(ב) כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום וכו' ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וכו' ע"פ התורה והמשפט וכו' לא תסור ימין ושמאל: [...] בין נגע לנגע היינו שיש בחי' נגע ויש שנעשה מן אותיות נגע צירוף ענג ואף שהוא ג"כ אותיות נגע הכל היא לפי צירוף האותיות כידוע ועל הכל דנים כך למעלה איזה מהצירופים יוצא על העולם וזהו דברי ריבות בשעריך היינו אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה אז העצה וקמת ועלית אל המקום שתראה להיות לך קימה ועליה אל הקב"ה הנקרא מקום ע"ש מקומו של עולם [...].
(ב) עשרים ושתים אותיות חקקן חצבן שקלן והמירן צרפן וצר בהם נפש כל כל היצור ונפש כל העתיד לצור:
(1) The foundations are the twenty-two letters, three 'mothers', seven 'double', and twelve 'single letters'. Three 'mothers', namely Aleph, Mem, Shin, represent Air, Water, and Fire: Aleph mute as Water, Shin hissing as Fire, and Mem as air of a spiritual type, is as balance, standing erect between them and pointing out the equilibrium which exists, speaking.
(2) He hath formed, weighed, transmuted, composed, and created with these twenty-two letters every living being, and every soul yet uncreated.
(3) Twenty-two letters are formed by the voice, impressed on the air, and audibly uttered in five situations: in the throat as guttural sounds; in the palate as palatals; by the tongue as linguals; through the teeth as dentals; and by the lips as labial sounds.
(4) These twenty-two letters, the foundations, He arranged as on a sphere, with two hundred and thirty-one modes. If the sphere be rotated forward, good is implied, if in a retrograde manner evil is intended.
(5) For He indeed showed the mode of combination of the letters, each with each, Aleph with all, and all with Aleph. Thus in combining all together in pairs are produced these two hundred and thirty-one gates of knowledge. And from Nothingness did He make something, and all forms of speech and every created thing, and from the empty void He made the solid earth, and from the non-existent He brought forth Life.
(6) He hewed, as it were, immense columns or colossal pillars, out of the intangible air, and from the empty space. And this is the impress of the whole, twenty-one letters, all from one the Aleph.
קול אליהו שמואל א אות קנג
קנג) (סי' א') ותען חנה ותאמר לא אדוני אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי וגו', והנה בפרש"י בדפוסים ישנים היה כתוב בזה הלשון לא אדוני, כשרה, והמדפיסים השמיטו את המלה הזאת, ויש לפרש בזה האופן, דהנה איתא בגמרא (ברכות דף ל"א) לא אדוני לא אדון אתה בדבר הזה ולא שכינה שורה עליך ולא רוה"ק איכא גבך שדנתני לכף חוב ולא דנתני לכף זכות, והדברים תמוהים וכי דוקא מי שהשכינה שורה עליו ויש לו רוה"ק צריך לדון לכף זכות, ואם הכוונה כיון שיש לו רוה"ק והשכינה שורה עליו א"כ היה לו לדעת הכל, ז"א וכי הנביאים צריכים לדעת הכל הלא יהושע אמר קול מלחמה במחנה, ואמרינן ג"כ במסכת שבת (דף ס"ד) א"ל משה שמא חזרתם לקלקולכם הראשון א"ל לא נפקד ממנו איש עיין שם, והנה באמת גם על עלי יפלא האם לא היה מכיר את חנה שהיא אשת אלקנה ונחשבת משבע הנביאות ואיך חשד אותה לשכורה, והנה באמת במדרש שמואל רבתי איתא כשרה רבקה ורחל, והכוונה שהיו גם הם עקרות והתפללו על בנים, אבל גם על דברי המדרש קשה למה צריך למשל כשרה רבקה רחל, ויש לומר על פי דברי הרמב"ן ז"ל בפי' תצוה בענין אורים ותומים שכתב שהיה שם שמות קדושים והם שהיו מאירים דבריהם, שהיה הכהן מכוון בהשמות והיו האותיות מאירים או בולטים כמו שאמרו בגמרא במס' יומא (דף ע"ג) אך לצרף האותיות היה צריך הכהן לצרפם על פי רוה"ק כי היכולת לצרף האותיות באופנים שונים, לדוגמא כאשר שאלו מי יעלה לנו בתחילה להלחם עם הכנעני (בתחילת ספר שופטים) ויצאו האותיות "יהודה יעלה", יו"ד מן לוי, ה' מן יהודה, ד' מן דן, וכן כולם, והיתה היכולת לצרף האותיות על כוונה אחרת, ורק ע"י השפעת רוח הקודש, ידע לצרף האותיות כתיקונם, וזהו מדרגה ממדרגת רוח הקודש, למטה מן הנבואה ולמעלה מבת קול שהיו משתמשים בבית שני, ולכן פסקו האורים ותומים בבית שני, ואפשר שאחרי שנתן משה רבינו ע"ה השמות בהחושן היו נודעים במסורות ממנו לגדולי חכמי ישראל, ולפיכך היה ביד דוד אפוד שהיה ביד אביתר, ונראה שהיה של בד כאשר נאמר בשמואל נער חגור אפוד בד, ואמר בנוב עיר הכהנים שמונים וחמשה איש נושאי אפוד בד, וילבשו אותו הכהנים שהוא אבני הנביאים ושואלין בו ונענין לפעמים, זהו בקיצור תורף דברי הרמב"ן שם בפרשת תצוה, ונראה דמה שאמרו חז"ל שאין נשאלין אלא למלך ולמי שהציבור צריך בו הוא רק באורים ותומים של הכהן הגדול, אבל באפוד בד היו שואלים כל מי שידע השמות והיה רוח הקודש שורה עליו, ולכן כאשר ראה עלי את חנה שהיא מדברת על לבה ורק שפתיה נעות קולה לא ישמע, והוא היה מכירה שהיא מהנשים הצדקניות, לכן תמה מאד ע"ז והיה חפץ מאד לדעת מה זה ועל מה זה, ושאל באורים ותומים שלו, ויצאו האותיות בולטים או מאירים בתבנית כזה "הכשר" והוא צרפם שהוראתם הוא "שכרה", ולכן כתיב ויחשבה עלי לשכרה, ואמר לה כדבר ודאי עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך ועל זאת ענתה לו חנה לא אדוני, לא אדון אתה בדבר הזה ולא רוח הקודש איכא גבך לצרף האותיות כהוראתם האמתיים, שצירופם באמת הוא "כשרה" כלומר שאני אשה קשת רוח עקרה מתפללת על בנים כשרה אמנו, [כמו דאיתא במדרש הנז"ל] א"כ למה דנתני לכף חוב לצרף האותיות לומר הוראתם "שכרה" ולא דנתני לכף זכות שהוראתם הוא "כשרה" שהיתה עקרה, ובמדרש הוסיפו יותר ביאור כשרה רבקה רחל, וזהו שפירש"י ז"ל לא אדוני אשה קשת רוח אנכי "כשרה":
(ט) ומלבד זה נראה לפרש מ"ש בתפלה וצדיק באמונתו יחיה, דשמעתי ממורי שהקשה הרמב"ן, והכותב בפ"ה בברכות זכרו בשם ר' חסדאי וכו', בענין תפלה שנשתנה הגזר דין על ידי תפילה מרעה לטובה, וכי יש שינוי רצון לפניו יתברך, בשלמא אם אדם מתפלל עבור עצמו אז י"ל מאחר שהאדם משתנה מרעה לטובה גם גזר דין משתנה מרעה לטובה, מה שאין כן אם אחרים מתפללין עבורו קשה כנ"ל. ותירץ בשם, מאחר שהתפילה היא למתק דין המלכות הנקרא דין, ששורשו בבינה, וכאשר מתפלל עבור חבירו בזה האופן, אז מקשר למעלה בשורש, והוא אדם אחר לא זה הראשון וכו'. וביאר הוא ביותר, דנודע דגזר הדין היא טפה ברחם המלכות, והיא אותיות, כמו שאמרו בש"ס דברכות (נה.) יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ וכו', ובוודאי אין המלך בעצמו עושה דין באחרים, כי אם שמצווה לשליח על ידי תיבת צירוף המשמיע מה גזירה גוזר עליו. ויכול השליח לעשות בראשי תיבות של הגזירות שגזר, דמשמע ענין אחר. והנה הצדיק, שליחא דמטרוניתא, היודע למתק דינין בשורשן, לקשר הטיפה שמלכות אל הבינה, ונשתנה אל ענין אחר, והבן, ודברי פי חכם חן. ושפיר אמר וצדיק באמונתו יחיה, ר"ל כי הצדיק על ידי התפילה באמונה ודביקות מחברו ומקשרו בשורשו ששם החיים, כנודע דבינה נקראת אלקים חיים, ועל ידי זה וצדיק באמונתו יחיה.
(קלא) ועוד יש לומר על מה וכו', וגם יוכל לפטור וכו', דכתבתי במקום אחר תא ואחוי לך בלועי דקרח וכו' וחזאי תרי בזעי וכו' (ב"ב עד.), דהקשה הרמב"ן איך מהני תפלה לשנות מרעה לטובה, בשלמא בעד עצמו וכו', אבל בעד חבירו וכו', ותירץ מורי זלה"ה בשם רבו וכו', והעולה משם כשהטפה עדיין ברחם יוכל לשנות מן חר"ם רח"ם וכו'. אך דכל זה כשיש התחברות וכו'. וז"ה כשאני לעצמי מה אני וכו' (אבות פ"א מי"ד), יעו"ש.
(טז) וכן נראה לי ושנים שנים באו אל התיבה, שהוא יצה"ר ויצ"ט. וז"ש צ"הר תעשה אל התיבה, כי הוא ה"צר הצורר את האדם, וכאשר מכניע חומר אל הצורה אז נעשה מן הצ"ר רצ"ה ורצון, על דרך ברצות ה' דרכי איש וגו' (משלי טז, ז). וזהו דפליגי יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טוב (בר"ר לא, יא) ושניהם אמת, כי בתחלה נכנס היצה"ר דרך חלון לנו"ח בו לפי שעה, ואח"כ נעשה בעל הבית עד שיורש ונו"חל גיהנם. ואם מכניעו נעשה מן אבן נגף אבן טוב.
נתיב מצוותיך, נתיב אמונה, שביל ג, אות ט"ו.
וידוע ממרן שעיקר התפלה בעד אחרים, "כי מאתו" יתברך "לא תצא הרעות" אלא צרופים, וביאר בשם רבו אחיה השלני, כי כל זמן שהטפה עדיין לא ברחם, לא יוכל לשנות מדבר לנוקבא, וכן להיפך מ"חרם" ל"רחם", מ"צרה" "צהר". מ"צר" "רץ", מ"רעש" "עשר", מ"מת" "תם", מ"מות" ואמת", אך כל זה יכול לפעול כשיש אמונה גדולה, שזה שיש לך איזה מבוקש, ומאמין ומקושר בצדיק, אז יכול הצדיק לבטל ממנו כל הצרות והיסורין לטובה ולשפע.
תולדות יעקב יוסף במדבר פרשת שלח
דשמעתי משל ממורי מובא בספרי הגדול בפ' נצבים, שפעם א' תעו סוחרים מן הדרך ונחו שם לישן, עד שנזדמן להם איש להורות להם הדרך, ונזדמן א' שהוליכם למקום גדודי חיות ולסטים, ויש שהוליכן למקום ישר. והנמשל, כי אותיות התורה שבהם נברא העולם, באו בעולם הזה כדמות סוחרים, ותעו מהדרך וישנים, ובא אחד ולומד לשמה מוליך אותן לדרך הישר לדבקן בשרשן, מה שאין כן כשאינו לומד לשמה מוליכן ללסטים, ודפ"חח.