלַךְ אַבְרָהָם עֶשֶׂר שָׁנִים שֶׁנִּפְטַר נִתְנַשֵּׂא לְבַדּוֹ) אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב אֱלִימֶלֶךְ וְשַׂלְמוֹן וּפְלוֹנִי אַלְמוֹנִי וַאֲבִי נָעֳמִי כּוּלָּן בְּנֵי נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב הֵן מַאי קָא מַשְׁמַע לַן שֶׁאֲפִילּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת אָבוֹת אֵינָהּ עוֹמֶדֶת לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא מֵאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ
The Gemara provides a mnemonic for the ensuing statements that Rav Ḥanan bar Rava said that Rav said: Melech; Abraham; ten years; when he died; and He alone was exalted. Rav Ḥanan bar Rava says that Rav says: With regard to Elimelech, and Boaz’s father, Salmon, and So-and-so, the unnamed relative who was a closer relative to Elimelech than Boaz (Ruth 4:1), and Naomi’s father, all of these are descendants of Nahshon, son of Amminadab, the head of the tribe of Judah (see Ruth 4:20–21 and Numbers 2:3). The Gemara asks: What is he teaching us by this statement? He is teaching that even in the case of one who has the merit of his ancestors to protect him, this merit does not stand for him when he leaves Eretz Yisrael to go outside of Eretz Yisrael, as Elimelech died on account of this sin.

נחשון בן עמינדב מת בשנה השנית, כי לא הזכיר אותו אלא במסע ראשונה, ובמסע שניה לא הוזכר, אלא מת בקברות התאוה, כי היה מהקצינים שבמחנה:

Nachshon ben Aminadav died in the second year, because he was not mentioned except on the first journey, and on a second journey was not mentioned, but died in the graves of lust, because he was one of the officers in the camp...

נַחְשׁוֹן ᴵᴵ m.n. NH a daring pioneer. [Named after נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב, prince of the tribe of Judah, who according to the Talmud was the first to plunge into the Red Sea after the Exodus.] Derivatives: נַחְשׁוֹנוּת, נַחְשׁוֹנִי ᴵ.
נַחְשׁוֹנִי ᴵ adj. NH daring, adventurous. [Formed from נַחְשׁוֹן ᴵᴵ with suff. ◌ִי.]
(יא) כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא׃
(11) Surely, this Instruction which I enjoin upon you this day is not too baffling for you, nor is it beyond reach.

בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת ואמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי

When Rabbi Yehuda HaNasi heard this story of Elazar ben Durdayya, he wept and said: There is one who acquires his share in the World-to-Come only after many years of toil, and there is one who acquires his share in the World-to-Come in one moment. And Rabbi Yehuda HaNasi further says: Not only are penitents accepted, but they are even called: Rabbi, as the Divine Voice referred to Elazar ben Durdayya as Rabbi Elazar ben Durdayya.

(יא) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ פְרַקְלִיט אֶחָד. וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ קַטֵּגוֹר אֶחָד.

(11) Rabbi Eliezer ben Jacob said: he who performs one commandment acquires for himself one advocate, and he who commits one transgression acquires for himself one accuser.

(יז) הוּא הָיָה אוֹמֵר, יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה:

(17) He used to say: more precious is one hour in repentance and good deeds in this world, than all the life of the world to come; And more precious is one hour of the tranquility of the world to come, than all the life of this world.

Military Campaigns and Towns - Nachshon

The most well known Operation Nachshon was a Haganah operation in the 1948 War of Independence. The Arabs had succeeded in blockading the road to Jerusalem, preventing essential humanitarian supplies as well as ammunition from entering the city. At the end of March, convoys were no longer able to get through, and the situation in Jerusalem became critical. On April 3rd David Ben Gurion insisted on the largest possible operation, forcing Haganah commanders to plan and execute the first brigade sized operation they had ever undertaken. The operation involved about 1,500 troops taken from the Givati and Alexandroni brigade and some others, including the Gadna youth cadets. (see Operation Nachshon).

The second, lesser known, Operation Nachshon, documented in Six Days of War by Michael Oren (p. 168) and named Operation Nachshon 1, was commanded by Moshe Dayan and initialized “the conquest of the Sinai front … the opening of the Abu ‘Agheila – Rafiah-al-‘Arish axes, and the destruction of the Egyptian army in this sector.”

The third Operation Nachshon .. called Nachson 2 included the second phase of the Six Day War and was created by the IDF General staff to influence the final outcome of the post war borders. (ibid p. 237)

Cities/Towns

HaShomer HaTzair, the Socialist-Zionist, anti-religious, youth movement in 1950 founded Kibbutz Nachshon in Central Israel. There is also a moshav started by Yemenite immigrants but now sporting beautiful homes, called Aminadav overlooking Jerusalem as well as an area called Nachshonim and town called Nachshon…

Nachshon - Snake

The Nachshon we meet in the Bible bore an unflattering name (lit. snake), and as the descendent of Perez, the son, out of wedlock, of Judah and the harlot, Tamar… didn’t have the most prestigious lineage.

BELOW - From Kol Kitveh Achad HaAm below: p 37-38

In his utopian book, Journey to Eretz Israel in the Year 5800 (1892), Elchanan Leib Lewinsky (1858-1910), one of Ahad Ha'am's followers, outlined the image of the new Jew. The hero of this utopia visits Mr Nachshon ben Aminadav, a farmer and the leader of Peace Village. Through his way of life and that of his family, Mr Aminadav expresses the harmonious balance between old and new, tradition and modernity in Judaism. His house contains modern books "in Hebrew, Russian, French, English, and German, as well as the Talmud, rabbinic responsa, and other sacred books found in the home of every Jew." This story of village life demonstrates the desired characteristics of the new Jew, emphasizing Hebrew education and the revival of the Hebrew language, a physical lifestyle for the Hebrew peasants, and down-to-earth relationships between men and women (Lewinsky 1922:44-46).

see: https://link.gale.com/apps/doc/A373476448/LitRC?u=mlin_s_westfpl&sid=googleScholar&xid=66194d8a

בלוית מר שמעיה פקיד התחנה בקרנו את מר נחשון בן עמינדב ראש הכפר והכפרים סביבו. כי ב“שלום” הנהגת הכפרים: נוה שאנן, פרעתון, קרית יערים, בית בנימין, נחלת צבי, שבי־גולה ומנוחה, ומר נחשון המנהיג הראשון. והוא אכר זקן כבן ששים, מבנה גוו איתן וגם שיבה לא זרקה עוד בו. ולו שלשה בנים ושתי בנות. הבן הבכור יגור אתו, ויעבדו יחד את חלקת אדמתם. הבן השני שופט בגלגל, ובנו השלישי הצעיר – רב האניה. ובנותיו נשואות לאכרים מהכפרים עין תפוח וערוגת הבושם. ונחשון איש יודע תורה ומלומד. הוא גמר את חק למודיו בבית ספר הבינוני אשר בשכם ואח“כ שמע לקח בבית־ספר הגבוה אשר לעבודת האדמה ביריחו. ובשובו הביתה נשא לו אשה בת שר המחוז דלבנה ויהי סוכן על אחוזות אביו וחותנו. ואחרי מות אביו, נשאר הוא על נחלתו עד היום הזה. נחשון זה אכר מסור לאדמתו בכל לבו ונפשו ומאדו. הוא יאהב את כל עשב וירק באחו, את כל עץ ואילן בגנו ואת כל שבלת וקנה בשדה. “ביתו ושדו וגנו” – גאונו ומשושו, בהם כל מעינו ובהם יתפאר. מעודו ועד עתה לא עזב את כפרו, ורק לעתות רחוקות בא העירה, ושלש פעמים בשנה יעלה לרגל ירושלימה, ושם יבקש את בתי המדרש הגבוהים ואסיפות החכמים. – כבואנו לביתו, מצאנו אותו בכרמו ומזמרה בידו, ואתו אחד מבני בניו, נער אדמוני ויפה עינים, והוא יורה לו הלכה לעיון ומעשה בהלכות הנטעים. ויביאנו מר נחשון הביתה ויגישו לכלנו ספל קהוה מבקעת הירדן, וענבים ותאנים. ויספר לנו מר נחשון את תולדות הכפר, כי זה ק”ך שנה אשר נבנה, והוא וגם הוריו כבר נולדו בו. אבות אביו אמנם היו מיוצאי ארצות הצפון, אשר נתישבו בתחלה בהמושבות הראשונות סביב יפו, ולאט לאט הרחיבו את גבולותיהם, עד שכם ועד הירדן, ויעברו גם את הירדן. כי לא בחרב ולא בחנית ולא בחכמת הדיפלומטים כבשו בני ישראל את הארץ לפניהם, ורק שדות בכסף קנו, ובעד כל צעד ושעל שלמו בכסף מלא, ויכתבו בספר ויעידו עדים. והיהודים הם העם המיוחד בתבל, אשר יש לו “שטר מכירה” על ארצו… אבל מה היתה הארץ טרם באו אליה היהודים? – כמוה כאין. שדות בלתי מעובדות, גלי אבנים, מעי מפלה… ולא האמינו כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כי אפשר להוציא לחם מן הארץ ההיא. – ורק היהודים יכלו לפעול כל הגבורות והנפלאות ההן, היהודים במחם ובידיהם… אמרתי “גבורות”, וכן היא. כי לא בזאת יתהלל ומתהלל כעת, בחרבו ובקשתו ובאגרופו, כי אם באתו ומחרשתו, להוציא לחם מן האדמה ולתת לחם וחיים לאדם רב. וגם זאת להגיד, הוסיף מר־נחשון, כי לא מחפצם הטוב ומחכמתם הגדולה, חוללו היהודים נפלאות, – “אצבע אלהים”, יד המחסור היתה בכל אלה. המחסור, ההכרח היותר גדול, הוא גם המלמד היותר טוב ומועיל. הרבה נסיונות עשו אבותינו ויתחכמו בכל מיני ההתחכמות להשאר בארצות מגורם, וישח ישראל וישפל עד עפר, רק – לבלי לצאת את הארץ. וכאשר כל אלה לא הועילו לו והוא יצא בראש גולים, שם את פניו נגבה וימה ולאיים רחוקים ואפסי ארץ, אך לא קדימה… ורק כאשר כלו כל הקצים ואפסה ההתחכמות והוא היה מוכרח לזכור את ארצו – אז שב אליה בכל לבבו ונפשו, בראותו כי אין מפלט ואין מנוס… ומן העת ההיא התחילה תקופת הישוב. – עתה גם מלאך רע בעל כרחו יענה אמן אחרי ההלל הגדול של עמנו. – פה אדמת הכפר שתראה, מה היתה לפני ק“ך שנה? גל של אבנים באין ירק עשב, ואף אילני סרק לא גדלו פה… ובכל זאת שלמו אבותינו בעדה אז חמשה בקע “המענית”. ועתה אם יבאו ויתנו לנו חמש מאות שקל בעד כל מענית אדמה – גם כן לא נקח. בשנת היובל שעברה, לפני חמשים שנה, שלמו פה בעד שנת תבואות של “צמד בקר” עשרים שקל, וכעת יציעו לבעלי האחוזות בעד שנות תבואות עד היובל הבא עלינו – מאה וששים שקל… וכל אלה רק בעד אדמת זרע, ובעד כרמים וגנים ופרדסים כהנה וכהנה. ולמי כל הגדולות ההן, אם לא לאבותינו ולנו! ואם יש את לבבך, ותחפוץ לדעת את כל הבא עלינו, וכל הקורות אותנו מיום בוא הנה אחינו ועד היום הזה, הא לך את הספר הזה וקרא בו, שם תמצא הכל באר היטב בפרוטרוט ותדע מה פעל ישראל בכפר שלום והסביבה. – ומדי דברו הוציא מארגז הספרים ספר אחד מכורך כריכה יפה ויתן לי. פתחתי את הספר והנה הוא: “דברי ימי כפר שלום והסביבה, הלא המה הכפרים והמושבות: נוה שאנן, פרעתון, קרית יערים, בית בנימין, נחלת צבי, שבי־גולה ומנוחה, מיום הבנותם בשנת תר”ף – ת”ש עד היום הזה". ספרים כאלה ישנם בכל מקומות מושבותינו. עדות הם הספרים האלה ביעקב ומהם יראו וידעו ויכירו מה פעל ישראל. –

ארכה לנו השיחה הנעימה בחברת הזקן הנכבד. בין כה וכה ושעת האכל הגיעה ונקרב יחד אל השלחן. בפעם הראשונה בימי אכלתי על שלחן אכר עברי, ומה טוב ומה נעים טעם המאכלים, וכמה רבה היא תאות האכילה אצל האנשים ההם! – העירונים מעודם לא יאכלו אכילה כדבעי: או יאכלו בלא אות נפשם, רק כדי לצאת ידי חובת אכילה, או יאכלו אכילה גסה… לא כן האכר, ומה עוד האכר העברי; הוא יאכל כדי שבעו. מה נחמד לראות את האכרים סביב השלחן. ואנכי התענגתי על המראה לראות האנשים הבריאים והמוצקים האלה, בשימם בפיהם “חתיכה אחרי חתיכה”, וילסו בשניהם הלבנות והחזקות ויבלעו – ולא נדע כי באו אל קרבם… חביבי הקורא, המה רשאים לאכול! משלהם יאכלו, ואין אף חתיכה אחת, אף מלא הלוגמא, שקנו מידי זרים: החלב והחמאה – מצאנם ובקרם. היין הלבן והאדום – מכרמיהם וגפניהם. הדגים – הם בעצמם העלו במצודתם, הבשר גם כן מצאנם ובקרם. הירקות והפירות – מגנם אשר נטעה ימינם. הלחם בודאי שלהם. המה חרשו ושדדו את האדמה, וזרעו וקצרו ודשו וזרו וטחנו ולשו ואפו… הלא תראה, חביבי הקורא, כי המה רשאים לאכול! – בשעת הסעודה נסבה השיחה ע”ד המושבות השונות ופרין ויבולן, ונוכחתי כי נהירין לו שבילי הישוב בארץ־ישראל למר נחשון, כשבילי הכפר שלום. יודע הוא כל מושבה ומושבה, מעלותיה וחסרונותיה, טיבה ומהותה ומה היא אדמתה, הטובה היא אם רעה, השמנה אם רזה, אם יש בה עץ ומים – או אין, ומה נחוץ לזרוע עליה ובמה להטיב אותה. לא הרי המושבות אשר במעלת המישור בשכם, כהרי המושבות בקרבת יפו, ובעמק יזרעאל שונה היא ממורד חברון. אשר בעמק יזרעאל טובים, לדעתו, ביותר לזרעים, ובחברון לנטעים, והכרמים בכל מה שמתקרבים אל הירדן הם טובים ביותר. ועצי היער קשה מאוד לנטוע סביב יפו, ופה בשכונתם כבר יש להם יערים גדולים ועצים עבותים, ושיאם עד לעבים יגיע. וביערים ברכות ומקוה מים, והם ישקו את היערות ומהם ישקו גם את השדות, והיו הברכות ההן למעין לא אכזב, וגם בחרבוני קיץ לא ייבשו, כי העצים הרעננים לא יתנו לקרני השמש לחדור אליהן. הנה כי כן הברכות והיערים פועלות ומתפעלות זו על זו וזו מזו, והנם שומרים איש את רעהו מחום צורב ושניהם לברכה בקרב הארץ. ויערים כאלה – הוסיף לאמר – רבים מאד בארץ, כאשר תחזינה עיניך בנסיעתך, ופעולתם רבה מאד על מזג האויר ולחלוחיתו.

בבית מר נחשון מצאתי אוצר גדול ורב של ספרים שונים, ביחוד מהמאה האחרונה, וספרות גדולה של עבודת האדמה וידיעת הצמחים והנטעים בלשונות עברית, רוסית, צרפתית, אנגלית ואשכנזית, לבד ש“ס ופוסקים וכתבי הקודש המצוים בבית כל איש יהודי, ושלשה מכ”ע וזורנלים מירושלים ומשכם. ביתו בית ועד לכל חכמי הסביבה, אליו יבאו ולשכנו ידרשו. – כלתו מרים מנגנת על הפסנתר באופן נעלה מאד, ואחרי התה בערב נגנה לפנינו איזה קפיטלים מתהלים, מערבית “ליל ט”ו באב" משירי הלוי, קדימה (מארש) “עלו ורשו” משירי הכהן, ושברים מזמרת “דבורה וברק”. ומרים אשה יפה עד להלל. כל היום היתה טרודה בעבודתה בבית ובגן ובחנוך הילדים; ולעת הערב החליפה את שמלותיה ותרחץ את ידיה ופניה ותבלה את העת במסבת רעים, ותנגן על הפסנתר ועל השמינית, ובתה ילדה בת עשר שנים עוזרת על ידה.

בבית נחשון הכרתי את המורה הראשי אשר בבית־הספר, והוא גם רב הקהלה. – עפ"י בקשתו ובקשת מר נחשון הלכתי אתם ביום המחרת לבקר את בית הספר. –

הבית בנוי כמו רמים בקרן בן שמן על צד ההר, וסביבו גן יער גדול, ובו כל עץ עושה פרי ואילני סרק. ושלשה צמד אדמה לבית הזה. כמאה נערים ותשעים נערות ישמעו בו לקח. סדר הלמוד: תורה – חומש וקצור רש“י, נ”ך עד גמירא, דקדוק השפה, כתיבה יפה, אחת השפות הזרות, חשבון עד אלגברה, ראשית כללי המדידה, ראשית הבנה בגמרא, דברי ימי עמנו, גלילות א"י, ראשית ידיעת הנטעים והצמחים ועבודת האדמה. ארבע שנים יעשו התלמידים בבית הזה, וממנו יש אשר יבאו לבתי ספר הבינונים אשר בערי הגליל. נסיתי את הנערים והנערות והתפלאתי על ידיעתם הרבה בדקדוק השפה ונתוח הלשון. ואם כי גם בסוריא רבות בנות עשו חיל בידיעת שפתנו, אבל ידיעה כזו על בוריה אפשר רק בארץ־ישראל. מר נחשון ספר לי, כי לשנה הבאה ייסדו גם בית ספר בינוני בכפר שלום, כי אבות רבים יתאוו ללמד את בניהם גם יתר הלמודים, ובהיות הבנים בביתם לא יבצר מהם גם לעבוד עבודתם. וכבר יש להקהלה כל האמצעים הדרושים לזה, כי כבר הכינו אבנים וברזל ועץ לבנין והקצו ששה צמדי אדמה לאחוזה; וברצות ה' אחרי הפסח יגשו אל המלאכה. כל הרמנא ורשות אינם צריכים לטול, ורק עליהם להודיע לשר הלמודים, כי ייסדו בית־ספר בינוני והשר יכתב את בית ספרם בספר וישלח להם מורים מומחים. המורים כלם יקבלו את שכרם מקופת הקהל או מאוצר הממשלה, ובבית־הספר לא ישלמו הנערים מאומה.

לעת הערב בקרתי את הכלוב שלהם, כלומר בית האספה. בנין יפה בתוך הכפר, ובו חדרים ואולמים לקריאה, לשחוק האשקקי, אולם הזמרה והמחול, ואולם גדול לדרשות דרשנים שונים. – לעת הערב, אחרי תום העבודה בבית ובשדה, יתאספו הנה ופה יבלו עתותיהם. ספרים למקרא ומכ“ע רבים וכלי־זמר שונים יש בבית הזה. הפעם קרא מר שאול הכרמי, אכר מנוה־שאנן, את מדברותיו על דבר סדר נטיעת כרמים בצרפת ובא”י, ויבאר לשומעיו את פרשת הענין הזה על בוריו, ותהי עצתו לשומעיו לעשות בכרמיהם איזו תקונים מאשר ראה בצרפת. אחדים מן השומעים לא הסכימו לדבריו, מטעם כי לא הרי צרפת ותנאי אקלימה כמו ארץ־ישראל, ויתוכחו הרבה עד חצות הלילה. – ובאולם הזמרה משוררים שרו ויזמרו; ובאולם הקריאה אנשים ונשים יקראו ספרים ומ"ע וגם חדר האשקקי איננו ריק. הנה כי כן יבלו את עתותיהם האכרים העברים בכפר שלום.

קשתה עלי הפרידה מכפר שלום ומר נחשון וביתו. כפר שלום היה הכפר העברי הראשון, שהתאכסנתי בו. לשמע אזן שמעתי ובמ“ע קראתי, כי יש עברים יושבים בכפרים ועובדים אדמתם, ובעיני ראיתי רק עתה כפר עברי בארץ העברים ועברים עובדי אדמה במלא מובן המלה. לא שבעה עיני מראות את חיי היהודי על אדמתו. פרשות שלמות מתנ”ך כמו חיות נצבות לפני… כי יתאמצו היהודים לחקות בכל את חיי העברים הקדמונים, בתומתם וישרם ונוסף על כל אלה קבלו גם הברק וההוד של הנמוסים החדשים. כל הטוב הכתוב בתנ“ך על דבר אבותינו הקדמונים, וגם כל היפה לעין, כל הסדרים והנמוסים והלכות דרך ארץ של אירופה, נתאחדו ביחד בחיי העברים. – האכר – אכר לכל פרטיו ודקדוקיו, יעבוד אדמתו בזעת אפו, יחרש וישדד, ויחד עם זה הוא מלומד ובעל נמוס ומנהגים יפים, וכל רואה אכרינו יכירים כי הם זרע ברך ה’… את “הגסות” בדברים ובמנהגים שנראה אצל אכרי יתר העמים – לא נראה בבית ישראל. – כי בני יעקב יין ושכר ויי”ש לא ישתו, ולא יתהוללו בחוצות ולא יתגעשו ולא ירבו בבתי המשקאות – זאת מובנה לכל. בימים הרעים, בימי הגלות, לא שתו היהודים לשכרה, בכדי לפכח את צערם, כמו שיעשו אומות העולם במקרים כאלו, ומה עוד עתה – בימים הטובים. עם של נזירים, עם הפלאות הוא עמנו בכלל. וביחוד נפלאים הם האכרים העברים. היהודים העירונים גם הם טובים ויפים, אבל טובים מהם הכפרים. כי ישיבת כרכים קשה מאד לענינים כאלה: עמים שונים בעלי השכלות ומנהגים שונים יגורו יחד ויפעלו איש על רעהו במדות ובמעשים, ומה עוד בארץ העברים, אשר הרשות לכל אחד להיות כאות נפשו. ולזאת היהדות אינה בעצם טהרתה, מה שאין כן בכפרים.

קשתה עלי הפרידה מאת אחינו אלה, ולו יכולתי והייתי כל ימי עמהם, אבל יען כי ימי היותי בארץ העברים חוצצו, ובמשך עת קצרה חפצתי לראות הכל מה שרק אפשר לראות, לזאת נפרדתי מידידי אלה ונסעתי הלאה בדרך העולה שכמה.

excerpt from Journey to Eretz Israel by Elchanan Leib Lewinsky with Farmer named Nachshon Ben Aminadav

https://benyehuda.org/read/5579