https://search.orhasulam.org/
רח) פקודא רביעאה, למנדע דה' הוא האלהים כד"א וידעת היום והשבות אל לבבך כי הויה הוא האלהים. ולאתכללא שמא דאלהים בשמא דהויה, למנדע דאינון חד, ולית בהו פרודא.
פירוש הסולם
רח) פקודא רביעאה וכו': המצוה הרביעית היא, לדעת כי ה' הוא האלקים. כמו שאתה אומר, וידעת היום והשבות אל לבבך כי הויה הוא האלקים. דהיינו שהשם אלקים יהיה נכלל בשם הויה, לדעת שהם אחד, ואין בהם פירוד.
פירוש. הוי"ה הוא ז"א, ואלהים הוא הנוקבא דז"א. ואומר שצריכים ליחד הז"א והנוקבא, שיהיו אחד בלי שום פרודא ביניהם. כלומר שיתכלל שמא דאלהים שהוא הנוקבא בשמא דהוי"ה שהוא הז"א, וגם הנוקבא תהיה בחינת הוי"ה. כמו שמבאר לפנינו. והיחוד הזה ה"ס המשכת ג"ר אל זו"ן. כי היחוד של ק"ש המבואר בפקודא תליתאה, היה להמשכת ו"ק מאו"א אל זו"ן, ויחוד המתבאר כאן, הוא להמשכת ג"ר מאו"א אל זו"ן. וזה הכלל, שהמשכת כל מדרגה שתהיה, אי אפשר להמשיכה כולה בבת אחת, אלא תחילה צריכים להמשיך ו"ק של אותה מדרגה, ואח"כ ג"ר.
רט) והיינו רזא דכתיב, יהי מארת ברקיע השמים להאיר על הארץ, למהוי תרין שמהן חד, בלא פרודא כלל, לאתכללא מארת חסר בשמא דשמים, דאינון חד, ולית בהו פרודא. נהורא אוכמא בנהורא חיוורא לית בהו פרודא וכלא חד, ודא הוא עננא חיורא דיממא, ועננא דאשתא בליליא מדת יום ומדת לילה, ולאתתקן דא בדא לאנהרא, כמה דאתמר להאיר, על הארץ.
פירוש הסולם
רט) והיינו רזא דכתיב וכו': והיינו סוד הכתוב, יהי מארת ברקיע השמים להאיר על הארץ. שפירושו שיהיו שני השמות, הויה אלקים, אחד בלא פרוד כלל, שיהיה נכלל מארת חסר ו' שהיא המלכות הנקראת אלקים, בשם השמים שהוא ז"א הנקרא הויה, כי הם אחד ואין בהם פרוד. אור שחור, שהוא מלכות, באור לבן, שהוא ז"א, אין בהם פרוד, והכל אחד. וזה הוא ענן הלבן של היום, וענן האש של הלילה, דהיינו מדת יום ז"א, ומדת לילה, מלכות, שיתתקנו זה בזה ביחוד אחד, להאיר. כמו שנאמר, להאיר על הארץ.
ביאור הדברים, הנוקבא נקראת מארת חסר ו', המורה על מיעוט הירח, כמ"ש חז"ל תחילה היו ב' המאורות גדולים בקומה שוה, וקטרג הירח, אין ב' מלכים משתמשים בכתר אחד. ואמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך (חולין ס:). ואז ירדו ט"ס תחתוניות שלה לעולם הבריאה, והיא נתמעטה לנקודה תחת היסוד דז"א. ואומר שצריכים להכליל את המלכות אחר שנתמעטה, בשמא דשמים, שהיא ז"א, דהיינו להגדילה בחזרה, שתהיה בקומה שוה עם הז"א פב"פ, שצריכים להעלות בחזרה את הנוקבא מעולם הבריאה אל האצילות, ולתקן את הפירוד, שנעשה בין הז"א ובין הנוקבא בעת מעוט הירח.
והנה ענין מיעוט הירח הוא, כי שלט עליה הדינא קשיא שבעקבים דלאה, ועי"ז נתמעטה עד לבחינת נקודה, וט"ס תחתונות שלה נפלו לבריאה, והנה על ידי היחוד דק"ש (הנ"ל בפקודא תליתאה) נבנתה הנוקבא, בו"ק. בסוד יחודא תתאה דבשכמל"ו, והוא משום שע"י כח הדין שבה תיקנה את הד' דאחד, שהיתה יבשה וחורבה, לבחינת ארץ מוציאה פירין ואיבין (כנ"ל עש"ה). ונבחן עתה, אשר בחינה אוכמא שבנוקבא, שהיא כח הדין שבה, שהפיל אותה עד לנקודה, נתעלה עתה לבחינת אור ממש, שהרי בכח הדין דוקא נבנתה הד' דאחד, להיות בחינת ישובא הארץ מוציאה פירות, ולולא כח הדין שבנוקבא היתה הד' דאחד שהיא התבונה, נשארת בבחינה יבשה וחורבא. הרי שכח הדין שבה נעשה אור ממש. ונקרא נהורא אוכמא, משום שהאוכמא היה הגורם אל האור הזה. וגם נבחנת לאור ו"ק, שהוא אור דחסדים.
ולפיכך אפשר עתה להמשיך גם נהורא חיוורא אל ו"ק דנוקבא, שפירושו אור חכמה שהוא ג"ר, כי לבן פירושו חכמה. והוא על ידי שמעלים את הזו"ן להיכל או"א עלאין. כי עתה יכולה גם הנוקבא דז"א להתכלל באו"א כמו הז"א, שהרי כח הדין שבה נתהפך להיות אור ממש. ואע"פ שהיא נהורא אוכמא, אין זה חוצץ כלל שלא תוכל להכלל באו"א עלאין, משום דנהורא אוכמא בנהורא חוורא לית בהו פרודא וכלא חד, כי בהיותה בחינת נהורא יכולה להכלל בנהורא דאו"א, כי אור באור הוא מין במינו ונחשבים לאחד, וענין האוכמא, שהוא הגורם לאור שלה אינו חוצץ ואינו משפיל אותה עתה כלום, שהרי הוא הגורם לכל מעלתה, שבלעדיו לא היתה לבחינת אור.
וז"ש, ודא הוא עננא חוורא דיממא ועננא דאשתא בליליא, מדת יום ומדת לילה: כלומר, שע"י היחוד הזה דהתכללות זו"ן באו"א, שז"א נכלל שם באבא עלאה, והנוקבא באמא עלאה, נעשה הז"א לבחינת עננא חוורא לאור היום, והנוקבא לעננא דאשתא לאור הלילה, דהיינו מדת יום ומדת לילה, המיוחדות זו בזו בסוד ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, וז"ש ולאתתקן דא בדא לאנהרא, כמה דאתמר להאיר על הארץ, שמדת יום נכללת במדת הלילה, שהיא הנוקבא, בסוד יום אחד, ונתקנים זה בזה להאיר על הארץ, אל האכלוסהא של הנוקבא שבג' עלמין בי"ע.
רי) ודא חובא דההוא נחש קדמאה, חבר לתתא ואתפרש לעילא, ובג"כ גרם מה דגרם לעלמא. בגין דאצטריך לאפרשא לתתא ולחברא לעילא, ונהורא אוכמא אצטריך לאתאחדא לעילא בחבורא חדא, ולאתאחדא לבתר באכלוסהא ביחודהא, ולאפרשא לה מסטרא בישא.
פירוש הסולם
רי) ודא חובא דההוא וכו'. וזהו חטא הנחש הקדמוני, שמחבר למטה ונפרד למעלה, ומשום, זה גרם מה שגרם אל העולם. כי צריכים להפריד למטה ולחבר למעלה, ואור השחור, שהוא המלכות, צריך ליחדו למעלה, בז"א, בחבור אחד, שתתאחד אחר כך בצבאיה ביחודה, ולהפרידה מצד הרע.
פירוש. כי היחוד של המשכת ג"ר לזו"ן, הוא רק על ידי שמעלים אותן למקום או"א שלמעלה מחזה דא"א, שהז"א נכלל באבא והנקבא באמא, ואז מתיחדים שניהם, והז"א משפיע ג"ר מאבא אל הנוקבא המלבשת לאמא. אבל למטה מחזה דא"א, ששם עמידתם של הזו"ן בקביעות, אסור לעשות היחוד דהמשכת ג"ר לנוקבא. והטעם הוא ענין ארוך, ואומר, שזה הוא החטא של עצה"ד, אשר הנחש הקדמוני הביא על ידו מיתה לעולם. כי הסית את אדם וחוה לעשות יחוד זה לתתא במקום זו"ן, שלמטה מחזה דא"א שעי"ז פגם גם לעילא, שמחמת זה נפסק הזווג גם באו"א עלאין, וז"ש ודא חובא דנחש קדמאה, חבר לתתא ואתפרש לעילא, ובגין כך גרם מה דגרם לעלמא, כי חבר את הזו"ן להשפעת ג"ר בנוקבא לתתא במקומן, שעם זה גרם מה דגרם לבני העולם, דהיינו שהביא עליהם מיתה, והוא משום דאתפרש לעילא, שזה גרם להפסק הזווג באו"א, שמשם נמשכים החיים לבני העולם, כי בעת שהס"א מתקרב לינק מהזווג שלמטה מחזה דזו"ן, ששם מקום אחיזתן, נפסק תיכף הזווג העליון דאו"א, כי הם מתפרשים תיכף מלהשפיע זה בזה כדי שלא ירד השפע לס"א. וכל זה היה דאצטריך לאפרשא לתתא ולחברא לעילא, כי צריכין להשמר לאפרשא לזו"ן לתתא במקומם, שלא יזדווגו שם למטה בהמשכת ג"ר, ולחברא אותם רק לעילא, דהיינו במקום או"א עצמם.
וז"ש, ונהורא אוכמא אצטריך לאתאחדא לעילא בחבורא חדא: כי נהורא אוכמא, שהיא הנוקבא דז"א, צריכין להעלותה עם הז"א לעילא לנהורא חוורא, דהיינו לאו"א, ולחבר הזו"ן שם בחבורא חדא, וז"א משפיע שפע ג"ר מאבא אל הנוקבא. ואחר זה חוזרת הנוקבא עם השפע שקבלה אל מקומה למטה, ששם נמצאות נר"ן דנשמות ישראל בבחינת מ"ן, ולאתאחדא לבתר באכלוסהא ביחודהא, והיא מתיחדת עם נשמות בני ישראל, הנקראות אכלוסהא של הנוקבא, ביחוד אחד, ומשפעת להם משפע שקבלה למעלה במקום או"א. ולאפרשא לה מסטרא בישא, כי ע"י זה שנמנעים לחבר את הזו"ן במקומם לתתא, מפרישים לנוקבא מסטרא בישא, שאין הס"א יכול להנות מהשפע. אמנם אם מחברים לזו"ן לתתא, אז יכול הס"א לקבל את השפע, וע"כ מתפרשן או"א לעילא ומפסיקין את הזווג שלהם כנ"ל.
ריא) ועם כל דא, אצטריך למנדע דאלהים הויה כלא חד בלא פרודא, הויה הוא האלהים. וכד ינדע בר נש דכלא חד, ולא ישוי פרודא, אפילו ההיא סטרא אחרא יסתלק מעל עלמא, ולא אתמשך לתתא.
פירוש הסולם
ריא) ועם כל דא אצטריך וכו': ועם כל זה צרך לדעת אשר אלקים הויה, הכל אחד בלא פרוד. הויה הוא האלקים. וכשהאדם ידע שהכל אחד, ולא ישים פרוד אז אפילו הצד האחר יסתלק מן העולם, ולא יהיה נמשך למטה.
פירוש. עם כל זה, שיש פחד כל כך, שלא יעורר הזווג דזו"ן במקומם, אין להמנע מחמת זה מעשות היחוד כהלכתו, דהיינו במקום או"א, אלא למנדע דאלהים הוי"ה כלא חד בלא פרודא, אלא שצריכים להמשיך יחוד הזו"ן במקום או"א, כדי ליחד הז"א עם הנוקבא כאחד בלי פרודא, וכד ינדע בר נש דכלא חד ולא ישוי פרודא אפילו ההיא סטרא אחרא יסתלק מעל עלמא ולא אתמשך לתתא, כי אם יתעצם האדם להעלות מ"ן ולהעלות הזו"ן ליחדם במקום או"א כהלכתו, הנה לא לבד שלא יאחז הס"א בשפע, אלא עוד גורם זה להעביר את הס"א שלא תוכל לשלוט בעולם.
ריב) והיינו רזא דכתיב, והיו למאורות. הא קליפה בתר מוחא סלקא,מוחא אור, סטרא אחרא מות. אור בחבור דאתוון, מות בפרודא. וכד האי אור אסתלק מתמן, מתחברא אתוון דפרודא מות.
פירוש הסולם
ריב) והיינו רזא דכתיב וכו': והיינו סוד הכתוב, והיו למאורות, שהוא אותיות אור מות, כי הקליפה הולכת אחר המוח. המוח אור, הצד האחר מות. אור הוא בחבור, האותיות במאורות, מות הוא באותיות נפרדות במאורות, וכשאור זה מסתלק משם, מתחברות אותיות הפרוד מות. כלומר, כשתקח אותיות אור מתוך המלה מאורות מצטרפות האותיות מות.
פירוש. זסו"ה והיו למאורות. אשר הקליפה עולה ובאה אחרי המוח. מוח הוא "אור" הסטרא אחרא היא "מות" אור הוא בחיבור האותיות, מות הוא בפירוד האותיות. פירוש: כח הדין שבמלכות הוא שורש למציאות הס"א והקליפות, בסו"ה ומלכותו בכל משלה. והנה ע"י היחוד של הזו"ן באו"א להמשכת ו"ק וג"ר, נמצא כח הדין שבמלכות מתהפך להיות לבחינת נהורא אוכמא ע"י המשכת ו"ק ביחודא תתאה דק"ש כנ"ל, ואח"כ מעלים אותה שנית אל או"א, ונהורא אוכמא של המלכות מתיחד בנהורא חוורא דאו"א עלאין כנ"ל. ולפיכך נרמז היחוד הזה בכתוב, והיו למאורות, שהוא אותיות אור-מות, אור בחבור דאתוון, שע"י המשכת ו"ק וג"ר לנקבא בחבורא חדא עם הז"א במקום או"א, הנה כמו שנתהפך כח הדין שבנוקבא להיות אור ממש, כן נתבטלו כל הכחות של הס"א והקליפות הנמשכות מכח הדין הזה, ונמצא קליפה בתר מוחא סלקא, שהקליפה מתבטלת מכח המוחין דנוקבא, כיון ששורשו של ס"א, שהיא כח הדין שבנוקבא, נתבטל במוחא דנוקבא ונעשה לאור, הנה בהכרח שגם כח הקליפה נתבטל, ונמצא אור בחבורא דאתוון מות בפרודא שע"י החבור דזו"ן, שכח הדין נעשה לאור, נפרדו אתוון דמות שהן הס"א, כלומר שנתבטלו תוך האור ונעשה הצירוף מאורות אור באמצע בחבור, ומות בפרודא, המ' בתחילת התיבה, וות' בסוף התיבה. אבל וכד האי אור אסתלק מתמן מתחברא באתוון מות דפרודא, כלומר, בעת שאינו עושה את היחוד במקום או"א, אלא במקום זו"ן לתתא, הנה האי אור אסתלק מתמן, כי תיכף נפרשים או"א לעילא מזווגם ונפסק האור, ויוצאת המלה אור מן מאורות, ונמצאת מתחברא באתוון מות, כי אחר יציאת אור מהמלה מאורות נשאר שם המלה מות, כי האותיות אור כבר יצאו מהתיבה, ואינן מפסיקות עוד להפריד את האותיות מות. וזהו רומז על חובא דההוא נחש קדמאה שחבר לתתא במקום זו"ן, וע"כ אתפרש לעילא לאו"א, כי נפסק זווגם מחמת זה והביא המות לעולם.
ריג) מאלין אתוון שריאת חוה, וגרמת בישא על עלמא. כמה דכתיב, ותרא האשה כי טוב. אהדרת אתוון למפרע, אשתאר מו, ואינון אזלו ונטלו אות תיו בהדייהו, וגרמת מותא על עלמא, כמה דכתיב ותרא.
פירוש הסולם
ריג) מאלין אתוון שריאת וכו': מאלו האותיות התחילה חוה, וגרמה רעה לעולם. כמו שכתוב, ותרא האשה כי טוב החזירה האותיות של מאורות לאחור, שלקחה משם אותיות ותרא, ונשאר במלה מאורות מ"ו. והן הלכו ולקחו האות ת' עמהן, ונעשה הצירוף מות. וגרמה מות לעולם. כמו שכתוב.
פירוש. מהיחוד המתבאר באתוון דיהי מאורות שהן המשכת ג"ר לזו"ן. שהמיחדם לעילא במקום או"א ממשיך אור בחבורא, שהוא מפריד אתוון דמות בהתפשטותו לתוכן, ונעשה הצירוף מאורו"ת, ואם מיחדים את זו"ן לתתא במקומם, חוזר ומסתלק אור מהצירוף מאורות, ונשאר שם מות בחבור דאתוון, (כנ"ל בדבור הסמוך). ואומר מאלין אתוון שריאת חוה, כי תחלת חטאה של חוה בעצה"ד מתחיל מן ותרא האשה כי טוב, רומז שחוה משכה לה אתוון ותרא מן המלה מאורות, דהיינו ששמעה בעצת הנחש לחבר זו"ן למטה במקומם, ופגמה בזה את הצירוף של מאורו"ת, ואז אהדרת אתוון למפרע, כי מתוך שחברה לתתא גרמה לאפרשא או"א לעילא ונתפרדו אתוון של הצירוף או"ר המפרידות ומבטלים צירוף מו"ת, שבסוד המלה, מאורו"ת, ועשתה הצירוף של ותרא, שאתוון אור מפוזרות בה למפרע, מתוך הת' שנתמצעה ביניהן, אשר ת' זו היא בחינת הנוקבא דס"א הנקראת מו"ת, שנתקרבה אל האור לקבל ולינק ממנו. כי בס"א הנקראת מות, יש דכר ונוקבא ס"ם ולילית. שהאות מ' היא הדכר של מו"ת הנקרא ס"ם, והאות ת' היא הנוקבא שלו הנקראת לילית. וע"י ששמעה בעצת הנחש לחבר מלתתא, תיכף נתקרבה הנוקבא דמו"ת לינק מהשפע, ונתפזרו אתוון דאור למפרע, כצירוף של ותרא, כי הת' נתמצעה תוך האור ופיזרה אותן. ואחר שחוה משכה לה אתוון ותרא ממאורות, אשתאר מ"ו מהצירוף מאורו"ת, שהן הדכר הנקרא מ' דמות, ובחינת היסוד הנקראת ו' של מות. ואינון אזלו ונטלו אות ת' בהדייהו, שהדכר דמו"ת שהוא מ"ו שנשאר ממאורות אזלו אל הנוקבא שהיא ת' דמות, ונזדווגו שניהם והביאו מו"ת על העולם, כמה דכתיב ותרא, כי הדכר דס"א שהוא מ"ו נזדווג בת' של ותרא, שכבר היתה בחוה. וז"ס ביאת הנחש על חוה והטיל בה זוהמא, שע"י שמיעתה לעצת הנחש נכנסה בה הת' שהפרידה ופזרה לאתוון דאו"ר ועשתה בראיה שלה את הצירוף של אתוון ותרא, ואח"כ בא הדכר דס"א שהוא מ"ו ונזדווג עם ת' זו, שכבר היתה בה בחוה. ונתגלה המו"ת בעולם.
ריד) א"ר אלעזר, אבא הא אוליפנא מם אשתארת יחידאה, ואו דאיהו חיין תדיר, אתהפכת ואזלת ונטלת תיו, דכתיב ותקח ותתן, ואשתלים תיבה דא ואתחברו אתוון. אמר ליה בריך אנת ברי, והא אוקימנא מלה דא.
פירוש הסולם
ריד) ותרא א"ר אלעזר וכו': ותרא: אמר ר' אלעזר, אבי, הנה למדתי, אחר שחוה לקחה אותיות ותרא מן מאורות, לא נשאר מ"ו, אלא שנשארה המ' יחידה, משום שהו' שהיא תמיד אות של חיים, נתהפכה, למות, שהלכה ולקחה עמה הת', שכתוב ותקח ותתן, ונשלמה מלה זו ונתחברו האותיות, מות. אמר לו ברוך אתה בני. והרי העמדנו דבר הזה.
פירוש. ר"א השיב אותו הרי למדנו שהמ' נשארה יחידה כלומר, בלי ו' שהיא יסוד, כי לס"ם שהוא דכר של מו"ת לא היה בחינת יסוד, כי אל אחר אסתרס, אלא הו' שהיא חיים תמיד, דהיינו יסוד של הקדושה, נתהפך מהקדושה אל הקליפה, ונעשה יסוד אל הדכר של מות, ואחרי כן, דהיינו אחר שהרויח בחינת יסוד מהקדושה, הלכה ו' ונזדווגה עם הת' ואז ואתחברו אתוון, נתחבר המ' עם הת', ע"י הו' שעשק מהקדושה. ומביא ראיה מהכתובים של החטא דעצה"ד, שמתחילים בחיבור ו' ת', דכתיב ו'תקח ו'תתן, כי יציאת הו' לס"א נולדה ע"י החטא דעצה"ד עצמו, מה שלא היה לה מקודם לכן. והודה ר"ש לדבריו, ואמר ליה בריך אנת ברי וכו'.