כי אני ה"א. אחרי שפרשה זו לא התחילה בלשון וידבר ה' א"מ, רק ויקרא ויאמר אליהם, ובכל הפרשה ידבר ממנו ית' בלשון נסתר, אשר עשה ה'. ולא נתן ה' לכם, מהו שאמר כאן אני ה"א ? ה"ל להסב הדבור בלשון נסתר ולומר כי הוא ה"א. ונ"ל שאין מלת אני כאן כבשאר מקומות להוראת הגוף המדבר בעד עצמו (איך), אבל הוא שם הש"י, כמאמרם (סוכה מ"ה) אני והו הושיעה נא, דלדעת ר"י לא אמרו בהקפתם אנא ה' הושיעה נא רק אנא אני והו הושיעה נא, וכבר הרחיבו המחברים לבאר מעט סתרי שני השמות האלה (ע"ש רש"י). ובמכדרשב"י (בבשלח נ"ב א') גופא דאילנא אני אל"ף נו"ן יו"ד. וכבר אמרו שעל כוונה זו אמר הלל (סוכה נ"ג) אם אני כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן, למקום שאני אוהב רגלי מוליכות אותי, ובמכדרשב"י (בלקוטים דח"ר די"ב) שכינתא דאקרי אני ומזה אמר הלל בספ"א דאבות אם אני לי מי לי, ועל כוונה זו פי' מאמר בהאזינו ראו עתה כי אני אני הוא, ששניהם שמות כלשון אני והו, כמ"ש הרב"ח שם, וטעמו ע"ד הפשט אני הוא ששמי אני. והגר"א בשה"ש אמר דשני שמות אלו אני והו הם ראשים וכללים לכל שבעים שמות. והם באמצע השבעים, והם כוללים אותם הראשון מלמעלה עד חציו, והשני מחציו ולמעלה. ולקרב את הדבר ע"ד הפשט לכנות את הש"י בשם אני, נ"ל, אחרי שימת לב על עיקר הוראת מלת אני אשר יורה על האדם המדבר בעד עצמו, שאמר בו הרש"פ שהוא מגזרת אן שהוא מלת השאלה אל הגבול שאליו (וואָהין), כמו אן הלכתם (ש"א יו"ד), עד אן תמלל אלה (איוב ח׳:ב׳), והתחבר למלת אן יו"ד הכנוי המדבר בעדו, כמו ידי רגלי, ומזה נעשה מלת אני, ומובנו אן שלי (מיין אייגנעס וואָהין), מכנוי פאסעסיף, כי ענין ההכרה והידיעה הוא התנועעות למה שחוץ ממנו, ובפגעו בו אז יכירנו מהו ואיך הוא, ואין המכיר נפעל מן הדבר הניכר אבל הוא הפועל והדבר הניכר הוא הנפעל, כי תמיד תנועת ההכרה קודמת למעשה ההכרה הידיעה, וזהו בזמן שהדבר הניכר דבר שחוץ ממנו, אבל המכיר ויודע א"ע הרי הוא עצמו הגבול שאליו תנועת הכרתו. בזה יאמר המכיר את עצמו על עצמו אני, כלומר נושא שכח הכרתו נוטה לעצמו (רעציפראָקום). עכ"ד. לדברי אלה לא יתכן לומר באמת מלת אני רק העליון ית' לא האדם, כי עצם האדם הוא הנפש, והגוף איננו רק המקרה הדבוק בעצם, וכל יכולת השגת האדם בלתי מתפשטת רק על אכיות הדברים לא על עצמותם, כי עצם כל הדברים לעוצם דקותו ופשטותו אין אנו ב"ו יכולים להכירו בשום אופן, כי אם ישאלנו אדם בד"מ עצם האש מה הוא, אין בידינו להשיב רק שהוא דבר רוחני המאיר המחמם והשורף, ואלה הסימנים וכיוצא בהם אינם רק איכיות האש לא עצם האש, כי עצם האש מה הוא לא ידענו להשיבו, אף כי הדבר השוכן בקרבנו ושאנו מרגישים הרגשה ברורה והוא הנפש שלנו, אין אנו באים בו לעולם אל ידיעת עצמותו, וכל מה שנשתדל לקרב לנו ממנו אל הציור ע"י שנאמר, שהנפש הוא הכח היודע המכיר המשכיל והרוצה וכדומה לאלה, כ"ז איננו רק איכיות הנפש, אבל עצם הנפש עדיין לא ידע מה הוא, ואחרי שהמכוון במלת אני הוא (לפי המבואר) נושא שכח תנועת הכרתו נוטה לעצמו, ואחרי שהכרתו א"ע הוא בלתי אפשרי לאדם, א"כ כשיאמר מלת אני, איננו בדרך האמת כ"א בדרך מושאל, אמנם הוא ית' היודע את עצמותו הוא הוא באמת הנושא שהכרתו נוטה לעצמו, ויוכל לומר באמת על עצמו אני, לכן שפיר נופל עליו שם אני. ודי בזה למשכיל. עמ"ש בזה בהאזינו אני אני הוא. וע' פ' אחרי ואמרת אליהם, ובמ"ש ר"פ וארא וידעתם כי אני ה':
תַּנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ בְּשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, אָמַר כֵּן: אִם אֲנִי כָּאן — הַכֹּל כָּאן, וְאִם אֵינִי כָּאן — מִי כָּאן. הוּא הָיָה אוֹמֵר כֵּן: מָקוֹם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב — שָׁם רַגְלַי מוֹלִיכוֹת אוֹתִי. אִם תָּבֹא אֶל בֵּיתִי — אֲנִי אָבֹא אֶל בֵּיתֶךָ, אִם אַתָּה לֹא תָּבֹא אֶל בֵּיתִי — אֲנִי לֹא אָבֹא אֶל בֵּיתֶךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּכׇל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ״.
It is taught in the Tosefta: They said about Hillel the Elder that when he was rejoicing at the Celebration of the Place of the Drawing of the Water he said this: If I am here, everyone is here; and if I am not here, who is here? In other words, one must consider himself as the one upon whom it is incumbent to fulfill obligations, and he must not rely on others to do so. He would also say this: To the place that I love, there my feet take me, and therefore, I come to the Temple. And the Holy One, Blessed be He, says: If you come to My house, I will come to your house; if you do not come to My house, I will not come to your house, as it is stated: “In every place that I cause My name to be mentioned, I will come to you and bless you” (Exodus 20:21).
אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵח שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, הָיָה אוֹמֵר: אִם אֲנִי כָּאן, הַכֹּל כָּאן. הא דנקיט 'עָלָיו' לומר דשבח זה עליו דוקא נאמר ולא על זולתו אף על גב דרבים חכמים וחסידים היו נמצאים ושמחים בשמחת בית השואבה.
ומה שאמר 'אִם אֲנִי כָּאן' נראה לי בס"ד דידוע שהלל היה בו ניצוץ משה רבינו ע"ה ולכן היה עניו גדול וחי ק"ך שנה, וידוע שמשה רבינו ע"ה היה שקול כנגד כל ישראל ולכן על ניצוץ משה רבינו ע"ה שבו אמר אִם אֲנִי כָּאן הַכֹּל כָּאן ורמז גם כן למשה רבינו ע"ה בתיבות 'אִם אֲנִי' שהם 'א' מאין' והמלוי של משה רבינו ע"ה [מ״ם שי״ן ה״א] הוא אותיות מאין. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (במדבר יא, יג) 'מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה', רוצה לומר מֵאַיִן 'לִי' ולכן מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה.
או יובן המלכות נקראת אֲנִי והיסוד נקרא כֹּל ולזה אמר אִם 'אֲנִי' כָּאן הַ'כֹּל' כָּאן, כונתו לחבר היסוד עם המלכות ולכך סיים לְמָקוֹם שֶׁאֲנִי היא המלכות אוֹהֵב, רַגְלַי רמז לזווג שמכונה בשם רגל כמו שנאמר (שמואל ב' יא, ח) 'וּרְחַץ רַגְלֶיךָ' מוֹלִיכוֹת אוֹתִי וכונתו לזווג דגדלות, אוֹתִי 'אות יו"ד'.
ועוד פרשתי בס"ד המאמר הזה על פי הקדמה מרבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י בסוד המצוה של ראיית כל זכר בישראל בבית המקדש ברגל יעוין שם. ופרשתי 'מִי כָּאן' על הבינה והבן בדברים.
ומה שאמר 'אִם אֲנִי כָּאן' נראה לי בס"ד דידוע שהלל היה בו ניצוץ משה רבינו ע"ה ולכן היה עניו גדול וחי ק"ך שנה, וידוע שמשה רבינו ע"ה היה שקול כנגד כל ישראל ולכן על ניצוץ משה רבינו ע"ה שבו אמר אִם אֲנִי כָּאן הַכֹּל כָּאן ורמז גם כן למשה רבינו ע"ה בתיבות 'אִם אֲנִי' שהם 'א' מאין' והמלוי של משה רבינו ע"ה [מ״ם שי״ן ה״א] הוא אותיות מאין. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (במדבר יא, יג) 'מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה', רוצה לומר מֵאַיִן 'לִי' ולכן מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה.
או יובן המלכות נקראת אֲנִי והיסוד נקרא כֹּל ולזה אמר אִם 'אֲנִי' כָּאן הַ'כֹּל' כָּאן, כונתו לחבר היסוד עם המלכות ולכך סיים לְמָקוֹם שֶׁאֲנִי היא המלכות אוֹהֵב, רַגְלַי רמז לזווג שמכונה בשם רגל כמו שנאמר (שמואל ב' יא, ח) 'וּרְחַץ רַגְלֶיךָ' מוֹלִיכוֹת אוֹתִי וכונתו לזווג דגדלות, אוֹתִי 'אות יו"ד'.
ועוד פרשתי בס"ד המאמר הזה על פי הקדמה מרבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י בסוד המצוה של ראיית כל זכר בישראל בבית המקדש ברגל יעוין שם. ופרשתי 'מִי כָּאן' על הבינה והבן בדברים.
אם אני כאן כו'. עיין פרש"י וכינוי אני קאי על הקב"ה ושמעתי בזה ע"ש שמספר הלל גימטרי"א אדנ"י ולולי פירושו נראה יותר לפרש כמשמעו שאמר כן בשם ישראל אם אני כאן שאבא למקדש הכל שהוא הקב"ה שבידו הכל הוא ג"כ כאן ואם ישראל אינן כאן מי כאן דגם שריית השכינה אינה כאן והשתא ניחא דקאמר ואף הקב"ה אומר כן אם אתה תבא לביתי כו' ומייתי לה שנא' בכל המקום אשר אזכיר את שמי בכל המקום אשר אמרתי להזכיר שמי דהיינו במקדש דבגבולין אסור להזכיר שם המפורש שם אבא אליך וגו':