הפסוקים
כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֨ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּֽין־דָּ֨ם ׀ לְדָ֜ם בֵּֽין־דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֙גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶ֨ל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה' אֱלֹקֶ֖יךָ בּֽוֹ׃ וּבָאתָ֗ אֶל־הַכֹּהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם וְאֶ֨ל־הַשֹּׁפֵ֔ט אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט׃ וְעָשִׂ֗יתָ עַל־פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידֽוּ לְךָ֔ מִן־הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁ֖ר יִבְחַ֣ר ה' וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ׃ עַל־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל׃ וְהָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה בְזָד֗וֹן לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤עַ אֶל־הַכֹּהֵן֙ הָעֹמֵ֞ד לְשָׁ֤רֶת שָׁם֙ אֶת־ה' אֱלֹקֶ֔יךָ א֖וֹ אֶל־הַשֹּׁפֵ֑ט וּמֵת֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ וְכׇל־הָעָ֖ם יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹ֥א יְזִיד֖וּן עֽוֹד׃
הדיון הכללי
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַמּוֹצֵא כִּלְאַיִם בְּבִגְדוֹ — פּוֹשְׁטָן אֲפִילּוּ בַּשּׁוּק. מַאי טַעְמָא: ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״, כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב....
תָּא שְׁמַע: גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה [אֶת] לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה. וְאַמַּאי? לֵימָא ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״! תַּרְגְּמַהּ רַב בַּר שְׁבָא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא בְּלָאו דְּ״לֹא תָסוּר״. אֲחִיכוּ עֲלֵיהּ, לָאו דְּ״לֹא תָסוּר״ דְאוֹרָיְיתָא הִיא?! אָמַר רַב כָּהֲנָא: גַּבְרָא רַבָּה אָמַר מִילְּתָא, לָא תְּחִיכוּ עֲלֵיהּ. כׇּל מִילֵּי דְרַבָּנַן אַסְמְכִינְהוּ עַל לָאו דְּ״לֹא תָסוּר״, וּמִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שְׁרוֹ רַבָּנַן.
בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הֵם עִקַּר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהֵם עַמּוּדֵי הַהוֹרָאָה וּמֵהֶם חֹק וּמִשְׁפָּט יוֹצֵא לְכָל יִשְׂרָאֵל. וַעֲלֵיהֶן הִבְטִיחָה תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יא) "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. וְכָל הַמַּאֲמִין בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ וּבְתוֹרָתוֹ חַיָּב לִסְמֹךְ מַעֲשֵׂה הַדָּת עֲלֵיהֶן וְלִשָּׁעֵן עֲלֵיהֶן: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּהוֹרָאָתָן עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יא) "לֹא תָסוּר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל".
Whoever believes in Moses and in his Torah is obligated to make all of his religious acts dependent on this court and to rely on them. Any person who does not carry out their directives transgresses a negative commandment, as Ibid. continues: "Do not deviate from any of the statements they relate to you, neither right nor left."
Lashes are not given for the violation of this prohibition, because it also serves as a warning for a transgression punishable by execution by the court. For when a sage rebels against the words of the court, he should be executed by strangulation, as the following verse states: "A person who will act deliberately...."
We are obligated to heed their words whether they:
a) learned them from the Oral Tradition, i.e., the Oral Law,
b) derived them on the basis of their own knowledge through one of the attributes of Biblical exegesis and it appeared to them that this is the correct interpretation of the matter,
c) instituted the matter as a safeguard for the Torah, as was necessary at a specific time. These are the decrees, edicts, and customs instituted by the Sages.
It is a positive commandment to heed the court with regard to each of these three matters. A person who transgresses any of these types of directives transgresses a negative commandment. This is derived from the continuation of the above verse in the following manner: "According to the laws which they shall instruct you" - this refers to the edicts, decrees, and customs which they instruct people at large to observe to strengthen the faith and perfect the world. "According to the judgment which they relate" - this refers to the matters which they derive through logical analysis employing one of the methods of Biblical exegesis. "From all things that they will tell you" - This refers to the tradition which they received one person from another. There can never be any difference of opinion with regard to matters received through the Oral Tradition. Whenever there arises a difference of opinion with regard to a matter that shows that it was not received in the tradition from Moses our teacher.
The following principles apply with regard to matters derived through logical analysis. If the entire body of the Supreme Sanhedrin agrees with regard to them, their consent is binding. If there is a difference of opinion, we follow the majority and decide the matter according to the majority. Similarly, with regard to the decrees, edicts, and customs, if a portion of the judges perceived that it was necessary to issue a decree, institute an edict, or establish a custom for the people, and a portion perceived that it is not appropriate to issue this decree, institute this edict, or establish this custom, the judges should debate the matter back and forth. Afterwards, a vote is called, and we follow the majority and execute the matter according to the decision of the majority.
ובפירוש אמרו בפרק מי שמתו (ברכות דף י"ט:) גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה תרגמה רב בר רב שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור אחיכו עליה לאו דלא תסור נמי דאורייתא הוא אמר להו רב כהנא גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו ומשום כבוד הבריות לא גזרו רבנן ביה. הרי בכאן מבואר שלאו זה דלא תסור הוא בשאר הלאוין שבתורה אבל דבריהם על זה הלאו אסמכינהו סמך בעלמא לחזק לא שיהא בהן מן התורה אזהרה כלל באותו לאו...
ואחד הדברים שעשאום סייג לתורה וכו'. הרמב"ן ז"ל השיג על רבינו א"כ כל דברי סופרים הוי לאו ועשה והיה לנו להחמיר בכל מילי דרבנן שהם מן התורה כיון שהתורה צותה לא תסור מכל הדבר כו' וכן עשה דעל פי התורה כו'. והנה בקרית ספר שחבר הרב מהר"ם טראני ז"ל בתחלת ספרו האריך לתרץ זה וכלל דבריו הם דהחכמים התנו מתחילה שלא יהא עובר על גזירתם כעובר על דברי תורה אלא שיהא קל מאד ושילכו בספק דבריהם להקל וכיון שכן אין אנו עוברים על מה שצותה התורה שהתורה לא צותה אלא שישמעו למה שאומרים חכמים ז"ל והם עצמם אמרו שלא ילכו בדבריהם להחמיר אלא להקל ושלא יהא להם עונש כעובר על דברי תורה...
הדיון לגבי חנוכה
מַאי מְבָרֵךְ? — מְבָרֵךְ: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה״. וְהֵיכָן צִוָּנוּ? רַב אַוְיָא אָמַר: מִ״לֹּא תָסוּר״. רַב נְחֶמְיָה אָמַר: ״שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ״.
היכן צונו - הא לאו דאורייתא היא אלא מדבריהם:
... וְהֵיכָן צִוָּנוּ בַּתּוֹרָה. שֶׁכָּתוּב בָּהּ (דברים יז יא) ״אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה״. נִמְצָא עִנְיַן הַדְּבָרִים וְהֶצֵּעָן כָּךְ הוּא. אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו שֶׁצִּוָּה בָּהֶן לִשְׁמֹעַ מֵאֵלּוּ שֶׁצִּוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה אוֹ לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִלָּה. וְכֵן שְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁמִּדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
Where has He commanded us [to fulfill these commandments]? In the Torah, which states [Deuteronomy 17:11]: "Act [according to the judgment] they relate to you." [Based on this Biblical verse, the blessing recited before fulfilling a Rabbinical commandment] can be interpreted as follows: Who has sanctified us with Your commandments and commanded us to listen to these [sages] who have commanded us to light Chanukah candles or read the megillah. The same applies regarding all Rabbinic commandments.
ועוד אודיעך כי המצות שחדשו אותן החכמים או הנביאים כגון נר חנוכה ומקרא מגילה אינם באין בסמך הזה...
רצה רב אויא לומר כשם שהגזרות והסייגים של דבריהם סמוכים על לאו דלא תסור כמו שהזכירו בפרק מי שמתו (ברכות דף י"ט:) בענין כלאים שלהם כך המצות שחדשו כגון נר חנוכה סומכין על אותו הלאו עצמו. ורב נחמן בר יצחק אמר שאין סמך באותו הלאו אלא לדבריהם שיש בהם עיקר בתורה אבל המצות המחודשות מהן אין להם סמך אלא בפסוק שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך... אבל כשאומרים הדליקו נר חנוכה אין אדם יכול להסמיכו על זה הלאו בשום ענין שאין זה בא בכלל הכתוב שאמר כי יפלא ממך דבר למשפט אלא בכלל שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך שהיא צוואה לקבל מן הזקנים על הכלל. ...
והיכן צונו בתורה וכו'. בפ' במה מדליקין (שבת דף כ״ג) מאי מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. וכתב רבינו טעמו של רב אויא שהוא נראה יותר ועוד דאמרינן בברכות פ' מי שמתו (ברכות י״ט:) כל מילתא דרבנן אסמכוה אלאו דלא תסור אלמא כרב אויא קיימא לן. וכתב רבינו אשר יאמרו לך תעשה שהוא בלשון עשה וכתוב בפסוק עצמו: