תוכן הפרקים
לימוד מעמיק - בעקבות מה זכו ישראל במשכן?
הקדמה
עוד לפני חטא העגל, ממש אחרי מעמד הר סיני, מתכנן ה' לשלוח מלאך שייקח את העם מחורב אל ארץ כנען בבטחה: הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמׇרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי (כ"ג, כ'). שליחת המלאך מתוארת בהמשך כתחליף להשראת השכינה: וְשָׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃ אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ׃ (ל"ג, ב'-ג'). עם זאת, רק מעט אחרי כן הוא מצווה את משה לקחת מהעם תרומה לטובת הקמת משכן בתוכם: וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם (כ"ה, ח'). מה היחס בין שתי התוכניות הללו? כיצד זכו ישראל לבסוף בהשראת שכינת ה' בתוכם?
תוכנית א – המלאך
לימוד בקבוצות
ראשית, קראו את התיאור של תוכנית שליחת המלאך לפני העם: שמות כ"ג, כ-לג. שימו לב, היכן יהיה ה' בעצמו על פי התיאור הזה, וכיצד ישפיע על גורל העם ויסייע להם בכיבוש הארץ? כיצד יבוא לידי ביטוי הקשר המיוחד של עם ישראל עם ה'? התמקדו במצוות שנצטוו ישראל עד כה, ונסו לתאר את אורח חייו של עם ישראל בארץ כנען על פי התוכנית הזו.
בניגוד למתרחש למעשה, העתיד שמתאר ה' בסופה של פרשת משפטים איננו כולל השכנת שכינה בישראל על ידי משכן. במקום זאת ה' מתחייב לשלוח לעם ישראל עזרה 'מרחוק'. בתחילה יהיה זה 'מלאך' שינחה אותם מהר חורב אל עבר ארץ כנען: הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמׇרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי (כ"ג, כ'); ובהמשך את 'אימתו' ואת 'הצרעה' שיטפלו בעמים היושבים בארץ: אֶת־אֵֽימָתִי֙ אֲשַׁלַּ֣ח לְפָנֶ֔יךָ וְהַמֹּתִי֙ אֶת־כׇּל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר תָּבֹ֖א בָּהֶ֑ם וְנָתַתִּ֧י אֶת־כׇּל־אֹיְבֶ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ עֹֽרֶף׃ וְשָׁלַחְתִּ֥י אֶת־הַצִּרְעָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְגֵרְשָׁ֗ה אֶת־הַחִוִּ֧י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֛י וְאֶת־הַחִתִּ֖י מִלְּפָנֶֽיךָ (כ"ג, כ"ז-כ"ח).
בהתאם להנחה שה' לא יוליך את העם אל הארץ אלא באמצעות מלאך, מצורפת גם האזהרה המתאימה לעם, שלא יתפתו לעבוד את אלהי העמים הנוכחים בארץ: לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֤ה לֵאלֹֽהֵיהֶם֙ וְלֹ֣א תָֽעׇבְדֵ֔ם וְלֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה כְּמַֽעֲשֵׂיהֶ֑ם כִּ֤י הָרֵס֙ תְּהָ֣רְסֵ֔ם וְשַׁבֵּ֥ר תְּשַׁבֵּ֖ר מַצֵּבֹתֵיהֶֽם׃ וַעֲבַדְתֶּ֗ם אֵ֚ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּבֵרַ֥ךְ אֶֽת־לַחְמְךָ֖ וְאֶת־מֵימֶ֑יךָ וַהֲסִרֹתִ֥י מַחֲלָ֖ה מִקִּרְבֶּֽךָ (כ"ג, כ"ד-כ"ה). כמו המצבה שעשה יעקב בבית אל, מצבות הפולחן באות לסמן נקודה גיאוגרפית ספציפית שדוקא בה האל שוכן על הארץ - מַה־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים... וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים (בראשית כ"ח, י"ז-כ"ב). לעומת זאת, ה' מלמד את העם שלא להגביל את נוכחותו לנקודה אחת על הארץ, ויש לעבוד אותו ללא גבול שכזה (גם כאשר יוקם המשכן - ניתן דגש על כך שהוא נייד ועראי, ולא מוגבל גיאוגרפית).
הפסוק כאן אמנם איננו מפרט את הדרך לעבוד את ה', אבל השלמה לכך נמצאת כבר קודם לכן, מיד לאחר מעמד הר סיני: וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם׃ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֙סֶף֙ וֵאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם׃ מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֮ תַּעֲשֶׂה־לִּי֒ וְזָבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת־עֹלֹתֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת־צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת־בְּקָרֶ֑ךָ בְּכׇל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ (כ', י"ט-כ"א) רגע לאחר המעמד המפעים על ההר, ה' מבקש ממשה להדגיש לעם כי ההתגלות הזו צריכה להזכיר להם את העובדה שה' בשמיים ולא מוגבל על הארץ. משום כך - אל להם לנסות לעבוד אותו על ידי אמצעים גשמיים שממקדים ומגבילים לכאורה את קיומו למקום אחד, או לצורה ארצית אחת: לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֙סֶף֙ וֵאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם (כ', כ'); לֹֽ֣א־תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ ׀ וְכׇל־תְּמוּנָ֔֡ה אֲשֶׁ֤֣ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ ׀ מִמַּ֔֡עַל וַֽאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתָּ֑͏ַ֜חַת וַאֲשֶׁ֥ר בַּמַּ֖֣יִם ׀ מִתַּ֥֣חַת לָאָֽ֗רֶץ (כ', ד'). במקום זאת, יכולים ישראל להזמין את ה' אליהם לכל מקום על ידי בניית מזבח וקריאה בשמו, ממש כמו שעשו האבות: וַיִּֽבֶן־שָׁ֤ם מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה וַיִּקְרָ֖א בְּשֵׁ֥ם ה' (בראשית, י"ב, ח').
על פי התוכנית הזו, אם כן, הקשר בין ה' לישראל איננו תלוי בחומר או במקום. אלהים צופה על המציאות הארצית מן השמיים, ומשפיע ברכה בכל מקום בו יעמוד ישראלי ויזכיר את שמו על המזבח: בְּכׇל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ (כ', כ"א), במקביל ל: וַעֲבַדְתֶּ֗ם אֵ֚ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּבֵרַ֥ךְ אֶֽת־לַחְמְךָ֖ וְאֶת־מֵימֶ֑יךָ וַהֲסִרֹתִ֥י מַחֲלָ֖ה מִקִּרְבֶּֽךָ (כ"ג, כ"ה). במקום עבודת המצבות שמרמזות על נוכחות מוגבלת של האל בארץ, בני ישראל מצווים לעבוד את ה' השוכן בשמיים ללא הגבלה, ולזכות בשל כך בברכה כללית של בריאות ופרנסה.
ציווי המשכן וחטא העגל
עם התוכנית הזו מתחיל טקס כריתת הברית בין ה' וישראל תחת הר סיני בפרק כ"ד, וזה מה שיודעים העם כאשר עולה משה אל הר סיני לארבעים יום. רק אז, על ההר, מחדש פתאום ה' למשה רעיון אחר - בניית משכן ה' בתוך עם ישראל: וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כׇּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי... וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם (כ"ה, א'-ח') (ראו פוסט מאת חנן פורת). החידוש הזה הוא מעין מתנה שה' מתכנן לעם בהפתעה, אך הוא גם תלוי מאוד ברצונו של העם בכך - כל בניית המשכן מבוססת על התורמים מנדבת ליבם, ולכן אם העם לא יתרום - לא יבנה המשכן. מכאן עולה שהמשכן איננו תנאי בסיסי ראשוני לקשר בין ה' לישראל, אלא הצעה לקחת את הברית הזו צעד אחד קדימה ולבסס אותה על ידי הזמנת ה' לשכון עם העם על הארץ. ההצעה הזו כמובן תלויה במידת רצונם של העם. האם הם רוצים שה' ישכון בתוכם? (ראו פוסט מאת הרב יובל שרלו)
העם שנמצא בתחתית ההר איננו יודע על ההצעה הזו עדיין. לאחר שעברו ארבעים יום ומשה לא חוזר מההר, הם מחפשים פתרון: וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ (ל"ב, א'). המפרשים התלבטו בהבנת הפסוק הזה. האם העם התכוון להחליף את משה עצמו, או את אלהים? ואולי לא זה ולא זה?
אמנם הם מסבירים את הצורך בעשיית העגל בכך שמשה כבר לא איתם, אבל מבט בוחן בפסוק מראה שהם לא חשבו שהעגל יחליף את משה. בעוד בקשתם היא לעשות 'אלהים', הם מקפידים להדגיש שמשה היה רק 'האיש', ולא אלהים. בהתחשב במה שלמדנו על התוכנית להגעת העם לארץ, מובן שהעם המתין בהר סיני להגעתו של מלאך אלהים שילווה אותם אל עבר ארץ כנען. במקומות רבים במקרא נקראים המלאכים 'אלהים': כך במפגש יעקב עם האיש בפנואל: וַיִּקְרָ֧א יַעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי (בראשית ל"ב, ל"א); או לאחר המפגש של הורי שמשון עם מלאך ה': (שופטים י"ג, כ"א-כ"ב). גם כאן ייתכן שלכך מתכוונים העם. להבנתם, משה הוא זה שהיה צריך להביא אליהם מלאך שיקח אותם לארץ. כעת כאשר משה חסר, הם מבקשים במקום זאת מאהרן שידאג להם לאלהים כזה שילך לפניהם (ראו פוסט מאת הרב מנחם ליבטאג).
אמנם לא בטוח שזה מה שאהרן מנסה ליצור בשבילם. אהרן מבין שהעם דורש נוכחות אלהית איתם בארץ. לכן, הוא מעלה רעיון שדומה מאוד להצעת המשכן של ה' - הוא אוסף מהעם תרומת זהב, ומכין ממנה 'מסכה'. המסכה איננה פסל רגיל, היא לא אמורה לייצג את האל עצמו, אלא לשמש מעין מסך חלול שבתוכו ניתן להציב את הפסל. באופן דומה אפשר להבין כי אהרן מנסה ליצור מסכה כזו שתשמש כמקום שה' יוכל לשכון דרכו, בתוכו, באופן שמזכיר יותר את שכינת ה' בין הכרובים ומאחורי פרוכת המסך. אמנם זוהי חריגה משמעותית מרוח הדברים שנאמרו במעמד הר סיני, אך מעניין לראות שרק בהמשך, במעמד הלוחות השניים, ה' מבהיר במפורש שגם דבר כזה אסור: אֱלֹהֵ֥י מַסֵּכָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֶׂה־לָּֽךְ (ל"ד, י"ז) (ראו סרטון מאת הרב יעקב מדן והרב אמנון בזק).
לאחר שנוצר העגל העם מתלהבים יתר על המידה מהייצוג הארצי וטועים לראות אותו כאלהים בעצמו: וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם (ל"ב, ד'). בעקבות זאת, אהרן מנסה להפחית את הנזק על ידי בניית מזבח וקריאה בשם ה': וַיַּ֣רְא אַהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לה' מָחָֽר (פסו' ה'). כפי שראינו, הדרך המותאמת בשלב זה לעבוד את ה' כראוי היא על ידי מזבח וקריאה בשם ה', כך שאפשר שאהרן מנסה להטות אותם למקום נכון של עבודת ה' (ראו פוסט מאת הרב אמנון בזק ופוסט מאת הרב ד"ר יואל בן-נון).
אחר כל זה, בלא כוונה מסודרת לעשות זאת, יצא שהעם ואהרן יצרו מעין משכן מטעם עצמם. אמנם הוא לא נעשה על פי הפרטים המדויקים או בציווי ה', ולכן דרדר את העם לטעות ועבודה זרה, אבל הרעיון בעיקרו דומה מאוד - עגל מסכה שמחליף את הכרובים ומבנה המשכן, ולפניו מזבח לקרבנות. התהליך הזה, למרות החטא והעוון שליוו אותו, מהווה גם הוכחה לרצון של העם בקרבת אלהים ובנוכחות שלו בתוכם בארץ.
אחרי התגובה הראשונית למעשה העגל, ה' מבשר לעם דרך משה שהוא מתכנן לגנוז את הרעיון של המשכן מחשש שהם יושמדו בחטאיהם והוא חוזר לתוכנית המקורית בה ישלח רק מלאך ללוות אותם אל הארץ, בעוד הוא עצמו יישאר מרוחק: וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה אַתָּ֣ה וְהָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלִ֖יתָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּ֠עְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה׃ וְשָׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃ אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ (ל"ג, א'-ג'). זוהי הפעם הראשונה שהעם שומעים על עצם האפשרות שה' יעלה בקרבם, ובאותה הנשימה הם מבינים שהפסידו את ההזדמנות הזו. בדרך כלל להפסיד דבר שמעולם לא ידעת שיש לך צריך להיות קל ופשוט יותר. אבל תגובת העם משקפת את התקווה הגדולה שהייתה להם לקשר ייחודי וקרוב עם ה', והיא גם מביאה את ה' לבחון את ההחלטה שלו מחדש: וַיִּשְׁמַ֣ע הָעָ֗ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה וַיִּתְאַבָּ֑לוּ וְלֹא־שָׁ֛תוּ אִ֥ישׁ עֶדְי֖וֹ עָלָֽיו׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֤ר אֶל־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אַתֶּ֣ם עַם־קְשֵׁה־עֹ֔רֶף רֶ֧גַע אֶחָ֛ד אֶֽעֱלֶ֥ה בְקִרְבְּךָ֖ וְכִלִּיתִ֑יךָ וְעַתָּ֗ה הוֹרֵ֤ד עֶדְיְךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְאֵדְעָ֖ה מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ (ל"ג, ד-ה) (ראו פוסט מאת הרב ד"ר יואל בן-נון).
כך, בעקבות השיח האינטנסיבי של משה איתו, ה' מחליט מחדש לעלות עם העם אל הארץ: וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אִם־אֵ֤ין פָּנֶ֙יךָ֙ הֹלְכִ֔ים אַֽל־תַּעֲלֵ֖נוּ מִזֶּֽה׃ וּבַמֶּ֣ה ׀ יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלִ֙ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכׇּ֨ל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה גַּ֣ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֛ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֶֽעֱשֶׂ֑ה כִּֽי־מָצָ֤אתָ חֵן֙ בְּעֵינַ֔י וָאֵדָעֲךָ֖ בְּשֵֽׁם (ל"ג, ט"ו-י"ז).
המשכן כאידיאל או כתוצאה של חטא העגל?
בקרב הוגי התורה ופרשניה, ישנה מחלוקת בקשר לסדר הכרונולוגי של הפרשיות. בעוד על פי פשט הכתוב נצטווה משה בהקמת המשכן עוד בטרם חטאו העם בעגל, רש"י מצטט מדרש שטוען כי הציווי על המשכן ניתן רק לאחר החטא:
(א) ויתן אל משה וגו'. אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה – מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל קֹדֶם לְצִוּוּי מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים הָיָה – שֶׁהֲרֵי בְי"ז בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים נִתְרַצָּה הַקָּבָּ"ה לְיִשְׂרָאֵל, וּלְמָחֳרָת הִתְחִילוּ בְנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן וְהוּקַם בְּאֶחָד בְּנִיסָן (תנחומא):
שתי האפשרויות השונות למיקום ציווי המשכן, מסמלות שתי תפישות שונות לגבי עניינו של המשכן בכלל. הקריאה הפשוטה מראה כי הציווי על המשכן הוא המשך אידיאלי למעמד הר סיני, כדברי הרמב"ן :
(א) כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות... וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה... מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה[בברית המילה ובברית בין הבתרים]... והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל... והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון... וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר
The secret of the Tabernacle is that the Glory which abode upon Mount Sinai [openly] should abide upon it in a concealed manner. For just as it is said there, And the glory of the Eternal abode upon Mount Sinai, and it is further written, Behold, the Eternal our G-d hath shown us His glory and His greatness, so it is written of the Tabernacle, and the glory of the Eternal filled the Tabernacle. Twice is this verse, and the glory of the Eternal filled the Tabernacle mentioned in connection with the Tabernacle, to correspond with His glory and His greatness. Thus Israel always had with them in the Tabernacle the Glory which appeared to them on Mount Sinai. And when Moses went into the Tabernacle, he would hear the Divine utterance being spoken to him in the same way as on Mount Sinai. Thus just as it is said at the Giving of the Torah: Out of heaven He made thee to hear His voice, that He might instruct thee; and upon earth He made thee to see His great fire, so it is written of the Tabernacle, and he heard the voice speaking unto him from above the ark-cover…from between the two cherubim; and He spoke unto him. The expression “speaking unto him” is mentioned here twice in order to indicate that which the Rabbis have said in the Tradition that the Voice would come from heaven to Moses from upon the ark-cover, and from there He spoke with him; for every Divine utterance with Moses came from heaven during daytime, and was heard from between the two cherubim, similar to what is said, and thou didst hear His words out of the midst of the fire. It is for this reason that the two cherubim were made of gold. And Scripture so states: where I will meet with you, to speak there unto thee; and it shall be sanctified by My glory, for there [in the Tabernacle] will be the appointed place for the Divine utterance, and it will be sanctified by My glory.
Now he who looks carefully at the verses mentioned at the Giving of the Torah, and understands what we have written about them, will perceive the secret of the Tabernacle and the Sanctuary [built later by King Solomon]. He will also be able to understand it from what Solomon in his wisdom said in his prayer in the Sanctuary: O Eternal, the G-d of Israel, just as is said at Mount Sinai: And they saw the G-d of Israel. Solomon however added the Name the Eternal because of a matter which we have alluded to above; for the G-d of Israel sitteth upon the cherubim, just as is said: And the glory of the G-d of Israel was over them above. This is the living creature that I saw, under the G-d of Israel by the river Chebar; and I knew that they were cherubim, and David said, and gold for the pattern of the chariot, even the cherubim, that spread out their wings, and covered the ark of the covenant of the Eternal. Solomon also always mentions that the Sanctuary is to be for the name of the Eternal, or for Thy name, and at each and every section of the prayer he says, then hear Thou in heaven — with the attribute of mercy. And it is further written: If Thy people go out to battle against their enemy… and they pray unto the Eternal toward the city which Thou hast chosen, and toward the house which I have built for Thy name, then hear Thou in heaven, and in explanation Solomon said: But will G-d in very truth dwell with man on the earth? Behold, heaven and the heaven of heavens cannot contain Thee. And it is written concerning the ark, And David arose… to bring up from thence the ark of G-d, whereupon is called the Name, even the Name of the Eternal of hosts that sitteth upon the cherubim, and in the Book of Chronicles it is written: to bring up from thence the ark of G-d, the Eternal, Who sitteth upon the cherubim, whereon is called the Name — for it is G-d Who sitteth upon the cherubim.
לעומת זאת, פרשנים רבים רצו ללמוד שכל רעיון עבודת המשכן והקרבנות בא רק בעקבות החטא. חטא העגל הראה שקשה יהיה לנתק את העם מההרגל והצורך בעבודת אלהים התלויה בחומר, ומשום כך מצווה ה' על יצירת המשכן החומרי ומאפשר לעם לעבוד אותו בדרכם (ראו גם סרטון מאת הרב אסי בלנק).
האמנם כאשר עשו העגל וראה השם יתברך שרירות לבם הרע... הוצרך לתקן להם צרי ורפואה למחלתם ורשעיהם ולכן באו מצות הקרבנות
על פי מה שראינו, ניתן לזהות את שני הכיוונים הללו בתוך ההתרחשויות.
עוד לפני החטא היה קיים הרעיון של משכן ממשי לה' בתוך בני ישראל. לא רק כמקום עבודה, אלא כמקום שכינה ומימוש הקשר הקרוב והברית בין העם לאלהים. אמנם, העם עצמם לא ידעו על האפשרות הזו עד לאחר החטא. מהצד שלהם אכן ציווי המשכן הגיע רק לאחר שחטאו. לעובדה זו יש משמעות גדולה, שכן על פי הרעיון האידיאלי המשכן הוא יוזמה משותפת שמבוססת על רצון העם ונדבת לבו, יחד עם הסכמת ה' לשכון בתוכם על הארץ. בנוסף, לפני שניתן להקים משכן, העם נדרש להכיר בכך שלא ניתן לייצג את ה' דרך הפסל והחומר, היה עליהם להיות מסוגלים להכיר בגדולתו של ה' השוכן בשמיים, ורק מתוך כך לקבל גם את האפשרות של שכינה אלהית רוחנית בארץ.
מעשה העגל לימד את העם שני עניינים - מצד אחד, הקלות שבה טעו לחשוב שהעגל מייצג בשבילם את ה' בעצמו, בתור 'אלהי ישראל שהעלה אותם מארץ מצרים', משקפת את חוסר המוכנות הנפשית שלהם לנתק בין שכינת ה' בארץ לבין ההתייחסות אליו כמיוצג על ידי החומר. חטא העגל אכן מראה שהעם עדיין נוטה לחפש את הייצוג החומרי של אלהים כדי לעובדו. מצד שני, ההירתמות הנלהבת שלהם לתרום את זהבם לטובת עשיית העגל, מוכיחה ומלמדת שאכן ישנה יוזמה ורצון מצד העם להשכין את ה' בתוכם בארץ, והם מעוניינים במתנה המיוחדת הזו (ראו פוסט מאת הרב איתמר אלדר, ופוסט מאת חנן פורת).
לכן הקמת המשכן שלאחר חטא העגל היא אמנם מקבלת גם תפקיד של 'בדיעבד' - לאפשר לעם לעבוד את ה' על ידי ייצוג חומרי מותאם, בשל הרגליהם הרעים, אבל בזכות תפילתו של משה, היא עדיין מממשת את האידיאל הרעיוני של שכינת ה' בתוך בני ישראל.
סיכום
הזכות להקמת משכן ה' בתוך בני ישראל איננה בהכרח חלק מהתוכנית המקורית של הוצאת העם ממצרים. התוכנית שמתוארת במעמד הר סיני מציגה תמונה שונה, בה ה' מנהיג את העם על ידי שליחים בלבד; ובעקבות חטא העגל כמעט ונחרץ דינם של ישראל להישאר רק עם תוכנית זו.
כאשר משה עולה אל ההר ה' מתאר בפניו את האפשרות שירד לשכון בתוך בני ישראל בתוך משכן המתוכנן בקפידה ובדיוק, ומתנה את זה בכך שהעם ירצו בכך וינדבו מליבם את כל הנדרש. חטא העגל, המתרחש במקביל לכך, מבטא מצד אחד את חולשתו של העם, ואת הנטייה שלהם לחפש אחר משהו מוחשי לעבוד אותו, אבל יחד עם זאת, הוא משקף את רצונם העז למצוא דרך להשכין את ה' בתוכם, אפילו בנתינת כל זהבם. בעקבות הבעת הרגשות הזו, בנוסף לתחנוניו של משה על העם, הם זוכים מחדש באפשרות לבנות את המשכן בתוכם כייצוג זמין וקרוב יותר של ה', וכביטוי לגודל הברית והקרבה בינו לבין ישראל.
להרחבה
מאמר מאת הרב עזרא ביק: אני ולא מלאך
מאמרים מאת הרב ד"ר תמיר גרנות : ושכנתי בתוכם - חלק א' ו- חלק ב'
מאמרים מאת הרב יצחק לוי: משכן - לכתחילה או בדיעבד ,המשכן כדרך חדשה של עבודת ה'
מאמר מאת הרב מנחם ליבטאג: המשכן מול חטא העגל
שיעור מאת הרב אמנון בזק: עניינו של חטא העגל
שיעור מאת הרב מנשה וינר: משכן - רק בעקבות חטא העגל?!