(א) קומי אורי כי בא אורך כבוד ה' עליך זרח כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים וכו'. כי שמעתי משל מאא"ז זלל"הה למלך שעשה מחיצות רבים באחיזת עינים זו לפנים מזו וגם סיבוב מן כותל וכותל נהרות וגם חיילות רבים מבוהלים וגם דובים ואריות ושאר חיות מבוהלים בכדי שיראו מגשת אליו ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול והמלך הוא נורא ומלכותו בכל משלה ואור המלך מאיר בכל העולמות וכבודו מלא את הארץ רק הכתלים והסבובי' הם המסתרים את פני המלך והא באחיזת עינים וכרוזים יוצאים כל מי שיבוא אל המלך יתן לו המלך עושר וכבוד ויהיה שר אצלו עומד בהיכלו ומי הוא שאינו רוצה בזה רק כשבא לחומה ראשונה ורואה כמה ארכה וגבהה ושאר דברים המבהלים לבבות בני אדם נסוג לבבו אחור ויש מהם שהולך כמה חומות זו לפנים מזו ושם יש שרים נכבדים ממונים מאת המלך מפזרים ממון רב לבוא לפנים מן החומות ולפעמים אחרי רואו שיש לו כל הון יקר וכבר מצא ידו ואוצרות ממון נסוג אחור אע"פ שראה כבר שהלך כמה חומות ונהרות ואין שם פגע רע ואין מים ואין חומה מ"מ אחר אשר כל חומה וחומה גבוה ורחבה מראשונ' ואיומה כדי להבהיל יותר שלא יקרב מי שירצה אל המלך אבל לבן המלך אשר מעיו המו אל אביו וגם רחמי אב על הבן לקרב אותו לאור פניו אשר באור פני מלך חיים נצחיים תמיד ומאור פני המלך מי שזוכה לראותו אז זיו פניו מבהיקי' ומאירים בכל העולם וממנו יגורו כל יושבי תבל ושוכני ארץ כמו בפני המלך בעצמו ורשות בידו נהמית ולהחיות לאסור מלכיהם בזיקים ולפתוח ולהוצי' אסורים חפשי בכח אור פני המל' ובוודאי בן המלך כח האב בבנו בחכמה וכשבא לחומת ולנהרות וחיילות ודובים וכל המבהילים ומסתירים את פני המלך תמה עצמו למאור מה זה מלך רחמן כמותך כרחם אב על בנים תסתיר עצמ' בהסתרות כאלו ואנה אני בא וצועק אלי אלי למה עזבתני ובכח לבבו הבוער והנשבר לבוא אל אביו מוסר עצמו ודוחק עצמו בכחו לדלג על החומות ונהרות ומפזר כל הונו לחיילות הסובבים שמה ובראות אביו געגועיו ומסירות נפשו ושוועתיו עלה באזני אביו המיל' והסיר האחיזות עינים הללו וירא אין שם חומה ולא שום מסך מבדיל רק ארץ מישור וגנות ופרדסים והכלי עונג ומשרתי המל' עומדים בלבושי יקר וכל מיני מזמרים עומדים והמל' יושב על כסא מלכותו והארץ האירה מכבודו וירא ויפול על פניו ויאמר אהה אדוני המל' אבי ומלכי מה זאת ומה זה אשר הסתרת פניך ממני הסתרת פני' הייתי נבהל מחיילותיך ומחומותיך ושאר דברים המבהילים אותי וכמעט אשר אבדתי ויאמר המל' קום בני חביבי ויושט לו שרביט הזהב אשר בידו ויחזקהו וילבישהו הודו ואורו ולבושו וכתרו נתן בראשו ואמר לו לא למענ' ועליך עשית את כל זאת רק למען נסותך ולדעת את אשר בלבבך יראתך ואהבתך אלי ועתה בני אהובי עבור בכל העולם והנה מהודי נתתי עליך ואורי על פניך מאירים ולבושי תלביש וכתר יתן בראשך למען דעת כל עמי הארץ כי בני אתה והסתרות והפחדים הכל אשר ראית המה שלא יקרבו אלי שונאיך אשר אינם רוצים בטובתך והמגדילים עליך והמלשינים עליך ואינם רוצים במלכותך והמה רוצים לירש את מלכותך כי יודעים הם כל זמן שאתה חי מלכותם לא יכון בידם לכן אם יבואו לפני ילשינו עליך במעשים הנעורים אשר הלכת עמהם ואחרי עצתם בבית המשתה וכמעט היית בכל רע לולא שמעת עד כה לעצתם הרעה להדיחך ממני והם ישלטו במלכותי ועתה בני אל תירא ואל תחת כי אורך אורי ומלכותי אשר בכל משלה לך היא ולך ישתחוו כולם אחרי שובך אלי ואחרי ראותי געגועך אלו והם לא יבואו לפני לראות את אור פני כי לא יוכלו מפני גודל המחיצות והסביבים והפחדים המבהלים וכטוב בעיניך תעשה מהם כל גוי וממלכה אשר לא יעבדוך וצרת עד רדתה.
והנמשל מובן וזהו קומי אורי כי בא אורך פי' לשון הסתלקות האור כמו כי בא השמש כדי שעליך יזרח כבוד ה' כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים כי החושך והמסכי' המבדילי' יפלו על הבאים ללחום עמך אבל מי שיודע שכל הדברים המסתירים את פני המלך אין זה הסתרה כי מלא כל הארץ כבודו וצועק בלב נשבר אל אביו זה הקב"ה אחר אשר הוא יודע כי מלך רחמן היא ובחסדו ברא את כל העולם ורוצה שיכירו את אלוהותו ויודע שנשמתו נחצבה ממש ממנו כמו שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים וכלום אדם נופח וכו' א"כ למה הוא מסתיר א"ע ומשבר את לבבו הרם ומתודה על חטאיו וצועק ובוכה ועי"ז נשברו החומות של שקרים המבדילי' בינינו לבין אלהינו והנה אור פני המלך עלינו ויסר מעלינו עון וילבוש אותנו מחלצות וישים את צניף הטהור על ראשינו שהם מוחין עלאין של חיים נצחיים ומהודו ואורו נמשך עלינו זהו אור התורה הקדושה כמ"ש כי באור פניך נתת לנו תורת חיים וכח והיכולת בידנו לעשות ולמלוך ולהמית ולהחיות כמ"ש בש"ס שצדיקים דומים להקב"ה מה הקב"ה מחיה מתים וכו' מה הוא רופא חולים וזהו אשרי העם יודעי (תרועה) לשון שבירה: ה' פי' שמבינים שכל המסכים המבדילים הם מאת ה' והם ממש רק אחיזת עינים באור פניך יהלכון ובאו פני מלך חיים והמסכים המבדילים הם נזרקים על האויבים כמו ופני המן חפו אשר ראיתי כתוב בספר מגלת ספר בכדי שלא להסתכל בפני המלך לכן כיסו משרתי המלך את פני המן כי באור פני מלך חיים והוא בוודאי לא יחפוץ המלך להחיותו כי אם במיתתו אחר אשר תבע המלך עלבון המלכה כמ"ש הנה לכבוש את המלכה וכו' ויש בזה עוד דברים עמוקים ואי"ה כשיהיה רצון מאת ה' אבאר:
(ב) ואנכי הסתר אסתיר את פני: והוא לכאורה תמוה גדולה איך אפשר שהקב"ה יסתיר פניו מישראל חלילה ואיך יהיה להם חיות ותקומה כי זה כל חיותם של ישראל עם קרובו שנקראו בנים למקום אך דהנה המשל הוא למלך שעשה כמה מחיצות באחיזת עינים לפני היכלו שלא יוכלו ליכנס אליו ונסתתר שם ועשה חומות ואש ונהרות באחיזת עינים הכל לפני בניו והנה מי שהיה חכם נתן לב לדבר אך אפשר שאביו הרחמן לא יחרצה להראות פניו לבניו ידידיו אין זה כי אם אחיזת עינים והאב רוצה לנסות אם ישתדל הבן לבוא אליו ובאמת אין שום הסתרה והנה מיד כשמסר לנפשו לילך בנהר נסתר אחיזת עינים ועבר בו וכן בכל המחיצות עד שבא להיכל המלך ויש טפש שירא להתחיל לעבור המחיצות ויש שעובר המים וחוזר מפני החומות ומפני האש והנמשל ידוע והנה מי שמוסר נפשו ועובר בכל המחיצות ודוחק עצמו עד שבא אל המלך אז יבוא למעלה יותר גדול מקודם וזהו אנכי ארד עמך היינו כשתתן לב ותבין שאפילו בירידה יש גם כן אנכי היינו ההסתרה שנסתתר עצמי ממך היא גם כן לטובתך אז ואנכי אעלך גם עלה היינו שתזכה למעלה יתירה וזהו גם עלה והבן וזהו ה' ההולך עמך תמיד הן בירידה והן בעליה אז לא ירפך ולא יעזב' ותרגומו לא ישבקינך ולא ירחקינך היינו אפי' כשנסתתר לפעמים מכל מקום לא להרחיק ממך היא כנ"ל והיא שמרמז כאן ואנוכי הסתר היינו כשתתן לב להבין שאנכי היא בהסתרה אז אסתר ע"ד הדסה היא אסתר והדס מספר חיים ע"ה והיינו שאז תוכל לאור באור פני מלך חיים וזהו אסתר את פני וזהו סוד ר"ה וסוכות בתחלה בכסא היינו שיש הסתרה ואח"כ בסוכה באתרוג ובחיים בי לולב והדס שניהם מספרם חיים כנ"ל שזוכה לאור באור פני מלך חיים וכו' והמשי"ב:
(לו) להבין זה, נ"ל דכתב בזוהר שערי היכלות התפלה זה למעלה מזה, ומלאכים מקבלי התפלות יש מלאך שקומתו ת"ק שנה וכו', יעו"ש. ויש להבין, הא השי"ת מלא כל הארץ כבודו לית אתר פנוי מיני', ובמקום שאדם מתפלל שם כבודו יתברך מצוי, ואם כן ל"ל שיקובל התפלה על ידי המלאכים שילכו מהיכל להיכל וכו'.
(לז) ונ"ל דכתבתי במ"א דשמעתי ממורי זלה"ה משל שאמר קודם תקיעת שופר, שהיה מלך אחד חכם גדול, ועשה באחיזת עינים חומות ומגדלים ושערים, וצוה שילכו אצלו דרך השערים והמגדלים, וצוה לפזר בכל שער ושער אוצרות המלך. ויש שהלך עד שער א' וחזר, ויש וכו', עד שבנו ידידו התאמץ מאד שילך אל אביו המלך, אז ראה שאין שום מחיצה מפסיק בינו לבין אביו כי הכל הי' אחיזת עינים. והנמשל מובן, ודפח"ח.
(לח) וכן כתבתי במ"א מה ששמעתי ממורי זלה"ה כי בידיעת האדם שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו ית', אז בידיעה זו יתפרדו כל פועלי און וכו'. א"כ כל המלאכים וכל ההיכלות הכל נברא ונעשה כביכול מעצמותיו ית' כהדין קמצא דלבושי' מיניה וביה, ובידיעה זאת יתפרדו כל פועלי און, שאין שום מחיצה ומסך מבדיל בין האדם ובינו ית' בידיעה זאת.
(א) דרוש לשבת הגדול שנת תקכ"ז [...]
(קכט) להבין זה נ"ל דשמעתי משל ממורי זלה"ה, למשל שהי' מלך אחד שעשה כמה מחיצות וחומות זה לפנים מזה על פי אחיזת עינים שהי' מסבבין את המלך, ובכל שערי החומות צוה לפזר ממון, ויותר שהי' החומה לפנים פזרו הון יותר, כדי לראות זריזות וחשק בני המדינה איך כל א' מתחזק ומזרז עצמו לבוא אל המלך, ויש שחזרו אחר שקבלו ממון בשערי החומות, ויש שחזר בשער השני, ויש בשלישי וכו', ומעט מזעיר שלא נכנס בלבם חשק הגשמי לאסוף הון כי אם לבוא אל המלך, ואחר כמה טרחות שבאו אל המלך ראו שאין שום חומה ומחיצה כי אם אחיזת עינים וכו'.
(קל) והנמשל מובן, שהמלך הגדול הגיבור והנורא מלך מלכי המלכים הקב"ה מסתתר בכמה מחיצות וחומות של ברזל, כמ"ש בש"ס (ברכות לב:) מיום שחרב בהמ"ק וכו', והמחיצות הוא מחשבות זרות וביטול תורה ותפלה, כמ"ש בזוהר (ח"ג קכג.) כי הטוב הגנוז מסבב אותו החושך והקליפות, משל למלך וכו' יעו"ש. אמנם אנשי דעת היודעים שכל מחיצות וחומת ברזל וכל לבושין וכסויין הוא עצם מעצמותו יתברך דלית אתר פנוי מני', א"כ אין זה הסתתרות אצלו, כמו שכתבתי במ"א אלופינו מסובלים (תהלים קמד, יד), כשיודע שאלופו של עולם הוא בכל מקום אז סובל הכל וכו', יעו"ש, ודפח"ח.
(א) אם תאמר מפני מה ברא הקדוש ב"ה את היצר הרע והלא כבר יש לו תשע מאות ותשעים ותשעה אלפים רבבות של מלאכי השרת שהן מקדשין לשמו הגדול בכל יום מיציאת החמה עד שקיעת החמה הן אומרים ק' ק' ק' ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו ומשקיעת החמה ועד יציאת החמה הן אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו [...] אלא לא ברא הקב"ה את היצה"ר אלא רק בשביל בשר ודם שהוא אוכל ושותה כבהמה והוא מוציא רעי כבהמה ובא לעבוד להקדוש ברוך הוא. משלו משל למה"ד למלך שהיו לו עבדים והיו יושבין מעבר לחומה של ברזל והיה המלך מכריז עליהם ואומר כל מי שירא אותי והוא אוהב אותי יעלה על החומה של ברזל ויבא אצלי וכל מי שהוא עולה על החומה של ברזל בודאי הוא ירא את המלך והוא אוהב את המלך וכל מי שאינו עולה בוודאי הוא אינו ירא את המלך והוא אינו אוהב את המלך. מאותן שעלו על החומה לאותן שלא עלו איזה מהן חביב הוי אומר אותן שעלו על החומה. ומה שכרן של העולין על החומה ראה מה נאמר בהן (שמות כ״ד:י״ז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל אבל אצל הצדיקים מה נאמר בהם (שופטים ה׳:ל״א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו מה שאין כן במלאכי השרת מה יפה כחו של בעל הבית שהוא מייפה כתר עבדיו כמו כתרו.
כתר שם טוב, הוספות (חב’’ד), קעד
ופי' מורנו הבעל שם טוב נ"ע דההתעוררות בפנימית בהצעקה דתקיעת שופר שצועקים אבא אבא [...] הצעקה בתחנון אבא הצילני אבא רחמני.
ונת' משל ע"ז בשם הבעש"ט ז"ל, למלך שהי' לו בן יחיד מלומד היטב שהי' חביב אצלו כבבת עינו ממש ועלה בדעת האב ובנו שיסע למדינות אחרות ללמוד חכמות ולידע הנהגת בנ"א אז נתן לו אביו המלך שרים ומשרתים והון רב שילך ויתור במדינות ואיי הים למען יגיע הבן למעלה יתירה יותר מכמו היותו אצל אביו בביתו ויהי ברבות הימים וכל אשר נתן לו אביו הלך על הוצאות הדרך מהצטרכות תפנוקיו שהי' מורגל והעיקר במה שהוסיף תאוה על תאותו בעניני' רבים שעלה לו זה להוצאה מרובה עד שמכר כל אשר לו, ובין כך הלך למדינה רחוקה עד שגם אביו לא נודע שם כלל, ובאמרו שהוא בן מלך פלוני מלבד שאינו מאמיני' לו לא נודע כלל שם אביו, וכאשר ראה שכלתה כל תרופות תעלות להחיות את נפשו בצר לו עלה בלבו לחזור למדינת אביו, אבל מחמת אריכות הזמן שכח גם לשון מדינתו, ובבואו למדינתו מה יכול לעשות מאחר שגם הלשון שכח, והתחיל לרמז להם שהוא בן מלכם והי' אצלם לשחוק היתכן שבן מלך אדיר כזה ילך קרוע ובלוי כ"כ והכו אותו על קדקדו ונעשה מלא פצעים וחבורות ומכה טרי' עד שהגיע לחצר המלך והתחיל לרמז להם שהוא בן המלך ולא השגיחו עליו כלום עד שהתחיל לצעוק בקול גדול בכדי שיכיר המלך קולו, וכשהכיר המלך קולו אמר הלא זהו קול בני צועק מתוך דוחקו ונתעורר אצלו אהבת בנו וחבקו ונשקו כו', וכך יובן הנמשל למעלה שנש"י נק' בנים למקום, שהגם שבן ואח אין לו392 עכ"ז חבבן וקראן בנים כמ"ש393 בני בכורי ישראל, וכתיב394 בנים אתם לה' אלקיכם, והוריד הנשמה בגוף שזהו כמשל בן המלך שהלך בדרך רחוקה בכדי להתלמד היינו שע"י מצות ומעש"ט עי"ז מתעלים הנשמות בעילוי יותר נעלה מכמו שהי' מקודם, ואמנם ע"י אהבת הגוף ותאוות הממון ושארי תאוות האדם מתאווה להן, וע"י היותו משוקע כ"כ עי"ז נתרחק מאד למקום שא"י כלל שם אביו, וכמו שא' פרעה395 מי הוי' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את הוי', והכל נק' ע"ש מצרים כמ"ש במד"ר396, וע"י ריחוק זה שכח כל מה שהי' רגילה בהיותה למעלה שכחה לגמרי ונחסר אצלה הן ברוחניות כל מה שהי' וגם בגשמיות ה"ה מחוסר וכמארז"ל397 הריעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, ובאריכות הזמן שגולי' ומטולטולי' מתדלדלי' מכל וכל וכמ"ש398 וידל ישראל והיינו בין ברוחניות ובין בגשמי' וכנ"ל במשל ששכח גם הלשון והיינו בנמשל ענין הרגילה בדביקו' אלקות, עד שהתחיל לשוב ולצעוק בקול פשוט שאביו יכירו בטביעת עין דקלא, וזהו התקיעה בקול שופר שהוא בחי' צעקה פנימי' מעומקא דלבא איך שהוא מתחרט על העבר ומקבל ע"ע להבא לשמוע בקול אביו וע"י צעקה זו מתעורר ממה"מ הקב"ה ומראה חיבתו לבנו יחידו ומוחל וסולח לו על העבר שז"ע יוהכ"פ יום מחילה וסליחה, עד שיום הראשון דחה"ס הוא ראשון לחשבון עוונות כמארז"ל399 ע"פ400 ולקחתם לכם ביום הראשון, ומשל החיבוק ז"ע וימינו תחבקני401 דחגה"ס הקפת הסכך דסוכה כו' כמ"ש מזה במ"א402.
Keter Shem Tov, Additions (Chabad ed.) §174
Blowing the shofar is the essence of the simple sound, the primeval cry from within the depths of the heart, because one feels distant from the One G-d...
The Ba'al Shem Tov told a parable regarding this:
A King had an only son, the apple of his eye. The King wanted his son to master different fields of knowledge and to experience various cultures, so he sent him to a far-off country, supplied with a generous quantity of silver and gold. Far away from home, the son squandered all the money until he was left completely destitute. In his distress he resolved to return to his father's house and after much difficulty, he managed to arrive at the gate of the courtyard to his father's palace.
In the passage of time, he had actually forgotten the language of his native country, and he was unable to identify himself to the guards. In utter despair he began to cry out in a loud voice, and the King, who recognized the voice of his son, went out to him and brought him into the house, kissing him and hugging him.
The meaning of the parable: The King is G-d. The prince is the Jewish people, who are called "Children of G-d" (Deuteronomy 14:1). The King sends a soul down to this world in order to fulfill the Torah and mitzvot. However, the soul becomes very distant and forgets everything to which it was accustomed to above, and in the long exile it forgets even its own "language." So it utters a simple cry to its Father in Heaven. This is the blowing of the shofar, a cry from deep within, expressing regret for the past and determination for the future. And through this cry, G-d, the King of Kings, is awoken, stirring up Divine mercy, eliciting abiding affection for G-d's child, whom G-d forgives...
(א) וּמֵעֵין זֶה מַה שֶּׁמְּסַפְּרִים בְּשֵׁם הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב, זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, מָשָׁל, שֶׁמֶּלֶךְ אֶחָד הִנִּיחַ אוֹצָר גָּדוֹל בְּמָקוֹם אֶחָד, וְסִבֵּב בַּאֲחִיזַת־עֵינַיִם כַּמָּה וְכַמָּה חוֹמוֹת סְבִיב הָאוֹצָר, וּכְשֶׁבָּאוּ בְּנֵי־אָדָם לְאֵלּוּ הַחוֹמוֹת, נִדְמֶה לָהֶם שֶׁהֵם חוֹמוֹת מַמָּשׁ, וְקָשֶׁה לְשַׁבְּרָם. וּקְצָתָם חָזְרוּ תֵּכֶף, וּקְצָתָם שִׁבְּרוּ חוֹמָה אַחַת, וּבָאוּ אֶל הַשְּׁנִיָּה, וְלֹא יָכְלוּ לְשַׁבְּרָהּ, וּקְצָתָם שִׁבְּרוּ יוֹתֵר וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁבֹּר הַנִּשְׁאָרִים, עַד שֶׁבָּא הַבֶּן־מֶלֶךְ, אָמַר: אֲנִי יוֹדֵעַ, שֶׁכָּל הַחוֹמוֹת הֵם רַק בַּאֲחִיזַת־עֵינַיִם, וּבֶאֱמֶת אֵין שׁוּם חוֹמָה כְּלָל, וְהָלַךְ לָבֶטַח עַד שֶׁעָבַר עַל כֻּלָּם.
(ב) וּמִזֶּה יָבִין הַמַּשְׂכִּיל הַנִּמְשָׁל מֵאֵלָיו עַל כָּל הַמְּנִיעוֹת וְהַהֲסָתוֹת וּפִתּוּיִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת חוֹמוֹת, שֶׁיֵּשׁ עַל אוֹצָר שֶׁל יִרְאַת־שָׁמַיִם, שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינָם כְּלוּם.
(ג) וְהָעִקָּר – לֵב חָזָק וְאַמִּיץ, וְאָז אֵין לוֹ שׁוּם מְנִיעָה וּבִפְרָט הַמְּנִיעוֹת בְּגַשְׁמִיּוּת, כְּגוֹן מֵחֲמַת מָמוֹן אוֹ שֶׁמּוֹנֵעַ אוֹתוֹ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְחוֹתְנוֹ אוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְכוּ', וְכַיּוֹצֵא, הֵם כֻּלָּם בְּטֵלִים וּמְבֻטָּלִים לְמִי שֶׁלִּבּוֹ חָזָק וְאַמִּיץ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְגַם אֲפִלּוּ גְבוּרָה שֶׁל הַגִּבּוֹרִים, הוּא רַק מֵחֹזֶק וְאֹמֶץ הַלֵּב, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב חָזָק בְּיוֹתֵר לָרוּץ בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה, כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים:
(1) 4. This is akin to the parable told in the name of the Baal Shem Tov, may the memory of the holy man and tzaddik be a blessing, about a king who placed a great treasure in a certain place and, using the power of illusion, enclosed the treasure within many walls. When people came to these walls, it seemed to them that the walls were real, and difficult to breach. Some immediately turned back. Others broke through the first wall and reached the second one, but could not breach it. A few broke through further, but could not breach the rest. Finally, the prince arrived, and said, “I know that all the walls are only an illusion, and in reality there isn’t any wall at all!” He proceeded confidently until he had passed through them all.
(2) One who is wise will understand the parable on his own, as referring to all the obstacles, lures and enticements, which conceptually are walls surrounding the treasure of God-fearingness. In reality, they are nothing.
(3) The main thing is a mighty and courageous heart, as then one has no obstacles, especially the physical kind, such as on account of money; or those his wife, children, father-in-law or parents put in his way; or something similar. They are all completely nullified when one’s heart is mighty and courageous for God. And even a warrior’s strength stems only from the might and courage of the heart; his heart’s exceptional might enables him to charge into the thick of the battle, as is brought in the holy books.
(א) וְדַע, שֶׁהַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, כְּגוֹן לִנְסֹעַ לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת וְכַיּוֹצֵא, וּלְכָל אֶחָד וְאֶחָד נִדְמֶה לוֹ שֶׁהַמְּנִיעוֹת שֶׁלּוֹ גְּדוֹלִים יוֹתֵר מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ, וְקָשֶׁה לַעֲמֹד בָּהֶם.
(ב) דַּע, שֶׁלְּכָל אֶחָד אֵין לוֹ מְנִיעוֹת רַק כְּפִי כֹּחוֹ, כְּפִי מַה שֶּׁיָּכוֹל לָשֵׂאת וְלַעֲמֹד בָּהֶם אִם יִרְצֶה. וּבֶאֱמֶת אֵין שׁוּם מְנִיעָה, כִּי גַּם בְּהַמְּנִיעָה בְּעַצְמָהּ מְלֻבָּשׁ שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכַמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (בלקו"א סי' קטו).
(ג) וְהַמְּנִיעָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכָל הַמְּנִיעוֹת הִיא מְנִיעַת הַמֹּחַ, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁמֹּחוֹ וְלִבּוֹ חֲלוּקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אוֹ מֵהַצַּדִּיק, כִּי אֲפִלּוּ כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר הַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִנְסֹעַ לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת וּבָא לְשָׁם, עִם כָּל זֶה, כְּשֶׁמֹּחוֹ חָלוּק וְקָשֶׁה לוֹ קֻשְׁיוֹת עַל הַצַּדִּיק, וְיֵשׁ לוֹ עַקְמוּמִיּוּת בְּלִבּוֹ עַל הַצַּדִּיק, זֹאת הַמְּנִיעָה מוֹנֵעַ אוֹתוֹ יוֹתֵר מִכָּל הַמְּנִיעוֹת.
(1) 2. And know! each person has obstacles in service of the Creator, may His Name be blessed, such as traveling to the true tzaddik, and the like. And each person imagines that his obstacles are greater than his fellow’s, and that it is difficult to endure them.
(2) Know! each person’s obstacles are only commensurate with his abilities, according to what he can endure and handle—provided he wants to. And, in truth, there are no obstacles whatsoever, because God is enclothed even in the obstacle itself, as is explained elsewhere (Likutey Moharan I, 115).
(3) And the greatest of all obstacles is the obstacle of the mind—i.e., that his intellect and heart are divided concerning God or the tzaddik. Then, even when he breaks his obstacles to traveling to the true tzaddik and comes there, if his mind is divided, so that he has difficult questions concerning the tzaddik, and there is crookedness in his heart with regard to the tzaddik, this obstacle stands in his way more than any other.
(א) וְכֵן בִּתְפִלָּה; שֶׁבִּתְּחִלָּה יֵשׁ לוֹ כַּמָּה מְנִיעוֹת עַל הַתְּפִלָּה, וְאַחַר־כָּךְ כְּשֶׁעוֹבֵר עֲלֵיהֶם וּבָא לְהִתְפַּלֵּל, כְּשֶׁלִּבּוֹ עָקֹם וּפְתַלְתֹּל מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, זֹאת הַמְּנִיעָה גְּדוֹלָה מִכֻּלָּם כַּנַּ"ל,
(ב) הַיְנוּ בְּחִינַת (תהילים ל״ח:י״א): לִבִּי סְחַרְחַר. תַּרְגּוּם סָבִיב – סְחוֹר סְחוֹר. דְּהַיְנוּ שֶׁלִּבּוֹ מְסֻבָּב וּמֻקָּף וּמְעֻקָּם בְּעַקְמוּמִיּוּת וְקֻשְׁיוֹת וּכְפִירוֹת עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁזֶּה בְּחִינַת (שמות א׳:י״ד): וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה וְכוּ', וְאִיתָא בַּתִּקּוּנִים (תי' יג דף כח.): בְּקֻשְׁיָא וְכוּ', הַיְנוּ הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁבְּלִבּוֹ, שֶׁהֵם הַמְּנִיעָה הַגְּדוֹלָה מִכֻּלָּם,
(ג) וַאֲזַי צָרִיךְ לִצְעֹק לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם בְּקוֹל חָזָק מֵעִמְקֵי הַלֵּב, וַאֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ וּפוֹנֶה לְצַעֲקָתוֹ. וְיָכוֹל לִהְיוֹת, שֶׁמִּזֶּה בְּעַצְמוֹ יִפֹּל וְיִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי כָּל הַקֻּשְׁיוֹת וְהַמְּנִיעוֹת הַנַּ"ל, וְעַל־כָּל־פָּנִים הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ, שֶׁזֶּה יְשׁוּעָתוֹ. וְזֶה אוֹתִיּוֹת קֻשְׁיָא – רָאשֵׁי־תֵבוֹת: שְׁמַע יְיָ קוֹלִי אֶקְרָא (תהילים כ״ז:ז׳); שֶׁצָּרִיךְ רַק לִקְרוֹת לַה', כְּשֶׁמִּתְגַּבֵּר עָלָיו הַקֻּשְׁיָא וְהַכְּפִירָה כַּנַּ"ל.
(1) 3. The same is true of prayer. Initially, there are many obstacles to prayer. And afterwards, when a person overcomes them and comes to pray, if his heart is twisted and turned away from God, this is the greatest obstacle of all.
(2) This is the concept of “My heart is S’ ChaRChaR (surrounded)” (Psalms 38:11) ; “surrounded” in Targum is S ’ChoR S’ChoR. In other words, his heart is surrounded, enveloped and twisted by crookedness, questions and heresies concerning God. This is the concept of “They made their lives bitter with KaShah (hard) work…” (Exodus 1:14). And in the Tikkunim we find: with KuShya (difficult questions)… (Tikkuney Zohar #13, p.28b)—i.e., the difficult questions in his heart, the greatest obstacle of all.
(3) And so he must cry out loudly, from the depths of his heart, to his Father in heaven. God will heed his voice and turn to his cry. And it may even happen that from this itself all the aforementioned questions and obstacles will collapse and be eliminated. In any case, God hears his voice—which is his salvation. Thus the letters of KuShYA are an acronym for Shma YHVH Kolee Ekra (“O God, hear my voice when I cry out”) (Psalms 27:7). When overcome by difficult questions and heresy, he need only cry out to God.
(ז) לא בשמים הוא ולא מעבר לים הוא. ואי' בזוה"ק (במדבר קע"ו.) בכמה מקומות, כמה יקירין מילין דאורייתא, וזה נראה כמו מעבר לים, ואיתא עוד כמה עלאין מילין דאורייתא והוא כמו בשמים הוא, אך ביאר זה הוא ע"פ דאיתא בתנא דבי אליהו [זוטא פרק י"ב] משל למלך בשר ודם שעשה חומה שעל ידיהם יתכנסו לפלטרין גדולים ועשה פתח צר בהחומה ומי שאינו אוהב למלך אינו מייגע עצמו והאוהב דוחק עצמו שהוא יודע שאחר הצער מיד יבא לתענוגים גדולים, וכן כאן בעוד שלא השיג ד"ת כמה עילאין וכמה יקירין אינון, וכשבא על ד"ת אז לא בשמים הוא ולא מעבר וכו' וקרוב אליך בפיך וכו', ע"כ לא אמר מרע"ה אלו הדברים רק בסדרה הזאת שהיא אחר סדרה הנו"ן, כשבאה למדרגה הזו אז לא בשמים היא וקרוב וכו', היינו אף שצריך האדם לגדרים וסייגים בעוד שלא השיג ד"ת, אבל כשהשיג בשלימות אינו צריך לזה. ולא מעבר לים, היינו אין צריך להיות רחוק מכל חמדת עוה"ז שנקרא ים כי ים מורה לתאווה, רק מתחילה אי אפשר לבא לד"ת רק בפרישות גדול אבל אין זה עיקר כי עיקר הוא העשיה, וזה בפיך ובלבבך לעשותו הוא העיקר כמ"ש בתקונים ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי אילין פקודין דעשה. וזה דאיתא בגמ' (תענית י'.) טובענא ולא יובשנא היינו שטוב להיות מוטבע מעט בתאוות ולא יהיה יבש לגמרי, וכדפרשנו על פסוק תאות אדם חסדו [ליקוטי משלי י"ט] עיי"ש.
(1) “You are standing today … from your wood choppers to your water carriers .…” (Devarim, 29:9)
On this King Shlomo said (Mishlei, 30:19), “the way of a man with woman.” This is as it was with Yiftach, of whom our sages said (Rosh Hashanah, 25b), “Yiftach was in his generation as Shmuel was in his.” This means that Yiftach has completed all that God asked from him in this world as Shmuel had done in his generation. This perplexed King Shlomo, and he said (Mishlei, 30:18), “three things are beyond me, and four I did not know … the way of man with woman.” This means the choicest elements in Israel, like the one who completes God’s will, and in this way, “with the young woman [b’almah],” meaning it is so also with the meekest of Israel. This is the explanation of “You are standing.” That is to say, you are connected to God. “Your leaders,” meaning those at the greatest level; “your water carriers,” to the lowest level; “all of you” are bound up with God. “Your wood choppers” means those with the least fear of Heaven, and “your water carriers” are those with the least love of God.
(2) “You are standing here today .…” (Devarim, 29:9)
“You are standing” after all the acceptance of punishment, which serves to clarify who will stand on his faith and accept it, not weakening in his resolve. Whoever does not truly believe will not want to accept warnings and punishments, for falsehood does not endure but the truth endures.
(3) “… your heads, your tribes, your elders and officers, each man in Israel, your infants and women, your convert that is in the midst of your camps, from your wood choppers to your water carriers .…” (Devarim, 29:9)
The verse mentions ten levels, five against five, and all as one are included among Israel. “Your head,” means those possessing Chochma (wisdom) are placed in juxtaposition to the infants (also small children), for infant, taf in Hebrew, is connected to the word for “drop,” tipah in Hebrew, meaning that they possess only a small amount of consciousness (da’at, also “knowledge”). Then accordingly, when any mistake happens even to the youngest children, it affects even the heads, for the taf possessed a little consciousness from the head. “Your tribes,” meaning expansion, for all of Israel were hidden in the root of Yaakov Avinu, and there they were as one soul. Thus when they were divided into tribes certain souls in different generations experienced expansion. This is in juxtaposition to the women, because all expansion comes from birth, for when the child is hidden and included in the soul of the father then there is no expansion; only when the child is born does it begin to expand. “Your elders” means the one who has acquired wisdom.
“Your elders,” is juxtaposed to “your convert,” for according to the original insights into the Torah made among Israel, so will converts come to and increase among Israel. The more we increase words of Torah, and thus experience greater expansion, then correspondingly the holiness of Israel extends even to the souls of the nations, and they will be gathered among Israel. “Your officers” are the God fearing, and they are placed in juxtaposition to the “wood choppers,” for “chopping” represents anger, and on this the Holy One, blessed be He, testifies that within all the anger in Israel there is the fear of God. “Every man of Israel” means the attribute of the love of God, and this is placed against the “water carriers,” for water is compared to desire, as said in various places, and all desire and love in Israel comes from God.
(4) “That you should enter the Covenant of Hashem your God, and into His oath, which Hashem your God makes with you today.” (Devarim, 29:11)
Rashi explains that l’avr’cha should be understood “that you should enter” (and not “cause you to enter”). Rashi’s intention in this is in order to explain that the covenant is dealing with the realm of thought, as it says later (verse 28), “the secret things [meaning thoughts] belong unto Hashem our God.” (Where Rashi seems to say that God may punish an individual for his thoughts.) But in truth, God does not punish one for his thoughts. Nonetheless, even though God ony punishes for actions, still, one is not considered close to God if his thoughts are not cleaving to God. Therefore Rashi explains “that you should enter,” meaning that just as He gives you the ability to choose for yourself, free of any warning of punishment, so may you (choose to be) a servant of God even in your thoughts.
(5) “The secret things belong unto Hashem our God, and the revealed things are for us and our children, forever, to do all the words of this Torah.” (Devarim, 29:28)
It is written in the Gemara (Sanhedrin, 44a),
The Tannaim (Talmudic Masters) argue the following point. The secret matters belong unto God, but revealed matters belong to our children and us forever. Why are the words Lanu u-lebanenu [unto us and to our children] and the ‘ayin of the word ‘ad, [forever] dotted? In order to teach that God did not punish secret transgressions until the Israelites had crossed the Jordan. this is the view of Rav Yehuda. Said Rav Nehemia to him, “Did God ever punish all of Israel for crimes committed in secret? Does not the Torah say forever? But just as God did not punish Israel for secret transgressions [at any time], so too did He not punish them as a whole for revealed transgressions until they had crossed the Jordan.” So why where they punished in the case of Achan? It is because his wife and children knew thereof [so the transgression was no longer secret], therefore all of Israel was punished.
One could say that the answer of the Gemara, “because his wife and children knew thereof [so the transgression was no longer secret],” is not enough, for from this it would seem that not all of Israel, but only the ones who knew of the transgression should have been punished. We can explain this in the following way. When a man transgresses in secret, unknown to anyone else, then his sin is not pertinent to the whole community of Israel, but it is rather of the secret things that belong to Hashem our God (and He decides how to deal with that individual). God is called, Rav Chesed, the Great One of Kindness, and He is called the one who tilts the unworthy to the side of mercy. He clarifies the action for the good, but we only find this attribute in God. However, if there is another person who witnessed or knows of his fellow’s sin, then the sin becomes pertinent to the whole community of Israel. This is because the very act of witnessing another’s sin is testimony that the very deficiency also exists within him, or within another member of Israel, (even if with him it never materialized in action). For this reason, God made him witness the sin. Certainly the one who saw his fellow man’s evil action felt a stir of teshuva (repentance) in his own heart. Therefore, this affair pertains to the entire community of Israel, for “all of Israel are responsible for one another.” In this fashion does it say in the passage about the one who cursed in Parshat Emor (Vayikra, 24:14), “and they shall lay their hands upon the head [of the one who cursed].” They placed their hands on his head exactly as they did with an animal brought for sacrifice in the Temple. All of Israel needed atonement because they had heard the curse, and in him, they achieved atonement.
(6) “And it shall be, when all of these things come upon you, the blessing and the curse, which I have set before you, and you shall take them to your heart among the nations, to where Hashem has driven you. And you shall return unto Hashem your God, and heed His voice … And if your exiles shall be in the outermost regions of the cosmos, from there Hashem your God will gather you, and from there He will take you … And Hashem your God will circumcise your heart … to love Hashem your God … And Hashem your God will put all these curses upon your enemies and on those who hate you … And you shall return and listen to the voice of Hashem, and do all His mitzvot, which I command you this day.” (Devarim, 30:1–8)
The way the Torah says “the blessing and the curse” has a special meaning. Within the curse, the blessing also exists in secret. “You shall take them to your heart,” means that you shall take to your heart that the blessing also exists within the curse. “And you shall return unto Hashem your God, and heed His voice” means the inner voice that exists in everything. This is as it is written in the Holy Zohar (Bereshit, 50b), “and Hashem your God shall return your captives and be merciful with you.” This means mercy in the purity and wholeness of heart that God will give you in words of Torah and the study of Torah with desire and wholeness of heart. “And if your exiles shall be in the outermost regions of the cosmos” means a place your whole understanding tells you is far from your ability to fix, “From there Hashem your God will gather you, and from there He will take you,” meaning that even there will God fix you.
“And Hashem your God will circumcise your heart… to love Hashem your God,” means that he will take the desire you have for matters that are not good in the eyes of God, and fix it at the time when you return in complete teshuva (repentance) in the love of God and the desire for words of Torah. “And Hashem your God will put all these curses upon your enemies and on those who hate you” means he will take the evil lusts that exist in you and place them upon your enemies and those who hate you. “And you shall return and listen to the voice of Hashem, and do all His mitzvot” means that God will clarify all the lusts within you, and give this desire back to you to use in the fulfillment of His mitzvot and statutes.
(7) “It is not in heaven, that you should say, who shall go up for us to heaven, and bring it to us, that we may hear it, and do it? Nor is it beyond the sea, that you should say, who shall go over the sea for us, and bring it to us, and make us hear it, and do it? But the word is very near unto you, in your mouth, and in your heart, that you may do it.” (Devarim, 30:12–14)
The Holy Zohar (in Bamidbar 176 and other places,) tells us, “How precious are the words of Torah! This seems as if it is beyond the sea, and then it says some more supernal words of Torah, and it seems as if it is in the highest heavens.” This can be understood through what is written in the Tanna Dvei Eliyahu (Zuta, Ch. 12), “A parable. A mortal king builds a wall by way of which one enters vast palaces. In the wall, he opens a narrow passageway, so narrow that one who does not love the king will not exert himself to enter. Yet one who truly loves him will push himself for he knows that after difficulty, great delights await him.” So too here, where initially he not yet understood words of Torah, how high and precious they are. Then when one comes to the meaning of words of Torah, then “it is not in heaven, and not across the sea … but it is near unto you, in your mouth,” etc. Therefore, Moshe Rabeynu specifically wrote these words in this Parsha, which follows the fiftieth Parsha in the Torah, for then he had attained this level (the fiftieth gate of understanding), that of “it is not in heaven, but near.”
This means that even though a man needs fences and boundaries while he does not yet understand words of Torah, once he understands them, he does not need this. “It is not across the sea,” that is to say, he does not need to be far from the delights of this world, which we call, “a sea,” for “sea” teaches of desire. Only at the beginning, for he can only initially enter into words of Torah through great restraint and separation from earthly delights, but this is not the main principle. The main principle is in the doing (the performance of God’s will). This is “in your mouth and in your heart to do it. This is the principle, as it is said in the Tikkunei Zohar (on what Isaac said to Yaakov), “‘make me tasty delights that I love’ [Bereshit, 27:4], these are positive mitzvot [that are done].” This is as it says in the Gemara (Ta’anit, 10a), “better a flooded land than a dry land.” It is good have even a little desire instilled in him and not to be completely dry, as we have explained on the verse (Mishlei, 19) “the desire of man is his kindness;” see there.
נוצר חסד ה, ז
כמו שבאר מרן אלקי הרב ישראל בעל שם זצ"ל משל למלך שעשה לו מחיצות רבות סביביו, רוח, רעש, אש מתלקחת, כתלים ונהרות, דובים ואריות, נחשים ועקרבים, וחומת ברזל סביב, והמלך נורא, ואור פניו מאיר בכל העולם וכבודו מלא עולם, רק החומות מסתירים אור פניו, וכרוזים יוצאים, כל מי שיבא לראות המלך יהיה שני למלך ויתן לו בתו לאשה, ומי הוא שאינו רוצה זה, רק כשבא לחומה רואה שהוא מאוים גדול ורחב, נסוג אחור, ויש מהם שגברו על יצרם הרע והלכו חומה הראשונה, וכן כמה חומות, ובין חומה לחומה יש שרים רבים מפזרים ממון ועשר הרבה, והוא כנוי למדרגות רבות, רוח הקדש ושאר מדרגות לפעול ישועות על ישראל. ולפעמים שוטה זה אחר שמצא ידו כל הון יקר, עומד במקומו בזה, ואינו הולך לפני המלך, כי הוא מחמת שכל חומה וחומה שהוא פנימי [יותר] הוא מאוים ביותר, כדי להבהיל יותר, שלא יקרב מי שירצה אל המלך.
אבל אוהב המלך באמת מניח כל זה כי לבו הומה לראות פני המלך ומסכן נפשו בכמה צרות ויסורים ונכנס לפנים מן כל החומות, ואינו לוקח שוחד מדרגות ופעלות (ו)ישועות, כי כל זה כלא נחשב אצלו אלא [העקר] לבוא באמת לפני המלך. וכשהוא בא לחומות ולנהרות, וחילות ודובים נחשים ועקרבים (ה)מבהילים אותו, תמה [הוא] עצמו, מלך רחמן כמותך תסתיר פניך כל כך בהסתרות משונות כאלו, וצועק "א-לי א-לי למה עזבתני", ואני מאמין בך, והכל הוא כבודך, ומוסר נשפו ועובר כל אלו החומות והנחשים והעקרבים. והוסר הלבוש, ובא לפני המלך הרחמן, ויפל על פניו בוכה ואומר, מה זה (ה)מלך הרחמן שהסתרת פניך ממני כל אותן הזמנים, ו[ה]עמדת נגדך כל כך מסכים המסתירים אותך, מבהילים כל רואה אותם, וכמעט אשר אבדתי.
ויאמר המלך ראה אוהבי לחוץ אם יש שום דבר רע כלל, אם יש שום הסתרה, ויקם מעל רגליו והביט לחוץ וירא [כי] אין שם חומה ולא מסך מבדיל, רק ארץ מישור גנות ופרדסים וכל מיני ענג, ומשרתי המלך עומדים בלבושי יקר וכל מיני כלי זמר, והמלך יושב והארץ האירה מכבודו, ואין שום דבר רע בעולם רק ממש מלא כל הארץ מכבודו, וכל בחינות הרע והמסכים והנחשים הכל באחיזות עינים ואין שום מסך כלל. והמלך נתן בתו, וכתר על ראש אוהבו, ונתן מהודו עליו, 'צדיק גוזר והקב"ה מקים' הדבור בעלמא כמו רשב"י.
וכל המשל מובן מעצמו. וזהו מי שזוכה לבחינות אין, כולו בטל ומבטל לאור אין סוף, אשכן את דכא, נותן לו בתו שכינתו ית'. אומר על אחרון שהוא ראשון, שהרי אין שם רק כלל ו[ב]כלל ההוה שבעולם אינו רואה רק טוב, והוא המלך בעצמו, 'אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין א-להים' 'ואת אחרונים אני הוא'.
לפני החוק, פרנץ קפקא
לפני החוק נצב שומר סף. אל אותו השומר מתקרב איש מן הכפר ומבקש רשות כניסה אל תוך החוק. אבל השומר אומר שאין הוא יכול להרשות לו להכנס לפי שעה.
האיש נמלך בדעתו ושואל אם אחר כך יותר לו להכנס. “אפשר הדבר”, אומר השומר, “אבל עכשיו לא”. ומפני שהשער אל החוק פתוח לרווחה תמיד ושומר הסף סר הצדה, התכופף האיש בכוונה להציץ בעד הפתח פנימה.
כראות זאת השומר הצטחק ואמר: – אם מושך אותך הדבר ביותר, נסה נא, על אף אסורי, לבוא פנימה. אך תן אל לבך: אנכי כביר כוח, ואני רק שומר הסף התחתון. אבל על כל אולם ואולם מופקדים שומרים שהאחד אדיר וחזק מחברו, ובפני מראהו בלבד של השומר השלישי, אף אנכי איני יכול לעמוד".
לקשיים כאלה לא פילל איש הכפר, החוק צריך להיות פתוח בפני כל אדם ובכל שעה, חשב בלבו, אבל תוך שהוא מתבונן היטב בשומר הסף העטוף בפרותו, מסתכל באפו המחודד, בזקנו הטאטארי הארוך, הדק והשחור, מחליט הוא כי מוטב לו להמתין עד שיקבל רשיון להכנס פנימה. שומר הסף נותן לו שרפרף ומרשה לו לשבת בצד במרחק מה מן השער.
וכך הוא יושב ימים ושנים. עושה הוא כל מיני נסיונות כדי לקבל רשות כניסה, והוא מלאה את השומר בבקשותיו. השומר בוחן אותו בכל מיני מבחנים קטנים, חוקר אותו על אודות ביתו ומולדתו ועל עוד דברים אחרים. ברם אלה הן שאלות מן השפה ולחוץ, כדרך ששואלים אנשים רמי מעלה, ולבסוף הוא חוזר ואומר לו שעדיין אין ביכולתו להתיר לו את הכניסה פנימה.
האיש שהצטייד בהרבה דברים לדרך זה משתדל עד כמה שאפשר, ושום דבר לא ייקר בעיניו, לשחד את שומר הסף; הלה אמנם מקבל ממנו הכל, אך מוסיף הוא דרך אגב: “אני לוקח מידך הכל, כדי שלא תאמין שהחמצת משהו”.
במשך כל אותן השנים הרבות העמיק האיש להסתכל בלי הרף בשומר הסף, הוא שכח את יתר השומרים ורק זה הראשון נראה לו כמכשול. היחיד בדרכו לבוא אל תוך החוק. בשנים הראשונות היה מקלל בחמתו את המקרה הרע, היה עושה זאת בזעם ובקול רם, אך בהמשך הימים, כשהזקין, אך נהם ורטן לתוך עצמו.
הוא נעשה דומה לילד, ומפני שאחרי שנים של חקירה ודרישה בפרצופו של השוער התחיל להרגיש גם בקיומם של פרעושים בצוארון פרוותו, הפיל את תחינתו גם לפני הפרעושים שיבואו לעזרתו ויהפכו את לבו של השומר עליו לטובה.
לבסוף לקה אור עיניו והוא לא ידע אם הולך ומחשיך הכל מסביבו או עיניו הן המטעות אותו. ברם עכשיו מבחין הוא בחשך במין ברק אור הבוקע דרך פתח החוק ואיננו דועך.
והנה הגיעה שעתו למות, ולפני מותו התרכזו במוחו כל הנסיונות של כל הימים לשאלה אחת גדולה שעד כה לא הציע אותה לשומר. הוא קרא לשומר ברמיזה, באשר לא יכול עוד לזקוף את גופו הנוקשה; השומר נאלץ היה לגחון עליו, שכן ההבדל בגודל הקומה נשתנה מאד בימים האחרונים לרעתו של איש הכפר.
“וכי מה עוד אתה רוצה לדעת בשעה זו?” שאל השומר, “אין אתה יודע שבעה!”
“הכל הלא נכספים אל החוק”, לחש האיש, “ואיך זה קרה הדבר שבמשך כל אותן השנים, שום אדם לא בקש להכנס אל תוך החוק?”
ראה השומר באותו אדם כי הולך הוא למות, וינהום עליו בקולו, כדי שיגיע אל שמיעתו הגוועת: “שום אדם אחר לא יכול היה פה להשיג רשיון כניסה, כי שער זה נועד אך ורק בשבילך; הנני הולך עתה לנעול אותו.”
הסיפור חומות של דמיון - באתר זושא
להרחבה נוספת: מאמר של בנימין שבילי על הסיפור - באתר זושא
להרחבה נוספת: פרק בספר סוד הדעת של נתנאל לדרברג