Under-a the rod of His wrath; (2) Me He drove on and on
In unrelieved darkness; (3) On none but me He brings down His hand
Again and again, without cease. (4) He has worn away my flesh and skin;
He has shattered my bones. (5) All around me He has built
Misery and hardship; (6) He has made me dwell in darkness,
Like those long dead. (7) He has walled me in and I cannot break out;
He has weighed me down with chains. (8) And when I cry and plead,
He shuts out my prayer; (9) He has walled in my ways with hewn blocks,
He has made my paths a maze.
(10) He is a lurking bear to me,
A lion in hiding; (11) He has forced me off my way-c and mangled me,
He has left me numb. (12) He has bent His bow and made me
The target of His arrows: (13) He has shot into my vitals
The shafts of His quiver. (14) I have become a laughingstock to all people,
The butt of their gibes all day long. (15) He has filled me with bitterness,
Sated me with wormwood.
(16) He has broken my teeth on gravel,
Has ground me into the dust. (17) My life was bereft of peace,
I forgot what happiness was. (18) I thought my strength and hope
Had perished before the LORD. (19) To recall my distress and my misery
Was wormwood and poison; (20) Whenever I thought of them,
I was bowed low.
(21) But this do I call to mind,
Therefore I have hope: (22) The kindness of the LORD has not ended,
His mercies are not spent. (23) They are renewed every morning—
Ample is Your grace! (24) “The LORD is my portion,” I say with full heart;
Therefore will I hope in Him. (25) The LORD is good to those who trust in Him,
To the one who seeks Him; (26) It is good to wait patiently
Till rescue comes from the LORD. (27) It is good for a man, when young,
To bear a yoke; (28) Let him sit alone and be patient,
When He has laid it upon him. (29) Let him put his mouth to the dust—
There may yet be hope. (30) Let him offer his cheek to the smiter;
Let him be surfeited with mockery. (31) For the Lord does not
Reject forever, (32) But first afflicts, then pardons
In His abundant kindness. (33) For He does not willfully bring grief
Or affliction to man, (34) Crushing under His feet
All the prisoners of the earth. (35) To deny a man his rights
In the presence of the Most High, (36) To wrong a man in his cause—
This the Lord does not choose. (37) Whose decree was ever fulfilled,
Unless the Lord willed it? (38) Is it not at the word of the Most High,
That weal and woe befall? (39) Of what shall a living man complain?
Each one of his own sins!
(40) Let us search and examine our ways,
And turn back to the LORD; (41) Let us lift up our hearts with our hands
To God in heaven: (42) We have transgressed and rebelled,
And You have not forgiven. (43) You have clothed Yourself in anger and pursued us,
You have slain without pity. (44) You have screened Yourself off with a cloud,
That no prayer may pass through. (45) You have made us filth and refuse
In the midst of the peoples. (46) All our enemies loudly
Rail against us. (47) Panic and pitfall are our lot,
Death and destruction. (48) My eyes shed streams of water
Over the ruin of my poor people.
(49) My eyes shall flow without cease,
Without respite, (50) Until the LORD looks down
And beholds from heaven. (51) My eyes have brought me grief-f
Over all the maidens of my city. (52) My foes have snared me like a bird,
Without any cause. (53) They have ended my life in a pit
And cast stones at me. (54) Waters flowed over my head;
I said: I am lost!
(55) I have called on Your name, O LORD,
From the depths of the Pit. (56) Hear my plea;
Do not shut Your ear
To my groan, to my cry! (57) You have ever drawn nigh when I called You;
You have said, “Do not fear!” (58) You championed my cause, O Lord,
You have redeemed my life. (59) You have seen, O LORD, the wrong done me;
Oh, vindicate my right! (60) You have seen all their malice,
All their designs against me; (61) You have heard, O LORD, their taunts,
All their designs against me, (62) The mouthings and pratings of my adversaries
Against me all day long. (63) See how, at their ease or at work,
I am the butt of their gibes. (64) Give them, O LORD, their deserts
According to their deeds. (65) Give them anguish of heart;
Your curse be upon them! (66) Oh, pursue them in wrath and destroy them
From under the heavens of the LORD!
פרק ג' הנמצא במרכז המגילה, חריג בסגנונו ובתוכנו. בשונה מהקינות האחרות, הוא אינו פותח בקריאה 'איכה' והוא מורכב משישים וששה פסוקים קצרים. הקינה בפרק ג' מתוארת מנקודת מבט אישית מצד המקונן, ואין בה אזכור מפורש של הרקע ההיסטורי (ציון, בבל וכדומה). אלמלא ההקשר קשה ללמוד מתוך הקינה שהיא מתייחסת לחורבן. בפרק זה משמש החורבן בסיס לדיון אמוני עקרוני בשאלות שכר ועונש, הגמול והצדק האלוהי. כמו איוב, עובר המקונן תהליך פנימי-רוחני מתוך ייסוריו הקשים.
הפרק פותח בתיאור הולך ומחריף של צרות המקונן (א-יח), בחלקו השני עובר המקונן לפסוקי הגות ולהסקת מסקנות רוחניות מיסוריו (יט-לט). החלק השלישי (מ-מז) מנוסח בלשון רבים ובו פונה המקונן אל עמו. בחלק הרביעי (מח-סו) שב המקונן ללשון יחיד ומקונן על צרות עמו ועל צרותיו שלו.
שאלות
1.
'אֲנִ֤י הַגֶּ֙בֶר֙ רָאָ֣ה עֳנִ֔י בְּשֵׁ֖בֶט עֶבְרָתֽוֹ': בפתח הקינה אנו מתוודעים ל'גבר' המקונן על מר גורלו, אולם זהותו לא נאמרת בפירוש. עיינו בפירושים הבאים המנסים לפרש את זהותו של ה'גבר' ובדקו את הראיות לכל פירוש. חשבו מהן ההשלכות של כל פירוש על הבנת אופי הקינה בפרק ותכליתה.
א| רש"י:
'אני הגבר ראה עני - היה מתאונן ירמיה לומר אני הגבר ראה עני אשר ראה עוני מכל הנביאים שנתנבאו על חורבן הבית שבימיהם לא נחרב הבית כי אם בימי. עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי - ירמיה ממשפחת כהנים היה ואמר עיני בדמעה עוללה וניוולה פני עלי... מכל בנות עירי - משפחתי יש לה לבכות מכל משפחות העיר שהיתה נבחרת לקדושה ולעבודת הקדוש ברוך הוא מכל ישראל'.
צרפו לכך את הדברים בפסוקים נב-נז, לאיזה אירוע בחיי ירמיהו הם עשויים לרמוז? שימו לב גם לתיאורי הלעג מצד העם במהלך הפרק.
ב| אבן עזרא:
'אני הגבר - אמרו קדמונינו ז"ל כי זאת המגלה ירמיה כתבה אם כן יהיה הוא האומר אני הגבר, או יאמר כל אחד מישראל'.
במה נבדל הפירוש השני של ראב"ע מהפירוש הראשון?
ג| איכה רבה פרשה ג:
'אמר ריב"ל אני הוא הגבר - אני הוא איוב שנאמר (איוב לד) מי גבר כאיוב ישתה לעג כמים' (יש להעיר הכינוי 'גבר' חוזר ארבע פעמים בפרק ג' והוא כינוי שכיח לאיוב).
חשבו כיצד עשוי אופיו של ספר איוב, העוסק בסוגיות של השגחה וצדק, צדיק ורע לו, ועוד, לאפיין את נושאו העיקרי של פרקנו?
2.
בחלק השני (יט-לט) מתחולל שינוי דרמטי בתודעת ה’גבר’ המקונן: עקבו אחרי התהליך המתואר בפסוקים אלה – המעבר מתהומות הייאוש בפסוקים יז-יח לתקוה המנצנצת בפסוקים יט-כד. מה מוביל לשינוי פנימי זה בתודעת המקונן? התייחסו ללשונות המקבילים תוחלת-אוחיל ולתפקיד ה’נפש’ בפסוקים אלה. כיצד מתפרשים לו הייסורים ותכליתם בשלב זה? (ראו פסוקים כח-לג) שימו לב גם להופעתו התדירה של שם ה’ בחלק זה.
3.
בפסוקים מ-מז עובר המקונן ללשון רבים, ומתבסס על המסקנה שהסיק מחוויותיו האישיות. מהו המסר העיקרי שלו לעמו האבל?
The gold is dulled,
Debased the finest gold!
The sacred gems are spilled
At every street corner. (2) The precious children of Zion;
Once valued as gold—
Alas, they are accounted as earthen pots,
Work of a potter’s hands! (3) Even jackals offer the breast
And suckle their young;
But my poor people has turned cruel,
Like ostriches of the desert. (4) The tongue of the suckling cleaves
To its palate for thirst.
Little children beg for bread;
None gives them a morsel.
(5) Those who feasted on dainties
Lie famished in the streets;
Those who were reared in purple
Have embraced refuse heaps. (6) The guilt of my poor people
Exceeded the iniquity-c of Sodom,
Which was overthrown in a moment,
Without a hand striking it. (7) Her elect were purer than snow,
Whiter than milk;
Their limbs were ruddier than coral,
Their bodies were like sapphire. (8) Now their faces are blacker than soot,
They are not recognized in the streets;
Their skin has shriveled on their bones,
It has become dry as wood. (9) Better off were the slain of the sword
Than those slain by famine,
Who pined away, [as though] wounded,
For lack of-a the fruits of the field. (10) With their own hands, tenderhearted women
Have cooked their children;
Such became their fare,
In the disaster of my poor people.
(11) The LORD vented all His fury,
Poured out His blazing wrath;
He kindled a fire in Zion
Which consumed its foundations. (12) The kings of the earth did not believe,
Nor any of the inhabitants of the world,
That foe or adversary could enter
The gates of Jerusalem. (13) It was for the sins of her prophets,
The iniquities of her priests,
Who had shed in her midst
The blood of the just.
(14) They wandered blindly through the streets,
Defiled with blood,
So that no one was able
To touch their garments. (15) “Away! Unclean!” people shouted at them,
“Away! Away! Touch not!”
So they wandered and wandered again;
For the nations had resolved:
“They shall stay here no longer.” (16) The LORD’s countenance has turned away from them,
He will look on them no more.
They showed no regard for priests,
No favor to elders. (17) Even now our eyes pine away
In vain for deliverance.
As we waited, still we wait
For a nation that cannot help. (18) Our steps were checked,
We could not walk in our squares.-f
Our doom is near, our days are done—
Alas, our doom has come! (19) Our pursuers were swifter
Than the eagles in the sky;
They chased us in the mountains,
Lay in wait for us in the wilderness. (20) The breath of our life, the LORD’s anointed,
Was captured in their traps—
He in whose shade we had thought
To live among the nations. (21) Rejoice and exult, Fair Edom,
Who dwell in the land of Uz!
To you, too, the cup shall pass,
You shall get drunk and expose your nakedness. (22) Your iniquity, Fair Zion, is expiated;
He will exile you no longer.
Your iniquity, Fair Edom, He will note;
He will uncover your sins.
פרק ד' בדומה לפרק ב', עוסק בתיאור המצור והחורבן. מהלך הפרק מבוסס על שלבי ההתפתחות של המצור והחורבן, והוא עוקב אחרי החמרתם ההדרגתית.
שאלות
4.
בדומה לפרקים א'-ב', גם פרק ד' פותח במילת הקינה 'איכה': השוו בין שלוש הפתיחות – במה מתמקדת כל פתיחה, וכיצד היא מאפיינת את תוכן הקינה בכל פרק? מהו הייחוד בנושאה של קינה זו בהשוואה לפרק ב'?
5.
'גַּם תַּנִּים֙ חָ֣לְצוּ שַׁ֔ד הֵינִ֖יקוּ גּוּרֵיהֶ֑ן' (פסוקים ג-ה)
בתמונה הראשונה בפרק מתוארים העוללים והיונקים הרעבים והצמאים, הראשונים להיפגע ממוראות המצור. כיצד ממחישה תמונה מזעזעת זו את תהליך ההידרדרות האנושית בעת המצור? שימו לב להשוואה הכפולה לבעלי החיים – תנים מחד ויענים מאידך.
Behold, and see our disgrace! (2) Our heritage has passed to aliens,
Our homes to strangers. (3) We have become orphans, fatherless;
Our mothers are like widows. (4) We must pay to drink our own water,
Obtain our own kindling at a price. (5) We are hotly pursued;
Exhausted, we are given no rest. (6) We hold out a hand to Egypt;
To Assyria, for our fill of bread. (7) Our fathers sinned and are no more;
And we must bear their guilt. (8) Slaves are ruling over us,
With none to rescue us from them. (9) We get our bread at the peril of our lives,
Because of the sword of the wilderness.-b (10) Our skin glows like an oven,
With the fever of famine. (11) They have ravished women in Zion,
Maidens in the towns of Judah. (12) Princes have been hanged by them;
No respect has been shown to elders. (13) Young men must carry millstones,
And youths stagger under loads of wood. (14) The old men are gone from the gate,
The young men from their music. (15) Gone is the joy of our hearts;
Our dancing is turned into mourning. (16) The crown has fallen from our head;
Woe to us that we have sinned!
(17) Because of this our hearts are sick,
Because of these our eyes are dimmed: (18) Because of Mount Zion, which lies desolate;
Jackals prowl over it.
(19) But You, O LORD, are enthroned forever,
Your throne endures through the ages. (20) Why have You forgotten us utterly,
Forsaken us for all time? (21) Take us back, O LORD, to Yourself,
And let us come back;
Renew our days as of old! (22) For truly, You have rejected us,
Bitterly raged against us.
Take us back, O LORD, to Yourself,
And let us come back;
Renew our days as of old!
פרק ה' החותם את המגילה שונה מהותית משאר הפרקים: הוא אינו מסודר בסדר אלף בית, אינו פותח באיכה, והוא כולו תפילה של העם לה' במצוקתו הגדולה. זהו מעין מזמור תהלים המשובץ בסוף מגילת איכה. כך משקף הפרק את המהלך המתחולל במגילה במעבר מסגנון המשפט וההתרסה של איוב על מר גורלו – ששיאה בפרק ג', אל קבלת הדין בפרק ד', והתפילה השלמה בפרק ה' המבטאת את קבלת דין.
6.
מלבד תיאורי החורבן והייסורים הקשים בפרק, החידוש העיקרי מצוי במסגרתו, ההופכת אותו לתפילה: 'זְכֹ֤ר יְהֹוָה֙ מֶֽה־הָ֣יָה לָ֔נוּ הַבִּ֖יטָה וּרְאֵ֥ה אֶת־חֶרְפָּתֵֽנוּ...הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהֹוָ֤ה אֵלֶ֙יךָ֙ וְֽנָשׁ֔וּבָה חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם' (כא)
הפרק מסיים בתפילה ותקוה לגאולה וחידוש הברית. ממה נובעת תקוה זו? ראו את הניגוד בין שני המישורים של החורבן - בפסוקים יז-יח ולעומתם בפסוק יט.
מהי משמעותו הרוחנית-דתית של החורבן?
הרחבה – זכור ה'
העם היהודי הוא עם של זיכרון, עם שזוכר ומצוּוה לזכור ולהזכיר, להעביר הלאה. הזיכרון הוא הקושר ומחבר בין דור לדור. הזיכרון המחייה את העם ושומר עליו בדורות של ריחוק וגעגוע. הקינה המופיעה בהמשך, הנאמרת בקהילות הספרדיות בתפילת שחרית של תשעה באב, סובבת כולה סביב הזיכרון. זְכֹר! זְכֹר! מצווה המקונן בכל בית ובית - תביעה המופנית לא כלפי היחיד או הכלל, אלא כלפי רבונו של עולם. ציווי המקפל בתוכו תביעה - אנחנו זוכרים. עכשיו - תזכור גם אתה! הזיכרון העל-זמני אורג יחד את הצרות והפורענויות הגדולות של עם ישראל לאורך הדורות. כך ארוגים בקינה זו יחד חורבן בית ראשון, עשרת הרוגי מלכות ומעשה חנה ושבעת בניה בימי מלכות יוון. (מתוך אתר 'הזמנה לפיוט') כל בית בקינה פותח במילים זכור ה', ובכך מהווה המשך ופיתוח של התפילה החותמת את מגילת איכה – 'זכור ה' מה היה לנו'.
זכור ה' ליהודה ואפרים - מחבר לא ידוע
זְכֹר יְיָ לִיהוּדָה וְאֶפְרַיִם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ דָּמָם כַּמַּיִם
סְבִיבוֹת סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם
זְכֹר יְיָ לִמְשִׁיחַ הַנִּקְרָא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת גּוּפוֹ כִּכְבָרָה
וְלֹא נוֹתַר חֵץ אֲשֶׁר בּוֹ לֹא יָרָה לָכֵן עָלָיו אֶבְכֶּה בְּנֶפֶשׁ מָרָה
לְשֶּׁבֶר זֶה רָפוּ כָל יָדַיִם סְבִיבוֹת סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם
זְכֹר יְיָ לִשְּׁמוֹנִים אֶלֶף אֲצִילִים אֲשֶׁר בָּרְחוּ וְהָלְכוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים
וְעֵת רָאוּם תָּקְעוּ שָׁם אֹהָלִים עִם מַאֲכָל וּנְפוּחִים הַנְּבָלִים
וּבַצָּמָא הִשְׁקוּם מִבְּלִי מַיִם סְבִיבוֹת סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם
זְכֹר יְיָ לְאָבוֹת וּפְרָחִים אֲשֶׁר הָרַג רָשָׁע שַׂר טַבָּחִים
בְּדַם כֹּהֵן הַמַּקְרִיב הַזְּבָחִים וְגַם צָדָם כְּצִפֳּרִים אֶל פַּחִים
לְשֶׁבֶר זֶה תִּצַּלְנָה אָזְנַיִם סְבִיבוֹת סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם
זְכֹר יְיָ לְאַלְמָנָה הַצְּנוּעָה אֲשֶׁר הָרְגוּ אֶת בָּנֶיהָ שִׁבְעָה
בְּנֵי עַוְלָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה וְהִיא עַצְמָהּ נָפְלָה וְגַם שָׁקְעָה
וְעַל אֵלֶּה יֶהֱמוּ כָל מֵעַיִם סְבִיבוֹת סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם
זְכֹר יְיָ לַעֲשָׂרָה הַיְּשִׁישִׁים אֲשֶׁר נָפְלוּ בִּידֵי אֲדוֹנִים קָשִׁים
לַחֶרֶב וּלְלַהֶבֶת אִשִּׁים וְהִפְשִׁיטוּם כְּאֵילִים וּתְיָשִׁים
עַל קְדֻשַּׁת שֵׁם שׁוֹכֵן שָׁמַיִם סְבִיבוֹת סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם
ביאורי מילים
פרק ג'
(יא) דְּרָכַ֥י סוֹרֵ֛ר וַֽיְפַשְּׁחֵ֖נִי: עיוות את דרכי ובקעני.
(לג) כִּ֣י לֹ֤א עִנָּה֙ מִלִּבּ֔וֹ וַיַּגֶּ֖ה בְּנֵי־אִֽישׁ׃ הייסורים והיגון שמביא ה' על האדם אינם נובעים משרירות לבו.
(לח) מִפִּ֤י עֶלְיוֹן֙ לֹ֣א תֵצֵ֔א הָרָע֖וֹת וְהַטּֽוֹב׃ כשם שהרעות והייסורים יוצאים מאת ה', כך גם הטוב שבא על האדם, והכל כתוצאה ממעשי האדם.
(נא) עֵינִי֙ עֽוֹלְלָ֣ה לְנַפְשִׁ֔י מִכֹּ֖ל בְּנ֥וֹת עִירִֽי׃ המראות של סבל בנות עירי שראתה עיני גרמה סבל לנפשי.
פרק ד'
(א) אֵיכָה֙ יוּעַ֣ם זָהָ֔ב יִשְׁנֶ֖א הַכֶּ֣תֶם הַטּ֑וֹב: בני ציון מדומים לזהב משובח שזהרו הועם והשתנה בעקבות החורבן.
(ה) הָאֱמֻנִים֙ עֲלֵ֣י תוֹלָ֔ע חִבְּק֖וּ אַשְׁפַּתּֽוֹת׃ הילדים הרכים הרגילים למאכלים מעודנים ולבגדים יקרים, מתגוללים בחוצות העיר ומתים ברעב.
(ט) שֶׁ֣הֵ֤ם יָזֻ֙בוּ֙ מְדֻקָּרִ֔ים מִתְּנוּבֹ֖ת שָׂדָֽי׃ בניגוד לחללי החרב שמתו במהירות מדקירת החרב, הרי שחללי הרעב מתו בייסורים ממושכים ממחסור קשה בתנובות השדה.
פרק ה'
(ו) מִצְרַ֙יִם֙ נָתַ֣נּוּ יָ֔ד אַשּׁ֖וּר לִשְׂבֹּ֥עַֽ לָֽחֶם׃ לאחר החורבן נאלצנו לבקש עזרה ממצרים ומאשור. פירוש אחר: חטאנו על שכרתנו ברית עם מצרים ואשור קודם החורבן.
(ט) בְּנַפְשֵׁ֙נוּ֙ נָבִ֣יא לַחְמֵ֔נוּ מִפְּנֵ֖י חֶ֥רֶב הַמִּדְבָּֽר׃ הבאת הפרנסה הביתה לאחר החורבן כרוכה בסכנת נפשות של שודדים מהמדבר.