כתב השו"ע (יו"ד סי' קצ"ח ס"כ) וז"ל דוקא בצק שתחת הציפורן חוצץ אבל הציפורן עצמה אינה חוצצת ואפילו אם היתה גדולה ועומדת ליחתך ופורחת ועוברת מכנגד הבשר אינה חוצצת, עכ"ל. וכתב הרמ"א שם וז"ל מהו כ"ז שאין צואה או בצק תחתיו בשעה שטבלה, ומאחר דכבר נהגו ליטול הציפורנים אפילו אם ציפורן אחת נשאר בידה וטבלה צריכה טבילה אחרת וכן נוהגין, עכ"ל.
והנה מקורו של הרמ"א מהגהות שערי דורא שמביא הט"ז (ס"ק כ"א) שכתב ואם שכחה ולא נטלה צפורניה קודם טבילה אינה חוצצת ובלבד שלא יהא בתוכם טיט, ומ"מ טוב להחמיר ותטבול פעם ב' משום דא"א שלא תהא בתוכם טיט. ויש כמעט סתירה בזה מרישא לסיפא אלא דכוונתו דכיון דקשה לנקותן לכן נהגו ליטלן אף אם הויין נקיים, כיון דמצוי בהם טיט הוי כאילו יש בתוכם טיט. ולכן טוב ליטלן ולחזור ולטבול שוב.
והנה נחלקו הט"ז והש"ך אם חומרת הרמ"א להצריכה טבילה אחרת הוי אף אם לנתה או רק אם לא לנתה. דעת הט"ז כיון דענין החציצה הוי מכח הטיט שתחת לצפורן כיון דהיה נקי, ועבר הלילה אינה צריכה טבילה אחרת. אבל דעת הב"ח והש"ך דצריכה טבילה אחרת דחוששין לשיטת הראב"ן ודעימיה דס"ל דמקום החתך נחשב כעומד ליחתך וחייץ.
אולם יש להדגיש דגם להש"ך מקורו של הרמ"א הוי מההש"ד הנ"ל וטעמי' משום טיט. אלא דכתב הש"ך דענין החציצה הוי דדנינן כאילו יש שם טיט וא"כ א"א לטבול אא"כ חתכה צפורניה באופן דאפילו היה בהם טיט לא היתה חציצה, דהוי כנגד הבשר. ומביא הש"ך דכעין זה כתב הראב"ן וז"ל דצריכה לחתוך צפורני ידיה ורגליה דכיון דעתידה ליטלן חייצי השתא, והיינו דלומד דיש חציצה במקום החתך. וראי' לדברינו מהש"ך (ס"ק כ"ז) שכתב בסו"ד וז"ל וכ"ש לטעם דהציפורן גופיה מעכב. וכוונתו בזה להראב"ן. וצ"ע דזהו כל סברת הרמ"א לדעת הש"ך. אלא משמע מהש"ך דדברי הרמ"א דנהגו להחמיר לחזור ולטבול הוי אף בלעדי הראב"ן, והביאור לכאורה כהנ"ל.
ולדינא כתב הש"ך וז"ל ע"כ נראה דהיכא דאפשר לה לחזור ולטבול אפילו לא מצאה עד למחר יש לה לחזור ולטבול וכמדומה לי שכן נוהגים להורות, אבל היכא דלא אפשר אין להחמיר כיון שעבר הלילה, עכ"ל. וכתב החכמ"א דרק צריכה לחזור ולטבול אחר ששימשה אם אפשר בקל לטבול שנית. אולם דעת הכרתי להפיך דתמיד צריכה לחזור ולטבול אא"כ לא אפשר דהיינו כשחלתה וכדומה דאינה יכולה לטבול שוב.
ויש לעיין בדברי הראב"ן, שהרי מבואר בתוספתא דיש חילוק בין צואה שתחת הציפורן כנגד הבשר או שלא כנגדו. דכנגד הבשר אינו חוצץ אבל שלא כנגד הבשר חוצץ. וצ"ע דאם דיינינן על צואה תחת הצפורן שלא כנגד הבשר ע"כ דיש שם צפורן העודף על הבשר, וא"כ לדעת הראב"ן תהיה חציצה מצד הצפורן עצמה. וצ"ל שכל דברי הראב"ן הויין רק לאחר המנהג שנהגו לחתוך הצפורנים דאז הוי חציצה במקום החתך.
והנה בספר התרומה (סי' ק"ד) כתב להוכיח שאין חציצה בצפורן עצמה מצד דעומד ליחתך אלא מצד הטיט שתחתיו דאל"כ הרי גם בשערות שגדלו יותר מדאי הו"ל לחוץ כיון דעומדים הם ליחתך, והרי חזינן דלא חותכין אותן קודם טבילה. אולם הב"ח דחה ראי' זו וכתב שלא דמי לשער הראש דרוב נשים אין דרכן לקוצצן, אבל כיון דכולם קוצצין צפורנים (לכאורה היינו בסתם ול"ד לענין חציצה) הו"ל חציצה במקום החתך.
והנה אם נאמר כהנ"ל דטעם דהראב"ן מכח המנהג א"כ ל"ק כלל משער דאין מנהג לקוץ השער. דרק בצפורנים דיש חילוק לענין צואה בין כנגד הבשר לשלא כנגדו ולכן לא ינקו תחת הצפורנים אלא שלא כנגד הבשר, א"כ יכולים לבוא לידי טעות, ולכן נהגו ליטול הצפורנים יותר משיעור זה. וזה לא שייך אלא בצפורנים, אבל בשער אין צורך להנהיג לחתכו ולכן אף אם עומד ליגזז אינו חוצץ.
אמנם דעת הט"ז כנ"ל דענין קציצת הצפורנים הוי משום דקשה לנקותן מטיט שתחתיהן ולכן נהגו ליטלן כדי שלא יהא שם טיט שלא כנגד הבשר, ולכן לדידי' ל"ש לדון על חציצה במקום החתך אם ידוע שהי' נקי.
והנה הזכרנו בחבורה שעברה כמה מהלכים בראשונים בהגדרת החציצה במקום שעומד לחתך ידות הכלים. שיטת הר"ש דהוי בית הסתרים, שיטת המרדכי דהוי בלוע ושיטת הר"ן דהוי כמקום גלוי. ונראה דפליגי גם לענין חציצה זו דמקום החתך דצפורן. ואם נאמר כהר"ש הוי רק חציצה דבית הסתרים וי"ל דהוי תרי דרבנן, אבל להר"ן הוי חציצה רגילה דמיעוט המקפיד במקום גלוי.
ובאופן דאינה מקפדת ורוצה שיהיו צפורניה גדולות וארוכות יכול להיות שאלה של חציצה דמיעוט שאינו מקפיד בבית הסתרים. ודן האחיעזר (ח"ג סי' ל"ג) להקל בזה בשעת הדחק שאם לא ניתן לאשה לטבול כך לא תטבול. ומצרף שם דעת רוב בנ"א שאינם טובלים דאינם מקפידים לחתוך הצפורנים עם השיטות דס"ל דאזלינן בתר קפידה דידה כדי לעשות אינו מקפיד, אף דלא קיי"ל כוותייהו. אולם כ"ז אם מקום החתך הוי רק בית הסתרים, אבל אם מקום החתך הוי מקום גלוי חסר הצירוף של בית הסתרים. אולם יש לדון להקל עם סברת הר"ן שכתב דאין חציצה במקום מדה בכלי כיון דרוצה שיהא כל היד שלם בשעת הטבילה, וא"כ כמו"כ יש לומר בנידון זה.
והנה כתב החכמ"א (כלל קי"ט ס"ק י"ב) דשיעור נטילת הצפורנים הוי עד מקום שניכר שיש תחתיו שחרורית והיינו עד מקום החיבור לבשר ולרוב השיטות ה"ז יותר משיעור דכנגד הבשר. וטעם הדבר לרבינו ירוחם והרשב"א (והראב"ן) הוי כדי שלא יבואו לטעות בחציצת צואה שלא כנגד הבשר ולהספר התרומה והסמ"ג (המובאים בב"י) הוי משום חציצת בצק שחוצץ גם כנגד הבשר. וא"כ אם חתכה הצפורנים יותר מכנגד הבשר אבל השאירה קצת יותר מהשיעור הדרוש וטבלה לטעם הראשון א"צ טבלה אחרת אבל לטעם השני אולי צריכה. והנה לשון השו"ע הוי כהטעם הראשון ואם לשון זה דוקא נמצא דעלתה לה טבילה. ואולי יש להביא ראי' דסגי בזה מהא דכתב הנקודת הכסף דבשבת יש ליטול ע"י עכו"ם ביד או בפה ובודאי בפה א"א ליטול עד סמוך לבשר ממש.
והנה יש לדון לענין שערות העומדות לחתוך אם הוי חציצה במקום החתך. ומביא הפ"ת שדן בזה החת"ס (שו"ת יו"ד סי' קצ"ה) לענין כלה העומדת לחתוך שערותיה לאחר בעילת מצוה. וכתב דכיון דאינה עומדת לחתוך עד לאחר מעשה דהיינו ביאת מצוה אינו נחשב עומד ליחתך. וכתב עוד, כיון דלכל היותר ל"ה אלא מיעוט המקפיד אם אדרבא מקפדת שיהיו לה אותן השערות ל"ה חציצה.
ומביא ראי' מהא דאיתא בנזיר (מד:) שנזיר שטבל בשביעי וגלח בשמיני דעלתה לו טבילה אף ששערותיו עומדות ליקצץ. וכתב לגבי טעם השני דאולי אין לדון השערות כמיעוט דאפשר דשערות הנקצצים הוי רובא ורוב הוי חציצה אף אם אינו מקפיד. ומסתמך על טעם הראשון דל"ח עומד ליחתך כיון דמחוסר מעשה.
והנה יש לדון בדיחויו של החת"ס דשמא שערות הנקצצות הוי רובא דחייצי אף אם הוי אינו מקפיד, דא"כ מדוע נזיר שטבל קודם גילוח לית ביה משום חציצה והא בעי לגלח כל שערו. [ואין לומר דהגאונים רק אמרו דבריהם בנדה שהרי הפסוק דורחץ המלמדנו ע"ז נאמר במצורע וא"כ שייך לנזיר כמו ששייך לנדה.] וצ"ל דכיון שמגלח ע"י תער ואינו משאיר כלום משערו הרי א"א לדון ולומר על המקום שהיה בו שער דנדון עדיין בפנ"ע, דכיון דאין שם שיער אין לדון ברוב הטפל לבשרו, והדרא להיות רק חלק מיעוט מהגוף. וכל הנדון הוי על שערות הראש דכלה דאינה מגלחת ע"י תער ונשאר מיעוט השערות.
והנה דנו העולם באשה שקבעה לה תור לספר שערותי' ביום שלאחר טבילתה, אם יש לדון דיחוצו השערות משום דהוי עומד ליקצץ. וכן אם טובלת ועומדת לגלח שערות רגליה לאחר הטבילה האם נימא דהוי חציצה כיון דעומד ליקצץ. וכן אשה דעומדת להסיר שערותיה ע"י "לייזער" לאחר המקוה וצריכה שישארו שם שערות קצרות עד זמן ההוא שלא כהרגלה. ונראה שכיון דאין הכרח לזה אף דעומדת לעשות כן לא הוי עי"ז עומד ליקצץ. ועוד שיתכן שישתנה המצב ולא תסתפר בזמן שקבעה.
והנה האג"מ (יו"ד ח"ב סי' פ' וסי' פ"ח) כתב להקל בשער כיון דאינה חותכת משום מנהג. אולם כיון דדבריו אמורים בשערות הראש דהרי כתב דהרבה נשים אינן גוזזות, א"כ שאלו בני החבורה מה נאמר בשערות הרגלים או שאר מקומות בגוף שרגילות להסיר, דאף שאין בזה מנהג שצריכה להסיר מ"מ כמו"כ אין רוב נשים דאינן מסירות.
וחשבתי להציע ע"ד מה שכתבנו לענין נזיר דחלוק גילוח וקציצת שערות. דאם רק קוצצות השערות הרי יש חציצה במקום החתך, משא"כ בגילוח שלא נשאר כלום אין חציצה של מקום חתך, שהרי לא זו בלבד שמקום החתך הוי בלוע אלא אף בלעדי זה הרי אין חציצה על הבשר. [וכעין מה שמצינו דחץ או קוץ אינם חוצצין אלא מטעם דבאים מבחוץ ולוחצים על הבשר ומעכבים המים אבל אילו באו מבפנים לכאורה אין שום חציצה על הבשר.] ודוק.
אולם אם כנים אנחנו במש"כ ליישב החת"ס הנ"ל דשערותיו של נזיר אינם נדונים כרוב כיון דנחתכו בתער ולא נשאר מהם כלום, א"כ יש לעיין איך מביא ראי' כלל מנזיר שהרי כיון דלא נשאר כלום מהשער אין לדון על חציצה בכלל כמש"כ. ויש ליישב.
והנה כתב הטור (יו"ד סי' רס"ח) בהל' גירות וז"ל וגייז מזייה ושקיל טורפיה דידיה ודכרעי' [קודם הטבילה]. וכתב הפרישה שם (ס"ק י"ב) דהיינו דחותך שערו ונוטל צפורניו של ידים ורגלים קודם הטבילה. ומשמע דהוי משום חציצה וכ"כ הב"ח שם מתחילה. וצ"ע דביארנו דאף שערות העומדות ליקצץ לא חייצי.
אולם הש"ך (שם ס"ק ז') כתב דנטילת השיער אינו משום חציצה ואפילו באופן שסרק ראשו ול"ה חציצה, מ"מ צריך ליטול השער מטעם אחר. וי"ל דכוונתו למ"ש רש"י בפרשת בהעלותך מרבי משה הדרשן דלכך הוצרכו הלויים לגילוח שער לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודה זרה והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים. וכתב החזקוני שם וז"ל ולכך צריכים בעלי תשובה טבילה ותגלחת. וכ"כ המשנ"ב בביאור דברי הרמ"א (או"ח סי' תקל"א סעי' ז') שכתב מי שהמיר לדת כותים וחזר בתשובה ודרכו לגלח מותר לגלח במועד, עכ"ל. וכתב המשנ"ב (ס"ק י"ט) פי' במקום שנוהגין שבעלי תשובה מגלחין, דעבודת גילולים דמי למת ולמצורע שטעון גילוח, עכ"ל. ואולי לזה נתכוון הש"ך שכתב דהוי מטעם אחר.
והנה כתב החדרי דעה לבאר הא דמבואר ביבמות (עא:) גבי פסח דיהושע דמלו וטבלו ועשו פסחיהם בטהרה, דמ"ט הוצרכו למול תחילה, והא כיון דמלו בי"א ניסן א"כ לא נתרפאו עדיין מהמילה כשטבלו בי"ג ניסן. וכיון דבגר קיי"ל דרק מטבילין אותו לאחר שנתרפא מהמילה דמיא מרזי מכה, א"כ הו"ל להעדיף טבילה קודם למילה. וכתב ליישב דכיון דכבר היו במחנה ולא היה עוד טירחא דאורחא הוצרכו למול, ועוד דע"כ הוצרכו למול משום פסח דערל שלא מל ענוש כרת, וא"כ הוה הערלה חציצה ולכן הוצרכו למול קודם טבילה.
והנה שיטת הרמב"ן (מובא בב"י וברמ"א ביו"ד סי' רס"ח ס"א) דגר שטבל קודם שמל עלתה לו טבילה, ויש לעיין כיון דכל החוצץ בטבילה חוצץ בגר, מדוע ל"ה הערלה חציצה על מקום חתך דהמילה, והא עומד ליחתך הוא דבלאו"ה לא יוכל להתגייר. ועוד דלכתחילה הרי צריך היה למול קודם שטבל וא"כ בודאי עומד לקוץ הערלה. וראיתי שעמד בזה הגהות מלחמת ארי' על ספר שו"ת רצ"ה (סי' קכ"ה). וכתב השו"ת הרי בשמים (ח"א סוף סי' ק"ג) לדחוק ליישב דאולי ס"ל להרמב"ן דחציצת ביה"ס אינו חוצץ גם באדם או דס"ל כהר"ן הנ"ל דכתב דמקום חתך דידות הכלים ל"ה חציצה כיון דרוצה בחיבור כל הבית יד בשעת טבילה. וא"כ כמו"כ בגר כיון דיכול היה למול ולא מל ע"כ אינו מקפיד הוא. ויש להעיר על דבריו, ואכמ"ל.
הנה הזכרנו מ"ש הט"ז והמהר"ם לובלין דאם שכחה לחתוך א' מצפורניה ולנתה עם בעלה דאינה צריכה לחזור ולטבול אם היו צפורניה נקיות. וצריך לברר מה נכלל בלנתה. והנה משמע מהט"ז דדוקא בשימשה יש להקל, וכן נראה מהבאר הגולה שכתב שמעתי היינו כ"ז שלא שמשה עם בעלה אבל לא לאחר שכבר שימשה מפני שאפשר שנתעברה וכו' אתה מוציא לעז על אותו ולד.
ואין להק' כיון דהחשש רק כי לעז א"כ למה לא נאמר לה ללכת למקוה אחר לטבול דלא ידעו שם דכבר טבלה במקוה אחר. אולם ז"א שהרי עדיין שייך לעז מצדה שתגלה כן לאחר זמן או מצד סרך בתה וכו'. ואכמ"ל בזה.
אולם מביא הש"ך דכתב המהר"ם לובלין דאפילו לא נזקקה לבעלה באותה לילה הדבר מכוער. וכתב המחה"ש (סי' קצ"ז) לבאר דאפילו לא שמשה עם בעלה, מ"מ יש חשש דלעז שלא ידעו הבריות ויסברו ששימשה באותה לילה, ואף שלא נתעברה עד יומים או ימים אח"כ, א"א לכוון ימי העיבור בצמצום ויטעו לומר שנתעברה בליל טבילה הראשונה, והולד בן הנדה מאחר שהוצרכה טבילה אחרת. וכ"כ החכ"א בביאור דבריו שלא להוציא לעז עליה ששימשה נדה.
והנה אף דכתב המהר"ם לובלין לחוש ללעז אפילו לא שימשה, אולם כיון דדבריו אמורים בצפורן דבלאו"ה יש להקל אם היה נקי מכמה טעמים, וכל הטבילה אינה אלא משום חומרא, אולי באופנים אחרים דהקילו הפוסקים בלנתה לא יקילו אם רק עבר הלילה אם לא שימשה. ויש לדון בזה.
והנה יעויין בפ"ת (סי' קצ"ו ס"ק ז') דמביא מהחת"ס דאם לא בדקה אשה ביום ז' וטבלה ולנתה עם בעלה דאינה צריכה לחזור ולטבול דלא שבקינן ספיקא דכמה פוסקים אם פסקינן דדרוש א' וז' מפני ודאי רוב הפוסקים דס"ל דא' או ז' בעינן. ופשטות לשונו מורה דל"צ דוקא שימשה. אולם כתבו שו"ת מהר"ש ענגיל והשערי טוהר דדעתו להקל רק אם שימשה. אולם אין מדבריהם ראי' לספקתנו כיון דדעת המהר"ש ענגיל דגם לענין צפורן אין להקל אלא אם כבר שימשה. והשערי טוהר הרי ס"ל כהש"ך דתחזור לטבול אם שכחה צפורן.
והנה כתב הסד"ט (קצ"ו ס"ק מ"ב) דאם לא המתינה אלא שלש עונות בלא עונת התשמיש והתחילה לספור ז"נ וטבלה ושימשה וכו' יש לסמוך על הפוסקים הנ"ל היכא דשימשה אחר הטבילה דאולי נתעברה כדי שלא להוציא לעז על אותו הולד כמש"כ מהר"ם לובלין וכו'. ומשמעות דבריו דאינו מיקל אלא אם שימשה.
וכן נראה מהלחו"ש (סי' קצ"ו שמלה ס"ק כ"ה) דכל ההתיר הוי רק אחר תשמיש. אולם מדבריו אין ראי' דחמור שאר מקומות מהא דצפורן שהרי (בסי' קצ"ח לחם ס"ק נ"א) לא כתב להקל בודאי כמהר"ם לובלין.
והנה האבני נזר (יו"ד סי' רס"א) כתב בנדון דיש ספק אם שחתה ביותר דהוי ספיקא דדינא כיון דל"ה אלא חשש דמיעוט המקפיד דהוי רק מדרבנן, דיש להקל אם עברה לילה אחת כדי שלא להוציא לעז. ולא כתב שם דוקא אם שימשה. אבל בשו"ת ישועת מלכו (יו"ד סי' ל"ג) כשמביא נדון זה כתב אחר שעבר לילה אחת ושמשו פשיטא שיש להקל, הרי דכתב להקל רק בשימשה. אולם כיון דאיננו יודעים מה ס"ל לענין צפורן אין להביא ראי' ממנו להחמיר בהגדרת לנתה בשאר מקומות.
ויעויין בהנוב"י (מהדו"ת יו"ד סי' קמ"ב) דמיקל בנדון דספק שאובין במקוה אם כבר עבר הלילה או דליכא מקוה אחר. ואינו מצריך שם דוקא שימשה.
ונראה דלדינא נחלקו הפוסקים אם יש להקל גם בלא שימשו. ובבדה"ש (סי' קצ"ו ציונים ס"ק קנ"ח) כתב להקל בזה, אולם יש פוסקים אחרים שהחמירו בזה.
ויש לדון עוד בהאי ענינא, דאם נאמר דלנתה כולל גם עבר הלילה ולא שימשה, האם יש להקל כבר משנסגרה המקוה. ואין הכוונה בזה לשווי' שעת הדחק כיון דא"א לטבול עוד הלילה, ולומר דדמי לשעת הדחק דלנתה דסמכינן אטבילה ראשונה, דאין נראה להשוות הנידונים בזה (ועיין בדה"ש ס"ק קמ"ו ובציונים ובמילואים שם, וצ"ע). אלא השאלה הוי כיון דנסגרה המקוה ותהא צריכה לטבול למחר הרי שייכת בה חששא דלעז שיש בלנתה, וא"כ יש לדון אם יכולה היא לסמוך אטבילתה אף שלא עבר הלילה. ואולי יש בזה אף מעלה דעדיין יכול לקיים מצוות עונה דליל טבילה. או דנאמר דרק אם נוצרה השאלה כשכבר יש חשש לעז, דעבר הלילה, לכן יש להקל כיון דלא נפסק עלי' לחזור ולטבול. אבל אם לא עבר הלילה וחל עלי' דין שצריכה לחזור ולטבול, ורק כיון דבפועל לא תוכל לטבול עד למחר ואז יהי' חשש לעז, אולי בזה אין להקל.
והנה המהר"ם לובלין כתב וז"ל נ"ל שלא החמירו אלא כשמצאה ששכחה צפורן אחת מיד אחר הטבילה קודם שלנתה עם בעלה, אבל אם לא מצאה כ"א עד למחר אין ראוי להחמיר שלא תוציא לעז על בעילתה, ואפילו לא נזדקקה לבעלה באותה לילה הדבר מכוער וא"צ טבילה אחרת אם לא נמצא שום לכלוך תחתיו, עכ"ל. ומשמעות דבריו דאינו מיקל אלא אם נוצרה השאלה למחר כשכבר יש מצב הלעז. אבל אם מצאה מיד אף דאח"כ עבר הלילה נראה מדבריו דצריכה טבילה שנית.
והנה כתב הדרכי תשובה (סי' קצ"ו ס"ק צ"ד) בשם שו"ת הרד"ם דכשהמתינה רק ד' ימים ואח"כ ספרה ז"נ דמותר בדיעבד, היינו ל"ד בשימשו אלא אפילו טבלה בלבד וכמוש"כ הש"ך סי' קצ"ח ס"ק כ"ה דבשטבלה דנין כאילו שימשה, עכ"ל. ויש להעיר על דבריו דהש"ך ל"כ להקל אלא בעבר הלילה. וע"כ דכוונתו דטבלה ונסגרה המקוה דאינה יכולה עוד לטבול בלילה זו ומדמה להא דהש"ך. וסיים הדרכ"ת דצ"ע למעשה. אולם הדע"ת (סי' קצ"ו סעי' י"א) מביא דברי הרד"ם ומשמע דס"ל כוותי'.
והנה בנדון של החת"ס בבדקה ביום א' של ז"נ ולא ביום ז' וכן בנדונו של הסד"ט בהמתינה רק ד' ימים קודם הז"נ, אם נתירנה לשמש אם נסגרה המקוה לכאורה נתירנה אפילו אם המקוה עדיין פתוחה, דהרי בין כה עכשיו לא תרוויח כלום מהטבילה ואצלה פתוח כסגור הוי. ומהא דמצריך החת"ס לנתה ע"כ היינו דשימשה. וא"כ מבואר לכאורה דלא כהבדי השלחן ודעימיה דכתבו להקל בזה גם כשלא שימשה.
ויש לעיין אם החת"ס חולק על המהר"ם לובלין שהקיל בשכחה צפורן אף בדלא שימשה. ואם פליגי יש לומר דהבדי השלחן ודעימיה פוסקים כמהר"ם לובלין ולא כהחת"ס. וי"ל סברא חדשה דחלוקים הנידונים ול"ש להקל בנדון החת"ס בעבר הלילה מכח המהר"ם לובלין. די"ל דהא דכתב המהר"ם לובלין דמכוער הדבר אפילו בלא שימשה אינו מצד אחרים דיוציאו לעז גם בזה כמש"כ המחה"ש והחכ"א הנ"ל אלא הוי מצד הזוג דחיו במצב דחשבו שמותרת היא דלא ידעו מהצפורן שלא נחתך, ואף דלא שימשו ולא נכשלו מ"מ כיון דכמעט נכשלו הרי זה מכוער ולכן אינה טובלת שוב. [ואולי צריכים היו להיות במצב זה ללילה שלמה.] משא"כ אם לא היו במצב של מכשול דידעו מיד אודות השאלה אולי אינו בגדר מכוער הדבר. וא"כ אין ראי' מהחת"ס דלא כהמהר"ם לובלין. אולם סברא זו מחודשת היא דהרי המחה"ש והחכ"א לא כתבו כן בביאור הא דמכוער הדבר כנ"ל.
ועכ"פ אם כנים אנחנו במש"כ דבציורו של החת"ס והסד"ט אין נ"מ אם המקואות עדיין פתוחות כיון דבנידון זה פתוח כסגור הוא, יש לבאר דברי הרד"ם הנ"ל כפשוטם ואיננו צריכים לעשות אוקימתא בדבריו דמיירי בנסגרו המקוואות. דכיון דגם בנדון דידיה לא יוסיף לה כלום אם תטבול שנית בלילה ההוא, שוב הדרינן להקל בכל ענין כשטבלה אם היינו מקילים כשנסגרו המקוואות .
והנה מקורו של הרמ"א מהגהות שערי דורא שמביא הט"ז (ס"ק כ"א) שכתב ואם שכחה ולא נטלה צפורניה קודם טבילה אינה חוצצת ובלבד שלא יהא בתוכם טיט, ומ"מ טוב להחמיר ותטבול פעם ב' משום דא"א שלא תהא בתוכם טיט. ויש כמעט סתירה בזה מרישא לסיפא אלא דכוונתו דכיון דקשה לנקותן לכן נהגו ליטלן אף אם הויין נקיים, כיון דמצוי בהם טיט הוי כאילו יש בתוכם טיט. ולכן טוב ליטלן ולחזור ולטבול שוב.
והנה נחלקו הט"ז והש"ך אם חומרת הרמ"א להצריכה טבילה אחרת הוי אף אם לנתה או רק אם לא לנתה. דעת הט"ז כיון דענין החציצה הוי מכח הטיט שתחת לצפורן כיון דהיה נקי, ועבר הלילה אינה צריכה טבילה אחרת. אבל דעת הב"ח והש"ך דצריכה טבילה אחרת דחוששין לשיטת הראב"ן ודעימיה דס"ל דמקום החתך נחשב כעומד ליחתך וחייץ.
אולם יש להדגיש דגם להש"ך מקורו של הרמ"א הוי מההש"ד הנ"ל וטעמי' משום טיט. אלא דכתב הש"ך דענין החציצה הוי דדנינן כאילו יש שם טיט וא"כ א"א לטבול אא"כ חתכה צפורניה באופן דאפילו היה בהם טיט לא היתה חציצה, דהוי כנגד הבשר. ומביא הש"ך דכעין זה כתב הראב"ן וז"ל דצריכה לחתוך צפורני ידיה ורגליה דכיון דעתידה ליטלן חייצי השתא, והיינו דלומד דיש חציצה במקום החתך. וראי' לדברינו מהש"ך (ס"ק כ"ז) שכתב בסו"ד וז"ל וכ"ש לטעם דהציפורן גופיה מעכב. וכוונתו בזה להראב"ן. וצ"ע דזהו כל סברת הרמ"א לדעת הש"ך. אלא משמע מהש"ך דדברי הרמ"א דנהגו להחמיר לחזור ולטבול הוי אף בלעדי הראב"ן, והביאור לכאורה כהנ"ל.
ולדינא כתב הש"ך וז"ל ע"כ נראה דהיכא דאפשר לה לחזור ולטבול אפילו לא מצאה עד למחר יש לה לחזור ולטבול וכמדומה לי שכן נוהגים להורות, אבל היכא דלא אפשר אין להחמיר כיון שעבר הלילה, עכ"ל. וכתב החכמ"א דרק צריכה לחזור ולטבול אחר ששימשה אם אפשר בקל לטבול שנית. אולם דעת הכרתי להפיך דתמיד צריכה לחזור ולטבול אא"כ לא אפשר דהיינו כשחלתה וכדומה דאינה יכולה לטבול שוב.
ויש לעיין בדברי הראב"ן, שהרי מבואר בתוספתא דיש חילוק בין צואה שתחת הציפורן כנגד הבשר או שלא כנגדו. דכנגד הבשר אינו חוצץ אבל שלא כנגד הבשר חוצץ. וצ"ע דאם דיינינן על צואה תחת הצפורן שלא כנגד הבשר ע"כ דיש שם צפורן העודף על הבשר, וא"כ לדעת הראב"ן תהיה חציצה מצד הצפורן עצמה. וצ"ל שכל דברי הראב"ן הויין רק לאחר המנהג שנהגו לחתוך הצפורנים דאז הוי חציצה במקום החתך.
והנה בספר התרומה (סי' ק"ד) כתב להוכיח שאין חציצה בצפורן עצמה מצד דעומד ליחתך אלא מצד הטיט שתחתיו דאל"כ הרי גם בשערות שגדלו יותר מדאי הו"ל לחוץ כיון דעומדים הם ליחתך, והרי חזינן דלא חותכין אותן קודם טבילה. אולם הב"ח דחה ראי' זו וכתב שלא דמי לשער הראש דרוב נשים אין דרכן לקוצצן, אבל כיון דכולם קוצצין צפורנים (לכאורה היינו בסתם ול"ד לענין חציצה) הו"ל חציצה במקום החתך.
והנה אם נאמר כהנ"ל דטעם דהראב"ן מכח המנהג א"כ ל"ק כלל משער דאין מנהג לקוץ השער. דרק בצפורנים דיש חילוק לענין צואה בין כנגד הבשר לשלא כנגדו ולכן לא ינקו תחת הצפורנים אלא שלא כנגד הבשר, א"כ יכולים לבוא לידי טעות, ולכן נהגו ליטול הצפורנים יותר משיעור זה. וזה לא שייך אלא בצפורנים, אבל בשער אין צורך להנהיג לחתכו ולכן אף אם עומד ליגזז אינו חוצץ.
אמנם דעת הט"ז כנ"ל דענין קציצת הצפורנים הוי משום דקשה לנקותן מטיט שתחתיהן ולכן נהגו ליטלן כדי שלא יהא שם טיט שלא כנגד הבשר, ולכן לדידי' ל"ש לדון על חציצה במקום החתך אם ידוע שהי' נקי.
והנה הזכרנו בחבורה שעברה כמה מהלכים בראשונים בהגדרת החציצה במקום שעומד לחתך ידות הכלים. שיטת הר"ש דהוי בית הסתרים, שיטת המרדכי דהוי בלוע ושיטת הר"ן דהוי כמקום גלוי. ונראה דפליגי גם לענין חציצה זו דמקום החתך דצפורן. ואם נאמר כהר"ש הוי רק חציצה דבית הסתרים וי"ל דהוי תרי דרבנן, אבל להר"ן הוי חציצה רגילה דמיעוט המקפיד במקום גלוי.
ובאופן דאינה מקפדת ורוצה שיהיו צפורניה גדולות וארוכות יכול להיות שאלה של חציצה דמיעוט שאינו מקפיד בבית הסתרים. ודן האחיעזר (ח"ג סי' ל"ג) להקל בזה בשעת הדחק שאם לא ניתן לאשה לטבול כך לא תטבול. ומצרף שם דעת רוב בנ"א שאינם טובלים דאינם מקפידים לחתוך הצפורנים עם השיטות דס"ל דאזלינן בתר קפידה דידה כדי לעשות אינו מקפיד, אף דלא קיי"ל כוותייהו. אולם כ"ז אם מקום החתך הוי רק בית הסתרים, אבל אם מקום החתך הוי מקום גלוי חסר הצירוף של בית הסתרים. אולם יש לדון להקל עם סברת הר"ן שכתב דאין חציצה במקום מדה בכלי כיון דרוצה שיהא כל היד שלם בשעת הטבילה, וא"כ כמו"כ יש לומר בנידון זה.
והנה כתב החכמ"א (כלל קי"ט ס"ק י"ב) דשיעור נטילת הצפורנים הוי עד מקום שניכר שיש תחתיו שחרורית והיינו עד מקום החיבור לבשר ולרוב השיטות ה"ז יותר משיעור דכנגד הבשר. וטעם הדבר לרבינו ירוחם והרשב"א (והראב"ן) הוי כדי שלא יבואו לטעות בחציצת צואה שלא כנגד הבשר ולהספר התרומה והסמ"ג (המובאים בב"י) הוי משום חציצת בצק שחוצץ גם כנגד הבשר. וא"כ אם חתכה הצפורנים יותר מכנגד הבשר אבל השאירה קצת יותר מהשיעור הדרוש וטבלה לטעם הראשון א"צ טבלה אחרת אבל לטעם השני אולי צריכה. והנה לשון השו"ע הוי כהטעם הראשון ואם לשון זה דוקא נמצא דעלתה לה טבילה. ואולי יש להביא ראי' דסגי בזה מהא דכתב הנקודת הכסף דבשבת יש ליטול ע"י עכו"ם ביד או בפה ובודאי בפה א"א ליטול עד סמוך לבשר ממש.
והנה יש לדון לענין שערות העומדות לחתוך אם הוי חציצה במקום החתך. ומביא הפ"ת שדן בזה החת"ס (שו"ת יו"ד סי' קצ"ה) לענין כלה העומדת לחתוך שערותיה לאחר בעילת מצוה. וכתב דכיון דאינה עומדת לחתוך עד לאחר מעשה דהיינו ביאת מצוה אינו נחשב עומד ליחתך. וכתב עוד, כיון דלכל היותר ל"ה אלא מיעוט המקפיד אם אדרבא מקפדת שיהיו לה אותן השערות ל"ה חציצה.
ומביא ראי' מהא דאיתא בנזיר (מד:) שנזיר שטבל בשביעי וגלח בשמיני דעלתה לו טבילה אף ששערותיו עומדות ליקצץ. וכתב לגבי טעם השני דאולי אין לדון השערות כמיעוט דאפשר דשערות הנקצצים הוי רובא ורוב הוי חציצה אף אם אינו מקפיד. ומסתמך על טעם הראשון דל"ח עומד ליחתך כיון דמחוסר מעשה.
והנה יש לדון בדיחויו של החת"ס דשמא שערות הנקצצות הוי רובא דחייצי אף אם הוי אינו מקפיד, דא"כ מדוע נזיר שטבל קודם גילוח לית ביה משום חציצה והא בעי לגלח כל שערו. [ואין לומר דהגאונים רק אמרו דבריהם בנדה שהרי הפסוק דורחץ המלמדנו ע"ז נאמר במצורע וא"כ שייך לנזיר כמו ששייך לנדה.] וצ"ל דכיון שמגלח ע"י תער ואינו משאיר כלום משערו הרי א"א לדון ולומר על המקום שהיה בו שער דנדון עדיין בפנ"ע, דכיון דאין שם שיער אין לדון ברוב הטפל לבשרו, והדרא להיות רק חלק מיעוט מהגוף. וכל הנדון הוי על שערות הראש דכלה דאינה מגלחת ע"י תער ונשאר מיעוט השערות.
והנה דנו העולם באשה שקבעה לה תור לספר שערותי' ביום שלאחר טבילתה, אם יש לדון דיחוצו השערות משום דהוי עומד ליקצץ. וכן אם טובלת ועומדת לגלח שערות רגליה לאחר הטבילה האם נימא דהוי חציצה כיון דעומד ליקצץ. וכן אשה דעומדת להסיר שערותיה ע"י "לייזער" לאחר המקוה וצריכה שישארו שם שערות קצרות עד זמן ההוא שלא כהרגלה. ונראה שכיון דאין הכרח לזה אף דעומדת לעשות כן לא הוי עי"ז עומד ליקצץ. ועוד שיתכן שישתנה המצב ולא תסתפר בזמן שקבעה.
והנה האג"מ (יו"ד ח"ב סי' פ' וסי' פ"ח) כתב להקל בשער כיון דאינה חותכת משום מנהג. אולם כיון דדבריו אמורים בשערות הראש דהרי כתב דהרבה נשים אינן גוזזות, א"כ שאלו בני החבורה מה נאמר בשערות הרגלים או שאר מקומות בגוף שרגילות להסיר, דאף שאין בזה מנהג שצריכה להסיר מ"מ כמו"כ אין רוב נשים דאינן מסירות.
וחשבתי להציע ע"ד מה שכתבנו לענין נזיר דחלוק גילוח וקציצת שערות. דאם רק קוצצות השערות הרי יש חציצה במקום החתך, משא"כ בגילוח שלא נשאר כלום אין חציצה של מקום חתך, שהרי לא זו בלבד שמקום החתך הוי בלוע אלא אף בלעדי זה הרי אין חציצה על הבשר. [וכעין מה שמצינו דחץ או קוץ אינם חוצצין אלא מטעם דבאים מבחוץ ולוחצים על הבשר ומעכבים המים אבל אילו באו מבפנים לכאורה אין שום חציצה על הבשר.] ודוק.
אולם אם כנים אנחנו במש"כ ליישב החת"ס הנ"ל דשערותיו של נזיר אינם נדונים כרוב כיון דנחתכו בתער ולא נשאר מהם כלום, א"כ יש לעיין איך מביא ראי' כלל מנזיר שהרי כיון דלא נשאר כלום מהשער אין לדון על חציצה בכלל כמש"כ. ויש ליישב.
והנה כתב הטור (יו"ד סי' רס"ח) בהל' גירות וז"ל וגייז מזייה ושקיל טורפיה דידיה ודכרעי' [קודם הטבילה]. וכתב הפרישה שם (ס"ק י"ב) דהיינו דחותך שערו ונוטל צפורניו של ידים ורגלים קודם הטבילה. ומשמע דהוי משום חציצה וכ"כ הב"ח שם מתחילה. וצ"ע דביארנו דאף שערות העומדות ליקצץ לא חייצי.
אולם הש"ך (שם ס"ק ז') כתב דנטילת השיער אינו משום חציצה ואפילו באופן שסרק ראשו ול"ה חציצה, מ"מ צריך ליטול השער מטעם אחר. וי"ל דכוונתו למ"ש רש"י בפרשת בהעלותך מרבי משה הדרשן דלכך הוצרכו הלויים לגילוח שער לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודה זרה והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים. וכתב החזקוני שם וז"ל ולכך צריכים בעלי תשובה טבילה ותגלחת. וכ"כ המשנ"ב בביאור דברי הרמ"א (או"ח סי' תקל"א סעי' ז') שכתב מי שהמיר לדת כותים וחזר בתשובה ודרכו לגלח מותר לגלח במועד, עכ"ל. וכתב המשנ"ב (ס"ק י"ט) פי' במקום שנוהגין שבעלי תשובה מגלחין, דעבודת גילולים דמי למת ולמצורע שטעון גילוח, עכ"ל. ואולי לזה נתכוון הש"ך שכתב דהוי מטעם אחר.
והנה כתב החדרי דעה לבאר הא דמבואר ביבמות (עא:) גבי פסח דיהושע דמלו וטבלו ועשו פסחיהם בטהרה, דמ"ט הוצרכו למול תחילה, והא כיון דמלו בי"א ניסן א"כ לא נתרפאו עדיין מהמילה כשטבלו בי"ג ניסן. וכיון דבגר קיי"ל דרק מטבילין אותו לאחר שנתרפא מהמילה דמיא מרזי מכה, א"כ הו"ל להעדיף טבילה קודם למילה. וכתב ליישב דכיון דכבר היו במחנה ולא היה עוד טירחא דאורחא הוצרכו למול, ועוד דע"כ הוצרכו למול משום פסח דערל שלא מל ענוש כרת, וא"כ הוה הערלה חציצה ולכן הוצרכו למול קודם טבילה.
והנה שיטת הרמב"ן (מובא בב"י וברמ"א ביו"ד סי' רס"ח ס"א) דגר שטבל קודם שמל עלתה לו טבילה, ויש לעיין כיון דכל החוצץ בטבילה חוצץ בגר, מדוע ל"ה הערלה חציצה על מקום חתך דהמילה, והא עומד ליחתך הוא דבלאו"ה לא יוכל להתגייר. ועוד דלכתחילה הרי צריך היה למול קודם שטבל וא"כ בודאי עומד לקוץ הערלה. וראיתי שעמד בזה הגהות מלחמת ארי' על ספר שו"ת רצ"ה (סי' קכ"ה). וכתב השו"ת הרי בשמים (ח"א סוף סי' ק"ג) לדחוק ליישב דאולי ס"ל להרמב"ן דחציצת ביה"ס אינו חוצץ גם באדם או דס"ל כהר"ן הנ"ל דכתב דמקום חתך דידות הכלים ל"ה חציצה כיון דרוצה בחיבור כל הבית יד בשעת טבילה. וא"כ כמו"כ בגר כיון דיכול היה למול ולא מל ע"כ אינו מקפיד הוא. ויש להעיר על דבריו, ואכמ"ל.
הנה הזכרנו מ"ש הט"ז והמהר"ם לובלין דאם שכחה לחתוך א' מצפורניה ולנתה עם בעלה דאינה צריכה לחזור ולטבול אם היו צפורניה נקיות. וצריך לברר מה נכלל בלנתה. והנה משמע מהט"ז דדוקא בשימשה יש להקל, וכן נראה מהבאר הגולה שכתב שמעתי היינו כ"ז שלא שמשה עם בעלה אבל לא לאחר שכבר שימשה מפני שאפשר שנתעברה וכו' אתה מוציא לעז על אותו ולד.
ואין להק' כיון דהחשש רק כי לעז א"כ למה לא נאמר לה ללכת למקוה אחר לטבול דלא ידעו שם דכבר טבלה במקוה אחר. אולם ז"א שהרי עדיין שייך לעז מצדה שתגלה כן לאחר זמן או מצד סרך בתה וכו'. ואכמ"ל בזה.
אולם מביא הש"ך דכתב המהר"ם לובלין דאפילו לא נזקקה לבעלה באותה לילה הדבר מכוער. וכתב המחה"ש (סי' קצ"ז) לבאר דאפילו לא שמשה עם בעלה, מ"מ יש חשש דלעז שלא ידעו הבריות ויסברו ששימשה באותה לילה, ואף שלא נתעברה עד יומים או ימים אח"כ, א"א לכוון ימי העיבור בצמצום ויטעו לומר שנתעברה בליל טבילה הראשונה, והולד בן הנדה מאחר שהוצרכה טבילה אחרת. וכ"כ החכ"א בביאור דבריו שלא להוציא לעז עליה ששימשה נדה.
והנה אף דכתב המהר"ם לובלין לחוש ללעז אפילו לא שימשה, אולם כיון דדבריו אמורים בצפורן דבלאו"ה יש להקל אם היה נקי מכמה טעמים, וכל הטבילה אינה אלא משום חומרא, אולי באופנים אחרים דהקילו הפוסקים בלנתה לא יקילו אם רק עבר הלילה אם לא שימשה. ויש לדון בזה.
והנה יעויין בפ"ת (סי' קצ"ו ס"ק ז') דמביא מהחת"ס דאם לא בדקה אשה ביום ז' וטבלה ולנתה עם בעלה דאינה צריכה לחזור ולטבול דלא שבקינן ספיקא דכמה פוסקים אם פסקינן דדרוש א' וז' מפני ודאי רוב הפוסקים דס"ל דא' או ז' בעינן. ופשטות לשונו מורה דל"צ דוקא שימשה. אולם כתבו שו"ת מהר"ש ענגיל והשערי טוהר דדעתו להקל רק אם שימשה. אולם אין מדבריהם ראי' לספקתנו כיון דדעת המהר"ש ענגיל דגם לענין צפורן אין להקל אלא אם כבר שימשה. והשערי טוהר הרי ס"ל כהש"ך דתחזור לטבול אם שכחה צפורן.
והנה כתב הסד"ט (קצ"ו ס"ק מ"ב) דאם לא המתינה אלא שלש עונות בלא עונת התשמיש והתחילה לספור ז"נ וטבלה ושימשה וכו' יש לסמוך על הפוסקים הנ"ל היכא דשימשה אחר הטבילה דאולי נתעברה כדי שלא להוציא לעז על אותו הולד כמש"כ מהר"ם לובלין וכו'. ומשמעות דבריו דאינו מיקל אלא אם שימשה.
וכן נראה מהלחו"ש (סי' קצ"ו שמלה ס"ק כ"ה) דכל ההתיר הוי רק אחר תשמיש. אולם מדבריו אין ראי' דחמור שאר מקומות מהא דצפורן שהרי (בסי' קצ"ח לחם ס"ק נ"א) לא כתב להקל בודאי כמהר"ם לובלין.
והנה האבני נזר (יו"ד סי' רס"א) כתב בנדון דיש ספק אם שחתה ביותר דהוי ספיקא דדינא כיון דל"ה אלא חשש דמיעוט המקפיד דהוי רק מדרבנן, דיש להקל אם עברה לילה אחת כדי שלא להוציא לעז. ולא כתב שם דוקא אם שימשה. אבל בשו"ת ישועת מלכו (יו"ד סי' ל"ג) כשמביא נדון זה כתב אחר שעבר לילה אחת ושמשו פשיטא שיש להקל, הרי דכתב להקל רק בשימשה. אולם כיון דאיננו יודעים מה ס"ל לענין צפורן אין להביא ראי' ממנו להחמיר בהגדרת לנתה בשאר מקומות.
ויעויין בהנוב"י (מהדו"ת יו"ד סי' קמ"ב) דמיקל בנדון דספק שאובין במקוה אם כבר עבר הלילה או דליכא מקוה אחר. ואינו מצריך שם דוקא שימשה.
ונראה דלדינא נחלקו הפוסקים אם יש להקל גם בלא שימשו. ובבדה"ש (סי' קצ"ו ציונים ס"ק קנ"ח) כתב להקל בזה, אולם יש פוסקים אחרים שהחמירו בזה.
ויש לדון עוד בהאי ענינא, דאם נאמר דלנתה כולל גם עבר הלילה ולא שימשה, האם יש להקל כבר משנסגרה המקוה. ואין הכוונה בזה לשווי' שעת הדחק כיון דא"א לטבול עוד הלילה, ולומר דדמי לשעת הדחק דלנתה דסמכינן אטבילה ראשונה, דאין נראה להשוות הנידונים בזה (ועיין בדה"ש ס"ק קמ"ו ובציונים ובמילואים שם, וצ"ע). אלא השאלה הוי כיון דנסגרה המקוה ותהא צריכה לטבול למחר הרי שייכת בה חששא דלעז שיש בלנתה, וא"כ יש לדון אם יכולה היא לסמוך אטבילתה אף שלא עבר הלילה. ואולי יש בזה אף מעלה דעדיין יכול לקיים מצוות עונה דליל טבילה. או דנאמר דרק אם נוצרה השאלה כשכבר יש חשש לעז, דעבר הלילה, לכן יש להקל כיון דלא נפסק עלי' לחזור ולטבול. אבל אם לא עבר הלילה וחל עלי' דין שצריכה לחזור ולטבול, ורק כיון דבפועל לא תוכל לטבול עד למחר ואז יהי' חשש לעז, אולי בזה אין להקל.
והנה המהר"ם לובלין כתב וז"ל נ"ל שלא החמירו אלא כשמצאה ששכחה צפורן אחת מיד אחר הטבילה קודם שלנתה עם בעלה, אבל אם לא מצאה כ"א עד למחר אין ראוי להחמיר שלא תוציא לעז על בעילתה, ואפילו לא נזדקקה לבעלה באותה לילה הדבר מכוער וא"צ טבילה אחרת אם לא נמצא שום לכלוך תחתיו, עכ"ל. ומשמעות דבריו דאינו מיקל אלא אם נוצרה השאלה למחר כשכבר יש מצב הלעז. אבל אם מצאה מיד אף דאח"כ עבר הלילה נראה מדבריו דצריכה טבילה שנית.
והנה כתב הדרכי תשובה (סי' קצ"ו ס"ק צ"ד) בשם שו"ת הרד"ם דכשהמתינה רק ד' ימים ואח"כ ספרה ז"נ דמותר בדיעבד, היינו ל"ד בשימשו אלא אפילו טבלה בלבד וכמוש"כ הש"ך סי' קצ"ח ס"ק כ"ה דבשטבלה דנין כאילו שימשה, עכ"ל. ויש להעיר על דבריו דהש"ך ל"כ להקל אלא בעבר הלילה. וע"כ דכוונתו דטבלה ונסגרה המקוה דאינה יכולה עוד לטבול בלילה זו ומדמה להא דהש"ך. וסיים הדרכ"ת דצ"ע למעשה. אולם הדע"ת (סי' קצ"ו סעי' י"א) מביא דברי הרד"ם ומשמע דס"ל כוותי'.
והנה בנדון של החת"ס בבדקה ביום א' של ז"נ ולא ביום ז' וכן בנדונו של הסד"ט בהמתינה רק ד' ימים קודם הז"נ, אם נתירנה לשמש אם נסגרה המקוה לכאורה נתירנה אפילו אם המקוה עדיין פתוחה, דהרי בין כה עכשיו לא תרוויח כלום מהטבילה ואצלה פתוח כסגור הוי. ומהא דמצריך החת"ס לנתה ע"כ היינו דשימשה. וא"כ מבואר לכאורה דלא כהבדי השלחן ודעימיה דכתבו להקל בזה גם כשלא שימשה.
ויש לעיין אם החת"ס חולק על המהר"ם לובלין שהקיל בשכחה צפורן אף בדלא שימשה. ואם פליגי יש לומר דהבדי השלחן ודעימיה פוסקים כמהר"ם לובלין ולא כהחת"ס. וי"ל סברא חדשה דחלוקים הנידונים ול"ש להקל בנדון החת"ס בעבר הלילה מכח המהר"ם לובלין. די"ל דהא דכתב המהר"ם לובלין דמכוער הדבר אפילו בלא שימשה אינו מצד אחרים דיוציאו לעז גם בזה כמש"כ המחה"ש והחכ"א הנ"ל אלא הוי מצד הזוג דחיו במצב דחשבו שמותרת היא דלא ידעו מהצפורן שלא נחתך, ואף דלא שימשו ולא נכשלו מ"מ כיון דכמעט נכשלו הרי זה מכוער ולכן אינה טובלת שוב. [ואולי צריכים היו להיות במצב זה ללילה שלמה.] משא"כ אם לא היו במצב של מכשול דידעו מיד אודות השאלה אולי אינו בגדר מכוער הדבר. וא"כ אין ראי' מהחת"ס דלא כהמהר"ם לובלין. אולם סברא זו מחודשת היא דהרי המחה"ש והחכ"א לא כתבו כן בביאור הא דמכוער הדבר כנ"ל.
ועכ"פ אם כנים אנחנו במש"כ דבציורו של החת"ס והסד"ט אין נ"מ אם המקואות עדיין פתוחות כיון דבנידון זה פתוח כסגור הוא, יש לבאר דברי הרד"ם הנ"ל כפשוטם ואיננו צריכים לעשות אוקימתא בדבריו דמיירי בנסגרו המקוואות. דכיון דגם בנדון דידיה לא יוסיף לה כלום אם תטבול שנית בלילה ההוא, שוב הדרינן להקל בכל ענין כשטבלה אם היינו מקילים כשנסגרו המקוואות .