פת הבאה בכיסנין מברך עליו בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה מעין שלש ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו אע"פ שהוא לא שבע ממנו מברך עליו המוציא וברכת המזון ואם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט וברך בורא מיני מזונות ואחר כך אכל שיעור שאחרי' קובעי' עליו יברך עליו ברכת המזון אע"פ שלא ברך המוציא תחלה ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו אע"פ שהוא קובע עליו אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלשה דבטלה דעתו אצל כל אדם:
Pat Haba'ah Bekisnin, one blesses on it "who creates kinds of nourishment (borei minei mezonot)" and afterwards the three part bracha. If one ate a quantity that others would usually use to establish [a meal], even if he wasn't satisfied by it, one blesses "who brings forth (hamotzi)" and Grace after Meals. If in the beginning his intention was to eat just a little and blessed "who creates kinds of nourishment" and ended up eating a quantity that others establish [a meal] upon, he should bless Grace after Meals even though he didn't bless "who brings forth" in the beginning. And if he ate a quantity that others don't establish [a meal] upon, even though he is establishing [a meal], he should bless only "who creates kinds of nourishment" and the three part bracha, as his own mindset is irrelevant compared to [the mindset] of all people.
The Shulchan Aruch paskens that one has to bentch after eating Pas haBa'ah beKisnin, provided that others would fix a seudah on the same exact quantity (בטלה דעתו - both לחומרא and לקולא).
(כד) שאחרים רגילים לקבוע - כתבו האחרונים דאם אכלו לבדו צריך שיאכל שיעור שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו ואם אכלו עם בשר או דברים אחרים שמלפתים בו הפת סגי כשאוכל שיעור שאחרים רגילין לשבוע ממנו כשאוכלין ג"כ עם דברים אחרים אך אם אכלו לבדו ושבע ממנו אף שאחרים לא היו שבעין ממנו לבדו אבל כיון שאם אכלו אותו עם דברים אחרים היו שבעין ממנו ג"כ לא אמרינן בטלה דעתו וצריך לברך עליו המוציא ובהמ"ז. והנה לענין עירובי תחומין בסימן שס"ה איתא דשיעור סעודה הוא ג' או ד' ביצים וכתבו כמה אחרונים דה"ה כאן חשיב בזה שיעור קביעת סעודה אבל כמה אחרונים והגר"א מכללם חולקים וס"ל דאין לברך המוציא ובהמ"ז אלא כשיעור סעודה קבוע שהוא של ערב ובקר וכמש"כ בב"י בשם שיבולי לקט וכן מצאתי באשכול דמוכח שהוא סובר כן וכן נוטה יותר לשון השו"ע. ומ"מ לכתחלה טוב לחוש לדעת המחמירים שלא לאכול ד' ביצים וכ"ש אם הוא דבר שיש להסתפק בו מדינא אם הוא פת הבאה בכיסנין אף דמבואר בס"ז דהולכין בזה להקל עכ"פ בודאי יש לחוש לדעת המחמירים הנ"ל:
The Mishnah Berurah paskens the chidush of the Magen Avraham to bentch after eating some mezonos and something else when the two combine together to a normal kvius seuda.
הַמּוֹצִיא תֶבֶן, כִּמְלֹא פִי פָרָה. עָצָה, כִּמְלֹא פִי גָמָל. עָמִיר, כִּמְלֹא פִי טָלֶה. עֲשָׂבִים, כִּמְלֹא פִי גְדִי. עֲלֵי שׁוּם וַעֲלֵי בְצָלִים, לַחִים, כִּגְרוֹגֶרֶת, יְבֵשִׁים, כִּמְלֹא פִי גְדִי. וְאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן. הַמּוֹצִיא אֳכָלִים כִּגְרוֹגֶרֶת, חַיָּב, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן, חוּץ מִקְּלִפֵּיהֶן וְגַרְעִינֵיהֶן וְעֻקְצֵיהֶן וְסֻבָּן וּמֻרְסָנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוּץ מִקְּלִפֵּי עֲדָשִׁים שֶׁמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן:
The mishna lists the measures in which various substances are significant and generally stored. One who carries out straw in a measure equivalent to a cow’s mouthful is liable. The measure that determines liability for etza is equivalent to a camel’s mouthful. Because it is a coarser food, he must carry out a greater amount in order to be liable. The measure that determines liability for ears of grain is equivalent to a lamb’s mouthful. The measure that determines liability for grass is equivalent to a goat’s mouthful, which is smaller than that of a lamb. The measure that determines liability for garlic leaves and onion leaves, if they are moist and fit for human consumption, is equivalent to a dried fig-bulk. A dried fig-bulk is the standard measure for human food. If the garlic leaves and onion leaves are dry, the measure for liability is equivalent to a goat’s mouthful. And none of these substances join together with one another to constitute a measure for liability because they are not equal in their measures. One who carries out a measure of foods fit for human consumption equivalent to a dried fig-bulk into a domain where carrying is prohibited on Shabbat is liable. And all those foods join together with one another to constitute that amount because they are equal in their measures. This amount is calculated without their shells, and their seeds, and their stems, and their bran, the husk that comes off of the wheat kernel when pounded, and their coarse bran that remains in the flour. Rabbi Yehuda says: None of the shells are calculated, except for the shells of lentils, which join together with the lentils to comprise the measure for liability because they are cooked and eaten with them.
The Mishna declares that things with different shiurim cannot combine. From here (and the occurrence of the same principle in Kodshim) the Chidah is questioning this ruling (in Birkei Yosef).
יש אומרים דאם אוכל זה עם בשר או שארי תבשילין ובזה האופן יש בהם סעודת קבע, אף על פי שכשאוכלם לבדם אין בהם קביעות סעודה - מקרי קביעות וצריך ליטול ידיו ולברך 'המוציא' וברכת המזון (מגן אברהם סקי"ג ואליה רבה סקי"ז). ואם הוא שבע ממנו גם בלא לפתן ואחרים אינם שב[י]עים בשיעור כזה אלא בלפתן - גם כן הדין כן (שם). ויש שמוסיף לומר דאפילו אם אוכלו בלפתן והוא שבע וגם אחרים שבעים בכהאי גוונא, מכל מקום צריך שיעור ד' ביצים (הגר"ז סעיף ח'). ואני תמה על כל הדברים האלה, שהרי אפילו בעירוב שהולכין הרבה להקל לעניין שתי סעודות לעירובי תחומין, ורבי מאיר ורבי יהודה סוברים כן במשנה דעירובין (פ"ג:) דמשערים בפת מועט הנאכל בלפתן, ועם כל זה לא קיימא לן כן אלא כתנאי דפליגי עלייהו, וסבירא ליה דמשערין בפת בלבד, כל שכן דלהחמיר לעניין זה לא אמרינן כן, דאם כן הם דברים שאין להם שיעור, וכמה עשירים שמאכלם הרבה תבשילין טובים ואוכלים פת כל שהוא, ומאי שיעורא דד' ביצים לזה. ואי משום שהוא שבע, הרי זה כמי ששבע בפירות, ואיזה עניין הוא ל'המוציא' וברכת המזון. ולכן נראה לעניות דעתי דצריכים לשער בהפת בלבד, ובראשונים לא נמצא דבר זה. (והמגן אברהם הביא ראיה מתוספות וסמ"ק שכתבו על לחמניות דקבעו עלייהו כמו בפורים, ודייק מזה דפורים אין אוכלין פת בלבד, תמיהני דאטו לעניין זה קאמרי, הם אמרו רק דבפורים הדרך לקבוע סעודה על לחמניות מפני שבכל השנה אין מדרך לקבוע עליהם, ומה עניין זה לזה. וגם מ"ש הגר"ז דעד שש ביצים אם לא שבע יברך 'בורא מיני מזונות', ואם הוא שבע יטול ידיו ויברך 'המוציא' וברכת המזון, ומשש ולמעלה עד חצי עשרון אם אינו שבע יברך על לחם אחר ע"ש, כל השיעורים הללו לא ידעתי, הלא הולכין אחר רוב העולם, וכיון שכתב בעצמו דחצי עשרון הוא שיעור סעודה לכל אדם, מה לנו עוד. וכמדומני שיש שם עירבובי דברים בדפוסים החדשים שהעתיקו מסידורו, ואין הדברים מכוונים ממ"ש בסידורו למ"ש בשלחן ערוך ודו"ק).
The Aruch haShulchan is questioning this ruling about counting non-mezonos items towards the amount of kvius seudah and seemingly paskens against – with proofs.
ודע שכמה גדולים צעקו ככרוכיא על מה שנתפשט בדורינו בכל המדינה שבעת איזה שמחה עורכים שלחן עם כמה מיני דגים וכמה מיני בשר, ואוכלים עם פת הבאה בכיסנין ואוכלים בלא נטילת ידים ובלא 'המוציא' וברכת המזון, אלא בברכת 'מזונות' ולבסוף 'על המחיה', ואוכלים הרבה מאוד מהגלוסקאות ומחלה האפוי על שמן שקורין בוימי"ל חלה. ואין שום ספק בזה דצריכין ליטול ידיהם ו'המוציא' וברכת המזון, ואפילו אם יזהרו שלא לאכול הרבה מהפת, מכל מקום הא לדעת הגדולים שבסעיף הקודם אם שבעו מהלפתן חייבים ליטול ידיהם וכו' אף כשאוכלים מעט פת, ובוודאי כד' ביצים אוכלים. ורק מעט מהיריאים נזהרים בישבם על שלחן כזה לבלי לאכול הרבה, או שנוטלים ידיהם ומברכים 'המוציא' על פת סתם, אבל רוב המון ישראל אין שומרים עצמם מזה. על כן בוודאי חלילה לעשות כן, אך אין בידינו למחות כידוע. (וכדי ללמד קצת זכות נראה לעניות דעתי קולא מלשון הרי"ף בעניין זה, שכתב בזה הלשון: "מסקנא: היכא דאכל לה בתורת כיסנין מברך 'בורא מיני מזונות' וכו', והיכא דאכל לה בתורת קביעותא - מברך עליה 'המוציא' וג' ברכות" עכ"ל. ומשמע מלשונו דאינו תלוי בשיעור קביעת הסעודה אלא באופן האכילה, בין ההכנה לאכילת עראי ובין ההכנה לאכילת קבע. וזה ידוע שבאכילת סעודה גמורה פושטין הבגדים העליונים ויושבים סביב השלחן, אבל באכילות אלו חוטפין ואוכלין כמה שהן בלי הכנה, ויש אוכלין מעומד ומהלך כידוע וסוברים דזה לא מקרי קביעת סעודה. וזה שאמרו בגמרא: "כל שאחרים קובעין וכו'” צריך לדחוק לפירוש זה גם כן באופן שכתבנו, וכל ירא אלקים ירחק את עצמו מזה, והוא רחום יכפר עון).
The Aruch haShulchan refines his ruling and suggests strongly to take into consideration those opinions which want to count non-mezonos items as well, but probably only in an apparent seudah / הערמה-setting (otherwise he would contradict his earlier ruling).
לקבוע עליו. נ"ל דאם הוא קבע סעודתו עליו אף על פי שאכל עמו בשר ודברים אחרים ואלו אכלו לבדו לא היה שבע ממנו אפ"ה מברך המוציא וג' ברכות וכ"מ הל' בגמ' כל שאחרים קובעין עליו וכ"מ קצת בתו' שכתבו גבי לחמניות אם קבע עלייהו כמו בפורים עכ"ל, ובסמ"ק כתוב בליל פורים ובליל ברית מילה, ומסתמא בפורים אין קובעין לבדם ואם אכלו לבדו בעינן שיאכלו כל כך שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו דאם נשער שיעור שאוכלים עם ד"א נתת דבריך לשיעורין ועפ"ח דערובין דאפשר לשער וצ"ע, ואם הוא שבע ממנו וגם אחרים רגילין לשבוע ממנו כשמלפתין עמו דבר אפילו אכלו לבדו מברך המוציא כיון ששבע ממנו כנ"ל:
The Magen Avraham brings compelling proofs from the original Gemara's lashon (see מחצית השקל: https://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x977) and Tosfos / Smak (based on the fact that these are seudos of mitzvah, and as such, it would be unusual to have them on mezonos only).
His proof offers a novel reading and understanding in the following Gemara and the whole concept of קביעות סעודה. It is surprisingly coincides with the above distinction of the Aruch haShulchan.
רַב הוּנָא אֲכַל תְּלֵיסַר רִיפְתֵי בְּנֵי תְּלָתָא תְּלָתָא בְּקַבָּא וְלָא בָּרֵיךְ. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: עָדֵי כַּפְנָא! אֶלָּא כֹּל שֶׁאֲחֵרִים קוֹבְעִים עָלָיו סְעוּדָה, צָרִיךְ לְבָרֵךְ.
As the Gemara mentioned bread that comes as dessert, it now relates that Rav Huna ate thirteen substantially sized, sweetened loaves, three loaves per kav of flour, and he did not recite Grace after Meals because they were not genuine bread. Rav Naḥman said to him: That is hunger. One does not typically eat that much merely as dessert. Rather, over anything which is substantial enough to satiate and others base a meal upon it, one must recite Grace after Meals.
At first sight, the Gemara demonstrates the greatness of the amount consumed by Rav Huna, but in the Magen Avraham's novel reading, his feast had a "abstinent" aspect: that he was avoiding anything else besides mezonos (cf. פת במלח תוכל). Others would probably extend this "meager" seudah with other items as well (besides decreasing its mezonos-quantity).
רַב יְהוּדָה הֲוָה עָסֵיק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַב יְהוּדָה בַּר חֲבִיבָא. אַיְיתוֹ לְקַמַּיְיהוּ פַּת הַבָּאָה בְּכִסָנִין. כִּי אֲתָא, שַׁמְעִינְהוּ דְּקָא מְבָרְכִי ״הַמּוֹצִיא״. אָמַר לְהוּ: מַאי ״צִיצִי״ דְּקָא שָׁמַעְנָא? דִּילְמָא ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״ קָא מְבָרְכִיתוּ? אָמְרִי לֵיהּ: אִין. דְּתַנְיָא, רַבִּי מוּנָא אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה: פַּת הַבָּאָה בְּכִסָנִין מְבָרְכִין עָלֶיהָ ״הַמּוֹצִיא״, וְאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי מוּנָא.
The Gemara also relates: Rav Yehuda was engaged in preparations for his son’s wedding at the house of Rav Yehuda bar Ḥaviva when they brought bread that comes as dessert before them. When it arrived, he heard them reciting: Who brings forth bread from the earth. He said to them: What is this tzitzi sound that I hear? Perhaps you are reciting: Who brings forth bread from the earth? They said to him: Yes, indeed, as it was taught in a baraita: Rabbi Mona said in the name of Rabbi Yehuda: Over bread that comes as dessert, one recites: Who brings forth bread from the earth. And Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Mona.
אָמַר לְהוּ: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מוּנָא אִתְּמַר. אָמְרִי לֵיהּ: וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל לַחְמָנִיּוֹת מְעָרְבִין בָּהֶן, וּמְבָרְכִין עֲלֵיהֶן ״הַמּוֹצִיא״? שָׁאנֵי הָתָם דְּקָבַע סְעוֹדְתֵּיהּ עֲלַיְיהוּ, אֲבָל הֵיכָא דְּלָא קָבַע סְעוֹדְתֵּיהּ עֲלַיְיהוּ — לָא.
Rav Yehuda said to them: You are mistaken. Actually, it was stated that Shmuel said: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Mona. They said to him: But aren’t you, Master, the one who said in the name of Shmuel with regard to wafers: One may establish an eiruv, the joining of courtyards, to permit carrying in a shared courtyard and the joining of cooked foods, to permit cooking on a festival for Shabbat, with them and recite over them: Who brings forth bread from the earth. Why is that the blessing over those wafers? They too are sweetened bread that comes as dessert. He answered them: It is different there as he based his meal upon them, but here, where one did not base his meal upon them, no, he does not recite: Who brings forth bread from the earth.
Here the Gemara seemingly brings a contradictory ruling in which the amount of קביעות סעודה is not determined by the people in general, rather based on the individual (further emphasized by the תנאי כפול-like formulation).
לחמניות - פרש"י אובליא"ש ולא נהירא דא"כ אפילו לא קבע נמי לבריך המוציא שהרי הוא לחם גמור שהרי סופו עיסה ונראה לפרש דהיינו נילי"ש מיהו כי קבע סעודתיה עליה מברך עליו המוציא כמו בפורים מיהו רבינו שמשון פירש דאין לברך עליו המוציא דהוי כמו דייסא:
WAFERS. Rav Yehuda had said in the name of Shmuel that Lachmaniyos are worthy of use for Eruv and a blessing of Hamotzi is made on them if one established his meal on them. Rashi defined Lachmanios as avlayiush referred to as ‘iron crackers’ that is: dough baked between two hot iron plates. This does not seem to be the proper definition for if so a blessing of המוציא would be required even if one were not to establish his meal on them for it is pure bread because in its final state it is dough. Rather, it seems that they are nilush: a pretzel that if a meal were to be established on them they require a המוציא blessing as on Purim However Rabbi Shimshon explained that a המוציא is not to be blessed on them for they are like cereal.
In the light of all the above, the Aruch haShulchan's critique about the Magen Avraham's proof from here seems somewhat strange, since the Mg"A's explanation about the mention of Purim is much stronger connected to the topic than the assumption of the Ah"S about people eating לחמניות on Purim only, in the time of the Gemara. (Also consider Ah"S 168:28 where he is making it clear that we have no information about there eating customs which deepens this questions.)