(ד) שְׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָגוּן. וְאֵיזֶהוּ הָגוּן, שֶׁיְּהֵא רֵיקָן מֵעֲבֵרוֹת, וְשֶׁלֹּא יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע, אֲפִלּוּ בְּיַלְדוּתוֹ, וְשֶׁיִּהְיֶה עָנָו וּמְרֻצֶּה לָעָם, וְיֵשׁ לוֹ נְעִימָה, וְקוֹלוֹ עָרֵב, וְרָגִיל לִקְרוֹת תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים.
(4) The leader must be one who is fit. Who is "fit"? One who is free of sin; who has never had a poor reputation, even in his youth; who is humble; who is acceptable to the nation; who is skilled at [liturgical] chanting; whose voice is pleasant; who is accustomed to reading Torah, Prophets, and Writings (i.e. biblical text).
() עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדון הַכּל. לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוצֵר בְּרֵאשִׁית. שֶׁלּא עָשנוּ כְּגויֵי הָאֲרָצות. וְלא שמָנוּ כְּמִשְׁפְּחות הָאֲדָמָה.
(ב) ומשה היה רועה - הדא הוא דכתיב (חבקוק ב, כ): וה' בהיכל קדשו. אמר רבי שמואל בר נחמן: עד שלא חרב בית המקדש, היתה שכינה שורה בתוכו, שנאמר (תהלים יא, ד): ה' בהיכל קדשו. ומשחרב בית המקדש, נסתלקה השכינה לשמים, שנאמר (שם שם, שם): ה' בשמים הכין כסאו. רבי אלעזר אומר: לא זזה השכינה מתוך ההיכל, שנאמר (דה"ב ז, טז): והיו עיני ולבי שם וגו'. וכן הוא אומר (תהלים ג, ה): קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה, אף על פי שהוא חרב הרי הוא בקדושתו. בא וראה מה כורש אומר (עזרא א, ג): הוא האלהים אשר בירושלים. אמר להן: אף על פי שהוא חרב, האלהים אינו זז משם. אמר רבי אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי, שנאמר (שיר ב, ט): הנה זה עומד אחר כתלנו. וכתיב (תהלים יא, שם): עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם. אמר רבי ינאי: אע"פ ששכינתו בשמים, עיניו יחזו עפעפיו, יבחנו בני אדם. משל למלך שהיה לו פרדס ובנה בו מגדל גבוה, וצוה המלך שיתנו לתוכו פועלים, שיהיו עוסקים במלאכתו. אמר המלך: כל מי שמתכשר במלאכתו, יטול שכרו משלם, וכל מי שמתעצל במלאכתו, ינתן בדימוס. המלך, זה מלך מלכי המלכים. והפרדס, זה העולם, שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל בתוכו לשמור התורה, והתנה עמהם ואמר: מי שהוא שומר את התורה, הרי גן עדן לפניו, ומי שאינו משמרה, הרי גיהנם. אף הקדוש ברוך הוא, אף על פי שהוא נראה כמסלק שכינתו מבית המקדש, עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם, ולמי בוחן לצדיק, שנאמר (תהלים שם, ה): ה' צדיק יבחן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר (שם עח, ע): ויקחהו ממכלאות צאן. מהו ממכלאות צאן? כמו (בראשית ח, ב): ויכלא הגשם, היה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות, כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים, כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים, שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא: מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו, יבא וירעה בעמי, הדא הוא דכתיב (תהלים שם, עא): מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו, ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא, אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו, עד שהגיע לחסית, כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך, חייך! אתה תרעה צאני ישראל. הוי, ומשה היה רועה:
(2) ... Our teachers have said: Once, while Moses our Teacher was tending [his father-in-law] Yitro’s sheep, one of the sheep ran away. Moses ran after it until it reached a small, shaded place. There, the lamb came across a pool and began to drink. As Moses approached the lamb, he said, “I did not know you ran away because you were thirsty. You are so exhausted!” He then put the lamb on his shoulders and carried him back. The Holy One said, “Since you tend the sheep of human beings with such overwhelming love - by your life, I swear you shall be the shepherd of My sheep, Israel.”
(ו) כְּדֶרֶךְ שֶׁחָלַק לוֹ הַכָּתוּב הַכָּבוֹד הַגָּדוֹל. וְחִיֵּב הַכּל בִּכְבוֹדוֹ. כָּךְ צִוָּהוּ לִהְיוֹת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ שָׁפָל וְחָלָל שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קט-כב) "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי". וְלֹא יִנְהַג גַּסּוּת לֵב בְּיִשְׂרָאֵל יֶתֶר מִדַּאי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-כ) "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו". וְיִהְיֶה חוֹנֵן וּמְרַחֵם לִקְטַנִּים וּגְדוֹלִים. וְיֵצֵא וְיָבוֹא בְּחֶפְצֵיהֶם וּבְטוֹבָתָם. וְיָחוּס עַל כְּבוֹד קָטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים. וּכְשֶׁמְּדַבֵּר אֶל כָּל הַקָּהָל בִּלְשׁוֹן רַבִּים יְדַבֵּר רַכּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כח-ב) "שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי". וְאוֹמֵר (מלכים א יב-ז) "אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה" וְגוֹ'. לְעוֹלָם יִתְנַהֵג בַּעֲנָוָה יְתֵרָה. אֵין לָנוּ גָּדוֹל מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ וְהוּא אוֹמֵר (שמות טז-ח) "וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם". וְיִסְבּל טָרְחָם וּמַשָּׂאָם וּתְלוּנוֹתָם וְקִצְפָּם כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק. רוֹעֶה קְרָאוֹ הַכָּתוּב. לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ. וְדַרְכּוֹ שֶׁל רוֹעֶה מְפֹרָשׁ בְּקַבָּלָה כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא וְגוֹ':
(6) Just as Scripture has granted [the king] great honor and obligated all in honoring him, so has it enjoined [the king] to be humble and empty (of self-pride), as it is written, "and my heart is empty within me" (Psalms 109:22). He should not act more proudly than necessary toward [the people] Israel, as it is written, "Thus he will not act haughtily toward his fellows" (Deuteronomy 17:20). He should be gracious and merciful toward the lowly and the great. He should show concern for their property and welfare. He should show regard for the dignity of the lowliest. When he addresses the public, he should speak gently, as it is written, "Hear me, my brothers, my people!" (I Chronicles 28:2). It is also written, "If you will be a servant to these people today, etc." (I Kings 12:7). He should always behave with great modesty. None was greater than our Teacher Moses of whom it is written, "What are we? Your complaints are not with us..." (Exodus 16:8). He should put up with their troublesomeness, burdensomeness, complaining, and irritation as a governor bears with an infant. Scripture dubs him a shepherd: "to tend His people Jacob" (Psalms 78:71). The way of the shepherd is stated in Tradition [that is, the Prophets], "as a shepherd He pastures his flock: He gathers the lambs in His arms and carries them in His bosom..." (Isaiah 40:11).