1) 19:2 What makes the para adumah a chok? See Rashi and Seforno (until ומטהרת את הטמאים)?
(א) זאת חקת התורה. לְפִי שֶׁהַשָּׂטָן וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל, לוֹמַר מַה הַמִּצְוָה הַזֹּאת וּמַה טַּעַם יֵשׁ בָּהּ? לְפִיכָךְ כָּתַב בָּהּ חֻקָּה — גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, אֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ (יומא ס"ז):
(1) וזאת חקת התורה THIS IS THE ORDINANCE OF THE LAW — Because Satan and the nations of the world taunt Israel, saying, “What is this command and what reason is there for it”, on this account it (Scripture) writes (uses) the term חקה about it, implying: It is an enactment from before Me; you have no right to criticize it (Yoma 67b; cf. Midrash Tanchuma, Chukat 7).
(א) זאת חקת התורה אשר צוה יהוה באמרו הזה עליהם מי חטאת. והנה כבר אמרו ז"ל לכך כתב בה חוקה גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה וששלמה אמר עליה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ומעיקרי ההעלם בזה הוא שהיא מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים.
(1) 'זאת חקת התורה אשר צוה ה, when the Torah in Nuimbers 8,7 had spoken of the need to sprinkle the waters of “chatat” on the Levites in order to purify them before they would begin their function newly assigned to them, our sages (Yuma 16) had already referred to the procedure as a chukkah, a statute, adding that these kinds of statute must not be questioned and probed as they are in the nature of a decree issued by G’d. The wise King Solomon, when mentioning that he had striven to unravel the wisdom in this legislation admitted that he had failed, that it was beyond him. (Kohelet 7,23). The thing which is most baffling in the red heifer legislation is that most who is ritually pure becomes ritually contaminated by direct contact with it, although the whole purpose of the red heifer, its ash, etc., is to purify the people who had been ritually contaminated prior to being sprinkled with spring water containing its ashes
2) 19:2 In which ways is tumat met more stringent than other forms of ritual impurity? Why is it so stringent? See Bekhor Shor.
(א) זאת חקת התורה. חוק של הוראה: (ב) ויקחו אליך פרה אדמה. [לפי שלא יהו בני אדם מצויין אצל מיתיהם מתוך חיבתם ויצערו יותר מדאי, אי נמי שלא דורשין אל המתים ובעלי אוב, החמיר הכתוב בטומאת מת יותר מכל טומאות שבעולם לעשותו אבי אבות הטומאה] שמטמא אדם וכלים ואף מטמא באהל ועושה חרב כחלל [ואף מפני כבוד הבריות שלא יעשו מעורם נודות, ושטיחין מעצמותיהן כלים להשתמש בהם כמו בעור בהמות ועצמות וזהו גנאי לבריות ... וכן לעניין טהרתם החמירו עליהם לבקש אפר פרה שהיא יקרה בדמים
3) Is the parah adumah metaher or mekhaper? See Netziv in the Harchev Davar (footnotes to the Ha’amek Davar)?
(ב) וכן בכח הרוחני שלה. היתה פרה זו משונה. שהרי פשוט בריש מס׳ יומא דפרה אינה מכפרת. ומש״ה פירשו הא דכתיב לעשות לכפר לעשות זו מעשה פרה לכפר זו יוה״כ. משום דא״א לומר לכפר זו מעשה פרה. שהרי אינה מכפרת. והכי מוכח עוד שם בדמ״ג ואכ״מ. והרי במו״ק דכ״ח ה״נ מבואר דפרה אדומה מכפרת. אלא ודאי דכל הפרות לא היו כי אם לטהרה. זולת פרת משה באה לכפר על מעשה העגל שנתן משה נפשו ע״ז שיכופר אותו עון. ומרים ג״כ היתה מצוינת בזה שהרי הנשים לא עבדו את העגל. ומסתמא בא עפ״י מורה דרך להן. היא מרים הנביאה. ומש״ה נסמכה מיתת מרים לפרה כמש״כ לעיל. והיינו פרה הראשונה. דשניהם היו מכפרים על העגל. וע״ע מש״כ בס׳ דברים ט׳ כ״ז:
4) 20:8 What was Moshe’s sin at Mei Merivah? See Ramban
החטא במשה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב. ורש"י פירש (בפסוקים יא יב) מפני שצוה אותם ודברתם אל הסלע - ולא אמר והכיתם, שאלו דברו היה הקדוש ברוך הוא מתקדש לעיני כל העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקדוש ברוך הוא אנו על אחת כמה וכמה. ודברי אגדה הם, אבל לא נתחוורו, כי מאחר שצוה קח את המטה יש במשמע שיכה בו, ואלו היה רצונו בדבור בלבד מה המטה הזה בידו. וכן במכות מצרים שאמר (שמות ז טו) והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך, והוא להכות בו, ולפעמים יאמר נטה את ידך, ורצונו לומר להכות במטה, כי הכתוב יקצר בדבר הנשמע. ואין הנס גדול בדבור יותר מההכאה, כי הכל שוה אצל הסלע. ועוד למה אמר בזה (דברים לב נא) מעלתם בי.....
וה"ר רבי משה (סוף פ"ד משמנה פרקים) סבר בו סברא, ואמר כי משה רבינו ע"ה חטאו הוא שנטה לצד הרגזנות באמרו שמעו נא המורים, דקדק עליו הש"י שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם, מפני שמתנועותיו כלם ומדבריו היו למדין והיו מקוין להגיע בהם אל הצלחות העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות ולא תבא כי אם מתכונה רעה מתכונות הנפש....וכאשר ראוהו שכעס אמרו שהוא עליו השלום אין בו פחיתות מדה ולולי שהיה יודע שהשם כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנו אותו יתברך לא היה כועס, ואנחנו לא מצאנו לשם יתעלה שכעס בדברו אליו בזה הענין, אבל אמר (פסוק ח) קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם. והנה התרנו ספק מספקי התורה שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבים אי זה חטא חטא, וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו, והאמת יורה דרכו. אלו דבריו ז"ל:
והוסיף הבל על הבלים. שהכתוב אמר "מריתם פי" שעברו על דברו, ואמר "לא האמנתם בי" שלא האמינו בו, אין העונש בעבור שכעס. ויותר היה ראוי שיהיה העונש על משה כשקצף על פקודי החיל (להלן לא יד) בחנם. והכתוב לא ספר כלל שכעס, כי "שמעו נא המורים" תוכחת, כדרך ממרים הייתם עם יהוה (דברים ט כד). ועוד כי אהרן לא כעס מימיו, כי בשלום ובמישור הלך מעודו. ועוד שאי אפשר שלא היה כעס גדול מאת השם עליהם בעשותם מריבה עם משה. ובכל הנסיונות במדבר חטאם הגדול כשיאמרו "למה העליתנו ממצרים", שירצו להיות עבדים לשונאיהם בעבודת פרך מלהיות עם האלהים כבן העובד את אביו, וכן אמר הכתוב (לעיל יא כ) יען כי מאסתם את יהוה אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים.
והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה, והוא טוב לדחות השואל, הם דברי רבינו חננאל שכתב כי החטא הוא אמרם (פסוק י) המן הסלע הזה נוציא לכם מים, וראוי שיאמרו יוציא יהוה לכם מים, כדרך שאמרו (שמות טז ח) בתת יהוה לכם בערב בשר לאכול וגו', וכן בכל הנסים יודיעום כי יהוה יעשה עמהם להפליא, ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה, וזהו לא קדשתם אותי (דברים לב נא). ומעשה הראשון בצור אמר (שמות יז ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, ושבעים הזקנים רואים עמוד הענן עומד על הצור והנס מתפרסם כי מעשה יהוה הגדול הוא, אבל בכאן לא ראו דבר וטעו במאמר משה ואהרן. ויתכן שיאמר בזה "מעלתם בי" (דברים לב נא), כי הנהנה מן ההקדש נקרא מעילה.
(1) THAT IT GIVE FORTH ITS WATER. The meaning thereof is that a large amount of water should immediately spring forth, just as it is said, and water came forth abundantly, for the term “giving” denotes abundance, as in [the verses]: and the Land shall ‘give’ her produce, and the trees of the field shall ‘give’ their fruit; For as the seed of peace, the vine shall ‘give’ her fruit, and the Land shall ‘give’ her increase, and the heavens shall ‘give’ their dew. In all these [verses] He was promising them abundance. And so, it is written, [Behold, He smote the rock, that waters gushed out], and streams overflowed. Now the meaning of ‘its’ water [that it give forth ‘its’ water] is not like [the Land] shall give ‘her’ produce, and [the trees] shall give ‘their’ fruit, since it is not in the nature of a rock to have water in it. But its meaning is [that it will give forth] the water which will come out of it, for when G-d turns the flint into a fountain of waters, so that they are [contained] in it and come forth out of it, the waters may [indeed] be called ‘its’ water. Similarly, and He will bless ‘thy’ bread, and ‘thy’ water; ‘his’ bread shall be given, ‘his’ waters shall be sure. He stated it in this way [that it give forth ‘its’ water] in order to inform us that the waters will come forth from the very rock itself, not from the ground beneath it, as occurs naturally in the case of many fountains; but [these waters] will come forth from the middle of the rock. And so it is written, Who turneth the rock into a pool of water, the flint into a fountain of waters. He repeated a second time [in this verse], and thou shalt bring forth to them water, meaning that “while you [Moses] are still there, you should bring them forth water from the rock, so that they should all see it gushing forth.” (2) SO THOU SHALT GIVE THE CONGREGATION AND THEIR CATTLE DRINK. [This means] that “you should command them to drink from it in your presence.” All this was for the purpose of publicizing the miracle. In the actual event, [however], it is not mentioned that “he gave the congregation and their cattle to drink;” instead, it says, and the congregation drank, and their cattle, because owing to their great thirst, as soon as they saw water gushing out in abundance, they fell upon the river and drank. Now according to the opinion of our Rabbis about Miriam’s Well, this rock [in Kadesh] is the same flint which was in Horeb; therefore they explain [that the expression] ‘its’ water [in that it give forth ‘its’ water] refers to the water which it used to give, for now as a result of Miriam’s death the fountain ceased [and was only restored in the merit of Moses and Aaron]. For when our Rabbis speak of Miriam’s Well, they mean that there was always a miraculous well, a fountain of living waters, flowing wherever it was His Will. Thus He caused it to come up for Ishmael in the wilderness of Beer-sheba. It was this rock which became cleft in Horeb, and throughout their travels [water] flowed from the rock wherever they encamped. But when the righteous one [Miriam] died, the fountain stopped, and now it continued through [the merit of] Moses to be a fountain opened for him from that very same rock [which had been in Horeb], this being the meaning of the phrase, and speak ye unto ‘haselah’ (‘the’ rock) — the known rock. According to the plain meaning of Scripture, [however], there was a rock near the camp, and He commanded “and speak ye unto the rock which is before you” [hence the phrase ‘the’ rock]. One can also explain it as “and speak ye unto the rock which is before their eyes,” meaning to say “the first rock that they will see.”
5) 20:29 How does the description of Am Yisrael’s reaction to the death of Aharon compare to their reaction to the death of Moshe (Devarim 34:8)? See Rashi and Chizkuni on Devarim.
(א) בני ישראל. הַזְּכָרִים, אֲבָל בְּאַהֲרֹן מִתּוֹךְ שֶׁהָיָה רוֹדֵף שָׁלוֹם וְנוֹתֵן שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּבֵין אִשָּׁה לְבַעְלָהּ נֶאֱמַר (במדבר כ, כט) "כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" — זְכָרִים וּנְקֵבוֹת (פרדר"א פי"ז):
(1) בני ישראל THE CHILDREN OF ISRAEL [WEPT] — i.e., the men; but regarding Aaron, — because he pursued peace, and made peace between a man and his fellow, and between a woman and her husband, it is stated, (Numbers 20:29) “The whole house of Israel [wept for him]” — the men and the women (Pirkei DeRabbi Eliezer 17).
(א) ויבכו בני ישראל ובאהרן כתיב כל בית ישראל לפי שכשמת אהרן מי הוא הרואה את משה בוכה ולא יבכה הוא.
(1) ויבכו בני ישראל, “The Children of Israel wept, etc.” when Aaron had died the Torah describes “the whole house of Israel” as having mourned his passing.(Number 20,29) The reason for the difference was that at that time anyone seeing Moses cry at the death of his brother could not help crying also. When Moses died there was no one left of such a stature that it would cause him to cry also. Alternately, the women did not weep at Moses’ passing.
6) 21:34 Why was Moshe afraid of Og? See Rashi, Chizkuni, and Ramban.
(א) אל תירא אתו. שֶׁהָיָה מֹשֶׁה יָרֵא לְהִלָּחֵם, שֶׁמָּא תַּעֲמֹד לוֹ זְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיָּבֹא הַפָּלִיט" (בראשית י"ד) — הוּא עוֹג שֶׁפָּלַט מִן הָרְפָאִים שֶׁהִכּוּ כְּדָרְלָעֹמֶר וַחֲבֵרָיו בְּעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ג') "רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים" (נדה ס"א):
(1) אל תירא אתו FEAR HIM NOT — God said this concerning Og but not about Sihon (cf v. 23), because Moses feared to wage battle, perhaps the merit of Abraham with whom Og had been associated would stand up (i.e., be an advocate) for him, as it is said, (Genesis 14:13) “And the one who escaped came [and told it to Abraham]” — this was Og who had escaped from the Rephaim whom Chedoladmar and his allies had smitten in Ashoreth Karnaim (Genesis 14:5), as it is said, (Deuteronomy 3:11). "For only Og king of Bashan was left of the remnant of the Rephaim" (cf. Midrash Tanchuma, Chukat 25, Niddah 61a).
(א) אל תירא אתו פירש״י שהיה משה ירא להלחם שמא תעמוד לו זכותו וכו׳ וא״ת אמאי היה משה רבינו ירא הרי בפרשת לך לך פירש״י עצמו, היה מתכוין עוג שיהרג אברהם וישא את שרה אשתו אלא י״ל ואפי׳ הכי זכות הוא לו דהכי אמרינן במסכת הוריות פרק כהן משיח אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה שהרי בזכות מ״ב קרבנות שהקריב בלק מלך מואב זכה ויצתה ממנו רות בתו של עגלון דאמר רבי יוסי רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה ולכך נמי היה ירא משה רבינו שמא תעמוד לו הזכות שהגיד לאברהם העברי כי נשבה אחיו עד שאמר לו הקב״ה אל תירא אתו.
(1) אל תירא אותו, “do not fear him!” Rashi explains that the reason why Moses was afraid of Og was that the merit of having alerted Avraham to Lot having been taken prisoner by the armies of Kedorleomer might have protected him. This seems highly unlikely, as Rashi himself explains elsewhere that Og far from having noble intentions, wished Avraham dead, so that he could marry Sarah. We therefore must look for a different reason why Moses would have feared him. In the Talmud Horiot folio 10, we have a statement that a person should engage in Torah study even if his intentions are not wholly religiously motivated. As a proof the Talmud cites that the 42 sacrificial animals that Balak, who had hired Bileam to curse the Jewish people, offered to the Jewish G-d was rewarded by Ruth the Moabite, and ancestor of the Messiah through her great grandson David would be born and be married to Boaz. Moses was similarly concerned that if Og had survived thus far, G-d had had a mission in mind that he must fulfill and that mission had not yet been fulfilled by him. Only after G-d had set Moses’ mind at ease did he cease worrying about the outcome of the military encounter that was imminent. It was only after G-d reassured him that his mind was set to rest about the imminent military encounter involving also such a giant.
(א) אל תירא אותו כי היה משה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם שנאמר בו (בראשית יד יג) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו אמרפל וחבריו בעשתרות קרנים לשון רש"י (רש"י על במדבר כ״א:ל״ד) מדברי רבותינו (במדב"ר יט יט) נתעוררו גם בזה מדעתם שלא יירא משה רבינו מזרוע בשר כי עמו ה' אלהינו וכל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו והוא המזהיר את ישראל אל תיראו ואל תערצו מפניהם (דברים לא ו) והוא המאשים אותם ביראתם כענין שנאמר במרגלים (שם א כט ל) ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלהיכם הוא ילחם לכם אבל נתירא משה מפני הזכות שידע לו ועל דרך הפשט לא היה בדעתו של משה להוריש עתה לישראל ארץ סיחון ועוג כאשר פירשתי (לעיל פסוק כא כב) והנה סיחון יצא לקראת ישראל המדברה וילחם בם על כרחם אז הודיעו השם ראה החלותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש (דברים ב לא) כי מכאן התחיל בכבוש שבעה עממים אבל עוג אסף כל חילו אדרעי והיא עיר בקצה גבולו והיו ישראל יכולים לנטות מעליו כאשר נטו מעל עשו והשם אמר לו אל תירא אותו ולך אצלו והתגר בו מלחמה כי בידך נתתי אותו ובמדבר סיני רבה (במדבר רבה י״ט:ל״ב) ראיתי למה נתירא אמר שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון או נתלכלכו בעבירה וכולה אגדה וכך היא יראת כל הצדיקים וכן ביהושע (ח א):
(1) FEAR HIM [Og] NOT. “For Moses was afraid [to wage war against Og] in case the merit of Abraham [whom Og had helped] would stand him in stead, for it is said about him, And there came ‘hapalit’ (one that had escaped) and told Abram the Hebrew, this being Og who had escaped from the Rephaim whom Amraphel and his allies had defeated at Ashteroth-karnaim.” This is Rashi’s language, based on the words of our Rabbis. Here too the Rabbis were induced to make this comment because they knew that Moses our teacher would not have been afraid of an arm of flesh, for with him was the Eternal our G-d, and all the nations are as nothing before Him; they are accounted by Him as things of nought, and vanity. [Furthermore], it was he [Moses himself] who admonished Israel: fear not, nor be dismayed on account of them, and who criticized them for being afraid of them, as it is said in connection with the [affair of the] spies, Then I said unto you: ‘Dread not, neither be afraid of them. The Eternal your G-d, Who goeth before you, He shall fight for you.’ Therefore [we must say] that Moses was afraid [of Og] because he knew of his merit [in having helped Abraham]. In accordance with the plain meaning of Scripture, Moses had not intended now to give Israel the land of Sihon and Og as an inheritance, as I have explained. But Sihon had gone out against Israel into the wilderness, and had fought them against their will [in spite of their desire for peace]. Then G-d informed [Moses], Behold, I have begun to deliver up Sihon and his land before thee; begin to possess his land, for here began the conquest of the seven nations [who inhabited the Land of Israel]. But Og [nonetheless] mobilized all his forces at Edrei, which was a city at the end of his border, and Israel could have turned away from him just as they had turned away from Esau [i.e., Edom]. Therefore G-d told Moses, “Fear him not; go to him and contend with him in battle, for I have delivered him into thy hand.” And in Bamidbar Sinai Rabbah I have seen [the following text] “Why was Moses afraid [of Og]? He said: Perhaps Israel committed a trespass in the war against Sihon, [by taking of the spoil for themselves], or maybe they have become defiled by sins.” This is a completely homiletic exposition. And indeed all righteous people have this fear [that they might have sinned in error], and this [fear] likewise occurred [in the case] of Joshua [about whom it says that G-d told him, Fear not, neither be thou dismayed]. Balak