Martin Luther King Jr. , 'Shattered Dreams'
The story of Paul's life was the tragic story of a shattered dream and a blasted hope.
Life is full of this experience. There is hardly anyone here this morning who has not set out for some distant Spain, some momentous goal, some glorious realization, only to find that we had to settle for much less. We were never able to walk as free men through the streets of our Rome. Instead, we were forced to live our lives in a little confining cell which circumstance had built around us. Life seems to have a fatal flaw, and history seems to have an irrational and unpredictable streak. Ultimately we all die not having received what was promised. Our dreams are constantly tossed and blown by staggering winds of disappointment….
Shattered dreams! Blasted hopes! This is life.
What does one do under such circumstances? This is a central question, for we must determine how to live in a world where our highest hopes are not fulfilled….What, then, is the answer? We must accept our unwanted and unfortunate circumstance and yet cling to a radiant hope. The answer lies in developing the capacity to accept the finite disappointment and yet cling to the infinite hope. In speaking of acceptance, I do not mean the grim, bitter acceptance of those who are fatalistic. I mean the kind of acceptance that Jeremiah achieved as expressed in the words, “this is my grief and I must bear it.
My wound is severe!
I thought, “This is but a sickness
And I must bear it.”
(כג) וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־יי בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר׃ (כד) אדושם יי אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת־גׇּדְלְךָ֔ וְאֶת־יָדְךָ֖ הַחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי־אֵל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כְמַעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבוּרֹתֶֽךָ׃ (כה) אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֹֽן׃ (כו) וַיִּתְעַבֵּ֨ר יי בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יי אֵלַי֙ רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ (כז) עֲלֵ֣ה ׀ רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי־לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה׃ (כח) וְצַ֥ו אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וְחַזְּקֵ֣הוּ וְאַמְּצֵ֑הוּ כִּי־ה֣וּא יַעֲבֹ֗ר לִפְנֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהוּא֙ יַנְחִ֣יל אוֹתָ֔ם אֶת־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃ (כט) וַנֵּ֣שֶׁב בַּגָּ֔יְא מ֖וּל בֵּ֥ית פְּעֽוֹר׃ {פ}
ואתחנן. אֵין חִנּוּן בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לְשׁוֹן מַתְּנַת חִנָּם – אַעַ"פִּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לַצַּדִּיקִים לִתְלוֹת בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים אֵין מְבַקְּשִׁים מֵאֵת הַמָּקוֹם אֶלָּא מַתְּנַת חִנָּם, (לְפִי שֶׁאָמַר לוֹ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן אָמַר לוֹ בִּלְשׁוֹן וָאֶתְחַנַּן)
ואתחנן — All forms of the verb חנן signify an ex gratia gift. Although the righteous might make a claim to reward depend Upon their good deeds, yet they solicit from the Omnipresent only an ex gratia gift. [Because He had said to him, (Exodus 33:19) “I will show grace (וחנתי) unto him to whom I will show grace”, he (Moses) when referring to his entreaty of God uses the expression (lit., spoke to Him) "I implored grace (ואתחנן)” (Midrash Tanchuma 5:2:3]
רב לך. ד"א רב לך אל תוסף דבר אמר משה לפני הקב"ה רבון העולמים לי קראת עבדך שנאמר לא כן עבדי משה ... ועוד כתבת בתורה ואם אמר יאמר העבד אהבתי וגו' ועבדו לעולם. אמר לו הקב"ה רב לך בעל ריב שלך כבר הוציא עליה גזרה שתמות וזהו אדם הראשון שאכל מעץ הדעת וגרם מיתה לכל בריה כיון שהגיע זמנו למות אינו יכול לומר עבדי אתה ולא תלך למות:
רב לך Moses quotes G–d, Who had described him as closer to Him than any previous human being and had made a covenant with him. He hints that G–d is reneging on that covenant if he has to die before crossing the Jordan. G–d replies that mortality has been decreed on every human being, dating back to the time when Adam had sinned, and that He therefore cannot violate that decree by making an exception for him. His time had come to die, and it was therefore futile for him to implore G–d further.
רב לך – אמר לו: הרבה שמור לך, הרבה צפון לך, שנאמר (תהלים לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ואומר (ישעיה סד) ומעולם לא שמעו ולא האזינו, ולא ראתה אלקים זולתך, יעשה למחכה לו.
ד"א: רב לך – אמר לו הרבה יגעת, הרבה עמלת, צא משה ונח! שנא' (דניאל יב) לך לקץ הימין ותנוח. אמר לו: אם לאו – אכנס כהדיוט! א"ל: אין המלך נכנס כהדיוט. אמר לו: אם לאו אעשה תלמיד ליהושע! אמר לו: רב לך, הרב נעשה תלמיד לתלמידו? אמר לו: אם לאו אכנס דרך אויר, או דרך חלל! אמר לו: ושמה לא תבוא. אמר לו: אם לאו עצמותי יעברו את הירדן! אמר לו: כי לא תעבור את הירדן הזה, וכי המת יכול לעבור? אלא אמר לו: משה, אף עצמותיך לא יעברו את הירדן: אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה – אמר לו: בדבר הזה אל תבקש ממני, אבל בדבר אחר גזור עלי ואני אעשה. משל למה הדבר דומה? למלך שגזר על בנו גזרה קשה, והיה הבן ההוא מבקש מאביו. אמר לו בדבר הזה אל תבקש ממני, אבל בדבר אחר גזור עלי ואני אעשה, (איוב כב) ותגזר אומר ויקם לך. אמר לו: אם לאו הראני! אמר לו: בדבר זה אני עושה: עלה ראש הפסגה – מגיד הכתוב שהראהו המקום למשה את הרחוק כקרוב, את שאין גלוי כגלוי, את כל הקרוי ארץ ישראל, שנאמר (דברים ל״ד:א׳) ויראהו יי את הארץ ואת נפתלי ואת הנגב ואת הככר:
"much for you": He said to him: Much (reward) is in keeping for you; much is stored away for you, viz. (Psalms 31:20) "How much is Your good that You have stored away for those who fear You!" And it is written (Isaiah 64:3) "And none had ever heard or given ear (to such things before). No eye had ever seen a god other than You doing (such things for those) who hope to Him."
Variantly: "Much for you": He said to him: "Much have you labored; much have you toiled. Take leave, Moses, and rest," viz. (Daniel 12:13) "Go (to your reward) in the end (of days), when you will rest." He said to him: "A king (Moses) does not enter (Eretz Yisrael) as a commoner." Moses: "If not, I will become Joshua's disciple." The L-rd: "Rav lecha" ("The station of 'Rav' is yours.") "It does not befit a Rav to become the disciple of his disciple." Moses: "I will enter through the air or through space." The L-rd: (Devarim 32:52) "And there shall you not come." Moses: "If not, let (at least) my bones cross the Jordan." The L-rd: (Ibid. 3:27) "For you shall not cross this Jordan": Your bones, too, will not cross, viz. (Ibid. 4:22) "for I will die in this land; I will not cross the Jordan." Now can a dead man cross? — Moses was saying: "My bones, too, will not cross." (Ibid. 3:26) "Do not speak to Me again about this thing": He said to him: "Do not ask this thing of Me, but decree a different thing upon me, and I will do it." An analogy: A king issues a difficult decree upon his son, who asks him to rescind it. The king: Do not ask this thing of me, but decree a different thing upon me and I will do it, viz. (Iyyov 22:28) "You will decree and it will be fulfilled for you." Moses: If not, (i.e., If I cannot enter Eretz Yisrael), let me see it. The L-rd: This I will do. (Devarim, Ibid. 23) "Go up to the summit of Pisgah, etc." We are hereby apprised that the L-rd showed Moses the distant as (if it were) near; the concealed, as (if it were) revealed — all that is called "Eretz Yisrael," as it is written (Ibid. 34:1-3) "And the L-rd showed him the whole land … and all of Naftali … and the Negev and the plain, etc."
פרוש הפלא״ה, הרב פנחס הלוי הורוויץ
אפשר לבאר לפי חז״ל (ברכות ד): אמר ר׳ יוחנן: בתחילה--בהתחלת תפילת שמונה עשרה--אומר ״ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך." ועניינו כמו שמובא בר׳ חנינא נן דוסא (ברכות לד), שאמר ״אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל.״ וזהו ״ואתחנן אל ה׳--בהתחלה--לאמר.״ התחננתי שאוכל לדבר, שה׳ שפתי יפתח.
Commentary of Rabbi Pinhas Halevy Horowitz, 18th-19th C Galicia/German.
It is possible to explain this according to the Sages (Brakhot 4): Rabbi Yochanan said: In the beginning--meaning in the beginning of the shomneh esreh--one says "God, open up my lips so that my mouth may declare your praise." And this matter is similar to that which is brought in the name of Rabbi Hanina ben Dosa (Brakhot 34), who said "If my prayer is fluent in my mouth, I know that it is received."
ואתחנן אל יי בעת ההוא. הענין שסיפר להם מרע"ה לישראל אלו הדברים, כי אף לפי ראות העין נראה שתפלתו לא הועילה כלום, אעפי"כ הבין להם שלא יחשבו שתפלתו היתה למגן. כי באמת אף בהתנהגות ארץ ישראל גם שם אני הרב שלכם, וכן בכל הדורות, והראה להם כי פעל בתפלתו. וכן משמע מלשון ואתחנן שהוא מלשון התפעל, היינו שנעשה מלא תחנונים והיתה תפלתו שגורה בפיו וזה ראיה כי הש"י שלח לו אתערותא להתפלל, וא"כ בטח לא חזרה ריקם, וזה רומז בעת ההוא, היינו אף אחר שנשבע הקב"ה שלא יכניס אותי לארץ ישראל, אעפ"כ לא מנעתי את עצמי מתפלה כמו דאיתא (ברכות י'.) בחזקיה מלך יהודה שאמר לישעיה בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא וכו', שאין לך דבר שעומד בפני הרחמים ולמדו שם הגמ' שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, היינו שלא יהיה לאדם שום מניעה מלהתפלל, ולא יתרשל אף שנראה לו כי יצא הגזירה מיי. כי קיר הוא מקור החיים ואעפ"י שידמה לאדם שאין לו ישועה ממקור אעפ"כ לא ימנע את עצמו מן הרחמים.
אתה החלות. היינו שמשה טען נגד הש"י אתה שלחת לי רצון להתפלל, ופתחת לי פתח, והש"י השיב לו רב לך היינו כי כל האתערותא שלחתי לך בכדי שילמדו ממך ישראל לדורות איך להתפלל ליי ולא ימנעו את עצמם ועתה רב לך, די לך כי יוכלו ללמוד מזה די צרכם.