(א) דֶרֶךְ בְּרִיָּתוֹ שֶׁל אָדָם לִהְיוֹת נִמְשָׁךְ בְּדֵעוֹתָיו וּבְמַעֲשָׂיו אַחַר רֵעָיו וַחֲבֵרָיו וְנוֹהֵג כְּמִנְהַג אַנְשֵׁי מְדִינָתוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִתְחַבֵּר לַצַּדִּיקִים וִלֵישֵׁב אֵצֵל הַחֲכָמִים תָּמִיד כִּדֵי שֵׁיִּלִמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֵם. וִיִתִרַחֵק מִן הָרִשָׁעִים הַהוֹלְכִים בַּחשֶׁךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר (משלי יג כ) "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ". וְאוֹמֵר אַשְׁרֵי הָאִישׁ וְגוֹ'. וְכֵן אִם הָיָה בִּמְדִינָה שֶׁמִּנְהֲגוֹתֶיהָ רָעִים וְאֵין אֲנָשֶׁיהָ הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֲנָשֶׁיהָ צַדִּיקִים וְנוֹהֲגִים בְּדֶרֶךְ טוֹבִים. וְאִם הָיוּ כָּל הַמְּדִינוֹת שֶׁהוּא יוֹדְעָם וְשׁוֹמֵעַ שְׁמוּעָתָן נוֹהֲגִים בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה כְּמוֹ זְמַנֵּנוּ. אוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָלֶכֶת לִמְדִינָה שֶׁמִּנְהֲגוֹתֶיהָ טוֹבִים מִפְּנֵי הַגְּיָסוֹת אוֹ מִפְּנֵי הַחֹלִי יֵשֵׁב לְבַדּוֹ יְחִידִי כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג כח) "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם". וְאִם הָיוּ רָעִים וְחַטָּאִים שֶׁאֵין מְנִיחִים אוֹתוֹ לֵישֵׁב בַּמְּדִינָה אֶלָּא אִם כֵּן נִתְעָרֵב עִמָּהֶן וְנוֹהֵג בְּמִנְהָגָם הָרַע יֵצֵא לַמְּעָרוֹת וְלַחֲוָחִים וְלַמִּדְבָּרוֹת. וְאַל יַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדֶרֶךְ חַטָּאִים כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט א) "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים":
(ב) מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִדָּבֵק בַּחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם כְּדֵי לִלְמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר וּבוֹ תִדְבָּק. וְכִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לְהִדָּבֵק בַּשְּׁכִינָה. אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים בְּפֵרוּשׁ מִצְוָה זוֹ, הִדָּבֵק בַּחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁיִּשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם וְיַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם וְלֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְלַעֲשׂוֹת פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם וּלְהִתְחַבֵּר לָהֶן בְּכָל מִינֵי חִבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר וּלְדָבְקָה בּוֹ. וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ (משנה אבות א ד) "וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם וְשׁוֹתֶה בַּצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם":
(1) It is a natural tendency of man to be influenced in his ideas and conduct by his fellows and associates, and to follow the usage of the people of his state. Because thereof, it is necessary for man to be in the company of the righteous, and to sit near the wise, in order to learn from their conduct, and to distance himself from the evil-doers who follow the path of darkness, in order not to learn from their conduct; for of such Solomon said: "He that walketh with wise men shall be wise; but the companion of fools shall smart for it" (Prov. 13.20); and it is also said: "Happy is the man that hath not walked in the counsel of the wicked etc. (Ps. 1.1.). Likewise, if a man be in a state where evil customs prevail and where the people are not following the righteous ways, he should go to a place where the inhabitants are righteous and follow the way of the good. If all the states known to him, or of which intelligence reached him, be followers of a path which is not good, even as it is in our own times, or if he be unable to migrate to a state whose rules of conduct are good, either on account of military operations or on account of sickness, he should isolate himself and live in seclusion, even as it is said on the subject: "Let him sit alone and keep silence" (Lam. 3.28). And, if the inhabitants of his state be evildoers and sinners, who deny him the right of residence in the state unless he become assimilated with them, and follows their evil conduct, he should go forth and dwell in caves, or cliffs, or deserts, but not accustom himself in the way of the sinners, even as it is said on the subject: "Oh that I were in the wilderness, in a lodging place of wayfaring men" (Jer. 9.1.).
(2) It is a mandatory commandment to cleave to the wise and their disciples, in order to learn of their deeds, even as it is said on the subject: "And to Him shalt thou cleave" (Deut. 10.20). Is it possible to cleave to the Shekinah? But even thus the wise men commented upon in interpreting this commandment, saying: "Cleave to the wise men and their disciples" (Ketubot, 111b). Man shall, therefore, find the necessary means to take to wife the daughter of a disciple of the wise, and to give his daughter in marriage to a disciple of the wise; to eat and drink with the disciples of the wise, to do business for and with the disciples of the wise, and to associate with them in every form of companionship, even as it is said, "And to cleave to him" (Deut. 11.22). Even so have the wise men commanded, saying: "Sit amidst the dust of their feet, and drink their words with thirst" (Pirke Abot. 1.4.).
(א) ה'מצוות' אשר כלל אותם הכלל הראשון - והם הדעות אשר ספרנום ב"הלכות יסודי התורה" - סיבת כולם מבוארת הסתכל בהם אחת אחת תמצא אמיתת הדעת ההוא ושהוא ענין מופתי. וכן כל מה שבא מן הזרוז והאזהרה ללמוד וללמד - מבואר התועלת כי אם לא תהיה שם חכמה - לא יהיה שם מעשה טוב ולא דעת אמיתי. וכיבוד חכמי התורה - גם כן מבואר התועלת שאם לא יהיו גדולים בעיני בני אדם ומכובדים לא ישמעו אל דבריהם במה שיישירו אליו מן הדעות והמעשים; ובכלל זאת ה'מצוה' גם כן - להתנהג בבושת ובענוה - רצוני לומר אמרו "מפני שיבה תקום": ומזה הכלל גם כן המצוה אשר צונו להשבע בשמו והוזהרנו מהשבע לשקר או לשוא - כל זה מבואר העילה שזה כבוד לו ית' ואלה הם מעשים מביאים להאמין גדולתו: וכן המצוה אשר צונו לצעוק אליו ית' בעת צרה - רצוני לומר אמרו "והרעותם בחצוצרות" - היא מזה הכלל מפני שהיא פעולה שיתחזק בה הדעת האמיתי והוא שהאלוה ית' משיג ענינינו ובידו לתקנם - אם נעבדהו ולהפסידם אם נמרהו; לא שנאמין שזה מקרה ודבר שארע - וזהו ענין אמרו "ואם תלכו עמי קרי" - רצונו לומר שאני כשאביא לכם אלו הצרות לענוש אתכם אם תחשבו בהם שהם מקרה אוסיף לכם מן המקרה ההוא (כפי מחשבתכם) יותר חזק ויותר קשה - והוא ענין אמרו "והלכתם עמי בקרי - והלכתי עמכם בחמת קרי". כי האמינם שהוא במקרה - ממה שמחיב התמדתם על דעותם הרעות ועל מעשי העול ולא ישובו מהם - כמו שאמר הכיתה אותם ולא חלו". ולכן צונו להתפלל אליו ולהתחנן לו ולצעוק לפניו בעת צרה: ומבואר הוא שה'תשובה' גם כן מזה הכלל - רצוני לומר מן הדעות אשר לא יסודר מציאות אנשי התורה אלא בהאמין אותם - שאי אפשר לשום אדם שלא יחטא ויפשע אם שיסכול בדעת שיבחרהו או מדה והיא בלתי נבחרת באמת או לתגבורת תאוה או כעס; ולו האמין האדם שלא יוכל לתקן זה המעות לעולם היה מתמיד על טעותו ואפשר שהיה מוסיף במריו אחר שלא נשארה לו תחבולה; אך עם אמונת התשובה יתקן וישוב לטוב שבענינים ויותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא. ולזה רבו המעשים המקיימים זה הדעת האמיתי המועיל מאד - רצוני לומר ה'וידויין' וה'קרבנות' על השגגות וכן על קצת הזדונות וה'תעניות'. והענין הכולל לתשובה מכל חטא - לסור ממנו. זאת היא תכלית זה הדעת. ואלו כולם - תועלתם מבוארת:
(1) THE reason of all precepts of the first class, viz., of the principles enumerated by us in the Hilkot yesode ha-torah, is obvious. Consider them one by one, and you will find that the lesson which every one of them contains is correct and demonstrable. It is also evident that the precepts which exhort and command us to learn and to teach are useful; for without wisdom there cannot be any good act or any true knowledge. The law which prescribes to honour the teachers of the Law is likewise useful; for if they were not considered by the people as great and honourable men, they would not be followed as guides in their principles and actions. The Law demands also that we be humble and modest [in their presence]. "Thou shalt rise up before the hoary head" (Lev. 19:32). This class includes also the commandment to swear by the name of God and the prohibition of swearing falsely or in vain. The reason for all these precepts is evident; they aim at the glorification of God: they prescribe acts which lead to the belief in God's greatness. Likewise the commandment to cry to God in time of trouble, "to blow an alarm with the trumpets" (Num. 10:9), belongs to this class. We are told to offer up prayers to God, in order to establish firmly the true principle that God takes notice of our ways, that He can make them successful if we worship Him, or disastrous if we disobey Him, that [success and failure] are not the result of chance or accident. In this sense we must understand the passage, "If ye walk with me by chance" (beḳeri, Lev. 26:21); i.e., if I bring troubles upon you for punishment, and you consider them as mere accidents, I will again send you some of these accidents as you call them, but of a more serious and troublesome character. This is expressed in the words: "If ye walk with me by chance: then I will walk with you also in the fury of chance" (ibid. vers. 27, 28). For the belief of the people that their troubles are mere accidents causes them to continue in their evil principles and their wrong actions, and prevents them from abandoning their evil ways. Comp. "Thou hast stricken them, but they have not grieved" (Jer. 5:3). For this reason God commanded us to pray to Him, to entreat Him, and to cry before Him in time of trouble. It is clear that repentance is likewise included in this class; that is to say, it is one of those principles which are an indispensable element in the creed of the followers of the Law. For it is impossible for man to be entirely free from error and sin; he either does not know the opinion which he has to choose, or he adopts a principle, not for its own merits, but in order to gratify his desire or passion. If we were convinced that we could never make our crooked ways straight, we should for ever continue in our errors, and perhaps add other sins to them since we did not see that any remedy was left to us. But the belief in the effect of repentance causes us to improve, to return to the best of the ways, and to become more perfect than we were before we sinned. For this reason many things are prescribed for the promotion of this very useful principle: e.g., confessions and sacrifices for sins committed unknowingly, and in some cases even for sins committed intentionally, and fasts, and that which is common to all cases of repentance from sin, the resolve to discontinue sinning. For that is the aim of this principle. Of all these precepts the use is obvious.
(ד) מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי הַשֵּׁם בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים וְעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּחוֹ וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ כְּלוֹמַר אֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כֻּלָּן לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ. שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָוֹן מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ:
(4) Among the ways of repentance are, for the penitent to continue to cry out in tearful supplication before the Name, to bestow alms according to his means, and to distance himself exceedingly from the thing wherein he sinned, to have his identity changed, as if saying: "I am now another person, and not that person who perpetrated those misdeeds", to completely change his conduct for the good and straight path, and to exile himself from his place of residence, for exile atones iniquity, because it leads him to submissiveness and to be meek and humble-spirited.
(ג) אַל תֹּאמַר שֶׁאֵין תְּשׁוּבָה אֶלָּא מֵעֲבֵרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַעֲשֶׂה כְּגוֹן זְנוּת וְגֵזֶל וּגְנֵבָה. אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לָשׁוּב מֵאֵלּוּ כָּךְ הוּא צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ בְּדֵעוֹת רָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְלָשׁוּב מִן הַכַּעַס וּמִן הָאֵיבָה וּמִן הַקִּנְאָה וּמִן הַהִתּוּל וּמֵרְדִיפַת הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד וּמֵרְדִיפַת הַמַּאֲכָלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִן הַכּל צָרִיךְ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. וְאֵלּוּ הָעֲוֹנוֹת קָשִׁים מֵאוֹתָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַעֲשֶׂה שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם נִשְׁקָע בְּאֵלּוּ קָשֶׁה הוּא לִפְרשׁ מֵהֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה נה ז) "יַעֲזֹב רָשָׁע" וְגוֹ':
(3) Do not say that no repentance is needed save on sins to which action is attached, for example: prostitution, robbery, or theft. For even as it is necessary for man to repent from such, so it is necessary for him to search his bad tendencies, to turn in repentance from anger, from hatred, from jealousy, from deceit, from pursuing after wealth, honor, feasting and such like these; yea, from all of these it is necessary for him to turn in repentance. Indeed these iniquities are more grievous and more difficult for a man to be separated from than those which require action, for on such the prophet Isaiah said: "Let the wicked forsake his way, and the man of iniquity his thoughts" (Is. 55.7).
(ט) אֵין הַתְּשׁוּבָה וְלֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם כְּגוֹן מִי שֶׁאָכַל דָּבָר אָסוּר אוֹ בָּעַל בְּעִילָה אֲסוּרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ כְּגוֹן הַחוֹבֵל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ הַמְקַלֵּל חֲבֵרוֹ אוֹ גּוֹזְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ נִמְחַל לוֹ לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ וִירַצֵּהוּ. אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ צָרִיךְ לְרַצּוֹתוֹ וְלִשְׁאל מִמֶּנּוּ שֶׁיִּמְחל לוֹ. אֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ וְלִפְגֹּעַ בּוֹ עַד שֶׁיִּמְחל לוֹ. לֹא רָצָה חֲבֵרוֹ לִמְחל לוֹ מֵבִיא לוֹ שׁוּרָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם מֵרֵעָיו וּפוֹגְעִין בּוֹ וּמְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ. לֹא נִתְרַצָּה לָהֶן מֵבִיא לוֹ שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. לֹא רָצָה מְנִיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ וְזֶה שֶׁלֹּא מָחַל הוּא הַחוֹטֵא. וְאִם הָיָה רַבּוֹ הוֹלֵךְ וּבָא אֲפִלּוּ אֶלֶף פְּעָמִים עַד שֶׁיִּמְחל לוֹ:
(9) Neither repentance nor the Day of Atonement atone for any save for sins committed between man and God, for instance, one who ate forbidden food, or had forbidden coition and the like; but sins between man and man, for instance, one injures his neighbor, or curses his neighbor or plunders him, or offends him in like matters, is ever not absolved unless he makes restitution of what he owes and begs the forgiveness of his neighbor. And, although he make restitution of the monetory debt, he is obliged to pacify him and to beg his forgiveness. Even he offended not his neighbor in aught save in words, he is obliged to appease him and implore him till he be forgiven by him. If his neighbor refuses a committee of three friends to forgive him, he should bring to implore and beg of him; if he still refuses he should bring a second, even a third committee, and if he remains obstinate, he may leave him to himself and pass on, for the sin then rests upon him who refuses forgiveness. But if it happened to be his master, he should go and come to him for forgiveness even a thousand times till he does forgive him.
(ט) הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ (ויקרא טז), עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו), וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. וְאוֹמֵר (ירמיה יז), מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ, מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל:
(9) With regard to one who says: I will sin and then I will repent, I will sin and I will repent, Heaven does not provide him the opportunity to repent, and he will remain a sinner all his days. With regard to one who says: I will sin and Yom Kippur will atone for my sins, Yom Kippur does not atone for his sins. Furthermore, for transgressions between a person and God, Yom Kippur atones; however, for transgressions between a person and another, Yom Kippur does not atone until he appeases the other person. Similarly, Rabbi Elazar ben Azarya taught that point from the verse: “From all your sins you shall be cleansed before the Lord” (Leviticus 16:30). For transgressions between a person and God, Yom Kippur atones; however, for transgressions between a person and another, Yom Kippur does not atone until he appeases the other person. In conclusion, Rabbi Akiva said: How fortunate are you, Israel; before Whom are you purified, and Who purifies you? It is your Father in Heaven, as it is stated: “And I will sprinkle purifying water upon you, and you shall be purified” (Ezekiel 36:25). And it says: “The ritual bath of Israel is God” (Jeremiah 17:13). Just as a ritual bath purifies the impure, so too, the Holy One, Blessed be He, purifies Israel.