קהילות לומדות - בראשית ו'-י'

תוכן הפרקים

פרק ו' - הארץ נשחתת
פרק ז' - מבול
פרק ח' - יציאה מהתיבה
פרק ט' - ברית הקשת
פרק י' - בני נח לגויהם

לימוד מעמיק - הטוב בבריאה וחטאי האדם

פתיחה
החלטתו של ה' להשמיד את העולם נבעה מתוך הבנה כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכׇל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כׇּל־הַיּֽוֹם (ו', ה). עם זאת, אחרי המבול המים מתכנסים בשנית אל מקום אחד, הארץ מתגלה ושוב חוזרים אליה בעלי החיים כולם ובראשם האדם. לא רק זה, אלא שה' משתמש באותו הנימוק שהביא להשמדת הארץ, דווקא כסיבה להבטיח שזה לא יקרה בשנית: וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כׇּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃ (ח', כא).
מה השתנה בין טרום המבול לאחריו?

שאלות למחשבה
כאשר מנסים לחנך ילד בעל אופי בעייתי, מצד אחד יש לנו נטיה להיות מיואשים ממנו ולהקפיד עמו על כל טעות, אך מצד שני נהיה עדינים ומכילים יותר למעשיו, מתוך הבנה שזהו אופיו. כיצד לדעתכם ניתן לשמור על מתח נכון בין הדברים?

חלק א – הקבלות בסיפורי בראשית

פעילות
נחלק לכולם כרטיסיות של פסוקים שונים מלפני המבול ולאחריו. כל אחד יצטרך לחפש אצל האחרים פסוק/סיפור המקביל לשלו ושייך לתקופה השנייה. לאחר מכן נסדר את כל הפסוקים על הרצפה/לוח בצורה של טבלה:

חלק ב – עולם חדש

ראשית, מהקבלות הפסוקים ניתן לזהות את הדמיון בין תהליך הבריאה הראשון לבין הארץ במצב שאחרי המבול. העולם שלפני הבריאה מתואר כמלא כולו מים, ועליו מרחפת רוח א-להים: וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם (א', ב'). חורבן המבול החזיר את הארץ למצב מאוד דומה לזה, בו המים מכסים את הכול ורק תיבה 'קטנה' של חיים מהלכת על פניהם: וַיִּגְבְּר֥וּ הַמַּ֛יִם וַיִּרְבּ֥וּ מְאֹ֖ד עַל־הָאָ֑רֶץ וַתֵּ֥לֶךְ הַתֵּבָ֖ה עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם (ז', י"ח). (ראו בפוסט מאת הרב זאב ויטמן)

אלא שהבדלים קטנים משפיעים על כל תהליך הבריאה מחדש: בשתי הפעמים הדרך ליצור מחדש את הארץ היא על ידי קיבוץ כל המים למקומות מוגדרים, וחשיפת האדמה היבשה. אבל בעוד שבבריאה הראשונה שימשה היבשה לא רק כאזור מחיה, אלא גם כחומר המקור ממנו נוצרו כל בעלי החיים ובראשם האדם; אל הארץ החדשה שאחר המבול מגיעים בעלי החיים והאדם כשהם כבר ברואים וקיימים, יורדים מן התיבה הא-להית ששרדה את החורבן ומתהלכים על הארץ.

ההבדל הזה יוצר ניתוק מסוים בין בעלי החיים והאדמה, ניתוק שלא היה בבריאה הראשונה. בתקופה הראשונה של העולם, ישנו קשר ישיר בין האדם והאדמה. קשר זה מתבטא בהשפעה הדדית: כאשר האדם חוטא ואוכל מעץ הדעת - האדמה מתקללת בגללו: כִּֽי־שָׁמַ֘עְתָּ֮ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּ֒ךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ (ג', י"ז); וכאשר קין רוצח את הבל, האדמה היא זו שמתקוממת נגדו: ...ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן־הָֽאֲדָמָֽה׃ וְעַתָּ֖ה אָר֣וּר אָ֑תָּה מִן־הָֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר פָּצְתָ֣ה אֶת־פִּ֔יהָ לָקַ֛חַת אֶת־דְּמֵ֥י אָחִ֖יךָ מִיָּדֶֽךָ׃ כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה לֹֽא־תֹסֵ֥ף תֵּת־כֹּחָ֖הּ לָ֑ךְ נָ֥ע וָנָ֖ד תִּֽהְיֶ֥ה בָאָֽרֶץ (ד', י'-י"ב). גם המבול עצמו, הגיע בעקבות השפעה כזו של מעשי האדם על הארץ - חטאי האנושות הביאו לכך שהארץ עצמה נשחתה, ובעקבות כך החליט א-להים להשחית את הארץ לחלוטין ולהתחיל מחדש: וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס׃ וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כׇּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹ עַל־הָאָֽרֶץ׃ וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כׇּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת־הָאָֽרֶץ (ו', י"א-י"ג).
לעומת כל זה, לאחר המבול פותח ה' דף חדש בו לא תהיה עוד השפעה ישירה בין מעשי האדם לבין גורלה של האדמה: וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם (ח', כ"א). בין השאר, ייתכן שהסיבה לכך היא הנתק המציאותי שנוצר בין האדם והארץ לאחר המבול. (ראו בפוסט מאת פרופ' יונתן גרוסמן)

הניתוק שנוצר בין מעשי האדם להשפעה המידית שלהם על המציאות, מחייב גישה שונה לשאלת המעשה הטוב והרע. לפני המבול, מלבד הציווי לא לאכול מעץ הדעת לא ניתנו עוד ציוויים לבני האדם עד לציווי על נח לבנות תיבה. האדם לא קיבל הנחיות כיצד ראוי לו לפעול. מבחינה זו, לכאורה לא ניתן להאשים את בני האדם בחמס וברע שעשו בארץ, ללא שנאמרה להם הדרך הנכונה.

אכן, אנו מוצאים כי קין, למרות שרצח את אחיו, לא נשפט למוות כרוצח במזיד, אלא קיבל דין הדומה הרבה יותר לרוצח בשוגג - גלות ממקומו, ומציאת מקלט על ידי בניית עיר. הביקורת על קין איננה על חציית קו, אלא על התוצאה המחרידה של מעשיו: מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן־הָֽאֲדָמָֽה (ד', י'). הקשר בין האדם לאדמה יצר זיקה של חוב דם על קין ששפך את דמי אחיו, לכן הוא 'נרדף' על ידי האדמה, וחושש מכך שכל מי שימצא אותו יהרוג אותו כדי לשלם את החוב הזה. מצב דומה מתבטא גם בכל שאר חטאי האדם שלפני המבול: כמו שראינו, הרוע שבחטאיהם לא תלוי בכך שעברו על מצוות ה', אלא בתוצאות ההרסניות שלהם, שהשחיתו את הארץ. ניתן לומר שהייתה מעין ציפייה מהאדם לזהות את ההשפעה הרעה של מעשיו על המציאות סביבו, ועל פי זה לבחור במעשים של טוב. (ראו בפוסט מאת פרופ' יונתן גרוסמן)

לאחר המבול לעומת זאת, ה' ניתק בין מעשי האדם להשפעתם על המציאות הארצית, ועל כן נדרש במקום זאת להכווין את האדם למעשים של טוב בדרך של ציוויים ומשפטים. כך למשל, נאמר לבני האדם במפורש שעליהם להיזהר משפיכת דם, והוגדר דין מוות למי שיעבור על כך: שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם (ט', ו'). לא סתם חז"ל זיהו דוקא אצל בני נח את השלב שבו נצטוו אומות העולם על ידי ה':

יחד עם השינוי באופן בו מוגדר המעשה הרע, גם רשימת המעשים האסורים השתנתה מעט. כך למשל התחדש לאחר המבול היתר אכילת הבשר. בבריאת העולם הותר לאדם ולחיות מזון דווקא מהצומח, שנברא עוד ביום השלישי: וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כׇּל־עֵ֣שֶׂב ׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כׇל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כׇּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאׇכְלָֽה (א', כ"ט), בשר החיות לעומת זאת, היה שווה ערך לבשר האדם, ושפיכת דמו עלולה להיות בעייתית באופן דומה לשפיכת דמי אדם. כך נראה למשל בפרשיית איסור שחוטי חוץ של ישראל: אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֜ט שׁ֥וֹר אוֹ־כֶ֛שֶׂב אוֹ־עֵ֖ז בַּֽמַּחֲנֶ֑ה א֚וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁחַ֔ט מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃ וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֮ לֹ֣א הֱבִיאוֹ֒ לְהַקְרִ֤יב קׇרְבָּן֙ לַֽיהֹוָ֔ה לִפְנֵ֖י מִשְׁכַּ֣ן יְהֹוָ֑ה דָּ֣ם יֵחָשֵׁ֞ב לָאִ֤ישׁ הַהוּא֙ דָּ֣ם שָׁפָ֔ךְ... (ויקרא, י"ז, ג'-ד'). ייתכן גם שהקשר המשותף של האדם ובעלי החיים לעפר האדמה ממנו נוצרו, הפך זאת לבעייתי להיות ניזונים זה מזה. (ראו בפוסט מאת פרופ' יונתן גרוסמן)

אמנם, אחרי המבול התנתק הקישור הישיר בין שפיכת הדם לבין פגיעה באדמה, והאדם ובעלי החיים הצטרפו לבריאה כיצורים נפרדים שיצאו שלמים מתוך התיבה. אז התחדשה האפשרות להיות ניזונים גם מבשר: כׇּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאׇכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל (ט', ג'). רק פגיעה באדם נותרה כאיסור חמור, לא בשל הפגיעה באדמה, אלא בגלל צלם הא-להים שבו: וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כׇּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃ שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם (ט', ה-ו). (ראו גם בסרטון מאת דר יושי פרג'ון)

סייג קטן יש להוסיף לכל הנאמר כאן: בהמשך התורה מתברר שישנו מקום אחד בו השתמרו כל ההשפעות המציאותיות של הקשר בין מעשי האדם לארץ - ארץ כנען. בדומה לבני האדם שחיו בארץ לפני המבול, עמי הארץ שיושבים בכנען לפני בני ישראל אינם נשפטים על כך שהם עוברים על מצוות ה', אלא על כך שהם פועלים בדרכים רעות שבמהותן אינן מתאימות לארץ שהם עליה, ופוגעות בה: בְכׇל־אֵ֙לֶּה֙ נִטְמְא֣וּ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶֽם׃ וַתִּטְמָ֣א הָאָ֔רֶץ וָאֶפְקֹ֥ד עֲוֺנָ֖הּ עָלֶ֑יהָ וַתָּקִ֥א הָאָ֖רֶץ אֶת־יֹשְׁבֶֽיהָ (ויקרא, י"ח, כ"ד-כ"ה). כמו כן, רצח המתבצע בארץ כנען מקבל יחס דומה לרצח קין את הבל: וְלֹא־תִקְח֣וּ כֹ֔פֶר לָנ֖וּס אֶל־עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת בָּאָ֔רֶץ עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵֽן׃ וְלֹֽא־תַחֲנִ֣יפוּ אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַחֲנִ֖יף אֶת־הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא־יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר שֻׁפַּךְ־בָּ֔הּ כִּי־אִ֖ם בְּדַ֥ם שֹׁפְכֽוֹ׃ וְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֹשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ (במדבר, ל"ה, ל"ב-ל"ד). (ראו על כך בדברי הרמבן)

יוצא אם כן, שארץ כנען היא חלקת האדמה היחידה שנותרה דומה לעולם שלפני המבול - בה חלים כללים מיוחדים וקפדניים יותר של 'מהו טוב', ודרכה ה' יכול להתגלות בעולם, כמתוכנן עוד בגן העדן. (ראו בסרטון מאת הרב יעקב מדן והרב אמנון בזק)

חלק ג – בין אדם לחברה

הבדל ניכר נוסף בין העולם שלפני המבול לזה שאחריו, הוא היחס לבני האדם כחברה. טרום המבול, ההתייחסות לאדם ולבניו התמקדה ביחידים, בעוד לאחר המבול נוצרת תפיסה חדשה של חברה ומשפחתיות. ניתן לראות זאת בפירוט תולדותיהם של אדם ושל נח. אצל תולדותיו של אדם תשומת הלב ניתנת לכל יחיד ויחיד ולמקצוע המיוחד בו עסק: וַֽיְהִי־הֶ֙בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה... וַתֵּ֥לֶד עָדָ֖ה אֶת־יָבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י יֹשֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה׃ וְשֵׁ֥ם אָחִ֖יו יוּבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י כׇּל־תֹּפֵ֥שׂ כִּנּ֖וֹר וְעוּגָֽב׃ וְצִלָּ֣ה גַם־הִ֗וא יָֽלְדָה֙ אֶת־תּ֣וּבַל קַ֔יִן לֹטֵ֕שׁ כׇּל־חֹרֵ֥שׁ נְחֹ֖שֶׁת וּבַרְזֶ֑ל (פרק ד', ב', כ'-כ"ב). לעומת זאת, בתולדות נח מתייחסת התורה לצאצאיו כמייסדים של משפחות ולאומים: אֵ֣לֶּה מִשְׁפְּחֹ֧ת בְּנֵי־נֹ֛חַ לְתוֹלְדֹתָ֖ם בְּגוֹיֵהֶ֑ם וּמֵאֵ֜לֶּה נִפְרְד֧וּ הַגּוֹיִ֛ם בָּאָ֖רֶץ אַחַ֥ר הַמַּבּֽוּל (י', ל"ב). גם תופעה זו מתבטאת במידה מסוימת בתהליך ה'בריאה' השונה שלאחר המבול. בעוד בבריאת העולם האדם נברא יחידי, אל הארץ החדשה שאחר המבול הגיעו בני האדם כמשפחה: וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתּֽוֹ (ח', י"ח).

בעקבות זאת, גם ההתייחסות למאורעות המרכזיים בהתפתחות האנושית ולחטאי האדם - שונה. בטבלת ההקבלות שהצגנו קודם, ניתן לראות שישנם שלושה חטאים שמקבלים התייחסות הן בסיפורי הבריאה והן בתקופה שלאחר המבול: גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים.

ההתייחסות הראשונה לתחום העריות מפורשת לאחר בריאת האישה: עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזׇב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד (ב', כ"ד). חז"ל ראו בפסוק זה מקור לייחוד הנישואין בין איש ויאשה, ולאיסור ניאוף עם אשת איש. בשלב זה, איסור העריות מתמקד במשמעות החיבור כחלק מהשלמת האדם הפרטי, ולא כתיקון חברתי. בנוסף לכך, חטא העריות מקבל התייחסות מרומזת לאחר הבריאה דרך איסור האכילה מעץ הדעת. כאשר אדם וחוה אוכלים מן העץ הם מגלים כי הם עירומים ומתביישים בכך. אחד ממוקדי הביקורת על האכילה מן העץ נסוב סביב תגלית זו: וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכׇל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ (ג', י"א). בסיפור הזה, העירום האישי של האדם ושל אשתו מוצג כבעייתי מצד עצמו, ולא בשל החשיפה לאנשים שאינם ראויים לכך.

לעומת זאת, בסיפור העריות שלאחר המבול נח מתגלה בתוך אהלו, אך הביקורת לא נסובה עליו, אלא על בנו ש'רואה את ערוותו', לעומת אחיו שמקפידים שלא לראות את ערוות אביהם: וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי־אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ... וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ (ט', כ"ב-כ"ג). המושג 'לראות/לגלות את ערוות האב' מפורש לנו בהמשך התורה ככזה הנושא בתוכו משמעות מהותית יותר: עֶרְוַ֥ת אָבִ֛יךָ וְעֶרְוַ֥ת אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אִמְּךָ֣ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ (י"ח, ז'); ואכן, חז"ל מבינים שהתורה מרמזת כאן על מעשים מיניים שעשה חם לאביו. כאן, לעומת סיפור גן עדן, בעיית העריות אינה מוצגת כבעיה עצמאית, אלא כחלק מכללי המבנה החברתי והמשפחתי הראויים.

כך גם לגבי שפיכות הדמים: ראינו כבר את ההתייחסות לקין כרוצח, אך לאחר המבול מכווין ה' את נח ובניו ליצור מערכת חברתית של משפט ודינים, שבתוכה תהיה ענישה מסודרת לשופכי דמים.

אחרון חביב, החשש מחטא העבודה הזרה מתבטא פעמיים בניסיון של האדם להידמות לא-להים. לאחר אכילת האדם מעץ הדעת, דואג ה' מהאפשרות שהאדם גם יחיה לעולם, ובכך יוכל לראות עצמו כא-להי: הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם (ג', כ"ב). כדי למנוע זאת, הוא משלח את האדם ובכך גוזר עליו את המוות שישמש כהוכחה לחדלונו של האדם.

במקביל לסיפור זה, לאחר המבול מתאספים בני האדם כחברה אנושית אחת ומנסים ליצור לעצמם שם עולם על ידי בניית עיר: וַֽיְהִ֥י כׇל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים׃ וַֽיְהִ֖י בְּנׇסְעָ֣ם מִקֶּ֑דֶם וַֽיִּמְצְא֥וּ בִקְעָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ שִׁנְעָ֖ר וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם... וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה ׀ נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כׇל־הָאָֽרֶץ (י"א, א'-ד'). בניגוד לאדם הפרטי שמאוים על ידי המוות, האנושות יכולה באופן תיאורטי להתקיים כקבוצה אחת מאוחדת לאורך שנים, כאשר כל דור מחליף את זה שלפניו וממשיך את דרכו. באופן זה עלולה החברה האנושית המאוחדת לראות עצמה ככוח א-להי שאיננו כפוף לאף אחד: וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה הֵ֣ן עַ֤ם אֶחָד֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ם וְזֶ֖ה הַחִלָּ֣ם לַעֲשׂ֑וֹת וְעַתָּה֙ לֹֽא־יִבָּצֵ֣ר מֵהֶ֔ם כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָזְמ֖וּ לַֽעֲשֽׂוֹת (י"א, ו') (ראו בפוסט מאת שרון רימון). גם כאן, מוצא ה' דרך למנוע מהאנושות לצבור עוצמה גדולה מדי, הפעם על ידי פיצולם לשפות שונות ולגויים שונים: הָ֚בָה נֵֽרְדָ֔ה וְנָבְלָ֥ה שָׁ֖ם שְׂפָתָ֑ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ אִ֖ישׁ שְׂפַ֥ת רֵעֵֽהוּ׃ וַיָּ֨פֶץ יְהֹוָ֥ה אֹתָ֛ם מִשָּׁ֖ם עַל־פְּנֵ֣י כׇל־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּחְדְּל֖וּ לִבְנֹ֥ת הָעִֽיר (יא, ז-ח) (ראו עוד בסרטון מאת הרב יעקב מדן והרב אמנון בזק).

גם בחלק זה, התהליך שעובר העולם מאדם פרטי ללאום מקדים את התהליך שה' יעביר בו את האומה הנבחרת דרכה הוא משרה את שכינתו - מאברהם היחיד ובנו יצחק, אל עבר האומה המשפחתית של יעקב ובניו.

סיכום

המבול איננו רק עונש לעולם מושחת, אלא גם דרך של תיקון המציאות - נקודת מפנה בתולדות העולם בה התחיל הכול מחדש בכללים חדשים. הכללים החדשים של המציאות שאחרי המבול מאפשרים לאדם בעל הבחירה להתקיים בתוך העולם הטוב של א-להים.
על ידי ניתוק בין מעשי האדם לפגיעה ישירה במציאות סביבו, והשתתת כללים חברתיים אנושיים להתנהגות נאותה, העביר ה' לבני האדם את האחריות לעשיית הטוב, והשאיר טווח רחב יותר לטעות. ייתכן שלכך רמזו חז"ל במדרש על בריאת העולם במידת הרחמים, שמצוטט על ידי רש"י:

כחלק מן התהליך נראה בהמשך כיצד ה' בונה בתוך החברה אומה נבחרת שתשמור את חוקותיו המקוריים, בארץ אחת בה השתמרו חוקי הבריאה הראשוניים.

להרחבה

שיעור מאת הרב אמנון בזק: הבריאה השנייה
מאמר מאת הרב זאב ויטמן: הבריאה החדשה
מאמר מאת הרב ד"ר יהושע ברמן: המחדש בטובו מעשה בראשית
מאמר מאת הפרופ' יונתן גרוסמן: בין העולם הראשון לשני
מאמרים מאת הרב אלחנן סמט: על היתר אכילת בשר, על החטא ועונשו בסיפור על בבל ומגדלה
מאמרים מאת הרב יאיר קאהן: האדם והטבע, התפתחות החברה האנושית

קישור לדף המקור
קישור לאתר התנ"ך