(א) תקסב
(ב) ויצא יעקב מבאר שבע כו' ויחלום והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה כו'. צריך להבין, מה ענין סולם הזה. ובמדרש (בראשית רבה סח, יב) סלם בגימטריא סיני, צריך לדקדק מאי נפקא מינה ומה ענינו לסיני. גם צריך לדקדק אומרו ושמרתיך בכל אשר תלך, דהאי בכל אשר תלך מיותר, דבאומרו ושמרתיך סגי, דאין מעצור לה' לשומרו בלכתו בדרך כמו בשבתו בביתו. גם יש לדקדק באומרו אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, הלא ודאי לית אתר פנוי מיניה ומלא כל הארץ כבודו. גם אומרו ויירא ויאמר, הלא ודאי יעקב בכל מקום היה ירא את ה'. גם אומרו אין זה כי אם בית אלהים כו', איך ידע שזה המקום הוא בית המקדש אם הבין זאת ע"י כי שם נגלה אליו ה' הלא גם באברהם ויצחק דיבר הש"י במקומות אחרים שלא במקום בית המקדש, ונהי דליעקב נזדמן כך באמת שנגלה אליו במקום בית המקדש אבל איהו גופיה מנא ידע. גם אומרו אין זה כי אם בית אלהים כו' הכוונה שבא להגדיל מעלת המקום שהוא בית אלהים, ולשון אין זה הוא כאלו בא להקטין הענין והמעלה ולומר שאין בו מעלה רק היותו בית אלהים, וזה צריך ביאור. גם יש להבין אומרו וישא יעקב רגליו, מאי ענין נשיאות רגלים, ולמה לא נאמר כלשון זה באברהם ויצחק, ורש"י ז"ל בא ליישב זאת ע"ש. גם צריך להבין אומרו וירא והנה באר בשדה, אם אמנם כל זה סודות התורה גם עוד לאלוה מלין בדרך פשוטו ועיין בס' תולדות יעקב יוסף בפרשה זו וגם אנחנו נדרוך קצת בדרכו דרך הקודש בפסוקים הללו.
(ג) והנה, נודע כי הש"י טרם ברא לזה העולם אשר הוא תכלית כל הבריאה, והוא בשביל ישראל שיעבדוהו, ברא תחלה עולמות העליונים רוחניים לרבבות וכולם קדושים ושמות הקודש, וכולם ניתנו אח"כ בנשמת איש הישראלי שהוא עולם קטן הכולל הכל, והושם כל זה בתוכו כי ממנו נקח לעבוד את ה', כי כל קדושה מכל שם הקודש הוא כח ודרך שכלי לעבודת ה'. ובענין זה ביארתי פסוקי הפרשה שאמר לבן ליעקב: יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלהי אביכם אמש אמר אלי השמר לך מדבר כו'. ויש לתמוה, מאחר שהשם יתברך הזהירו אם כן אין לאל ידו, גם לשון לאל ידי, אמת שמצינו בספרי נ"ך שהוא לשון כח אבל בתורה לא מצינו לשון זה בלתי כאן. ואגב ביארתי ענין הכוונה המבואר בסידור האר"י ז"ל בתיבות יהי כבוד שהוא בגימטריא א"ל הוי"ה שהוא גימטריא נ"ז, וצריך לדעת מאי נפקא מיניה בגימטריא זו ולמה הוא בגימטריא זו.
(ד) ויובן כל זה, בהקדם, ששמעתי אומרים בשם הרב הקדוש המגיד מוהר"ר דובער זללה"ה ממעזריטש בענין משה רבינו ע"ה כשהתפלל על אחותו השיבהו בדרך קל וחומר ואביה ירוק ירק כו', ואמר לפי שי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן נמשכים מי"ג מדות על הסדר, והתוס' בר"ה (דף י"ז. ד"ה שלש) דעתם שהי"ג מדות מתחילין מן תיבת אל רחום, נמצא מדה ראשונה דהיינו קל וחומר הוא נמשך מן שם אל ולפי שהתפלל אל נא רפא כו' ורצה להמשיך הרפואה מן שם אל לכן באה לו התשובה ק"ו כך שמעתי בשמו ודפח"ח.
(ה) והענין הוא עם מה שכתבתי תחלה, כי כל שם קודש ניתן באדם והוא דרך לעבודת ה', דרך משל שם אלהים מורה שהש"י תקיף ובעל היכולת ומלך מושל שמחויבים הכל לקבל גזירותיו, וניתן קדושת שם זה באדם בכחו ישכיל היות לו מלך מושל וצריך לקיים גזירותיו ומצותיו ולברוח ממה שהזהיר, אמנם אין בכללו רק מה שמצוה המלך בפירוש, אבל מה שלא צוה עליו בפירוש עדיין אין הכרח לקיים, ולזה בא שם 'אל' אשר קדושתו מורה על ק"ו, והוא לומר, שאף דבר שלא צוה הש"י עליו בפירוש כל שיכולים אנו להבין שרצונו בכך ע"י מה שאמר במקום אחר חייבין אנו לעשות כך.
(ו) ועל זה ארז"ל (חולין ס.) יהי כבוד ה' כו' פסוק זה שר העולם אמרו בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות נשאו דשאים ק"ו בעצמם כו' פתח שר העולם ואמר יהי כבוד. ומובן אצלי עם הנ"ל, כי צריך להבין מדוע בכל הנבראים של כל יום ויום מימי בראשית לא נשתמשו שום נברא במדת קל וחומר זולת בדשאים בבריאת יום ג', והוא כי נודע מכוונת ברכת המזון בענין אל זן כי זן גימטריא אל הוי"ה ולומר כי כל מיני המאכלים והמזונות הכל נברא משם אל הוי"ה, ולכן אוכל בגימטריא נ"ז ג"כ מספר ב' שמות אלו, ולכן ביום ג' שנבראו בו כל מיני אוכלים שסודם אל הוי"ה ושני השמות הם חסד ורחמים לכן נכפל בו כי טוב, ולכן ביום ג' שנבראו האילנות והדשאים כל מיני אוכל ולפי שבריאתם משם אל בצירוף כח שם הוי"ה לכן השתמשו בק"ו שהוא מדת שם הקדוש אל כאמור ואז פתח שר העולם ואמר יהי כבוד.
(ז) והענין הוא, כי בהיות מדינות המלך מקיימים צווי מלכם עדיין אין בזה כ"כ כבוד למלך, כי מה שמקיימין גזירותיו אינו רק מצד מורא שיראים ממנו, אבל בראותנו שעושים רצון המלך אף במה שלא צוה אותם כלל רק שהם מבינים מעצמם שרצונו בכך זהו כבוד למלך לז"א יהי כבוד, ולכן בא הגימטריא שלו 'אל הוי"ה' אשר הברואים אשר נתהוו בכח שמות אלו הם הם שנתנו תחלה כבוד לאל הכבוד בנשאם בעצמם ק"ו אשר הוא בכח שם אל וכאמור ולכן נמצא בפסוק אל הכבוד ולא נמצא זאת בשם אחר משמות הקדושים לומר אלהים הכבוד וכדומה וק"ל.
(ח) אמנם את הכל עשה ה' את זה לעומת זה, וכל מה שיש בקדושה יש דוגמתה בקליפה, והוא הפכה והתנגדותה, ועשה הש"י זאת כדי שיהיה בחירה. ולכן נגד שם אלהים יש בקליפה אלהים אחרים והוא מורה הפך קדושת שם אלהים המורה לקיים מה שצוה עליו ולברוח ממה שהזהיר, ואלהים אחרים נמשך ממנו התאוה ויצר הרע באדם המפתהו לעשות מכל מצות ה' אשר לא תעשינה וביטול מצותיו וכדומה. ונגד קדושת שם אל יש בקליפה אל אחר נגדיית לקדושת שם אל המורה שיקיים האדם אף מה שלא צוה הש"י עליו בפירוש רק שנוכל להבין בשכלנו שיהיה בזה רצון הש"י דהיינו מדת הק"ו, ואל אחר מקיל לאדם בתאוותיו ומפתהו לומר בשלמא מה שצוה עליו בפירוש מוכרח לקיים מיראתו, משא"כ מה שלא צוה עליו למה לך לקיים, וכן על דרך זה בכל דבר קדושה יש הפכו והתנגדותו בקליפה. והנה הש"י אמר ללבן השמר לך מדבר עם יעקב כו', הנה הזהירו מדברו אליו רע, ולא הזהירו עדיין לבלתי עשות לו רע, והוא, כי מובן הדבר מפאת ק"ו שאם על דיבור רע הוא מקפיד כל שכן על עשות לו רע, אולם לבן מצד אל אחר אשר הוא מסטרא דידיה התיר לעצמו עשיית רע מאחר שלא הזהירו עליו. ולז"א יש לאל ידי לעשות עמכם רע, 'לעשות' דייקא, ור"ל ע"י שם אל דידיה שהוא אל אחר יש לו כח לעשיית רע דהא ואלהי אביכם אמש אמר אלי השמר לך מדבר דייקא כאמור והבן. הרי נתבאר איך קדושת כל השמות נתנו באדם והם שכליות וכחות אשר בהם יעבוד האדם לבוראו והכל נכלל בתורה וההוגה בה תמיד ומקיים והגית בה יומם ולילה הוא דבוק כביכול בהקב"ה כי אורייתא וקב"ה חד.
(ט) ואמנם האדם העוסק בישובו של עולם במשא ומתן, בל יתיאש עצמו מעולם הבא, ואולי יאמר בלבבו שהוא רחוק מקדושת הש"י ע"י היות עסקו בדברים חיצונים עסקי העולם ובמה יתרצה זה אל אדוניו, בל יאמר כך. והענין, כי בהשתלשלות הקדושה מעלה לעלול הנה בשפל המדרגות נתהוו דברים חיצונים והם לבוש ובית לקדושה, ושורשם של דברים לא טובים הוא ד' אותיות הסמ"ך והמ"ס ואל כידוע. וע"ז ארז"ל כי הוא גימטריא קל"א כמנין ענוה, להורות כי ענוה דוחה אותו. והענין, כי האדם בעסקו בדברים חיצונים הנה יש בידו להטות העסקים ההם לטוב או לרע ח"ו, והוא כי עם היות שהדברים חיצונים ההם הם בשפל המדרגות, אם האדם בעשותו העסקים ההם שם הש"י לנגד עיניו ולשמור כל המצות התלוים בהם להשמר מפסלנות והסגת גבול וכדומה וכן כל המצות שבין אדם לחבירו א"כ הרי עסק ההוא סולם מוצב ארצה אבל ראשו מגיע השמימה שמחשבתו דבוק בהש"י.
(י) וענין שורש המחשבה הוא אות א' שהוא פלא העליון הדבוק באין סוף ב"ה וממשיך האדם ע"י מחשבתו השראת שכינה גם בעסקים ההמה ונעשו העסקים כדמיון בית והיכל המלך, ואם אמנם לא ידמה לעוסק בתורה ממש שהוא כמדבר עם המלך עצמו כביכול, מכל מקום עכ"פ הוא כרואה היכל המלך ורואה את המלך דרך ההיכל וביתו של המלך כי המשיך ע"י מחשבתו השראת קדושה גם בתוך העסק ההוא. ונמצא, כי העסק הוא סולם מוצב ארצה בשפל המדרגות, אבל ראשו הוא אות אל"ף מגיע השמימה וכאמור. נמצא נעשה מרע טוב, כי הרע שורשו ד' אותיות סמ"ך ומ"ם כו' ועתה נעשה אסל"ם שהוא ר"ת אתה סתר לי מצר שפסוק זה הוא שמירה מן רע כי הוא שינוי הצירוף לטוב. משא"כ האיש אשר בעסקו בעניני העולם הזה שכוח ישכח את ה' והלך אחרי שרירות לבו בפסלנות וכל אשר חפץ, הרי הפריד העסק ההוא משרשו ואין בו השראת קדושה והפריד השורש שהוא אות אל"ף ראשית המחשבה והביאו באמצע אותיות סלם כי שת כל מגמת מחשבתו בעסק חיצוני ההוא ונעשה הצירוף הרע ס' ומ"ס כו', מה שא"כ החכם עיניו בראשו ונעשה טוב וכאמור. ואמנם מ"מ הפרש גדול יש בין זה ובין העוסק בתורה יום ולילה, כי לזה תורה משמרתו מכל רע היות הוא דבוק בה', כי אורייתא וקוב"ה כולא חד ודאי לא יחטא. משא"כ זה, עם היות שכאשר כוונתו לטוב אז נעשה העסק ההוא בית אלהים מ"מ אינו דבוק בה' ממש ועלול לחטוא כי מיד כאשר יפנה מחשבתו הרי נשתנה הצירוף. ולכן האדם העוסק בענייני העולם הזה מוכרח להיות מורא ופחד ה' לפניו מאד בל יפנה מחשבתו כי זה עלול לחטוא.
(יא) והנה יעקב אבינו ע"ה שהיה י"ד שנה בבית שם ועבר ועסק יום ולילה בתורה כמ"ש רש"י וישכב במקום ההוא אבל כל אותן שנים לא שכב כי עסק בתורה, נמצא היה תמיד דבוק בהש"י ממש ולא עסק עדיין בשום פעם בדברים חיצונים ולא נסה עדיין בזה להמשיך השראת השכינה גם בדברים חיצונים, ואח"כ בלכתו משם לבית לבן שהלך בחוצות בין בני אדם וראה עסקם בחיצוניות חשב שאין בזה שום קדושה ונצטער על זה אשר הדרך מבטל אותו מהתמדתו כדחזינן ששכב שם, משא"כ כל אותן שנים. לכן הראה לו הש"י כי העסקים החיצונים הם סולם שהוא מוצב ארצה אבל ראשו מגיע השמימה, שהוא צירוף אתה סתר לי מצר, שצירוף זה הוא שמירה מכל רע כי נתהפך הרע לטוב ונמשך השראת שכינה גם לשם.
(יב) וזהו והנה ה' נצב עליו כו' ואמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, ר"ל אפילו אם ילך בדרכיו בעסקו בין דברים חיצונים יהיה לו ג"כ שמירה, וירמוז ג"כ על משארז"ל (שבת נ"ו.) בדוד שנאמר בו וה' עמו אפשר שכינה עמו וחטא בא על ידו. ולז"א הנה אנכי עמך וממילא ושמרתיך בכל אשר תלך, שאפילו בעסקך בחיצוניות לא יארע חטא על ידך, ולז"א ויקץ יעקב כו' אכן יש ה' במקום הזה, ר"ל הנני רואה שיש המשכת השראת שכינה גם במקום הזה, ר"ל בהתבטל האדם קצת מהתורה ועוסק בעניני עולם הזה בדברים חיצונים בשפל המדרגות וכאמור, ואנכי לא ידעתי זאת מתחלה, אכן מיד כשהראה לו הש"י השגה זו שהוא מענין סולם וכאמור הבין מיד שמ"מ צריך לתת פחד ה' נגד עיניו תמיד היות דרך ההוא מסוכן ועלול לחטוא וכמ"ש מה שא"כ העוסק בתורה שהוא דבוק בהמלך. לז"א ויירא שהמשיך מורא ופחד על עצמו ואמר מה נורא המקום הזה, ר"ל מדרגה זו הוא יראוי לפי שהוא דרך שיש בו סכנה כי אין זה אלא בית אלהים, 'בית' דייקא. שאינו דומה להעוסק בתורה שהוא דבוק כביכול עם המלך עצמו, משא"כ זה שאין מדרגתו רק בית אלהים והבן ודברי תורה כפטיש כו'. ולז"א אח"כ אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ר"ל שאם יהיה ה' עמו אז מובטח לו שלא יכשל וממילא ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ר"ל שאם יהיה ה' עמו אז מובטח לו שלא יכשל וממילא ושמרני אפילו בדרך הזה אשר אנכי הולך שמתבטל מהלימוד וכמשרז"ל (ברכות ט"ז.) ובלכתך בדרך בלכת דידך כו' יהיה ג"כ מובטח לו שלא יכשל.
(יג) ואתה המעיין ראה והבן כי האדם בעת שאינו דבוק בתורה רק עוסק בעניני עולם הזה הוא צריך שמירה, ושמירתו שישים פחד ה' לנגד עיניו ולקיים מצות התלויות בעסק ההוא שע"י זה נעשה העסק סלם והאל"ף הוא שורשו ונעשה צירוף אתה סתר לי מצר שהפסוק זה עצמו הוא השמירה שהוא התהפכות רע לטוב, משא"כ כשמפריד העסק משרשו מוריד הא' בין אותיות סלם וכאמור ונעשה צירוף הרע ח"ו. והנה נשמת ישראלי כל זמן שדבוק בשרשו יש בו מדת השפלות, משא"כ כשנפרד משורשו הקדוש יש בו גאוה כי נשמות ישראל ממקום ענוה וכמארז"ל ע"פ כי אתם המעט והארכתי בזה במ"א. ועד"ז שמעתי אומרים ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו (תהילים ח, ז), ר"ל כי מעט אשר יפנה האדם לבבו משרשו מהש"י אז בא לו כבוד והדר, לכן בעשות האדם צירוף אתה סתר לי כו' שענינו הוא התדבקות שפל מדריגתו בשרשו אז יש בו מדת ענוה משא"כ בהפכו, ולכן סמ"ך מ"ם א"ל גימטריא ענוה שדוחה אותו. וזהו ג"כ הרמז סלם בגימטריא סיני, שידוע סיני הוא הר קטן ושם מדת ענוה ושפלות והוא סלם מוצב ארצה והרכין הש"י עליו השמים ושמי השמים והוא ראשו מגיע השמימה וחופף שם קדושת הש"י ותורתו ולכן מקומו ענוה בעולם מעולם שנה נפש וכמ"ש מזה במ"א ודו"ק.
(יד) ואמנם היות ודאי אין דומה העוסק לפעמים בעניני העולם הזה להעוסק בתורה תמיד, וכאשר ביארנו על מאמר אין זה כי אם בית אלהים כאמור. מ"מ מצינו ג"כ מעלה וריוח אחד באדם אשר יש לו עתים להתערב לפרקים עם בני אדם, כי העוללות אפרים פירש כי עולם הזה הוא סלם מוצב ארצה שהוא עולם שפל, והש"י שלח שלוחים לזה העולם הן הנה נשמות ישראל למען יעשו שליחותו, ולז"א והנה מלאכי אלהים, המה שלוחי הש"י, יש מהם 'עולים' שיש להם עליה ע"י עולם הזה, ויש מהם 'יורדים בו' כשאינם עושים שליחותם.
(טו) ובתולדות יעקב יוסף פירש כי כל ישראל הם גוף אחד פרצוף אחד, רק שהצדיק והתלמידי חכמים הם בחינת הראש והמונים הפחותים הם בחינת רגלים, אבל הכל פרצוף א', ולכן כמו שאם יעלה אדם על ראש ההר הלא הרגלים המה העולים לבדם ועם כל זאת גם הראש נגבה יותר ויותר מאשר בתחלה לפי שהכל גוף אחד ובעלות הרגלים למקום גבוה על כרחך ירים ראש וכאשר ירד ברגליו לבור עמוק גם הראש נשפל, כך הענין בישראל ויחן שם ישראל נגד ההר שעשו תשובה אז ומשה עלה אל האלהים, כי בהנשא כללות הדור שהם הרגלים נתרומם משה רבינו ע"ה יותר ויותר ביתר שאת ועוז, משא"כ בהיפך כמשרז"ל (סנהדרין י"א.) בשמואל הקטן ראוי הוא שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך. ולז"א כי כללות ישראל הוא סלם מוצב ארצה, היינו שהפחותים הם בחינת הרגלים ועומדים על הארץ, והנה מלאכי אלהים, ר"ל הצדיקים עולים ויורדים בו שעל ידיהם יש לפעמים לצדיקים ירידה ולפעמים עליה וכאמור.
(טז) ובדרך זה ביאר שם פסוק (ישעיה נב, ז) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר כו', כי דוד המלך ע"ה אמר (תהילים מ, י) בשרתי צדק כו', כי המוכיח ומורה דרך לעם ה' נקרא מבשר, נמצא יצדק בצדיקי הדור שם מבשר. ולז"א מה נאוו, ר"ל מה טוב ויפה לדור בהיות על ההרים רגלי מבשר, ר"ל בזמן שהמוניים שהם בחינת רגלי מבשר עומדים על ההרים שאז מכ"ש בחינת הראש מתרומם יותר ויותר ודפח"ח.
(יז) ועם זה נראה לי לבאר פסוק אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני (תהילים לו, יד), והענין עם האמור, כי בשפלת הרגלים ישפל הראש ע"י היות שכולם גוף אחד. אכן לפעמים ח"ו נפש אחת נכרתת מהשיעור קומה כאמור ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ואז אינו כלול בכלל ישראל ואינו אפילו בחינת רגלים, וא"כ אינו מזיק אדם כזה לנפש הצדיק, והמבחן לאיש כזה שנכרת ממקורו הוא הגאוה כמשארז"ל (סוטה ד:) כל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה, כי גאותו הוא לאות שנכרת נשמתו ממקור ישראל אשר בחינתם הוא ענוה ומקבל חיותו ממקום כוכבים ומזלות שמשם חיות העכום ולכן מתגאה. ולז"א אל תבואני רגל גאוה, ר"ל רגל כזה שיש בו גאוה הוא לא יביאני אחריו, ויד רשעים אל תנידני, ר"ל רשע כזה יזיז אותי ממקומי כי שם ר"ל במדת הגאוה נפלו פועלי און שנפלו ונכרתו כבר משרשם, והוא נכון.
(יח) ועתה עם האמור, הנה, אם יסתר איש במסתרים ויגבה לבו בדרכי ה' ברום המדריגה הנה ההמונים אשר הם בחינת רגלים המה מושכים אותו למקום עמוק, ויהיה גם האיש הנכבד ההוא כרגלי הבעלים, כי רגלוהי דבר איניש מובלין יתיה והלך הראש אחר הרגלים. לכן חובה על האדם השלם אשר לפרקים ידבר עם העם דברי מוסר ויתהלך ברחבה לראות עסקי בני האדם בדברים חיצונים וללמדם מוסר השכל איך יתנהגו בעסקים ההמה שיהיו סולם מוצב ארצה כו' וכאמור, ואז בהנשא רגליו מעל הארץ ינשא הראש ביתר שאת ויתר עוז. ולז"א הכתוב אחרי שהורה הש"י ליעקב הדרך ההוא והעסק בדברים חיצונים שיש שם ג"כ השראת השכינה אך שהוא מקום מורא ופחד וכמ"ש כל זה אז הבין יעקב אבינו ע"ה שעם היות שיש קצת חסרון בדרך זה מ"מ יש בו ג"כ מעלה זו, לז"א וישא יעקב רגליו לומר שמיד שבא להשגה זו אז רבים השיב מעון והלך ארצה בני קדם אשר שם בימים ההם היה ראש לכל הטומאה ומקום כשפים, ונודע משארז"ל (בכורות ח:) אית לן בירא בדברא, ופירשו קצת מפרשים כי באר השופע מקדושת הש"י הוא גם באנשים הפחותים בחינת דברא שאין בו ישוב והוא ענין גלות השכינה ומעכב הגאולה, ולז"א כי בבואו וירא והנה באר בשדה הוא בירא בדברא כו' עד ויגל האבן מעל פי הבאר הוא היצר הרע הנקרא אבן. והבן ואין להאריך, והש"י יסיר לב האבן מאתנו ויטה לבנו לעבודתו אכי"ר.