#5 רפואה

אלה קטעים מסיפור ההתקרבות של המגיד לבעש"ט, הקשורים בריפוי שלו. המגיד התנגד זמן רב ללכת לבעש"ט כדי שירפא אותו ובסופו של דבר נסע אליו למזיבוז. מה הם דרכי הריפוי שמציב הסיפור?

וכשבא להבעש"ט מצא אותו יושב על מטתו ומעיין ונתן לו שלום וביקש המגיד הנ' שירפא אותו וגער בו הבעש"ט ואמר: אין סוסים שלי אוכלים מצות. ונפל עליו זיעה מחמת חולשה ויצא לחוץ וישב על האצטבא שלפני הבית לנוח...

מיד אסף הבעש"ט עשרה אנשים ויצא אליו... ורצה לרפאות אותו בדיבורים. ושמעתי מר' גרשון דק' פאווליץ שהבעש"ט היה הולך אליו כמו שני שבועות וישב כנגדו ואמר תהילים.

ואח"כ אמר הבעש"ט אליו: הייתי רוצה לרפאות אותך בדיבורים כי היא רפואה קיימת ועכשיו אני צריך לעסוק עמך ברפואות. ונתן לו דירה... ולא יכול לילך להבעש"ט מחמת חלישות ואחר זמן מועט התחיל להבריא והיה הולך לבעש"ט לשולחנו.

פעם אחת התעלף והיו מעוררים אותו עד חצי יום ובעש"ט הלך שלשה פעמים למקוה ושלח לאדון אחד רחוק ג' פרסאות וקנה ממנו אבן טוב הנקרא דימאנט בסך שלשים אדומים (מטבעות זהב) וכתשו אותו ונתנו לו לשתות.

(teaser: יש המשך לסיפור - סיפור חניכתו המיסטית של המגיד. ונשמור אותו לשיעור אחר...)

הבעש"ט מרפא חולים שמייאשים אותם הרופאים, מחמת שהוא משיג את החולים ברוחניות

מעשה בחולה אחד שיאש אותו דאקטער גדול יהודי ושוב החולה לא היה יכול לדבר. ובא הבעש"ט לאותו מקום וקראו אותו להחולה הנ"ל. ואמר לבשל לו מרק של בשר ותיכף יתחיל לדבר. ונתנו לו מרק לאכל וריפא אותו עד שהבריא. שאל אותו הדאקטער איך ריפא אותו ידעתי שנתקלקלו הגידין ואותן הגידין אי אפשר להיות להם רפואה. אמר לו הבעש"ט אתה השגת את החולה בגשמיות ואני השגתי את החולה ברוחניות. כי יש באדם רמ"ח אברים ושס"ה גידים. כנגדן יש רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה. ושאדם פוגם ח"ו נתקלקל האבר או הגיד שכנגדו וכשיעבור הרבה ל"ת נתקלקלו הרבה גידים ואין הדם נובע בהם ואדם בסכנה. ודברתי עם הנשמה שתקבל עליה תשובה וקיבלה עליה. ובזה נתקנו כל האיברים והגידין ויכולתי לרפאות אותו.

דובר מקודם (בגמרא, עמוד א) בענין יסורים הבאים על אדם בשל חטאיו, ומכאן יבואר ענין היסורים בכלל, יסורים הבאים ללא חטא, ויסורי הצדיקים. אמר רבא, ויש אומרים שאמר זאת רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו — יפשפש במעשיו, שמן הסתם כעונש על חטאיו באו היסורים... אך אם פשפש במעשיו ולא מצא עבירה כזו שיהיו יסורים אלה ראויים לבוא עליו — יתלה בבטול תורה, שה' מעניש את המבטל תורה ביסורים, כדי שיעלה על לבו את חומרת הדבר... ואם תלה אף בעוון זה ולא מצא — בידוע שיסורין של אהבה הם...וכן אמר רבא, אמר רב סחורה, אמר רב הונא: כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בו — מדכאו ביסורין... שמי שה' חפץ בו — הוא גורם לו מחלה.

ועוד בענין היסורים, מסופר: ר' חייא בר אבא שהיה תלמידו של ר' יוחנן חלש [חלה]. על לגביה [נכנס אצלו] ר' יוחנן רבו לביקור חולים. אמר ליה [לו] ר' יוחנן לר' חייא בר אבא: האם חביבין עליך יסורין? הרוצה אתה להיות חולה ולסבלם? אמר ליה [לו] ר' חייא: לא הן ולא שכרן. כלומר, נכון הוא לוותר על היסורים ועל השכר הצפוי למקבלם באהבה. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: הב [תן] לי ידך. יהב ליה ידיה, ואוקמיה [נתן לו ר' חייא בר אבא את ידו, והעמידו], ר' יוחנן על רגליו ממטת חוליו, וחזר ר' חייא בר אבא לבריאותו.

וכן מסופר שר' יוחנן עצמו חלש [חלה]. על לגביה [נכנס אצלו] ר' חנינא לביקור חולים. אמר ליה [לו] ר' חנינא לר' יוחנן: האם חביבין עליך יסורין? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: לא הן ולא שכרן. אמר ליה [לו] ר' חנינא: הב [תן] לי ידך. יהב ליה ידיה, ואוקמיה [נתן לו ר' חנינא את ידו, והעמידו], ר' חנינא, וחזר ר' יוחנן לבריאותו.

ואולם שואלים: אמאי [מדוע] הוזקק ר' יוחנן לחכות עד שיבוא ר' חנינא וירפאנו, לוקים [יעמיד] ר' יוחנן לנפשיה [את עצמו], שהרי ראינו שגדול היה כוחו לרפא את תלמידו,

על כך אמרי [אומרים]: כלל הוא אין חבוש (אסיר) מתיר עצמו מבית האסורים, אלא זקוק הוא שאדם מן החוץ יתיר את כבליו.

וכשבא הבעש"ט לק"ק שדה לבן (שמה העברי של העיר בִּילַה צֶרְקְווַה)

(שם) היה חי הרב החסיד הנ"ל כמה שנים בפניו... ושלח אחר הבעש"ט כי היה חולי גדול ונתעכב הבעש"ט אצלו זמן רב ועסק ברפואתו. וכשראו בניו של הרב שאין לו פעולה שלחו אחר דאקטער לק"ק אסטרהא ונסע לשדה לבן.

וראה הבעש"ט כי נסע הדאקטער ואמר להרב הנ"ל אני נוסע מכאן כי לכאן נוסע הדאקטער דק"ק אוסטרהא, והרב לא ידע מזה והפציר בו מאד לבל יסע.

...ובבקר זירז את עצמו הבעש"ט לנסוע והרב החולה עכבו עד שבא הדאקטער לעיר. ואמר הבעש"ט הנה בא הדאקטער לעיר ואמר להרב שלום וישב על העגלה ונסע. וכשבא נגד אכסני' של הדאקטער ירד מן העגלה ונכנס לבית ונתן לו שלום.

ושאל אותו (הרופא שואל את הבעש"ט) מאין יודע דאקטער? (איפה למדת רפואה?) והשיב: השי"ת למדני ונסע לביתו.

ובניו של הרב החולה הביאוהו אל אביהם וכל מה שאמר דאקטער לעשות אמרו לו כבר עשה לו זאת הבעש"ט והלך הדאקטער בפחי נפש.

אז התרעם הרב החולה על בניו מה עשיתם אע"פ שלא היה לו רפואה מהבעש"ט מ"מ כשנכנס אצלי הבעש"ט הייתי יודע שהשכינה באה עמו וכשנכנס אצלו הדאקטער נדמה שנכנס אלי גלח (כומר) אחד.

וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם, וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיִּהְיוּ עֵדִים שֶׁלֹא יְהוּ אוֹמְרִים לְךָ מַעְיָנוֹת הָיוּ שָׁם. (שמות יז, ה):

וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר,

אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מַטֶּה זֶה שֶׁל פֻּרְעָנוּת הוּא, הוּא הִבְאִישׁ הַמַּיִם בְּמִצְרַיִם וְהוּא הֵבִיא עֶשֶׂר מַכּוֹת עַל הַמִּצְרִים!

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין מִדָּתִי כְּמִדַת בָּשָׂר וָדָם שֶׁהוּא מַכֶּה בְּאִזְמֵל וּמְרַפֵּא בִּרְטִיָּה, אֲבָל אֲנִי בַּמֶּה שֶׁאֲנִי מַכֶּה בּוֹ אֲנִי מְרַפֵּא, לְכָךְ נֶאֱמַר: וּמַטְךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל שֶׁהוּא שֶׁל בְּרָכָה. (שמות יז, ו):

דָּבָר אַחֵר,הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה ל, יז): כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ, אֵין מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם שֶׁהוּא מַכֶּה בְּאִזְמֵל וּמְרַפֵּא בִּרְטִיָּה, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּמֶּה שֶׁהוּא מַכֶּה הוּא מְרַפֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו, כג): וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, לָמָּה, כִּי מָרִים הֵם, אָמַר רַבִּי לֵוִי הַדּוֹר הָיָה מַר בְּמַעֲשָׂיו, (שמות טו, כה): וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וּמָה הָיָה, יֵשׁ אוֹמְרִים זַיִת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים עֲרָבָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים הַרְדּוּפְנִי הָיָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים עִקְּרֵי תְאֵנִים וְעִקְּרֵי רִמּוֹנִים הָיָה, וּנְטָלוֹ וְהִשְׁלִיכוֹ לַמַּיִם, מִיָּד, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם, הֱוֵי (ירמיה ל, יז): וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּמֵימֵי אֱלִישָׁע, מַה כְּתִיב (מלכים ב ב, יט): וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת, אָמַר לָהֶם (מלכים ב ב, כ): קְחוּ לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח וַיִּקְחוּ אֵלָיו, וּמַה כְּתִיב (מלכים ב ב, כב): וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר. ... אַף כָּךְ יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ בַּשִּׁטִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כה, א): וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים, וְנִרְפְּאוּ בַּשִּׁטִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים.