(א) וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן׃ (ב) וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם׃ (ג) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְהֹוָֽה׃ (ד) וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו׃ (ה) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־קֹ֜רַח וְאֶֽל־כׇּל־עֲדָתוֹ֮ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע יְהֹוָ֧ה אֶת־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְאֶת־הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר־בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו׃ (ו) זֹ֖את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶ֣ם מַחְתּ֔וֹת קֹ֖רַח וְכׇל־עֲדָתֽוֹ׃ (ז) וּתְנ֣וּ בָהֵ֣ן ׀ אֵ֡שׁ וְשִׂ֩ימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן ׀ קְטֹ֜רֶת לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ מָחָ֔ר וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר יְהֹוָ֖ה ה֣וּא הַקָּד֑וֹשׁ רַב־לָכֶ֖ם בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ (ח) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־קֹ֑רַח שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ (ט) הַמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם כִּֽי־הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַעֲבֹ֗ד אֶת־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהֹוָ֔ה וְלַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לְשָׁרְתָֽם׃ (י) וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת־כׇּל־אַחֶ֥יךָ בְנֵי־לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם־כְּהֻנָּֽה׃ (יא) לָכֵ֗ן אַתָּה֙ וְכׇל־עֲדָ֣תְךָ֔ הַנֹּעָדִ֖ים עַל־יְהֹוָ֑ה וְאַהֲרֹ֣ן מַה־ה֔וּא כִּ֥י (תלונו) [תַלִּ֖ינוּ] עָלָֽיו׃ (יב) וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃ (יג) הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵֽר׃ (יד) אַ֡ף לֹ֣א אֶל־אֶ֩רֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן־לָ֔נוּ נַחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם הַעֵינֵ֞י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃ (טו) וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה אַל־תֵּ֖פֶן אֶל־מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת־אַחַ֥ד מֵהֶֽם׃ (טז) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־קֹ֔רַח אַתָּה֙ וְכׇל־עֲדָ֣תְךָ֔ הֱי֖וּ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה אַתָּ֥ה וָהֵ֛ם וְאַהֲרֹ֖ן מָחָֽר׃ (יז) וּקְח֣וּ ׀ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וּנְתַתֶּ֤ם עֲלֵיהֶם֙ קְטֹ֔רֶת וְהִקְרַבְתֶּ֞ם לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֔וֹ חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתַ֖יִם מַחְתֹּ֑ת וְאַתָּ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן אִ֥ישׁ מַחְתָּתֽוֹ׃ (יח) וַיִּקְח֞וּ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עֲלֵיהֶ֖ם קְטֹ֑רֶת וַֽיַּעַמְד֗וּ פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּמֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃ (יט) וַיַּקְהֵ֨ל עֲלֵיהֶ֥ם קֹ֙רַח֙ אֶת־כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהֹוָ֖ה אֶל־כׇּל־הָעֵדָֽה׃ {ס} (כ) וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ (כא) הִבָּ֣דְל֔וּ מִתּ֖וֹךְ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֑את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָֽגַע׃ (כב) וַיִּפְּל֤וּ עַל־פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕ל אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכׇל־בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶחֱטָ֔א וְעַ֥ל כׇּל־הָעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף׃ {ס} (כג) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (כד) דַּבֵּ֥ר אֶל־הָעֵדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵֽעָלוּ֙ מִסָּבִ֔יב לְמִשְׁכַּן־קֹ֖רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָֽם׃ (כה) וַיָּ֣קׇם מֹשֶׁ֔ה וַיֵּ֖לֶךְ אֶל־דָּתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם וַיֵּלְכ֥וּ אַחֲרָ֖יו זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (כו) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־הָעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אׇהֳלֵ֨י הָאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַֽל־תִּגְּע֖וּ בְּכׇל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן־תִּסָּפ֖וּ בְּכׇל־חַטֹּאתָֽם׃ (כז) וַיֵּעָל֗וּ מֵעַ֧ל מִשְׁכַּן־קֹ֛רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָ֖ם מִסָּבִ֑יב וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם יָצְא֣וּ נִצָּבִ֗ים פֶּ֚תַח אׇֽהֳלֵיהֶ֔ם וּנְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶ֖ם וְטַפָּֽם׃ (כח) וַיֹּ֘אמֶר֮ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי־יְהֹוָ֣ה שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כׇּל־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי־לֹ֖א מִלִּבִּֽי׃ (כט) אִם־כְּמ֤וֹת כׇּל־הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כׇּל־הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א יְהֹוָ֖ה שְׁלָחָֽנִי׃ (ל) וְאִם־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א יְהֹוָ֗ה וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת־יְהֹוָֽה׃ (לא) וַיְהִי֙ כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כׇּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם׃ (לב) וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כׇּל־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כׇּל־הָרְכֽוּשׁ׃ (לג) וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכׇל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל׃ (לד) וְכׇל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן־תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ׃ (לה) וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֑ה וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת׃ {ס} (א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) אֱמֹ֨ר אֶל־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן וְיָרֵ֤ם אֶת־הַמַּחְתֹּת֙ מִבֵּ֣ין הַשְּׂרֵפָ֔ה וְאֶת־הָאֵ֖שׁ זְרֵה־הָ֑לְאָה כִּ֖י קָדֵֽשׁוּ׃ (ג) אֵ֡ת מַחְתּוֹת֩ הַֽחַטָּאִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בְּנַפְשֹׁתָ֗ם וְעָשׂ֨וּ אֹתָ֜ם רִקֻּעֵ֤י פַחִים֙ צִפּ֣וּי לַמִּזְבֵּ֔חַ כִּֽי־הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי־יְהֹוָ֖ה וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ד) וַיִּקַּ֞ח אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מַחְתּ֣וֹת הַנְּחֹ֔שֶׁת אֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יבוּ הַשְּׂרֻפִ֑ים וַֽיְרַקְּע֖וּם צִפּ֥וּי לַמִּזְבֵּֽחַ׃ (ה) זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַ֠עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁ֠ר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה כְקֹ֙רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ׃ {פ}
(ו) וַיִּלֹּ֜נוּ כׇּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם יְהֹוָֽה׃ (ז) וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד יְהֹוָֽה׃ (ח) וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶל־פְּנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ {ס} (ט) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (י) הֵרֹ֗מּוּ מִתּוֹךְ֙ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֔את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָ֑גַע וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם׃ (יא) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֣ח אֶת־הַ֠מַּחְתָּ֠ה וְתֶן־עָלֶ֨יהָ אֵ֜שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְשִׂ֣ים קְטֹ֔רֶת וְהוֹלֵ֧ךְ מְהֵרָ֛ה אֶל־הָעֵדָ֖ה וְכַפֵּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם כִּֽי־יָצָ֥א הַקֶּ֛צֶף מִלִּפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה הֵחֵ֥ל הַנָּֽגֶף׃ (יב) וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר ׀ דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֙רׇץ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת־הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל־הָעָֽם׃ (יג) וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה׃ (יד) וַיִּהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל־דְּבַר־קֹֽרַח׃ (טו) וַיָּ֤שׇׁב אַהֲרֹן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶעֱצָֽרָה׃ {פ}
(טז) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (יז) דַּבֵּ֣ר ׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְקַ֣ח מֵֽאִתָּ֡ם מַטֶּ֣ה מַטֶּה֩ לְבֵ֨ית אָ֜ב מֵאֵ֤ת כׇּל־נְשִֽׂיאֵהֶם֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת אִ֣ישׁ אֶת־שְׁמ֔וֹ תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּֽהוּ׃ (יח) וְאֵת֙ שֵׁ֣ם אַהֲרֹ֔ן תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּ֣ה לֵוִ֑י כִּ֚י מַטֶּ֣ה אֶחָ֔ד לְרֹ֖אשׁ בֵּ֥ית אֲבוֹתָֽם׃ (יט) וְהִנַּחְתָּ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵי֙ הָֽעֵד֔וּת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לָכֶ֖ם שָֽׁמָּה׃ (כ) וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר־בּ֖וֹ מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח וַהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י אֶת־תְּלֻנּוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מַלִּינִ֖ם עֲלֵיכֶֽם׃ (כא) וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתְּנ֣וּ אֵלָ֣יו ׀ כׇּֽל־נְשִׂיאֵיהֶ֡ם מַטֶּה֩ לְנָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד מַטֶּ֨ה לְנָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת וּמַטֵּ֥ה אַהֲרֹ֖ן בְּת֥וֹךְ מַטּוֹתָֽם׃ (כב) וַיַּנַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֹּ֖ת לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה בְּאֹ֖הֶל הָעֵדֻֽת׃ (כג) וַיְהִ֣י מִֽמׇּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל־אֹ֣הֶל הָעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֙רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים׃ (כד) וַיֹּצֵ֨א מֹשֶׁ֤ה אֶת־כׇּל־הַמַּטֹּת֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֶֽל־כׇּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּרְא֥וּ וַיִּקְח֖וּ אִ֥ישׁ מַטֵּֽהוּ׃ {פ}
(כה) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה הָשֵׁ֞ב אֶת־מַטֵּ֤ה אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י הָעֵד֔וּת לְמִשְׁמֶ֥רֶת לְא֖וֹת לִבְנֵי־מֶ֑רִי וּתְכַ֧ל תְּלוּנֹּתָ֛ם מֵעָלַ֖י וְלֹ֥א יָמֻֽתוּ׃ (כו) וַיַּ֖עַשׂ מֹשֶׁ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֹת֖וֹ כֵּ֥ן עָשָֽׂה׃ {פ}
(כז) וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֥ן גָּוַ֛עְנוּ אָבַ֖דְנוּ כֻּלָּ֥נוּ אָבָֽדְנוּ׃ (כח) כֹּ֣ל הַקָּרֵ֧ב ׀ הַקָּרֵ֛ב אֶל־מִשְׁכַּ֥ן יְהֹוָ֖ה יָמ֑וּת הַאִ֥ם תַּ֖מְנוּ לִגְוֺֽעַ׃ {ס} (א) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אַתָּ֗ה וּבָנֶ֤יךָ וּבֵית־אָבִ֙יךָ֙ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֺ֣ן הַמִּקְדָּ֑שׁ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֺ֥ן כְּהֻנַּתְכֶֽם׃ (ב) וְגַ֣ם אֶת־אַחֶ֩יךָ֩ מַטֵּ֨ה לֵוִ֜י שֵׁ֤בֶט אָבִ֙יךָ֙ הַקְרֵ֣ב אִתָּ֔ךְ וְיִלָּו֥וּ עָלֶ֖יךָ וִישָֽׁרְת֑וּךָ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ לִפְנֵ֖י אֹ֥הֶל הָעֵדֻֽת׃ (ג) וְשָֽׁמְרוּ֙ מִֽשְׁמַרְתְּךָ֔ וּמִשְׁמֶ֖רֶת כׇּל־הָאֹ֑הֶל אַךְ֩ אֶל־כְּלֵ֨י הַקֹּ֤דֶשׁ וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לֹ֣א יִקְרָ֔בוּ וְלֹֽא־יָמֻ֥תוּ גַם־הֵ֖ם גַּם־אַתֶּֽם׃ (ד) וְנִלְו֣וּ עָלֶ֔יךָ וְשָֽׁמְר֗וּ אֶת־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לְכֹ֖ל עֲבֹדַ֣ת הָאֹ֑הֶל וְזָ֖ר לֹא־יִקְרַ֥ב אֲלֵיכֶֽם׃ (ה) וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֵ֚ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד קֶ֖צֶף עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ו) וַאֲנִ֗י הִנֵּ֤ה לָקַ֙חְתִּי֙ אֶת־אֲחֵיכֶ֣ם הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֶ֞ם מַתָּנָ֤ה נְתֻנִים֙ לַֽיהֹוָ֔ה לַעֲבֹ֕ד אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (ז) וְאַתָּ֣ה וּבָנֶ֣יךָ אִ֠תְּךָ֠ תִּשְׁמְר֨וּ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֜ם לְכׇל־דְּבַ֧ר הַמִּזְבֵּ֛חַ וּלְמִבֵּ֥ית לַפָּרֹ֖כֶת וַעֲבַדְתֶּ֑ם עֲבֹדַ֣ת מַתָּנָ֗ה אֶתֵּן֙ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֔ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃ {פ}
(ח) וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָה֮ אֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַאֲנִי֙ הִנֵּ֣ה נָתַ֣תִּֽי לְךָ֔ אֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת תְּרוּמֹתָ֑י לְכׇל־קׇדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵ֠ל לְךָ֨ נְתַתִּ֧ים לְמׇשְׁחָ֛ה וּלְבָנֶ֖יךָ לְחׇק־עוֹלָֽם׃ (ט) זֶֽה־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ מִקֹּ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים מִן־הָאֵ֑שׁ כׇּל־קׇ֠רְבָּנָ֠ם לְֽכׇל־מִנְחָתָ֞ם וּלְכׇל־חַטָּאתָ֗ם וּלְכׇל־אֲשָׁמָם֙ אֲשֶׁ֣ר יָשִׁ֣יבוּ לִ֔י קֹ֣דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֥ים לְךָ֛ ה֖וּא וּלְבָנֶֽיךָ׃ (י) בְּקֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים תֹּאכְלֶ֑נּוּ כׇּל־זָכָר֙ יֹאכַ֣ל אֹת֔וֹ קֹ֖דֶשׁ יִֽהְיֶה־לָּֽךְ׃ (יא) וְזֶה־לְּךָ֞ תְּרוּמַ֣ת מַתָּנָ֗ם לְכׇל־תְּנוּפֹת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְךָ֣ נְתַתִּ֗ים וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחׇק־עוֹלָ֑ם כׇּל־טָה֥וֹר בְּבֵיתְךָ֖ יֹאכַ֥ל אֹתֽוֹ׃ (יב) כֹּ֚ל חֵ֣לֶב יִצְהָ֔ר וְכׇל־חֵ֖לֶב תִּיר֣וֹשׁ וְדָגָ֑ן רֵאשִׁיתָ֛ם אֲשֶׁר־יִתְּנ֥וּ לַֽיהֹוָ֖ה לְךָ֥ נְתַתִּֽים׃ (יג) בִּכּוּרֵ֞י כׇּל־אֲשֶׁ֧ר בְּאַרְצָ֛ם אֲשֶׁר־יָבִ֥יאוּ לַיהֹוָ֖ה לְךָ֣ יִהְיֶ֑ה כׇּל־טָה֥וֹר בְּבֵיתְךָ֖ יֹאכְלֶֽנּוּ׃ (יד) כׇּל־חֵ֥רֶם בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְךָ֥ יִהְיֶֽה׃ (טו) כׇּל־פֶּ֣טֶר רֶ֠חֶם לְֽכׇל־בָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יַקְרִ֧יבוּ לַֽיהֹוָ֛ה בָּאָדָ֥ם וּבַבְּהֵמָ֖ה יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ אַ֣ךְ ׀ פָּדֹ֣ה תִפְדֶּ֗ה אֵ֚ת בְּכ֣וֹר הָֽאָדָ֔ם וְאֵ֛ת בְּכֽוֹר־הַבְּהֵמָ֥ה הַטְּמֵאָ֖ה תִּפְדֶּֽה׃ (טז) וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הֽוּא׃ (יז) אַ֣ךְ בְּֽכוֹר־שׁ֡וֹר אֽוֹ־בְכ֨וֹר כֶּ֜שֶׂב אֽוֹ־בְכ֥וֹר עֵ֛ז לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה קֹ֣דֶשׁ הֵ֑ם אֶת־דָּמָ֞ם תִּזְרֹ֤ק עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְאֶת־חֶלְבָּ֣ם תַּקְטִ֔יר אִשֶּׁ֛ה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה׃ (יח) וּבְשָׂרָ֖ם יִהְיֶה־לָּ֑ךְ כַּחֲזֵ֧ה הַתְּנוּפָ֛ה וּכְשׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְךָ֥ יִהְיֶֽה׃ (יט) כֹּ֣ל ׀ תְּרוּמֹ֣ת הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ימוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לַֽיהֹוָה֒ נָתַ֣תִּֽי לְךָ֗ וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחׇק־עוֹלָ֑ם בְּרִית֩ מֶ֨לַח עוֹלָ֥ם הִוא֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֥ אִתָּֽךְ׃ (כ) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן בְּאַרְצָם֙ לֹ֣א תִנְחָ֔ל וְחֵ֕לֶק לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ בְּתוֹכָ֑ם אֲנִ֤י חֶלְקְךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ {ס} (כא) וְלִבְנֵ֣י לֵוִ֔י הִנֵּ֥ה נָתַ֛תִּי כׇּל־מַֽעֲשֵׂ֥ר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְנַחֲלָ֑ה חֵ֤לֶף עֲבֹֽדָתָם֙ אֲשֶׁר־הֵ֣ם עֹֽבְדִ֔ים אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (כב) וְלֹא־יִקְרְב֥וּ ע֛וֹד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לָשֵׂ֥את חֵ֖טְא לָמֽוּת׃ (כג) וְעָבַ֨ד הַלֵּוִ֜י ה֗וּא אֶת־עֲבֹדַת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהֵ֖ם יִשְׂא֣וּ עֲוֺנָ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַחֲלָֽה׃ (כד) כִּ֞י אֶת־מַעְשַׂ֣ר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָרִ֤ימוּ לַֽיהֹוָה֙ תְּרוּמָ֔ה נָתַ֥תִּי לַלְוִיִּ֖ם לְנַחֲלָ֑ה עַל־כֵּן֙ אָמַ֣רְתִּי לָהֶ֔ם בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַחֲלָֽה׃ {פ}
(כה) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (כו) וְאֶל־הַלְוִיִּ֣ם תְּדַבֵּר֮ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶם֒ כִּֽי־תִ֠קְח֠וּ מֵאֵ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַֽמַּעֲשֵׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תִּי לָכֶ֛ם מֵאִתָּ֖ם בְּנַחֲלַתְכֶ֑ם וַהֲרֵמֹתֶ֤ם מִמֶּ֙נּוּ֙ תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה מַעֲשֵׂ֖ר מִן־הַֽמַּעֲשֵֽׂר׃ (כז) וְנֶחְשַׁ֥ב לָכֶ֖ם תְּרוּמַתְכֶ֑ם כַּדָּגָן֙ מִן־הַגֹּ֔רֶן וְכַֽמְלֵאָ֖ה מִן־הַיָּֽקֶב׃ (כח) כֵּ֣ן תָּרִ֤ימוּ גַם־אַתֶּם֙ תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה מִכֹּל֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֣ר תִּקְח֔וּ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּנְתַתֶּ֤ם מִמֶּ֙נּוּ֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃ (כט) מִכֹּל֙ מַתְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם תָּרִ֕ימוּ אֵ֖ת כׇּל־תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֑ה מִכׇּ֨ל־חֶלְבּ֔וֹ אֶֽת־מִקְדְּשׁ֖וֹ מִמֶּֽנּוּ׃ (ל) וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בַּהֲרִֽימְכֶ֤ם אֶת־חֶלְבּוֹ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְנֶחְשַׁב֙ לַלְוִיִּ֔ם כִּתְבוּאַ֥ת גֹּ֖רֶן וְכִתְבוּאַ֥ת יָֽקֶב׃ (לא) וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּכׇל־מָק֔וֹם אַתֶּ֖ם וּבֵֽיתְכֶ֑ם כִּֽי־שָׂכָ֥ר הוּא֙ לָכֶ֔ם חֵ֥לֶף עֲבֹֽדַתְכֶ֖ם בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (לב) וְלֹֽא־תִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא בַּהֲרִֽימְכֶ֥ם אֶת־חֶלְבּ֖וֹ מִמֶּ֑נּוּ וְאֶת־קׇדְשֵׁ֧י בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל לֹ֥א תְחַלְּל֖וּ וְלֹ֥א תָמֽוּתוּ׃ {פ}
(ו) וַיִּלֹּ֜נוּ כׇּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם יְהֹוָֽה׃ (ז) וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד יְהֹוָֽה׃ (ח) וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶל־פְּנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ {ס} (ט) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (י) הֵרֹ֗מּוּ מִתּוֹךְ֙ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֔את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָ֑גַע וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם׃ (יא) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֣ח אֶת־הַ֠מַּחְתָּ֠ה וְתֶן־עָלֶ֨יהָ אֵ֜שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְשִׂ֣ים קְטֹ֔רֶת וְהוֹלֵ֧ךְ מְהֵרָ֛ה אֶל־הָעֵדָ֖ה וְכַפֵּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם כִּֽי־יָצָ֥א הַקֶּ֛צֶף מִלִּפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה הֵחֵ֥ל הַנָּֽגֶף׃ (יב) וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר ׀ דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֙רׇץ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת־הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל־הָעָֽם׃ (יג) וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה׃ (יד) וַיִּהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל־דְּבַר־קֹֽרַח׃ (טו) וַיָּ֤שׇׁב אַהֲרֹן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶעֱצָֽרָה׃ {פ}
(טז) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (יז) דַּבֵּ֣ר ׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְקַ֣ח מֵֽאִתָּ֡ם מַטֶּ֣ה מַטֶּה֩ לְבֵ֨ית אָ֜ב מֵאֵ֤ת כׇּל־נְשִֽׂיאֵהֶם֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת אִ֣ישׁ אֶת־שְׁמ֔וֹ תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּֽהוּ׃ (יח) וְאֵת֙ שֵׁ֣ם אַהֲרֹ֔ן תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּ֣ה לֵוִ֑י כִּ֚י מַטֶּ֣ה אֶחָ֔ד לְרֹ֖אשׁ בֵּ֥ית אֲבוֹתָֽם׃ (יט) וְהִנַּחְתָּ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵי֙ הָֽעֵד֔וּת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לָכֶ֖ם שָֽׁמָּה׃ (כ) וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר־בּ֖וֹ מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח וַהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י אֶת־תְּלֻנּוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מַלִּינִ֖ם עֲלֵיכֶֽם׃ (כא) וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתְּנ֣וּ אֵלָ֣יו ׀ כׇּֽל־נְשִׂיאֵיהֶ֡ם מַטֶּה֩ לְנָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד מַטֶּ֨ה לְנָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת וּמַטֵּ֥ה אַהֲרֹ֖ן בְּת֥וֹךְ מַטּוֹתָֽם׃ (כב) וַיַּנַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֹּ֖ת לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה בְּאֹ֖הֶל הָעֵדֻֽת׃ (כג) וַיְהִ֣י מִֽמׇּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל־אֹ֣הֶל הָעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֙רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים׃ (כד) וַיֹּצֵ֨א מֹשֶׁ֤ה אֶת־כׇּל־הַמַּטֹּת֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֶֽל־כׇּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּרְא֥וּ וַיִּקְח֖וּ אִ֥ישׁ מַטֵּֽהוּ׃ {פ}
(כה) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה הָשֵׁ֞ב אֶת־מַטֵּ֤ה אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י הָעֵד֔וּת לְמִשְׁמֶ֥רֶת לְא֖וֹת לִבְנֵי־מֶ֑רִי וּתְכַ֧ל תְּלוּנֹּתָ֛ם מֵעָלַ֖י וְלֹ֥א יָמֻֽתוּ׃ (כו) וַיַּ֖עַשׂ מֹשֶׁ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֹת֖וֹ כֵּ֥ן עָשָֽׂה׃ {פ}
(כז) וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֥ן גָּוַ֛עְנוּ אָבַ֖דְנוּ כֻּלָּ֥נוּ אָבָֽדְנוּ׃ (כח) כֹּ֣ל הַקָּרֵ֧ב ׀ הַקָּרֵ֛ב אֶל־מִשְׁכַּ֥ן יְהֹוָ֖ה יָמ֑וּת הַאִ֥ם תַּ֖מְנוּ לִגְוֺֽעַ׃ {ס} (א) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אַתָּ֗ה וּבָנֶ֤יךָ וּבֵית־אָבִ֙יךָ֙ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֺ֣ן הַמִּקְדָּ֑שׁ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֺ֥ן כְּהֻנַּתְכֶֽם׃ (ב) וְגַ֣ם אֶת־אַחֶ֩יךָ֩ מַטֵּ֨ה לֵוִ֜י שֵׁ֤בֶט אָבִ֙יךָ֙ הַקְרֵ֣ב אִתָּ֔ךְ וְיִלָּו֥וּ עָלֶ֖יךָ וִישָֽׁרְת֑וּךָ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ לִפְנֵ֖י אֹ֥הֶל הָעֵדֻֽת׃ (ג) וְשָֽׁמְרוּ֙ מִֽשְׁמַרְתְּךָ֔ וּמִשְׁמֶ֖רֶת כׇּל־הָאֹ֑הֶל אַךְ֩ אֶל־כְּלֵ֨י הַקֹּ֤דֶשׁ וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לֹ֣א יִקְרָ֔בוּ וְלֹֽא־יָמֻ֥תוּ גַם־הֵ֖ם גַּם־אַתֶּֽם׃ (ד) וְנִלְו֣וּ עָלֶ֔יךָ וְשָֽׁמְר֗וּ אֶת־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לְכֹ֖ל עֲבֹדַ֣ת הָאֹ֑הֶל וְזָ֖ר לֹא־יִקְרַ֥ב אֲלֵיכֶֽם׃ (ה) וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֵ֚ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד קֶ֖צֶף עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ו) וַאֲנִ֗י הִנֵּ֤ה לָקַ֙חְתִּי֙ אֶת־אֲחֵיכֶ֣ם הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֶ֞ם מַתָּנָ֤ה נְתֻנִים֙ לַֽיהֹוָ֔ה לַעֲבֹ֕ד אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (ז) וְאַתָּ֣ה וּבָנֶ֣יךָ אִ֠תְּךָ֠ תִּשְׁמְר֨וּ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֜ם לְכׇל־דְּבַ֧ר הַמִּזְבֵּ֛חַ וּלְמִבֵּ֥ית לַפָּרֹ֖כֶת וַעֲבַדְתֶּ֑ם עֲבֹדַ֣ת מַתָּנָ֗ה אֶתֵּן֙ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֔ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃ {פ}
(ח) וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָה֮ אֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַאֲנִי֙ הִנֵּ֣ה נָתַ֣תִּֽי לְךָ֔ אֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת תְּרוּמֹתָ֑י לְכׇל־קׇדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵ֠ל לְךָ֨ נְתַתִּ֧ים לְמׇשְׁחָ֛ה וּלְבָנֶ֖יךָ לְחׇק־עוֹלָֽם׃ (ט) זֶֽה־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ מִקֹּ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים מִן־הָאֵ֑שׁ כׇּל־קׇ֠רְבָּנָ֠ם לְֽכׇל־מִנְחָתָ֞ם וּלְכׇל־חַטָּאתָ֗ם וּלְכׇל־אֲשָׁמָם֙ אֲשֶׁ֣ר יָשִׁ֣יבוּ לִ֔י קֹ֣דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֥ים לְךָ֛ ה֖וּא וּלְבָנֶֽיךָ׃ (י) בְּקֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים תֹּאכְלֶ֑נּוּ כׇּל־זָכָר֙ יֹאכַ֣ל אֹת֔וֹ קֹ֖דֶשׁ יִֽהְיֶה־לָּֽךְ׃ (יא) וְזֶה־לְּךָ֞ תְּרוּמַ֣ת מַתָּנָ֗ם לְכׇל־תְּנוּפֹת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְךָ֣ נְתַתִּ֗ים וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחׇק־עוֹלָ֑ם כׇּל־טָה֥וֹר בְּבֵיתְךָ֖ יֹאכַ֥ל אֹתֽוֹ׃ (יב) כֹּ֚ל חֵ֣לֶב יִצְהָ֔ר וְכׇל־חֵ֖לֶב תִּיר֣וֹשׁ וְדָגָ֑ן רֵאשִׁיתָ֛ם אֲשֶׁר־יִתְּנ֥וּ לַֽיהֹוָ֖ה לְךָ֥ נְתַתִּֽים׃ (יג) בִּכּוּרֵ֞י כׇּל־אֲשֶׁ֧ר בְּאַרְצָ֛ם אֲשֶׁר־יָבִ֥יאוּ לַיהֹוָ֖ה לְךָ֣ יִהְיֶ֑ה כׇּל־טָה֥וֹר בְּבֵיתְךָ֖ יֹאכְלֶֽנּוּ׃ (יד) כׇּל־חֵ֥רֶם בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְךָ֥ יִהְיֶֽה׃ (טו) כׇּל־פֶּ֣טֶר רֶ֠חֶם לְֽכׇל־בָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יַקְרִ֧יבוּ לַֽיהֹוָ֛ה בָּאָדָ֥ם וּבַבְּהֵמָ֖ה יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ אַ֣ךְ ׀ פָּדֹ֣ה תִפְדֶּ֗ה אֵ֚ת בְּכ֣וֹר הָֽאָדָ֔ם וְאֵ֛ת בְּכֽוֹר־הַבְּהֵמָ֥ה הַטְּמֵאָ֖ה תִּפְדֶּֽה׃ (טז) וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הֽוּא׃ (יז) אַ֣ךְ בְּֽכוֹר־שׁ֡וֹר אֽוֹ־בְכ֨וֹר כֶּ֜שֶׂב אֽוֹ־בְכ֥וֹר עֵ֛ז לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה קֹ֣דֶשׁ הֵ֑ם אֶת־דָּמָ֞ם תִּזְרֹ֤ק עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְאֶת־חֶלְבָּ֣ם תַּקְטִ֔יר אִשֶּׁ֛ה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה׃ (יח) וּבְשָׂרָ֖ם יִהְיֶה־לָּ֑ךְ כַּחֲזֵ֧ה הַתְּנוּפָ֛ה וּכְשׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְךָ֥ יִהְיֶֽה׃ (יט) כֹּ֣ל ׀ תְּרוּמֹ֣ת הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ימוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לַֽיהֹוָה֒ נָתַ֣תִּֽי לְךָ֗ וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחׇק־עוֹלָ֑ם בְּרִית֩ מֶ֨לַח עוֹלָ֥ם הִוא֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֥ אִתָּֽךְ׃ (כ) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן בְּאַרְצָם֙ לֹ֣א תִנְחָ֔ל וְחֵ֕לֶק לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ בְּתוֹכָ֑ם אֲנִ֤י חֶלְקְךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ {ס} (כא) וְלִבְנֵ֣י לֵוִ֔י הִנֵּ֥ה נָתַ֛תִּי כׇּל־מַֽעֲשֵׂ֥ר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְנַחֲלָ֑ה חֵ֤לֶף עֲבֹֽדָתָם֙ אֲשֶׁר־הֵ֣ם עֹֽבְדִ֔ים אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (כב) וְלֹא־יִקְרְב֥וּ ע֛וֹד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לָשֵׂ֥את חֵ֖טְא לָמֽוּת׃ (כג) וְעָבַ֨ד הַלֵּוִ֜י ה֗וּא אֶת־עֲבֹדַת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהֵ֖ם יִשְׂא֣וּ עֲוֺנָ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַחֲלָֽה׃ (כד) כִּ֞י אֶת־מַעְשַׂ֣ר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָרִ֤ימוּ לַֽיהֹוָה֙ תְּרוּמָ֔ה נָתַ֥תִּי לַלְוִיִּ֖ם לְנַחֲלָ֑ה עַל־כֵּן֙ אָמַ֣רְתִּי לָהֶ֔ם בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַחֲלָֽה׃ {פ}
(כה) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (כו) וְאֶל־הַלְוִיִּ֣ם תְּדַבֵּר֮ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶם֒ כִּֽי־תִ֠קְח֠וּ מֵאֵ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַֽמַּעֲשֵׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תִּי לָכֶ֛ם מֵאִתָּ֖ם בְּנַחֲלַתְכֶ֑ם וַהֲרֵמֹתֶ֤ם מִמֶּ֙נּוּ֙ תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה מַעֲשֵׂ֖ר מִן־הַֽמַּעֲשֵֽׂר׃ (כז) וְנֶחְשַׁ֥ב לָכֶ֖ם תְּרוּמַתְכֶ֑ם כַּדָּגָן֙ מִן־הַגֹּ֔רֶן וְכַֽמְלֵאָ֖ה מִן־הַיָּֽקֶב׃ (כח) כֵּ֣ן תָּרִ֤ימוּ גַם־אַתֶּם֙ תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה מִכֹּל֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֣ר תִּקְח֔וּ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּנְתַתֶּ֤ם מִמֶּ֙נּוּ֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃ (כט) מִכֹּל֙ מַתְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם תָּרִ֕ימוּ אֵ֖ת כׇּל־תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֑ה מִכׇּ֨ל־חֶלְבּ֔וֹ אֶֽת־מִקְדְּשׁ֖וֹ מִמֶּֽנּוּ׃ (ל) וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בַּהֲרִֽימְכֶ֤ם אֶת־חֶלְבּוֹ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְנֶחְשַׁב֙ לַלְוִיִּ֔ם כִּתְבוּאַ֥ת גֹּ֖רֶן וְכִתְבוּאַ֥ת יָֽקֶב׃ (לא) וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּכׇל־מָק֔וֹם אַתֶּ֖ם וּבֵֽיתְכֶ֑ם כִּֽי־שָׂכָ֥ר הוּא֙ לָכֶ֔ם חֵ֥לֶף עֲבֹֽדַתְכֶ֖ם בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (לב) וְלֹֽא־תִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא בַּהֲרִֽימְכֶ֥ם אֶת־חֶלְבּ֖וֹ מִמֶּ֑נּוּ וְאֶת־קׇדְשֵׁ֧י בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל לֹ֥א תְחַלְּל֖וּ וְלֹ֥א תָמֽוּתוּ׃ {פ}
(1) Now Korah, son of Izhar son of Kohath son of Levi, betook himself,*betook himself Lit. “took”; nuance of Heb. uncertain. along with Dathan and Abiram sons of Eliab, and On son of Peleth—descendants of Reuben*descendants of Reuben According to Num. 26.5, 8–9, Eliab was son of Pallu, son of Reuben. — (2) to rise up against Moses, together with two hundred and fifty Israelites, chieftains of the community, chosen in the assembly, men of repute. (3) They combined against Moses and Aaron and said to them, “You have gone too far! For all the community are holy, all of them, and יהוה is in their midst. Why then do you raise yourselves above יהוה’s congregation?” (4) When Moses heard this, he fell on his face.*he fell on his face Perhaps in the sense of “his face fell.” (5) Then he spoke to Korah and all his company, saying, “Come morning, יהוה will make known who is [God’s] and who is holy by granting direct access; the one whom [God] has chosen will be granted access. (6) Do this: You, Korah and all your*your Lit. “his.” band, take fire pans, (7) and tomorrow put fire in them and lay incense on them before יהוה. Then the candidate*candidate Lit. “participant whose involvement defines the depicted situation”; trad. “man.” See the Dictionary under ’ish. whom יהוה chooses, he shall be the holy one. You have gone too far, sons of Levi!” (8) Moses said further to Korah, “Hear me, sons of Levi. (9) Is it not enough for you that the God of Israel has set you apart from the community of Israel and given you direct access, to perform the duties of יהוה’s Tabernacle and to minister to the community and serve them? (10) Now that [God] has advanced you and all your fellow Levites with you, do you seek the priesthood too? (11) Truly, it is against יהוה that you and all your company have banded together. For who is Aaron that you should rail against him?” (12) Moses sent for Dathan and Abiram, sons of Eliab; but they said, “We will not come! (13) Is it not enough that you brought us from a land flowing with milk and honey to have us die in the wilderness, that you would also lord it over us? (14) Even if you had*Even if you had Lit. “You have not even.” brought us to a land flowing with milk and honey, and given us possession of fields and vineyards, should you gouge out the eyes of those involved?*gouge out the eyes of those involved Gouging out the eyes was punishment for runaway slaves and rebellious vassals; cf. 2 Kings 25.4–7; Jer. 39.4–7; 52.7–11. “Those involved” (NJPS “those men”; see the Dictionary under ’ish) is a euphemism for self-reference; cf. 1 Sam. 29.4. We will not come!” (15) Moses was much aggrieved and he said to יהוה, “Pay no regard to their oblation. I have not taken the ass of any one of them, nor have I wronged any one of them.” (16) And Moses said to Korah, “Tomorrow, you and all your company appear before יהוה, you and they and Aaron. (17) Each of you take your fire pan and lay incense on it, and each of you bring that fire pan before יהוה, two hundred and fifty fire pans; you and Aaron also [bring] your fire pans.” (18) They each took their fire pan, put fire in it, laid incense on it, and took a place at the entrance of the Tent of Meeting, as did Moses and Aaron. (19) Korah gathered the whole community against them at the entrance of the Tent of Meeting. Then the Presence of יהוה appeared to the whole community, (20) and יהוה spoke to Moses and Aaron, saying, (21) “Stand back from this community that I may annihilate them in an instant!” (22) But they fell on their faces and said, “O God, Source*Source Lit. “God.” of the breath of all flesh! When one member*member Lit. “participant whose involvement defines the depicted situation.” Trad. “man.” See the Dictionary under ’ish. sins, will You be wrathful with the whole community?” (23) יהוה spoke to Moses, saying, (24) “Speak to the community and say: Withdraw from about the abodes of Korah, Dathan, and Abiram.” (25) Moses rose and went to Dathan and Abiram, the elders of Israel following him. (26) He addressed the community, saying, “Move away from the tents of these wicked men*wicked men Or “guilty parties”—alluding to the crime of insurrection, for which they are about to be punished. Cf. Exod. 2.13; Deut. 25.1; 2 Sam. 4.11. On “men,” see note at Gen. 19.5. and touch nothing that belongs to them, lest you be wiped out for all their sins.” (27) So they withdrew from about the abodes of Korah, Dathan, and Abiram. Now Dathan and Abiram had come out and they stood at the entrance of their tents, with their wives, their adult children,*adult children So Ibn Ezra. Lit. “children.” and their little ones. (28) And Moses said, “By this you shall know that it was יהוה who sent me to do all these things; that they are not of my own devising: (29) if these people’s death is that of all humankind, if their lot is humankind’s common fate, it was not יהוה who sent me. (30) But if יהוה brings about something unheard-of, so that the ground opens its mouth and swallows them up with all that belongs to them, and they go down alive into Sheol, you shall know that those involved have spurned יהוה.” (31) Scarcely had he finished speaking all these words when the ground under them burst asunder, (32) and the earth opened its mouth and swallowed them up with their households, all Korah’s people and all their possessions. (33) They went down alive into Sheol, with all that belonged to them; the earth closed over them and they vanished from the midst of the congregation. (34) All Israel around them fled at their shrieks, for they said, “The earth might swallow us!” (35) And a fire went forth from יהוה and consumed the two hundred and fifty contestants*contestants Lit. “participants whose involvement defines the depicted situation.” Trad. “men.” See the Dictionary under ’ish. offering the incense. (1) *In some editions, the following passage is counted as the continuation of chapter 16; see note at v. 16, below. יהוה spoke to Moses, saying: (2) Order Eleazar son of Aaron the priest to remove the fire pans—for they have become sacred—from among the charred remains; and scatter the coals abroad. (3) *Meaning of parts of verse uncertain. [Remove] the fire pans of those who have sinned at the cost of their lives, and let them be made into hammered sheets as plating for the altar—for once they have been used for offering to יהוה, they have become sacred—and let them serve as a warning to the people of Israel. (4) Eleazar the priest took the copper fire pans which had been used for offering by those who died in the fire; and they were hammered into plating for the altar, (5) as יהוה had ordered him through Moses. It was to be a reminder to the Israelites, so that no outsider—one not of Aaron’s offspring—should presume to offer incense before יהוה and suffer the fate of Korah and his band. (6) Next day the whole Israelite community railed against Moses and Aaron, saying, “You two have brought death upon יהוה’s people!” (7) But as the community gathered against them, Moses and Aaron turned toward the Tent of Meeting; the cloud had covered it and the Presence of יהוה appeared. (8) When Moses and Aaron reached the Tent of Meeting, (9) יהוה spoke to Moses, saying, (10) “Remove yourselves from this community, that I may annihilate them in an instant.” They fell on their faces. (11) Then Moses said to Aaron, “Take the fire pan, and put on it fire from the altar. Add incense and take it quickly to the community and make expiation for them. For wrath has gone forth from יהוה: the plague has begun!” (12) Aaron took it, as Moses had ordered, and ran to the midst of the congregation, where the plague had begun among the people. He put on the incense and made expiation for the people; (13) he stood between the dead and the living until the plague was checked. (14) Those who died of the plague came to fourteen thousand and seven hundred, aside from those who died on account of Korah. (15) Aaron then returned to Moses at the entrance of the Tent of Meeting, since the plague was checked. (16) *This verse constitutes 17.1 in some editions. יהוה spoke to Moses, saying: (17) Speak to the Israelite people and take from them—from the chieftains of their ancestral houses*of their ancestral houses I.e., of their tribes. —one staff for each chieftain of an ancestral house: twelve staffs in all. Inscribe each one’s name on his staff, (18) there being one staff for each head of an ancestral house; also inscribe Aaron’s name on the staff of Levi. (19) Deposit them in the Tent of Meeting before the Pact, where I meet with you. (20) The staff of the candidate*candidate See note at 16.7. whom I choose shall sprout, and I will rid*I will rid Meaning of Heb. wa-hashikkothi uncertain. Myself of the incessant mutterings of the Israelites against you. (21) Moses spoke thus to the Israelites. Their chieftains gave him a staff for each chieftain of an ancestral house, twelve staffs in all; among these staffs was that of Aaron. (22) Moses deposited the staffs before יהוה, in the Tent of the Pact. (23) The next day Moses entered the Tent of the Pact, and there the staff of Aaron of the house of Levi had sprouted: it had brought forth sprouts, produced blossoms, and borne almonds. (24) Moses then brought out all the staffs from before יהוה to all the Israelites; each identified and recovered his staff. (25) יהוה said to Moses, “Put Aaron’s staff back before the Pact, to be kept as a lesson to rebels, so that their mutterings against Me may cease, lest they die.” (26) This Moses did; just as יהוה had commanded him, so he did. (27) But the Israelites said to Moses, “Lo, we perish! We are lost, all of us lost! (28) Everyone who so much as ventures near יהוה’s Tabernacle must die. Alas, we are doomed to perish!” (1) יהוה said to Aaron: You and your sons and the ancestral house under your charge shall bear any guilt connected with the sanctuary; you and your sons alone shall bear any guilt connected with your priesthood. (2) You shall also associate with yourself your kinsmen the tribe of Levi, your ancestral tribe, to be attached to you and to minister to you, while you and your sons under your charge are before the Tent of the Pact.*while you and your sons … Tent of the Pact Force of Heb. uncertain. (3) They shall discharge their duties to you and to the Tent as a whole, but they must not have any contact with the furnishings of the Shrine or with the altar, lest both they and you die. (4) They shall be attached to you and discharge the duties of the Tent of Meeting, all the service of the Tent; but no outsider shall intrude upon you (5) as you discharge the duties connected with the Shrine and the altar, that wrath may not again strike the Israelites. (6) I hereby take your fellow Levites from among the Israelites; they are assigned to you in dedication to יהוה, to do the work of the Tent of Meeting; (7) while you and your sons shall be careful to perform your priestly duties in everything pertaining to the altar and to what is behind the curtain. I make your priesthood a service of dedication; any outsider who encroaches shall be put to death. (8) יהוה spoke further to Aaron: I hereby give you charge of My gifts, all the sacred donations of the Israelites; I grant them to you and to your sons as a perquisite,*perquisite See the first note at Lev. 7.35. a due for all time. (9) This shall be yours from the most holy sacrifices, the offerings by fire:*the offerings by fire Force of Heb. min ha-’esh uncertain; lit. “from the fire.” every such offering that they render to Me as most holy sacrifices, namely, every meal offering, sin offering, and guilt offering of theirs, shall belong to you and your sons. (10) You shall partake of them as most sacred donations: only males may eat them; you shall treat them as consecrated.*you shall treat them as consecrated Or “they are consecrated for your use.” (11) This, too, shall be yours: the gift offerings*gift offerings Cf. Lev. 7.29ff. of their contributions, all the elevation offerings of the Israelites, I give to you [and your wives], to your sons, and to the daughters that are with you, as a due for all time; everyone of your household who is pure may eat it. (12) All the best of the new oil, wine, and grain—the choice parts that they present to יהוה —I give to you. (13) The first fruits of everything in their land, that they bring to יהוה, shall be yours; everyone of your household who is pure may eat them. (14) Everything that has been proscribed in Israel*proscribed in Israel See Lev. 27.28. shall be yours. (15) The first [male] issue of the womb of every being, human or beast, that is offered to יהוה, shall be yours; but you shall have the male first-born of human beings redeemed, and you shall also have the firstling of impure animals redeemed. (16) Take as their redemption price,*their redemption price I.e., for human first-born; cf. Num. 3.44ff. For animals see Exod. 34.19–20. from the age of one month up, the money equivalent of five shekels by the sanctuary weight, which is twenty gerahs. (17) But the firstlings of cattle, sheep, or goats may not be redeemed; they are consecrated. You shall dash their blood against the altar, and turn their fat into smoke as an offering by fire for a pleasing odor to יהוה. (18) But their meat shall be yours: it shall be yours like the breast of elevation offering and like the right thigh. (19) All the sacred gifts that the Israelites set aside for יהוה I give to you, to your sons, and to the daughters that are with you, as a due for all time. It shall be an everlasting covenant of salt*covenant of salt See Lev. 2.13. before יהוה for you and for your offspring as well. (20) And יהוה said to Aaron: You shall, however, have no territorial share among them or own any portion in their midst; I am your portion and your share among the Israelites. (21) And to the Levites I hereby give all the tithes in Israel as their share in return for the services that they perform, the services of the Tent of Meeting. (22) Henceforth, Israelites shall not trespass on the Tent of Meeting, and thus incur guilt and die: (23) only Levites shall perform the services of the Tent of Meeting; others*others Lit. “they.” would incur guilt. It is the law for all time throughout the ages. But they shall have no territorial share among the Israelites; (24) for it is the tithes set aside by the Israelites as a gift to יהוה that I give to the Levites as their share. Therefore I have said concerning them: They shall have no territorial share among the Israelites. (25) יהוה spoke to Moses, saying: (26) Speak to the Levites and say to them: When you receive from the Israelites their tithes, which I have assigned to you as your share, you shall set aside from them one-tenth of the tithe as a gift to יהוה. (27) This shall be accounted to you as your gift. As with the new grain from the threshing floor or the flow from the vat, (28) so shall you on your part set aside a gift for יהוה from all the tithes that you receive from the Israelites; and from them you shall bring the gift for יהוה to Aaron the priest. (29) You shall set aside all gifts due to יהוה from everything that is donated to you, from each thing its best portion, the part thereof that is to be consecrated. (30) Say to them further: When you have removed the best part from it, you Levites may consider it the same as the yield of threshing floor or vat. (31) You and your households may eat it anywhere, for it is your recompense for your services in the Tent of Meeting. (32) You will incur no guilt through it, once you have removed the best part from it; but you must not profane the sacred donations of the Israelites, lest you die.
(ו) תָּא חֲזֵי, אַהֲרֹן יְמִינָא. לֵיוָאֵי שְׂמָאלָא, קֹרַח בָּעֵי לְמֶעְבַּד חִלּוּפָא דִּימִינָא לִשְׂמָאלָא, בְּגִין כָּךְ אִתְעַנָּשׁ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ לִישָׁנָא בִּישָׁא, וְאִתְעֲנָשׁ בְּכֹלָּא. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, שְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל תָּדִיר בִּימִינָא, קֹרַח בָּעָא לְאַחְלְפָא תִּקּוּנָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בְּגִין כָּךְ אִתְאֲבִיד מֵעֵילָּא וְתַתָּא.
(ז) וַיִּקַּח קֹרַח, מַאי וַיִּקַּח. נָסִיב עֵיטָא בִּישָׁא לְגַרְמֵיהּ, כָּל דְּרָדַף בָּתַר דְּלָאו דִּילֵיהּ, אִיהוּ עָרִיק מִקַּמֵּיהּ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא מַה דְּאִית בֵּיהּ אִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ. קֹרַח רָדִיף בָּתַר דְּלָאו דִּילֵיהּ, דִּילֵיהּ אָבִיד, וְאַחֲרָא לָא רָוַוח.
(ח) קֹרַח אָזִיל בְּמַחְלוֹקֶת. מַאי מַחֲלוֹקֶת. פְּלוּגְתָּא. פְּלוּגְתָּא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא. וּמַאן דְּבָעֵי לְאַפְלְגָא תִּקּוּנָא דְּעָלְמָא, יִתְאֲבִיד מְכֻּלְּהוּ עָלְמִין. מַחֲלוֹקֶת, פְּלוּגְתָּא דְּשָׁלוֹם. וּמַאן דְּפָלִיג עַל שָׁלוֹם, פָּלִיג עַל שְׁמָא
(א) קַדִּישָׁא, בְּגִין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, שָׁלוֹם אִקְרֵי.
(ב) תָּא חֲזֵי, לֵית עָלְמָא קָאִים אֶלָּא עַל שָׁלוֹם, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, לָא יָכִיל לְאִתְקַיְּימָא, עַד דְּאָתָא וְשָׁרָא עָלַיְיהוּ שָׁלוֹם. וּמַאי הוּא. שַׁבָּת, דְּאִיהוּ שְׁלָמָא דְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וּכְדֵין אִתְקָיָּים עָלְמָא. וּמַאן דְּפָלִיג עָלֵיהּ, יִתְאֲבִיד מֵעָלְמָא.
(א) ויקח קרח פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא (קרח ב) ויקח קרח לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה וזהו שתרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על במדבר ט״ז:א׳) ואתפלג נחלק מתוך העדה להחזיק במחלוקת וכן מה יקחך לבך (איוב טו יב) לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם לשון רש"י (רש"י על במדבר ט״ז:א׳) ודעת המדרש אינו כפירוש הרב אבל אמרו שם אין ויקח אלא לשון פליגה שלבו לקחו כענין שנאמר מה יקחך לבך ואינו רוצה לומר שלקח עצמו לצד אחד וכן מה יקחך לבך אינו שיקח אותך לצד אחד להפליג עצמך משאר בני אדם אבל כונת המדרש בויקח קרח שלקח עצה בלבו לעשות מה שיספר כי הלקיחה תאמר על העצה והמחשבה וכן מה יקחך לבך מה מחשבה יקח לך לבך שתחשוב בסתר לית דין ולית דיין ולא תגלה אותה או מה ירמזון עיניך שמתוך רמיזותיך נכר שאתה כופר במשפט האלהים ולא תפרש זה אבל תקרא תגר כמסתיר עצמו ואליפז אמר זה לאיוב קודם שגילה איוב מחשבתו במאמר ברור שאין לבורא השגחה בפרטי הנבראים השפלים ולכך אמר לו (שם כב יג) ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט והוא ענין המענה ההוא למתבונן בו וכן לשון לקיחה במחשבה קחו מוסרי (משלי ח י) ולבלתי קחת מוסר (ירמיהו יז כג) אמרו עוד במדרש (רבה יח טז) ויחלוק וידבר ויצו קרח אינו נאמר אלא ויקח מה לקח לא לקח כלום אלא לבו נטלו אמר הכתוב מה יקחך לבך והוא כמה שפירשתי ואונקלוס שתרגם ואתפלג פתר הענין לא הלשון כמנהגו במקומות רבים וכן תרגם על דבר קרח (במדבר י״ז:י״ד) על פלוגתא דקרח ותרגם בדבר בלעם (במדבר ל״א:ט״ז) בעצת בלעם כי הוא מזכיר הענין בתרגומו ור"א אמר (אבן עזרא על במדבר ט״ז:א׳) ויקח קרח אנשים דרך קצרה כמו חמור לחם (שמואל א טז כ) ואחרים אמרו כי ודתן כמו ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו כד) ותקונו ויקח קרח דתן ואבירם ולפי דעתי אין צורך כי הגון הוא בלשון שיאמר ויקח קרח ודתן ויקומו ויקהלו על משה ועל אהרן כי בכל תחילת מעשה תבא לקיחה והוא לשון התעוררות במעשה ההוא וכן ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת ( יח יח) ואם תחפוץ לפרש כי הלקיחה על הדבר אשר יזכיר אחרי כן ויקח אבשלום את המצבת ויצב לו בחייו כך תפרש ויקח קרח את האנשים מבני ישראל חמשים ומאתים ויקומו לפני משה ויקהלו על משה ועל אהרן ואמר רבי אברהם (אבן עזרא על במדבר ט״ז:א׳) כי זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נחלפו הבכורים ונבדלו הלוים כי חשבו ישראל שאדונינו משה עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם גם קרח בכור היה וזה מדעתו של רבי אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו וכבר כתבתי (במדבר ט׳:א׳) כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון אבל היה הדבר הזה במדבר פארן בקדש ברנע אחר מעשה המרגלים והנכון בדרש שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו (תנחומא קרח א) וקנא גם באהרן כמו שנאמר ובקשתם גם כהונה (במדבר ט״ז:י׳) ונמשכו דתן ואבירם עמו ולא על הבכורה כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף אבל גם הם אמרו טענתם להמיתנו במדבר (במדבר ט״ז:י״ג) ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו (במדבר ט״ז:י״ד) והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה' ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם וזה טעם להמיתנו במדבר אמרו הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כי לא נתת לנו נחלה כלל אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד והקרוב כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות כי על כן חרה להם על הכהונה ולכך אמר להם משה שיקחו מחתות כמנהגם הראשון ויתגלה הדבר אם יבחר השם בהם או בכהנים:
(1) VAYIKACH KORACH’ (AND KORACH TOOK). “This section is explained in a beautiful way in the Midrash of Rabbi Tanchuma. Vayikach Korach — he betook himself to one side in order to separate himself from the [rest of the] congregation so that he could contend for the priesthood [which Moses had conferred upon Aaron and his sons, and Korach claimed that it belonged to all Israel]. This is [also] Onkelos’ intention in translating [the word vayikach as] v’ithpleig — ‘he separated himself’ from the congregation to persist in his contention. Similarly, Why ‘yikachacha’ thy heart? means: [Why does your heart] ‘carry you away’ to separate yourself from the rest of the people?”
But the opinion of the Midrash [Tanchuma quoted further on] is not in accordance with the Rabbi’s [i.e., Rashi’s] interpretation, for the Rabbis have said there: “The term vayikach always denotes ‘division,’ [and here it means] that his heart took control of him, in a similar manner to that which it says, Why ‘yikachacha’ thy heart?” The verse thus does not mean to say that Korach betook himself [physically] to one side [of the camp]. Similarly, Why ‘yikachacha’ thy heart? does not mean that it [your heart] takes you to one side to separate yourself [physically] from other people. Instead, the meaning of the [interpretation of the] Midrash on [the phrase] Vayikach Korach is that he took counsel in his heart to do that which [Scripture] relates [subsequently], for [the term] “taking” applies also to counsel and thought. Similarly, Why ‘yikachacha’ thy heart? means: “What thought does your heart lead you to, that you should be thinking secretly: ‘There is no justice nor Judge,’ and you do not reveal it? Or, and why do thine eyes wink?, for one can notice from your winkings that you deny G-d’s justice, but you do not utter [that belief] openly, but [instead] you complain [of injustice], as one who conceals his intent.” Eliphaz said this to Job before Job explained his thoughts in a clearly-expressed statement, [saying] that the Creator’s concern does not extend to the individuals of the lower beings [of each species]. Therefore Eliphaz said to Job: And thou sayest: ‘What doth G-d know? Can He judge through the dark cloud?’ This is the true meaning of that reply [of Eliphaz to Job: Why ‘yikachacha’ thy heart? and why do thine eyes wink? — as is apparent] to one who considers it carefully. Similarly we find the term “taking” used of “thinking”: ‘k’chu’ (take) my instruction; nor ‘kachath’ (to take) instruction.
The Rabbis have further said in the Midrash: “Scripture does not state here: And Korach ‘quarelled,’ or ‘spoke,’ or ‘commanded,’ but it says vayikach (and he took). What did he take? He did not take anything; rather, it was his heart that took [control of] him, just as Scripture says, Why doth thy heart take thee?” This [Midrash] coincides with what I have explained. And Onkelos who translated: [vayikach as] v’ithpleig (“and he separated himself”) explained the [expression according to its] general meaning, not according to its literal sense, as is his habit in many places. Thus also he translated [the expression] about ‘d’var’ (the matter of) Korach as “about ‘the strife’ of Korach,” while ‘bi’dvar’ (the matter of) Balaam he translated as “through ‘the counsel’ of Balaam,” because he mentions the [whole] subject-matter in his translation [rather than the literal meaning, as illustrated by the change in the translation of the word d’var in the above example].
And Rabbi Abraham ibn Ezra wrote: “And Korach took [means he took] ‘men,’ the phrase being elliptical, as in: chamor lechem [literally: ‘an ass of bread,’ which means: ‘an ass laden with bread’].” Others explain that [the word] v’dathan (and Dathan) [in the phrase: And Korach took … and Dathan] is like the verse, And these are the children of Zibeon: ‘and’ Ajah, and Anah [where the letter vav in the word v’ayah is redundant, and here too the vav in v’dathan is redundant], and its correct meaning is thus: “and Korach took Dathan and Abiram” [and they rose up before Moses]. But in my opinion there is no need for [these interpretations], for it is quite correct for the [Sacred] Language to say: “and Korach took and Dathan, and they rose, and they assembled themselves together against Moses and against Aaron,” because the [word] “taking” always occurs at the beginning of an event, being an expression of taking action to [do] that deed. Similarly, And Absalom in his lifetime had ‘taken’ and reared up for himself the pillar [which means that “he bestirred himself” to set up the pillar]. And if you prefer to explain that the term “taking” refers to the object mentioned subsequently, [so that the verse quoted means]: “and Absalom took the pillar and reared it up for himself in his lifetime” — you may likewise explain [our phrase] “and Korach took” [as referring to] the men of the children of Israel, two hundred and fifty, and they rose up before Moses, and they assembled themselves together against Moses and against Aaron.
Rabbi Abraham ibn Ezra wrote that this incident [of Korach’s rebellion] happened in the wilderness of Sinai when the firstborns were exchanged [for the Levites] and the Levites were separated [to do the Divine service in the Tent of Meeting], for [some] Israelites thought that Moses our master did this of his own accord so that he could bestow greatness upon his brother [Aaron] and on the children of Kohath who were his relatives, and on all the Levites, since they were of his family. The Levites [nevertheless] joined the conspiracy against him [Moses] because they were given to Aaron and to his sons, and Dathan and Abiram [who were of the tribe of Reuben] joined in the rebellion because Moses took away the right of the firstborn from their ancestor Reuben [and gave it to Joseph]. Korach too was a firstborn. [Thus far are Ibn Ezra’s comments.] Now all this is based on the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra [himself] who has said in many places, as it pleases him, that there is no strict chronological order in the [narrative of the] Torah, but I have already written that in my opinion the whole Torah follows the chronological sequence, except for those places where Scripture [itself] expressly states the “earlier” and the “later,” and even then it is [only changed] for a particular purpose and for good reason. But this matter [i.e., the rebellion of Korach] happened in the wilderness of Paran, in Kadesh-barnea, after the incident of the spies [and not, as Ibn Ezra wrote, before the sending of the spies].
A correct interpretation by way of homiletic exposition is that Korach became angry because of the status of prince [of the Kohathites] bestowed [by Moses] upon Elizaphan, as our Rabbis have said, and he was also jealous of Aaron, as it is said, and seek ye the priesthood also! Dathan and Abiram [who were of the tribe of Reuben] were attracted to Korach, but not because of the [loss of their] birthright, for it was their father Jacob who had deprived Reuben of it and given it to Joseph; however, they too, voiced their complaint [by saying that Moses had taken the people out of Egypt] to kill us in the wilderness, and moreover thou hast not brought us into a land flowing with milk and honey. Now as long as Israel was in the wilderness of Sinai no evil happening befell them, for even after the incident of the [golden] calf, which was a serious and well-known sin, those who died [as a punishment] were few, and the people were saved by Moses’ prayer when he fell down before the Eternal the forty days and forty nights. Thus they loved Moses as [they loved] themselves, and they obeyed him, so that had anybody rebelled against Moses at that time, the people would have stoned him. Therefore Korach endured the greatness of Aaron [when he was appointed High Priest], and the firstborns accepted [without protest] the high status of the Levites, and all [the other] acts of Moses. But when they came to the wilderness of Paran and [some people] were burnt in Taberah, and many died in Kibroth-hattaavah, and when after sinning [in the matter of] the spies Moses did not pray on their behalf, so that the decree against them was thus not annulled, and the princes of all the tribes died by the plague before the Eternal and it was decreed that the whole people would be consumed in the wilderness and there they shall die, then the mood of the whole people became embittered, and they said in their hearts that mishaps occur to them through Moses’ words. Therefore Korach found it an opportune occasion to contest Moses’ deeds, thinking that the people would [readily] listen to him. This was the intention of [the statement of Dathan and Abiram that Moses had taken the people out of Egypt] to kill us in the wilderness, meaning: “Behold, you have brought us to this place and you have not fulfilled that which you promised to give us, [namely to take us to] a land flowing with milk and honey, for you have not given us any inheritance at all; instead we will die in the wilderness and be wiped out there, for our children will also never come out of the wilderness, and that which you promised our children will also not be fulfilled, just as it did not come to realization with respect to their parents.” This then was the reason why they murmured particularly at this juncture immediately after the [Divine] decree because of the spies. It is likely that all those who assembled [against Moses] were firstborns, and therefore they were annoyed about the priesthood [which was taken away from them], and that is why Moses told them to take censers [and put incense upon them as they used formerly to do, and it would become clear thereby whether G-d preferred them or the priests.
But the opinion of the Midrash [Tanchuma quoted further on] is not in accordance with the Rabbi’s [i.e., Rashi’s] interpretation, for the Rabbis have said there: “The term vayikach always denotes ‘division,’ [and here it means] that his heart took control of him, in a similar manner to that which it says, Why ‘yikachacha’ thy heart?” The verse thus does not mean to say that Korach betook himself [physically] to one side [of the camp]. Similarly, Why ‘yikachacha’ thy heart? does not mean that it [your heart] takes you to one side to separate yourself [physically] from other people. Instead, the meaning of the [interpretation of the] Midrash on [the phrase] Vayikach Korach is that he took counsel in his heart to do that which [Scripture] relates [subsequently], for [the term] “taking” applies also to counsel and thought. Similarly, Why ‘yikachacha’ thy heart? means: “What thought does your heart lead you to, that you should be thinking secretly: ‘There is no justice nor Judge,’ and you do not reveal it? Or, and why do thine eyes wink?, for one can notice from your winkings that you deny G-d’s justice, but you do not utter [that belief] openly, but [instead] you complain [of injustice], as one who conceals his intent.” Eliphaz said this to Job before Job explained his thoughts in a clearly-expressed statement, [saying] that the Creator’s concern does not extend to the individuals of the lower beings [of each species]. Therefore Eliphaz said to Job: And thou sayest: ‘What doth G-d know? Can He judge through the dark cloud?’ This is the true meaning of that reply [of Eliphaz to Job: Why ‘yikachacha’ thy heart? and why do thine eyes wink? — as is apparent] to one who considers it carefully. Similarly we find the term “taking” used of “thinking”: ‘k’chu’ (take) my instruction; nor ‘kachath’ (to take) instruction.
The Rabbis have further said in the Midrash: “Scripture does not state here: And Korach ‘quarelled,’ or ‘spoke,’ or ‘commanded,’ but it says vayikach (and he took). What did he take? He did not take anything; rather, it was his heart that took [control of] him, just as Scripture says, Why doth thy heart take thee?” This [Midrash] coincides with what I have explained. And Onkelos who translated: [vayikach as] v’ithpleig (“and he separated himself”) explained the [expression according to its] general meaning, not according to its literal sense, as is his habit in many places. Thus also he translated [the expression] about ‘d’var’ (the matter of) Korach as “about ‘the strife’ of Korach,” while ‘bi’dvar’ (the matter of) Balaam he translated as “through ‘the counsel’ of Balaam,” because he mentions the [whole] subject-matter in his translation [rather than the literal meaning, as illustrated by the change in the translation of the word d’var in the above example].
And Rabbi Abraham ibn Ezra wrote: “And Korach took [means he took] ‘men,’ the phrase being elliptical, as in: chamor lechem [literally: ‘an ass of bread,’ which means: ‘an ass laden with bread’].” Others explain that [the word] v’dathan (and Dathan) [in the phrase: And Korach took … and Dathan] is like the verse, And these are the children of Zibeon: ‘and’ Ajah, and Anah [where the letter vav in the word v’ayah is redundant, and here too the vav in v’dathan is redundant], and its correct meaning is thus: “and Korach took Dathan and Abiram” [and they rose up before Moses]. But in my opinion there is no need for [these interpretations], for it is quite correct for the [Sacred] Language to say: “and Korach took and Dathan, and they rose, and they assembled themselves together against Moses and against Aaron,” because the [word] “taking” always occurs at the beginning of an event, being an expression of taking action to [do] that deed. Similarly, And Absalom in his lifetime had ‘taken’ and reared up for himself the pillar [which means that “he bestirred himself” to set up the pillar]. And if you prefer to explain that the term “taking” refers to the object mentioned subsequently, [so that the verse quoted means]: “and Absalom took the pillar and reared it up for himself in his lifetime” — you may likewise explain [our phrase] “and Korach took” [as referring to] the men of the children of Israel, two hundred and fifty, and they rose up before Moses, and they assembled themselves together against Moses and against Aaron.
Rabbi Abraham ibn Ezra wrote that this incident [of Korach’s rebellion] happened in the wilderness of Sinai when the firstborns were exchanged [for the Levites] and the Levites were separated [to do the Divine service in the Tent of Meeting], for [some] Israelites thought that Moses our master did this of his own accord so that he could bestow greatness upon his brother [Aaron] and on the children of Kohath who were his relatives, and on all the Levites, since they were of his family. The Levites [nevertheless] joined the conspiracy against him [Moses] because they were given to Aaron and to his sons, and Dathan and Abiram [who were of the tribe of Reuben] joined in the rebellion because Moses took away the right of the firstborn from their ancestor Reuben [and gave it to Joseph]. Korach too was a firstborn. [Thus far are Ibn Ezra’s comments.] Now all this is based on the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra [himself] who has said in many places, as it pleases him, that there is no strict chronological order in the [narrative of the] Torah, but I have already written that in my opinion the whole Torah follows the chronological sequence, except for those places where Scripture [itself] expressly states the “earlier” and the “later,” and even then it is [only changed] for a particular purpose and for good reason. But this matter [i.e., the rebellion of Korach] happened in the wilderness of Paran, in Kadesh-barnea, after the incident of the spies [and not, as Ibn Ezra wrote, before the sending of the spies].
A correct interpretation by way of homiletic exposition is that Korach became angry because of the status of prince [of the Kohathites] bestowed [by Moses] upon Elizaphan, as our Rabbis have said, and he was also jealous of Aaron, as it is said, and seek ye the priesthood also! Dathan and Abiram [who were of the tribe of Reuben] were attracted to Korach, but not because of the [loss of their] birthright, for it was their father Jacob who had deprived Reuben of it and given it to Joseph; however, they too, voiced their complaint [by saying that Moses had taken the people out of Egypt] to kill us in the wilderness, and moreover thou hast not brought us into a land flowing with milk and honey. Now as long as Israel was in the wilderness of Sinai no evil happening befell them, for even after the incident of the [golden] calf, which was a serious and well-known sin, those who died [as a punishment] were few, and the people were saved by Moses’ prayer when he fell down before the Eternal the forty days and forty nights. Thus they loved Moses as [they loved] themselves, and they obeyed him, so that had anybody rebelled against Moses at that time, the people would have stoned him. Therefore Korach endured the greatness of Aaron [when he was appointed High Priest], and the firstborns accepted [without protest] the high status of the Levites, and all [the other] acts of Moses. But when they came to the wilderness of Paran and [some people] were burnt in Taberah, and many died in Kibroth-hattaavah, and when after sinning [in the matter of] the spies Moses did not pray on their behalf, so that the decree against them was thus not annulled, and the princes of all the tribes died by the plague before the Eternal and it was decreed that the whole people would be consumed in the wilderness and there they shall die, then the mood of the whole people became embittered, and they said in their hearts that mishaps occur to them through Moses’ words. Therefore Korach found it an opportune occasion to contest Moses’ deeds, thinking that the people would [readily] listen to him. This was the intention of [the statement of Dathan and Abiram that Moses had taken the people out of Egypt] to kill us in the wilderness, meaning: “Behold, you have brought us to this place and you have not fulfilled that which you promised to give us, [namely to take us to] a land flowing with milk and honey, for you have not given us any inheritance at all; instead we will die in the wilderness and be wiped out there, for our children will also never come out of the wilderness, and that which you promised our children will also not be fulfilled, just as it did not come to realization with respect to their parents.” This then was the reason why they murmured particularly at this juncture immediately after the [Divine] decree because of the spies. It is likely that all those who assembled [against Moses] were firstborns, and therefore they were annoyed about the priesthood [which was taken away from them], and that is why Moses told them to take censers [and put incense upon them as they used formerly to do, and it would become clear thereby whether G-d preferred them or the priests.
(א) ויקח קרח וגו'. צריך לדעת אומרו ויקח, ורז''ל אמרו (במד''ר פי''ח) לקח עצמו לצד א', ולדרך זה חסר עצמו, כי זכרון קרח הוא לומר מי הוא החולק וחסר הנחלק, ואם כוונתו לומר כדברי אונקלוס ואתפליג, אין שיעור תיבת ואתפליג כשיעור תיבת ויקח, אלא שהתרגום מפרש המכוון, והגם שדבריהם אמת עוד יש לאלוה מילין לדייק תיבת ויקח על נכון. ב' יש להעיר על דבר אמת למה יזכיר ה' זכרון הצדיקים יצהר קהת לוי במעשה בלתי הגון כזה ומה צורך יש בדבר, ורז''ל אמרו (שם) שהתפלל יעקב על עצמו שלא יזכר במעשה זה משמע שצריך היה ליזכר אלא שהתפלל, ואני מתפלא גם על אותם שהזכיר. ג' יש לדעת כוונת הכתוב במאמר ודתן ואבירם מה כוונת הכתוב בזכרונם מה מעשיהם, אם לומר שגם הם חלקו עצמן היה לו לכוללן בלקיחה ויאמר ויקחו קרח וגו' ודתן ואבירם, ואם כוונתו לומר שקרח לקח אותם היה לו לומר ויקח קרח וגו' דתן ואבירם וגו'. ד' אומרו ויקומו לפני משה מה יגיד הכתוב בקימה זו, אם לומר שבאו לחלוק, אחרי כן הוא אומר ויקהלו וגו' ויאמרו וגו', ואם לומר שעמדו בקומה זקופה לפניו, היה לו לומר ויקומו אחר ויקהלו על זה הדרך ויקהלו וגו' ויקומו וגו' ויאמרו וגו', ולמה הפסיק בין ויקומו לויקהלו במאמר ואנשים מבני ישראל וגו': (ב) אכן נתכוון הכתוב להודיע יסוד דבר המחלוקת, שיאמר אדם מנין עלה על דעת קרח לחלוק על נביא נאמן אשר צדקו נבואתו וקרח חכם גדול היה ואיך נשתטה לעשות הדבר הזה הלא כל ישראל ירגמו אותו אבן, לזה אמר הטעמים שלקח בדעתו לבא לריב, ראשונה בן יצהר פירוש היותו בן יצהר שהוא גדול מב' אחים הבאים אחריו בבני קהת ואינם יכולין להחציף פניהם כנגדו כי גדול מהם, ב' בן קהת הוא המעולה שבבני לוי שהיו נושאים קדש הקדשים, ואמרו רז''ל (שם) קרח מנושאי הארון היה ואין גרשון ומררי ידברו כנגדו, בן לוי שהוא שבט מעולה מכל ישראל ואין שאר השבטים מקפחין אותו בדברו לפני משה כי מעולה הוא מכל שאר השבטים גם מכל בני לוי גם בענפי קהת הוא מדרגה ראשונה לב' האחים הבאים אחריו שהם חברון ועוזיאל. (ג) ואומרו ודתן ואבירם וגו' פירוש גם אותם לקח כדי לערער גם מכחם שהם גדולי שבט ראובן הבכור ליעקב, ובאמצעות זה החשיבו עצמן ויקומו לפני משה פירוש קימה ומעלה בהשואה עם משה, קרח למה שהוא כנזכר, ודתן ואבירם לצד היותם גדולי ראובן שהוא גדול מכל האחים וגם מלוי, ואומרו ואנשים וגו' פירוש גם אלו לקח עמו לצד היותם גדולי ישראל כדי לחזק זרועותיו, אבל אלו לא באו לגדר זה לקום לפני משה אלא שנקהלו להחזיק דברי קרח ועדתו, ולזה הקדים לומר ויקומו קודם זכרון חמשים ומאתים וגו', ובזה נתישבו כל הדקדוקים: (ד) עוד יתבאר הכתוב בהקדים דבריהם ז''ל (שם) שאמרו שעיקר מחלוקתו של קרח הוא על אליצפן בן עוזיאל שנתן לו משה הנשיאות, והודיע הכתוב שלקח קרח מערכת הסתירות במעשה משה, ראשונה טענת היותו בן יצהר, ממה נפשך אם אתה בא אחר הגדול שבבנים ולזה נתת הכהונה לאהרן לצד היותו בן עמרם אם כן מהטעם עצמו לי יאות הנשיאות לצד שאני בן יצהר שני לעמרם שהוא בן קהת שהוא הענף עצמו שבא ממנו אהרן וקודם לחברון ועוזיאל, ולמה נתת הנשיאות לאליצפן, הרי מעשיך מוכיחות שאין גדולה לגדול שבבנים, אם כן חוזר הדין למה שנתן הכהונה לאהרן מטעם שעמרם הוא הבכור אין טעם זה טעם, ומעתה כיון שמצאו דברי משה סתורים אם כן נכנס בבחינת דבר שקר ח''ו וגם בכהונת אהרן לא יאמנו דבריו לילך בו אחר הקדמת עמרם אלא כל שבט לוי בהשואה הוא, והוא מה שרמז במאמר בן לוי. (ה) ולצד שחש קרח שלא יקובלו טענותיו אלא לבטל נשיאות אליצפן אבל לומר שאין לחוש לקדימת עמרם ליצהר אין שומע לו כי מודעת זאת שהגדול קודם במעלה, לזה הקיף בטענת ראובן הבכור לכל השבטים ולקח גדולי ראובן, והוא מאמר דתן ואבירם וגו' בני ראובן לומר כי אם תכריחו לומר הלך אחר הגדול נלך אחר הבכור שבכל האחים ולו יותן הכהונה, ואומרו ויקומו לפני משה פירוש לערוך מערכת הסתירות להפיל דבריו, ואומרו ואנשים מבני ישראל וגו' הביאם להעריך לפניהם הוכחות מריבתו שלא ידחנו בכח השררה: (ו) ולרז''ל ראיתי שאמרו (סנהדרין קט:) טעם שהזכיר הכתוב זכרון מולידיו וזה לשונם קרח שעשה קרחה בישראל, בן יצהר שהרתיח את העולם כצהרים, בן קהת שקיהה שיני מולידיו, בן לוי שנעשה לויה לגיהנם, ולחשוב גם בן יעקב שעקב עצמו לגיהנם, יעקב ביקש רחמים וכו' עד כאן. ובעיני יפלא למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים ולא די זה אלא שמקשה בעל הדרשה ולחשוב בן יעקב וכו' אשר לא נכון להזכיר שם מבחר האבות בדרך זה, עוד יש להעיר באומרם שעקב עצמו לגיהנם הלא כבר אמר בן לוי שנתלוה לגיהנם ולמה יכפול הדבר ב' פעמים: (ז) ולהאיר אור תורה אסדר ב' ג' גרגרים מסתרי תורה, הא' כי ענפי הקדושה אשר הכין וסדר המאציל ברוך הוא הם שבילי ומשפטי התורה אשר חקק ה' ביד משה עבדו, וכל המחליף סדר מסדרו הנה הוא עוקר הענף ההוא בסוד בחינת נשמתו ועושה הענף ההוא ענף רע כי יסתלק ממנו כח המקדש, וזה לך האות סוד הקרבן אשר יתפגל ויחשב טמא במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו ובנותר וירד מכבוד קדושתו להיות טמא ומחייב אוכליו כרת: (ח) ב' כי הענף עצמו שבו פעל און הוא קודם לשלוח בו יד בסוד (ירמי' ב) תיסרך רעתך, נמצאת אומר כי ענף הקדושה יהפך לרעה ויהיה הודו לו למשחית רחמנא ליצלן: (ט) ג' דע כי בחינת הנשמות אשר נטע ה' בעמו הם אותיות התורה כידוע ליודעי חן: (י) ד' דע כי כשברא ה' את האדם ברא נטע אחד שבו כלולים כל ענפי הקדושה, וכשחטא ונפגם נפגמו כל הנשמות שהיו תלוים בו וכל שיצאו ממנו פגומים היו, עד שיצתה נפש אברהם אבינו ונתלבנה באמצעות עשר נסיונות ונתברר הפסולת בישמעאל ויצתה נשמת יצחק ונתלבנה בעקדה, ונתברר הפסולת בתגבורת האש הוא עשו ויצתה נשמת יעקב בלא שום דופי, והוא מה שהעירונו רז''ל במאמרם (ב''מ פד.) שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה עד כאן. פירוש שלא היה בו פסולת כאדם קודם שחטא: (יא) נמצינו אומרים שהאילן הוא יעקב, ויצאו ממנו י''ב ענפים, ואחד מהם הוא לוי, ענף זה העניף ג' ענפים גרשון קהת ומררי, וקהת העניף ד' ענפים עמרם יצהר חברון ועוזיאל, וענפי יצהר הוא קרח, והנה בבא קרח להחליף ענפי הקדושה ולהפך הכהונה ממקומה נפגמו ענפי הקדושה שבשורש נשמתו שהיו כולן לשבח, והתחיל ממטה למעלה בראשונה הענף עצמו שהוא קרח בתחלה היה נקרא קרח טהור, בן יצהר שהיה מאיר לעולם כצהרים, בן קהת שהיה מקהה שיני כל רואה גדולתו ומעלתו, בן לוי שנתלוה מיום לידתו להקב''ה בכמה מעלות, ועכשיו הענף עצמו שנקרא קרח נפגם ועשה בו קרחה, ולא ענפו לבד אלא גם שורש הענף שבא ממנו שהוא יצהר נהפך לרעה כשורש נשמתו והרתיח כל העולם כולו כצהרים, ולא שורש אחד לבד אלא גם שורש שלמעלה ממנו שהוא בן קהת נהפך לרעה להקהות שיני מולידיו, ולא זו בלבד אלא גם שורש הענף הראשון שיצא מיעקב שורש של נפש קרח אשר שם נעקרה נפגמה ועשתה בו נקמה ללוותו לגיהנם, וממה שלא הזכיר הכתוב בן יעקב עדיין שורש הראשון שהוא בעיקר האילן שהוא יעקב לא נודעו מעשיו אם גם עדיו הגיע הפגם ונמצא נעקר שורשו של קרח מעיקרו או לא: (יב) ודע שיש מחלוקת רז''ל (סנהדרין קח.) בקרח ועדתו אם יש להם חלק לעולם הבא, למאן דאמר אין לו חלק לעולם הבא, גם שורשו ביעקב נמק, והוא מה ששאל השואל ולחשוב בן יעקב, ודקדק לומר שעקב עצמו לגיהנם פירוש לא נתלוה לבד שהוא לזמן מועט אלא עד סוף העולם, והוא מה שרמז במאמר שעקב עצמו לשון סוף ותכלית כעקבים שהם סוף תכונת האדם, ורז''ל ישתמשו בלשון זה כאומרם (סוטה מט:) בעקבות משיחא וכו', ותירץ לפי שהתפלל על עצמו וכו' פירוש לעולם שכן הוא אלא שה' עשה נחת רוח ליעקב שהתפלל וכו', או אפשר שסובר שיש לו חלק לעולם הבא וזו היתה תפלתו של יעקב שלא יגיע כח החטא עד עיקר השורש שביעקב ולא ינתק חבל הכסף מעיקרו ויש תקוה לאחריתם, והוא מאמר התנא (סנהדין שם) עליהם אמר הכתוב (ש''א ב) מוריד שאול ויעל, וראיתי לדקדק אומרו ויעל ולא אמר ומעלה כשיעור שאמר בסמוך ה' ממית ומחיה וכמו כן אמר אחר כך ה' מוריש ומעשיר, אכן נתכוון לומר דברי התנא עצמו שעל עדת קרח הוא מדבר, לזה אמר ויעל פירוש כבר העלה אותם קודם שהורידם שהרי קדמה תפלת יעקב לירידתם ומאז נכתבו בספר העליה: (א) רב לכם כי כל העדה וגו' ומדוע וגו'. פירוש רבנות גדולה נטלתם לעצמכם יותר מהראוי, ואם תאמר מה היא הרבנות הגדולה, כי כל העדה כלם קדושים ועוד להם שבתוכם ה' מה שלא השיגה אומה בעולם ואתם רבנים עליהם, עוד רמזו במאמר זה לומר כי השכינה שכנה לכבוד ישראל לא לכבוד אהרן והוא מאמר בתוכם ה'. (ב) ואומרו ומדוע וגו' פירוש למה אתם מוסיפין היכר הרוממות לעצמיכם עליהם, הכוונה בזה שהם אומרים שאיש ישראל הקרב לגדר שעומד בו אהרן חייב מיתה זו יפליג הנשיאות על קהל ה' ואין ראוי לזלזל כל כך בקהל קדוש קרובי אל עליון לפסלם לבלתי הקרב לעבוד לה' אלהיהם:
(1) ויקח קרח, Korach took, etc. What did the Torah mean when it wrote ויקח, "he took," without telling us what it was that Korach took? Our sages in Bamidbar Rabbah 18 say that he took himself to one side. This implies that he diminished himself thereby. [I have not found this quote in that chapter of the Midrash Rabbah Ed.] When we think of Korach, we automatically think of someone who separated himself from the main body and lost out thereby. If the Midrash meant the same as Onkelos who renders the word as meaning that Korach seceded or differed, this is not accurate, philologically speaking. Clearly, Onkelos did not translate the word but explained its intent. Whereas both the Midrash and Onkelos are correct, there is yet a way to explain the word both as philologically appropriate and as reflecting an acceptable meaning. Furthermore, why did G'd list such great men as Yitzhar, Kehat and Levi, thereby associating them with Korach, when there was no need for this? This is especially puzzling since our sages say in Bamidbar Rabbah 18,5 that Jacob prayed on his deathbed that his name not be associated with that of Korach? This proves that under ordinary circumstances his name should have been associated with Korach and that he was spared this only on account of his prayer. Personally, I am amazed at the list of outstanding ancestors of Korach whom the Torah did list. Thirdly, why did the Torah write ודתן ואבירם, in the same breath? What had they done to be lumped together with Korach? If the Torah meant to tell us that they too quarrelled, the Torah should have mentioned their names beside that of Korach, thus: ויקחו, "they took!" On the other hand, if the Torah meant that Korach took these men to join him in his quarrel with Moses, then their names should not have been preceded by the conjunctive letter ו. Fourthly, what did the Torah mean with the words "they rose up in the face of Moses and Aaron?" If it means that these people came to quarrel, the Torah has stated this already when it wrote ויקהלו על משה ואהרן, "they assembled themselves together against Moses and Aaron?" If the words merely mean that Datan and Aviram assumed an upright posture vis-a-vis Moses and Aaron, why did the Torah write the two verbs ויקהלו and ויקמו in separate verses and separate them from the other 250 men? (2) The Torah wanted to tell us about the root cause of the quarrel. Anyone who reads the Torah must ask himself how Korach could even have imagined that his uprising could succeed? Moses' stature as an outstanding prophet had been proven over and over again so that it is strange for Korach to have imagined that he could succeed before the people would simply stone him to death for his impertinence! This is why the Torah tells us that Korach, a very clever man "took," i.e. he took stock of the factors which would give him a chance to rally the people around him. First, the Torah tells us that he was a son of יצהר older than his younger brothers Chevron and Uzziel. Kehat's younger sons could not present a claim against Korach seeing he was the oldest one surviving. [Amram was the oldest son of Kehat but may have died prior to the Exodus. Ed.] Secondly, he was a son (grandson) of Kehat the most illustrious of the sons of Levi, the ones entrusted with carrying the Holy Ark. Our sages say that Korach personally was one of the bearers of the Holy Ark. Thirdly, he was a descendant of Levi the most illustrious of the twelve tribes. (3) The Torah goes on to say ודתן ואבירם, to tell us that Korach took them with him in order to challenge Moses also on their behalf seeing that they were the most important members of the tribe of Reuven, Jacob's first born son. These were the factors which encouraged these three men ויקמו, to claim a superior status vis-a-vis Moses and Aaron who were descended only from the third of Jacob's sons. Datan and Aviram based their assessment on the fact that they were the foremost dignitaries of the tribe of Reuven, which itself was descended from Jacob's firstborn son. The word ואנשים means that they took with them other dignitaries as support by such dignitaries strengthened their case in the eyes of the people. This is the reason why the line starting with ויקמו had to precede mention of the other 250 rebels. (4) We may also explain the whole verse in terms of the opinion offered in Bamidbar Rabbah 18,2 that Korach's main quarrel concerned Elitzafan the son of Uzziel upon whom Moses had bestowed the honour of being the prince, i.e. the chief dignitary of the Kehatites (Numbers 3,30). According to this view Korach "took" a string of arguments to prove that Moses had acted in a high-handed and arrogant manner when he appointed Elitzafan. He pointed out that 1) he was the son of Yitzhar who was senior to Uzziel the youngest of Kehat's sons. If Moses considered seniority of birth as important and this is why he had appointed Aaron as High Priest seeing he was the son of Amram, Kehat's oldest son, then the office of prince of the Kehatites should have been given to him inasmuch as his father was second to Amram in order of seniority of birth. Seeing that this is not what Moses did, Korach construed this as evidence that Moses had not been influenced by considerations of seniority of birth. This raised the question why Aaron had been chosen to be the High Priest? Seeing Moses had not explained the rationale of appointing Aaron as High Priest, Korach challenged that appointment. He claimed that all the Levites were of equal status. The Torah alluded to this when it described Korach as a "son" of Levi. (5) Korach was afraid that the only one of his arguments which might succeed was his challenge to the position of Elitzafan, whereas no one would take seriously his argument against giving preference to the sons of Amram over the descendants of Kehat as it was accepted that seniority of birth was a reason to accord someone precedence in rank. This is why he looked for allies among the members of the tribe of Reuven whose claims to superior status based on seniority had been ignored. This then justifies the letter ו preceding mention of Datan and Aviram, i.e. ודתן ואבירם…בני ראובן. He challenged Moses that if he would defend Aaron's appointment as based on seniority, why had he ignored similar claims to senior positions by members of the tribe of Reuven and had not given the position of High Priest to a member of that tribe? When the Torah wrote ויקמו לפני משה ואהרן this means that they rose up in order to present their arguments before Moses and Aaron. They took with them other dignitaries from various segments of the people to ensure that Moses would not dismiss his arguments based on his self-appointed status of authority. (6) Sanhedrin 109 offers another reason why the Torah lists the various ancestors of Korach. The Talmud says that the name קרח is a description of the man, i.e. he made a קרחה, "a bald spot" i.e. a depopulation in Israel. בן יצהר, is a reference to midday, צהרים. Korach caused the world to become even hotter at midday, i.e. to become angry at him during the normally hot part of the day. בן קהת, he kiha i.e. "blunted" or caused his ancestors to gnash their teeth," by making them ashamed of having such a grandson. בן לוי, "he made himself a companion to Gehinom, to hell. The Talmud asks that if we adopt this approach why was יעקב not also mentioned in Korach's genealogy and the meaning would be that Jacob produced a descendant who was "hell-bent," עקב עצמו לגיהנם? The answer given is that Jacob prayed that his name should not be associated with that of Korach. I fail to understand why the Talmud was at pains to associate negative connotations with the names of these righteous men who were Korach's ancestors, even going as far as trying to find negative connotations in the name of our patriarch Jacob? Besides, what point was there in trying to show that the fact that Korach was descended from Jacob paved the way to Gehinom, when the sage in the Midrash told us the same thing already when he explained why the Torah had associated Korach's name with Levi? Why did this association have to be repeated twice? (7) Before answering these questions I must reveal two or three grains of the mystical dimensions of the Torah. 1) The branches of holiness which G'd confers upon the Israelites by means of the Torah are the paths [moral guidelines. Ed.] and the judicial elements of the Torah which G'd legislated and inscribed in the Torah by the hand of His servant Moses. Anyone who tampers with even the precise order in which these details have been recorded in the Torah is as if he were uprooting that particular branch of holiness associated with the nature of his soul, thereby turning this particular branch of holiness into something evil. This is so because he deprived this branch of its power to confer sanctity. This is also the reason why if someone had the wrong thought-association as to when or where he would eat the sacrificial meat of his animal-offering the entire sacrifice is considered impure, unfit and the person who eats from it is guilty of the Karet penalty. (8) 2) The very branch against which the person committed a wrong is the first to exact retribution from the sinner, as we know from Jeremiah 2,19 "that the very evil you are guilty of will act as the instrument which disciplines you." The prophet tells us that the source of sanctity once perverted will turn into a source of harm, G'd forbid. (9) 3) The very letters in the written Torah represent the various souls G'd has planted in His people. [This is the reason that Kabbalists insist that there are 600.000 letters in the Torah, something at variance with the count that we arrive at when checking the letters in the Torah. Obviously, Kabbalists use a different method of deciding what constitutes a "letter." Ed.] (10) 4) When G'd created man He thereby created a single "plant" which comprised all branches of holiness. When man sinned, all the souls which were part of him became defective, flawed, and this is why all of Adam's descendants had flawed souls. This process was not reversed or even halted until the soul of Abraham emerged. His soul underwent ten trials, i.e. a tenfold process of refinement. The flawed parts of his soul departed from him through the birth of Ishmael. When Isaac's soul emerged, it was refined by means of the עקדה, his preparedness to give his life for G'd at his father's bidding. Any residue of the flawed parts of his soul departed from him with the birth of Esau. As a result, when Jacob's soul emerged it no longer contained flawed parts. This is the meaning of Baba Metzia 84: "The spiritual beauty of our patriarch Jacob was akin to the spiritual purity of original man." Clearly, what the Talmud meant was the spiritual beauty of Adam before he sinned. (11) From the foregoing it becomes clear that Jacob was perceived as a tree from which twelve branches emerged, one of which was Levi. This branch in turn produced three new branches, Gershom, Kehat and Merari. Kehat himself produced four branches, Amram, Yitzhar, Chevron and Uzziel. The branch produced by Yitzhar was Korach. As soon as Korach tried to tamper with the order of holiness which the Torah had laid down and tried to interfere with who was accorded the priesthood, all the branches of holiness going right back to the root of his soul became flawed. Up until this time all these "branches" had contributed positively to Korach's stature as a distinguished person. The process of these sources of Korach's stature (holiness) becoming flawed commenced with Korach himself and proceeded further and further into his ancestry. Originally, the name Korach (קרח=ice) stood for purity. The name Yitzhar (צהר) symbolised the light of the world when it is at its brightest, i.e. at noon. The name Kehat stood for people gnashing (קהה) their teeth in envy when they beheld the splendid stature of that man. The name "son of Levi" conjured up the image of a person equipped (לוה) by G'd with numerous advantages since birth. Now the branch itself which had borne a complimentary name קרח, had become defective so that its wearer had made a "bald spot," depilation, on this branch. Not only had he caused his own branch to become flawed but also the immediate root that he came from had become flawed, i.e. the name Yitzhar now represented something negative, causing fiery anger in the world. Not only this one immediate root of Korach's soul had become flawed but even that of the previous generation, i.e. בן קהת had become defective so as to cause the teeth of those who had sired them to gnash in anger at their being embarassed by their offspring. Even the root of the first branch which Jacob had produced, the root of Korach's soul, Levi, had become defective and flawed so that it turned on its descendant consigning him to Gehinom instead of afffording him the presence of the Divine. The reason that Jacob is not mentioned was that Jacob had not become aware of Korach's behaviour although Korach's flawed soul affected Jacob's soul also and it was doubtful if Korach's entire soul [his link with the holy soul of Jacob, Ed.] had thereby become irreversibly flawed or not. (12) Remember that there is a disagreement amongst the sages in Sanhedrin 108 as to whether Korach and those who made common cause with him have a share in the hereafter or not. According to the view that through his action Korach's link to Jacob's soul had been irrevocably damaged, these people have no share in the hereafter. This is why the sage in the Talmud asked that if that is indeed so [that Korach and company have no share in the hereafter, Ed.] the Torah should have mentioned Jacob as an antecedent of Korach so that we would have known why he has no share in the hereafter. That sage was very precise in the wording of his question since he added the words שעקב עצמו לגיהנם, "he made himself travel to Gehinom." The word עקב must then be understood as derived from the root "heel," i.e. Korach backtracked morally all the way, winding up in Gehinom as a result. He reached moral rock bottom. We find that our sages employ this kind of terminology in Sotah 49 when speaking of בעקבות משיחא, "at the tail end of the exile." When the sage in the Talmud answered that Jacob offered a prayer that his name not be associated with that of Korach this meant that but for that prayer Korach would have forfeited all claim to the hereafter. G'd did Jacob a favour, however, and the fact that the Torah does not mention Jacob as being an ancestor of Korach indicates that he had not been completely cut off from his holy root, i.e. Jacob. Alternatively, Jacob's prayer was concerned about what damage could happen to his own soul if he was connected to Korach and he prayed to be spared this negative fallout from Korach's rebellion. Clearly, Rabbi Eliezer who quoted Samuel I 2,6: "G'd consigns to Sheol and has raised them," used this verse to substantiate his opinion that Korach and company did not lose their share in the hereafter, as opposed to Rabbi Akiva (Sanhedrin 109). I believe that we must pay very careful attention to the wording used in the verse in Samuel, i.e. ויעל, in the past tense as opposed to the first half of the same verse which describes G'd as ממית ומחיה, "killing and reviving" in the present tense. Also the verse following the one we quoted from Samuel states ה׳ מוריש ומעשיר, "G'd disinherits or makes wealthy," is in the present tense. Why did Hannah change the tenses in this one instance where she referred to someone who had already been raised from Gehinom while still in the process of descending there? It appears clear that she must have referred to Korach who is the only instance of someone who had descended to Sheol while alive. Rabbi Eliezer felt that the verse proves that Korach's place in the hereafter had already been secured prior to his descent to the regions of Gehinom. This was in answer to Jacob's prayer that he not be associated with Korach. (1) רב לכם כי כל העדה כלם קדושים, "a great deal for you, for the whole community is holy." They meant that Moses and Aaron had arrogated too much authority to themselves. In the event that Moses and Aaron would ask wherein precisely they had arrogated to themselves too much authority, Korach and company said that in view of the fact that the entire community was holy having experienced direct communication from G'd something not granted to any other nation, plus the fact that G'd remained within its midst, Moses and Aaron had placed themselves above such a holy nation. By saying ובתוכם השם, "and G'd is in their midst," they hinted that the presence of G'd was due to the people and not to the merit of Moses and Aaron. (2) In view of this, מדוע תתנשאו "why do you raise yourselves above the community of G'd?" Korach and company referred specifically to the domain of the Tabernacle and the Sanctuary which Moses had declared out of bounds to ordinary Israelites on pain of death. They accused Moses and Aaron of having insulted the community as a whole by denying them access to the Sanctuary and the opportunity to perform sacrificial service there.
(י) ד' דע כי כשברא ה' את האדם ברא נטע אחד שבו כלולים כל ענפי הקדושה, וכשחטא ונפגם נפגמו כל הנשמות שהיו תלוים בו וכל שיצאו ממנו פגומים היו, עד שיצתה נפש אברהם אבינו ונתלבנה באמצעות עשר נסיונות ונתברר הפסולת בישמעאל ויצתה נשמת יצחק ונתלבנה בעקדה, ונתברר הפסולת בתגבורת האש הוא עשו ויצתה נשמת יעקב בלא שום דופי, והוא מה שהעירונו רז''ל במאמרם (ב''מ פד.) שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה עד כאן. פירוש שלא היה בו פסולת כאדם קודם שחטא: (יא) נמצינו אומרים שהאילן הוא יעקב, ויצאו ממנו י''ב ענפים, ואחד מהם הוא לוי, ענף זה העניף ג' ענפים גרשון קהת ומררי, וקהת העניף ד' ענפים עמרם יצהר חברון ועוזיאל, וענפי יצהר הוא קרח, והנה בבא קרח להחליף ענפי הקדושה ולהפך הכהונה ממקומה נפגמו ענפי הקדושה שבשורש נשמתו שהיו כולן לשבח, והתחיל ממטה למעלה בראשונה הענף עצמו שהוא קרח בתחלה היה נקרא קרח טהור, בן יצהר שהיה מאיר לעולם כצהרים, בן קהת שהיה מקהה שיני כל רואה גדולתו ומעלתו, בן לוי שנתלוה מיום לידתו להקב''ה בכמה מעלות, ועכשיו הענף עצמו שנקרא קרח נפגם ועשה בו קרחה, ולא ענפו לבד אלא גם שורש הענף שבא ממנו שהוא יצהר נהפך לרעה כשורש נשמתו והרתיח כל העולם כולו כצהרים, ולא שורש אחד לבד אלא גם שורש שלמעלה ממנו שהוא בן קהת נהפך לרעה להקהות שיני מולידיו, ולא זו בלבד אלא גם שורש הענף הראשון שיצא מיעקב שורש של נפש קרח אשר שם נעקרה נפגמה ועשתה בו נקמה ללוותו לגיהנם, וממה שלא הזכיר הכתוב בן יעקב עדיין שורש הראשון שהוא בעיקר האילן שהוא יעקב לא נודעו מעשיו אם גם עדיו הגיע הפגם ונמצא נעקר שורשו של קרח מעיקרו או לא:
(10) 4) When G'd created man He thereby created a single "plant" which comprised all branches of holiness. When man sinned, all the souls which were part of him became defective, flawed, and this is why all of Adam's descendants had flawed souls. This process was not reversed or even halted until the soul of Abraham emerged. His soul underwent ten trials, i.e. a tenfold process of refinement. The flawed parts of his soul departed from him through the birth of Ishmael. When Isaac's soul emerged, it was refined by means of the עקדה, his preparedness to give his life for G'd at his father's bidding. Any residue of the flawed parts of his soul departed from him with the birth of Esau. As a result, when Jacob's soul emerged it no longer contained flawed parts. This is the meaning of Baba Metzia 84: "The spiritual beauty of our patriarch Jacob was akin to the spiritual purity of original man." Clearly, what the Talmud meant was the spiritual beauty of Adam before he sinned. (11) From the foregoing it becomes clear that Jacob was perceived as a tree from which twelve branches emerged, one of which was Levi. This branch in turn produced three new branches, Gershom, Kehat and Merari. Kehat himself produced four branches, Amram, Yitzhar, Chevron and Uzziel. The branch produced by Yitzhar was Korach. As soon as Korach tried to tamper with the order of holiness which the Torah had laid down and tried to interfere with who was accorded the priesthood, all the branches of holiness going right back to the root of his soul became flawed. Up until this time all these "branches" had contributed positively to Korach's stature as a distinguished person. The process of these sources of Korach's stature (holiness) becoming flawed commenced with Korach himself and proceeded further and further into his ancestry. Originally, the name Korach (קרח=ice) stood for purity. The name Yitzhar (צהר) symbolised the light of the world when it is at its brightest, i.e. at noon. The name Kehat stood for people gnashing (קהה) their teeth in envy when they beheld the splendid stature of that man. The name "son of Levi" conjured up the image of a person equipped (לוה) by G'd with numerous advantages since birth. Now the branch itself which had borne a complimentary name קרח, had become defective so that its wearer had made a "bald spot," depilation, on this branch. Not only had he caused his own branch to become flawed but also the immediate root that he came from had become flawed, i.e. the name Yitzhar now represented something negative, causing fiery anger in the world. Not only this one immediate root of Korach's soul had become flawed but even that of the previous generation, i.e. בן קהת had become defective so as to cause the teeth of those who had sired them to gnash in anger at their being embarassed by their offspring. Even the root of the first branch which Jacob had produced, the root of Korach's soul, Levi, had become defective and flawed so that it turned on its descendant consigning him to Gehinom instead of afffording him the presence of the Divine. The reason that Jacob is not mentioned was that Jacob had not become aware of Korach's behaviour although Korach's flawed soul affected Jacob's soul also and it was doubtful if Korach's entire soul [his link with the holy soul of Jacob, Ed.] had thereby become irreversibly flawed or not.
(ג) בזוה"ק קרח חלק על שלום ושבת ע"ש. דאיתא מהו שבת שמא דקוב"ה. כי הקב"ה נקרא שלום לאשר לכל הנבראים נמשך חיות מנקודה אחת שנק' שלום ששלימות הכל בנקודה הנ"ל מהשי"ת המחי' כל. ואיתא קוב"ה לא יתיב על כורסיא יקירא עד דאתעבידת ברזא דאחד והוא בשבת שכל הנבראים עולים ונכללים בנקודה זאת שנק' רזא דאחד שהוא חיות פנימי שבכל הנבראים ובשורש הכל רק נקודה א' ונק' רזא דאחד. ופי' דאתעבידת שנמשך האחדות תוך המעשה וימי העבודה ומלאכה. וכמ"ש לעשות את השבת למשוך הארת השבת לימי המעשה כמ"ש במ"א. ויש ללמוד מק"ו דלא יתיב כו' מכש"כ ששום אחד מישראל לא יוכל לקרב עצמו בלי ביטול לכללות ישראל שעי"ז יוכל להבטל ולהכלל בשורש חיות הכל כנ"ל. וכבר נודע כי מחלוקת קרח שרצה שכל אחד כפי מדריגתו וכחו בעבודת השי"ת יזכה לו לעצמו. ולא כן הי' רצונו ית' רק להיות כלל ישראל ולהם כה"ג אחד מזבח א' כו' שיתקשרו הכלל ביחיד הדור. ועבודת כל אחד יהי' בטל להכלל והכלל בפרט הנ"ל. ואמר כל העדה כו' קדושים כו'. ובזוה"ק כהן קדוש לוי טהור. כי קדוש הוא מתחלתו. וטהור בא מעבודתו לדחות הטומאה כמ"ש מי יתן טהור מטמא. והשי"ת בחר באהרן הכהן להיות קדוש מרחם הוא וזרעו עד סוף כל הדורות. ואין זה מעבודתו רק מה שנתן לו השי"ת. וכ"כ בספרים על עבודת מתנה אתן כו' כהונתכם שהם נשמרים מהשי"ת שלא יבואו לידי שום טומאה כלל. ועל ידיהם נמשך קדושה לכלל ישראל. ומ"ש כולם קדושים אמת הי' אבל הי' בכח שדביקים באחדות הקדושה ע"י אהרן כ"ג שנקרא קדוש כמ"ש [דה"י א' כ"ג] ויבדל כו' קדש קדשים. וז"ש מרע"ה ואהרן מה הוא כי כל שבח אהרן שהי' מוכן לקבל השפעת קדושה מהשי"ת בני שינוי. כמ"ש ויעש כן שלא שינה. אבל לא לשתף כח עצמותו כי ידע תמיד שהוא רק כלי מוכן לקדושת השי"ת. ולא הי' טעם כלל לקנאת קרח כי אדרבא בחי' אהרן הוא הביטול לגמרי וז"ש ואהרן מה הוא כו'. וגם אמר המעט מכם כי הבדיל כו'. שע"י שהי' קרח טועה וחשב כחי ועוצם ידי כו' לכך נתקנא. אבל אם הי' יודע שאין שום אדם יכול לגשת לעבודת הקודש רק ע"י שהבדיל הקב"ה הלוים לקרבם אליו. ממילא הי' מבין ומאמין כי כן נכון בדרך זה להיות בטל אל הכלל. כי אם יהי' כל אדם זוכה כפי מעשיו לא יהי' כח לשום ברי' לגשת אל עבודת הקודש כנ"ל:
(ט) בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל קָרֵי לוֹן עֲבָדִים, דִּכְתִּיב כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם. מַאי טַעֲמָא אִינּוּן עֲבָדִים. בְּגִין דִּכְתִּיב אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב בְּעֶשֶׂר אֲמִירָן לְבָתַר, דִּכְתִיב (שמות כ׳:ב׳) אָנֹכִי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְמִפְלַח לֵיהּ כְּעֶבֶד דְּפָלַח לְמָארֵיהּ דְּפָרִיק לֵיהּ מִן מוֹתָא, דְּפָרִיק לֵיהּ מִכָּל בִּישִׁין דְּעָלְמָא.
(י) בִּתְרֵין זִינִין (נ''א שמהן אלין) אִקְרוּן יִשְׂרָאֵל לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עֲבָדִים, דִּכְתִיב עֲבָדַי הֵם. וְאִקְרוּן בָּנִים, דִּכְתִיב (דברים י״ד:א׳) בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ' אֱלֹהֵיכֶם. בְּזִמְנָא דְּיָדַע לֵיהּ בַּר נָשׁ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאוֹרַח כְּלָל, כְּדֵין אִקְרֵי עֶבֶד דְּעָבִיד פִּקּוּדָא דְּמָארֵיהּ, וְלֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְחַפְּשָׂא בְּגְנִיזוֹי וּבְרָזִין דְּבֵיתֵיהּ. בְּזִמְנָא דְּיָדַע לֵיהּ בַּר נָשׁ בְּאֹרַח פְּרָט, כְּדֵין אִקְרֵי בֵּן רְחִימָא דִּילֵיהּ, כְּבֵן דְּחָפִישׂ בִּגְנִיזוֹי, בְּכָל רָזִין דְּבֵיתֵיהּ.