He who confesses and gives them up will find mercy. (14) Happy is the man who is anxious always,
But he who hardens his heart falls into misfortune. (15) A roaring lion and a prowling bear
Is a wicked man ruling a helpless people.
Rabbi Zekharya ben Avkulas was there and it was within his ability to protest, but he did not protest. Immediately, [bar Kamtza] left. He said to himself: ‘These who are reclining at the feast are sitting in serenity; I will slander them.’ What did he do? He went to the ruler and said to him: ‘Those offerings that you send to the Jews for them to sacrifice, they eat them and sacrifice others in their stead.’ [The ruler] reprimanded him. He went to him again and said to him: ‘All those offerings that you send to the Jews for them to sacrifice, they eat them and sacrifice others in their stead. If you do not believe me, send with me one official and offerings, and you will immediately know that I am not a liar.’ While they were traveling on the way, the official fell asleep. [Bar Kamtza] arose during the night and rendered them all blemished animals in a discreet manner. When the priest saw them, he sacrificed others in their stead. The emissary of the king said: ‘Why did you not sacrifice these offerings?’ He said to him: ‘[I will sacrifice them] tomorrow.’ The third day arrived and he did not sacrifice them. He sent and said to the ruler: ‘The matter that the Jew said, he spoke the truth.’ Immediately, [the ruler] ascended to the Temple and destroyed it. That is what the people say: ‘Because of the differences between Kamtza and bar Kamtza the Temple was destroyed.’ Rabbi Yosei said: ‘The humility of Rabbi Zekharya ben Avkulas burned the Sanctuary.’
Alternatively, in what way was their preciousness manifest? Not one of them would bear a child missing a limb or blemished.
הקש שישן עליו מע"ש מנענעו בשבת לא ישן עליו מע"ש לא ינענעו בידו בשבת. מכבש בעלי בתים שהתירו להיות נוטל הימנו את הכלים נוטל את המקל ואת הלווחים ומחזירן [לשידה] מפני שהן כלים כל שיש בו דברים הניטלין ודברים שאין ניטלין נוטלו [ונוטלן] הימנו ומחזירו למקומו.
ב"ה אומרים מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין ב"ש אומרים מסלק את הטבלא כולה ומנערה זכריה בן אבקילוס לא היה נוהג לא כדברי ב"ש ולא כדברי ב"ה אלא נוטל ומשליך לאחר המטה אמר רבי יוסי ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל.
The House of Hillel rules that they lift up bones and shells from the table, and the House of Shammai rules that they pick up the whole tablecloth (lit. table) and shake it off.
R. Zekhariah ben Avkolas would not act in accordance with the House of Hillel nor in accordance with the House of Shammai, but would take [them] and throw [them] under the couch.
R. Yosah said, “The humility (patience? modesty?) of R. Zekhariah ben Avkolas burned down the sanctuary.”
(Translation by Yosef Goldman)
הקנאים קראו לאדומים והם עלו על ירושלים מיד וחנו בשדה לפני השערים הסגורים. משא יהושע הכהן הגדול ומענה שמעון האדומי.
א. בנכלי השקרים האלה הפיל יוחנן פּחד על כל הקנאים, וטרם ערב את לבו לבטא בפיו מי ומי הם העוזרים מחוץ; אולם בדבריו רמז אל האדומים. ולהרגיז את ראשי הקנאים, למען ייראו לנפשם, סִפּר להם כזבים על אכזריות חנן והעיד עליו, כי הוא אומר לעשות שפטים בהם על פני כֹל. וראשי הקנאים היו, האחד אלעזר בן שמעון, אשר נאמן על הקנאים מאד, כי היה משכיל למצֹא עצה ותחבולה והבין למלא אחרי עצתו, והשני זכריה בן אמפיקלוס, שניהם ממשפחות כהנים. וכשמוע האנשים האלה על־דבר הסכנה, העתידה לכל אנשיהם בכלל ולנפשותיהם בפרט, וגם כי חנן ואנשיו רוצים להכין את שלטונם וקוראים את הרומאים לעזרתם — כי גם בדבר הזה כזב להם יוחנן — נבוכו מאד ולא מצאו עצה, כי באו בין המצרים והשעה היתה דוחקת מאד. הם האמינו, כי אזרחי ירושלים נוסדו יחד להשתער עליהם בקרוב, למען החיש את הדבר ולהכרית מהם כל משען מחוץ, וגם יראו פן תכלה אליהם הרעה בטרם יִוָּדע שמץ דבר לאחד מבני בריתם, על־כן גמרו לקרֹא את האדומים לעזרה. הם כתבו אליהם אגרת קצרה והודיעום, כי חנן אומר לבגוד בעם ולהסגיר את העיר בידי הרומאים, והם, הקנאים, קמו להלחם בעד החֵרות ועתה הם נתונים בהר־הבית במצור, ורק זמן מצער נשאר להם לבקש ישועה, ואם לא ימהרו (האדומים) לבוא לעזרתם, יפלו בידי חנן ובידי מבקשי נפשם והעיר תִּכָּנע לפני הרומאים. ועוד הרבה דברים שׂמו הקנאים בפי מלאכיהם לדבּר אל ראשי האדומים, ולצירים נבחרו שני אנשים רבי־פעלים היודעים לכלכל דבר ולהטות לב אנשים למעשים אשר כאלה, וגם קלים ברגליהם — כי הדבר הזה היה נחוץ עוד יותר! הקנאים ידעו, כי האדומים יִפָּתו לדבריהם מיד, כי הם עם פריץ ואוהב מדנים, המחכה תמיד לעת מהומה ושמח לכל מהפכה, ואם ישמעו גם מעט דברי חֹנף ותחנונים מפי הצירים, יקחו את כלי־נשקם וימהרו לקרָב כהולך לקראת החג. ועל הצירים הֻטל להחיש את דברם, וככה עשו שני השליחים, אשר נקראו זה וזה בשם חנניה, כי התנדבו לרוץ אֹרח והתיצבו במהרה לפני ראשי האדומים.
The Idumeans Being Sent For By The Zealots, Came Immediately To Jerusalem; And When They Were Excluded Out Of The City, They Lay All Night There. Jesus One Of The High Priests Makes A Speech To Them; And Simon The Idumean Makes A Reply To It.
1. Now, by this crafty speech, John made the zealots afraid; yet durst he not directly name what foreign assistance he meant, but in a covert way only intimated at the Idumeans. But now, that he might particularly irritate the leaders of the zealots, he calumniated Ananus, that he was about a piece of barbarity, and did in a special manner threaten them. These leaders were Eleazar, the son of Simon, who seemed the most plausible man of them all, both in considering what was fit to be done, and in the execution of what he had determined upon, and Zacharias, the son of Phalek; both of whom derived their families from the priests. Now when these two men had heard, not only the common threatenings which belonged to them all, but those peculiarly leveled against themselves; and besides, how Artanus and his party, in order to secure their own dominion, had invited the Romans to come to them, for that also was part of John's lie; they hesitated a great while what they should do, considering the shortness of the time by which they were straitened; because the people were prepared to attack them very soon, and because the suddenness of the plot laid against them had almost cut off all their hopes of getting any foreign assistance; for they might be under the height of their afflictions before any of their confederates could be informed of it. However, it was resolved to call in the Idumeans; so they wrote a short letter to this effect: That Ananus had imposed on the people, and was betraying their metropolis to the Romans; that they themselves had revolted from the rest, and were in custody in the temple, on account of the preservation of their liberty; that there was but a small time left wherein they might hope for their deliverance; and that unless they would come immediately to their assistance, they should themselves be soon in the power of Artanus, and the city would be in the power of the Romans. They also charged the messengers to tell many more circumstances to the rulers of the Idumeans. Now there were two active men proposed for the carrying this message, and such as were able to speak, and to persuade them that things were in this posture, and, what was a qualification still more necessary than the former, they were very swift of foot; for they knew well enough that these would immediately comply with their desires, as being ever a tumultuous and disorderly nation, always on the watch upon every motion, delighting in mutations; and upon your flattering them ever so little, and petitioning them, they soon take their arms, and put themselves into motion, and make haste to a battle, as if it were to a feast. There was indeed occasion for quick despatch in the carrying of this message, in which point the messengers were no way defective. Both their names were Ananias; and they soon came to the rulers of the Idumeans.
The Loss of Center: Changing Attitudes towards the Temple in Aggadic Literature
Paul Mandel, University of Haifa
Harvard Theological Review, 2006
The following is the version of the tale as found in an early geniza fragment of the midrash, which presents a better text than that found in the known printed editions.
A tale is told of one of the wealthy men of Jerusalem who made a banquet, inviting everyone.
He said to his servant, “Go and bring me my friend, Bar Kamza.”
He went and brought him his enemy, Bar Kamzora.
He entered [the banquet] and found him sitting among the guests.
He said to him, “Get up and get out of here.”
He replied, “I will pay the cost of the meal; but don’t throw me out in shame.”
He said to him, “You have no choice but to get out of here.”
He replied, “I will pay the cost of the entire banquet; but don’t throw me out in shame.”
He said to him, “You have no choice but to get out of here.”
He replied, “I will pay double [the cost of the banquet]; but don’t throw me out in shame.”
He said to him, “You have no choice but to get out of here.”
Rabbi Zechariah ben Avqulos was present; and although he had the ability to protest, he did not protest.
Upon leaving, he said, “Shall I get thrown out in shame and let them sit there in peace?!”
He went down to the king, and said to him,
“Those sacrifices that you send them—they eat them.”
He rebuked him, saying, “That is slanderous; you wish to denigrate them.”
He said to him, “Send the sacrifices with me, and send along a trustworthy man, and you shall find out the truth.”
He sent a trustworthy man with him along with the sacrifices.
He [Bar Kamzora] arose at night and placed unnoticeable blemishes on [the sacrifices].
When the priest saw them, he did not offer them as sacrifice, saying,
“I cannot offer them [now]; tomorrow I will offer them.”
A day went by, and he did not offer them; another day went by, and he did not offer them.
Directly he [the messenger] sent word to the king, “What that Jew told you is true.”
Immediately he sent [an army] to destroy the Temple.
This is what people say, “Between Kamza and Kamzora was the sanctuary destroyed.”
The fragment, Cambridge University Library, Taylor-Schechter series, C1 folio 69, was published by Zvi M. Rabinovitz, Ginzé Midrash (Tel-Aviv: Chaim Rosenberg Schoolfor Jewish Studies, 1976) 144–54. The following translation is based on my transcription of the actual fragment; my readings vary in several places from those of Rabinovitz. In some places I have corrected the text, based on a comparison to the other versions.
Mishnah's attitude toward the Beit Mikdash: Be ready to theTemple at a moment's notice.
E.g. (among many similar examples), Sukkot Ch. 5
Yekhezkel prophesied a different form of a re-built Beit ha-Mikdash.
The Tana'im didn't see themselves as having the authority to adapt what David ha-Melekh had laid down as the law.
Bavli's attitude in this sugya: Ba-Rishonim, we fulfilled mitzvot through the Beit Mikdash.
The Tana'im expected the Beit Mikdash to be re-built any day.
Rabbi Akiva prophesied a return via the Bar Kochba rebellion, whose last stand was Beitar.
The Amor'aim didn't see themselves as having the authority to adapt what Yehudah ha-Nasi had laid down as the law (i.e. the Mishnah). And the same for the Stama'im and Rav Ashi...but they could insert these pre-existing aggadot, in the most subversive possible spot.
Why are these Hurbanot located here? Many of the agadaot exist in earlier texts / simpler forms. Their (probably very late) insertion into the gemara in this location is obvious and abrupt, thus surely meant to raise questions.
1) In the center of the middle perek of the middle masechet.
2) Following the template of Tikkun Olam (Ba-Rishonah, but then Mipnei tikkun ha-olam)
3) But why this Mishnah (55b:9)? The law of the Sakarikon had four forms:
a) The law only applies *after* the war (i.e. after the Jewish state no longer existed, and was not expected to be restored by military means)
b) The initial law attempted a restoration to the original owner, without whose full consent the transfer is void -- let him claim the field today, I will reclaim it tomorrow (55b:15). It is after this version, that the stories of the Hurbanot are told.
c) The interim law (58a:22) authorizes a permanent transfer if there was a bill of sale (such as the agreement [56b:5] with Yochanan ben Zakkai, Give me Yavneh and its sages)
d) The final version of the law (58b:15) establishes an expiration date, under the authority of the majority supporting Rebbi -- after 12 months, in all cases, the transfer is valid and permanent, though with compensation to the original owner. This is the tikkun olam - the balance between conflicting needs and incentives needed for society to continue.
For the Hurban, what is the compensation due to the original owner, that makes the transfer (to rabbinic authority) permanent and valid?
Using the chiastic structure, the central hurban is Tur Malka. Not the Beit ha-Mikdash, with its presence of the Shechinah. And not Beiter, with its military might. But Tur Malka, with:
- Its dispersal so vast that one part of the Jewish world doesn't know what's happening in another part
- A contingent savior (jumping guy), who doesn't even believe in the ultimate power of ha-Shem
- A formerly glorious population
- A wildly inconsistent set of virtues (the three stories of sexual sins at the end)
- A clear theodicy -- bad things happen when we don't mourn for Jerusalem.
The latter is the compensation owed to ha-Shem. Without which, given the vagaries of a being an exiled people, without a reliable savior, in the minority wherever we live, of uncertain morality, we would surely perish, i.e. the transfer would not be permanent and valid.
(א) אמר רבי יוחנן, (גטין נה:) מאי דכתיב (משלי כח, יד) "אשרי אדם מפחד תמיד [ומקשה לבו יפול ברעה]", אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים. אתרנגולא ואתרנגולתא חריב טור מלכא. אשקא דריספק חריב ביתר. אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עביד סעודתא, אמר ליה לשמעיה, זיל אייתי לי קמצא. אזיל אייתיה ליה בר קמצא. אתא, אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה, מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכי, קום פוק. אמר ליה, הואיל ואתאי - שביקין, ויהבינא לך דמי מה דאכילנא ושתינא. אמר ליה, לא. [אמר ליה] יהבינא לך דמי פלגא דסעודתיך, אמר ליה, לא. [אמר ליה] יהבינא לך דמי כולה סעודתך, אמר ליה, לא. נקטיה ואפקיה. אמר, הואיל והוי יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה קא ניחא להו, איזל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל, אמר ליה לקיסר, מרדו בך יהודאי. אמר ליה, מי יימר. אמר ליה, שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזיל, שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקא אתי, שדא ביה מומי בניב שפתים. ואמרי לה, בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא, ולדידהו לאו מומא הוא. סברי רבנן לאקרובי משום שלום מלכות. אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח. סבור למקטליה דלא ליזל ולימא. אמר להו רבי זכריה, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. אמר רבי יוחנן, ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגלתנו מארצינו. שדר עלווייה לנירון קיסר, כי אתא שדא גירא למזרח, אתא נפל בירושלים, למערב - אתא נפל בירושלים, לארבע רוחות השמים - אתא נפל בירושלים. אמר ליה לינוקא, פסוק לי פסוקיך. אמר ליה "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו'" (יחזקאל כה, יד). אמר, הקב"ה בעי להחריב ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא, ערק ואזל ואגייר, ונפק מיניה רבי מאיר, עד כאן:
What does the petichta pasuk mean? Being afraid of sinning? No, being afraid of forgetting one's Torah. Hence the need to repeat [the meaning of the word "Mishnah", and the core method of ensuring the survival of Rebbi's corpus].
(ב) ובתוספות קשיא (גיטין נה: ד"ה אשרי), בפרק הרואה (ברכות ס.) אמר חזייה לההוא גברא דהוה מפחד, קאמר חטאה את, דכתיב (ישעיה לג, יד) "פחדו בציון חטאים". ופריך מקרא דהכא, ומוקי ליה ההוא בדברי תורה כתיב, שדואג שישכח תלמודו וחוזר על משנתו תמיד. ותרצו התוספות כמו שמבואר בתוספות. ותימא, דאכתי קשה, דהוה ליה לאוקמא התם (ברכות ס.) קרא בהאי גוונא שלא יבטח ברוב טובתו ושלימותו לבייש אדם. ולפיכך נראה דמעיקרא לא קשיא כלל, דהא בודאי באותה שעה חוטאים היו, דאי לא חטאו - לא חרב הבית, ובשביל החטא יש לו לפחד שמא יבוא עונש עליו, וכדכתיב קרא. וכך פירושו, מאי דכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד", והתם בודאי קרא איירי בדברי תורה, ואייתי כאן ראיה כי כשם שיש לו לפחד מדברי תורה שלא ישכח אותם, כך יש לו לפחד מחטא הדור כאשר יראה שהם חוטאים, אז ידאג שלא יבוא פורעניות, ואין לעשות מעשה שאפשר שיבוא ממנו צרה:
(ג) ואין להקשות מה ענין שיש לו לדאוג מן החטא אל דבר זה שלא ישכח דברי תורה, דמייתי ראיה מיניה. דשפיר מייתי ראיה, כי טעם אחד לשניהם. כי מה שאמר לההוא גברא 'חטאה את', טעמא דמלתא שכל המפחד סימן שהוא בעל חטא ובעל חסרון, ואינו שלם מפני החטא, ולכך הוא מפחד. כי הדבר שהוא שלם, מפני שלימותו אינו מוכן להפסד, לכך אין מפחד רק מי שאינו שלם, והוא מוכן להפסד, הוא מפחד. ולפיכך כאשר ראה לאותו אדם שהיה מפחד, אמר לו 'חטאה אתה', כי החוטא אינו שלם, והוא בעל חסרון, ומוכן להפסד, ולכך מפחד. אבל השלם אינו מוכן להפסד, ולפיכך אינו מפחד. ופריך התם מקרא ד"אשרי אדם מפחד תמיד", ומוקי ליה בדברי תורה. כי התורה שבאדם אי אפשר לקנות אותה בשלימות, לפי שדברי תורה עומדים ומוכנים להשתכח, בעבור שאין האדם, שהוא בעל גוף, קונה החכמה שהיא שכלית, שהיא הפך הגוף, עד שיהיה לו קנין גמור, ודבר זה ידוע. וכמו שאמרו במסכת חגיגה (טו.) שדברי תורה קשים לקנות, וקלים להשתכח. לכך מוקמינן להא דכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד" בדברי תורה, שאין לאדם בתורה קנין בשלימות, ודבר זה ראוי לו לפחד. ולא מוקמינן קרא בחוטא, שיש לו לפחד, דהא "אשרי" כתיב, דמשמע דלא איירי בחוטא כלל. ומכל מקום מייתי ראיה מהך קרא דיש לו לפחד כאשר הוא אינו שלם ויש כאן חטא, שאז יש לו לפחד על הפסד, שהרי קרא בתורה איירי, וזה מפני שאין התורה קנין בשלימות לאדם, ובזה ראוי לו לפחד. ולפיכך באותו זמן שלא היו שלימים, והיו חוטאים, היה להם לצדיקים אשר בדור לפחוד מחטא הדור. כלל הדבר, דמייתי ראיה שיש לפחוד מחטא הדור מדכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד", דמיירי בדברי תורה שראוי לו לפחד, והכי נמי בשביל חטא הדור יש לו לפחד:
(ד) אקמצא ובר קמצא וכו'. קשה, למה היה חורבן ירושלים בפני עצמו, וחורבן ביתר בפני עצמו, ולמה לא נחרב הכל כאשר נגזר חורבן על ירושלים. ועוד קשה, למה זה היה שחרב טור מלכא בשביל תרנגול ותרנגולתא, שאין ספק כי לדבר גדול כזה כמו טור מלכא, שכל ענין שהגיע שם לא היה במקרה. וכן אשקא דריספק, שחרב ביתר, לא היה זה במקרה. ומכל שכן ירושלים עיר הקדושה, שחרב על ידי קמצא ובר קמצא, לא היה זה במקרה. דע, כי דברי חכמים עמוקים מאוד מאוד, וכאשר היו ישראל בארץ, היה יישוב הארץ בשלשה דברים; הראשון, והוא עליון על כל, שהשכינה היתה שורה ביניהם, ואין לך ישוב כמו זה, כי אין ספק כי כאשר היה השם יתברך שוכן ביניהם, היו מתברכים בטל ומטר, והיה עיני השם יתברך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, ודכתיב בקרא (דברים יא, יב) "ארץ אשר ה' דורש אותה". השני, כי היה בארץ רבוי עם מאוד. השלישי, שהיה יישוב הארץ בכרכים גדולים וחזקים. והנה אלו ג' הם יישוב הארץ, דהיינו הראשון כאשר אין הארץ מדבר, שהיא ציה, וזה כאשר עיני השם יתברך בה, ואז מתברכת מן השם יתברך. השני, רבוי עם. השלישי, כאשר היא מיושבת בכרכים גדולים:
Why weren’t all three places destroyed under a single decree (Jerusalem’s), instead of separate explanations for each? Because it was a sequence: Beit mikdash first; with that protection gone, the populous Tur Malka (70 cities) didn’t have the “blessing” of the land (i.e. population growth). Beitar next, the strong fortified town.
(ה) וכן תמצא בכתוב שהזכיר ג' אלו דברים, שאמר (במדבר יג, יח) "וראיתם את הארץ מה היא וגו' החזק הוא הרפה המעט או רב", והוא כנגד הרבוי העם שיש בה. ואחר כך חוזר ואומר עוד (שם שם יט) "ומה הארץ הטובה היא אם רעה ומה הערים אם במחנים אם במבצרים", זהו כנגד הכרכים. וכן "הטובה היא אם רעה" פירושו אם טובה היא בישוב הארץ בגנות ופרדסים, שהם לישוב הארץ. וחזר ואמר עוד (שם שם כ) "ומה הארץ השמינה וגו'", נגד זה שיש בה ברכת השם יתברך. לכך כאשר נחרבו, אז נחרבו אלו ג' דברים זה אחר זה; מתחלה חרב ירושלים ונסתלקה השכינה מביניהם. ואז משחרב בית המקדש לא היתה ברכה בארץ. ובדבר זה אין להאריך, כי כבר פרשו ז"ל במסכת סוטה (מח.) כי הברכות היו בארץ בשביל בית המקדש, כדאיתא התם. ואחר כך חרב טור מלכא, ושם היה רבוי ישראל, כאשר תמצא ע' עיירות היה לינאי, כמו שמספר (גיטין נז.). ונקרא 'טור מלכא', כי למלך ראוי שיהיה לו רוב עם, כי "ברוב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח). ואחר כך ביתר, שהיה כרך גדול ותקיף שהיה בארץ, ולפיכך נקרא 'כרך ביתר' (גיטין נז.), ואותו מקום המיושב שהיה נקרא 'כרך ביתר' נחרב ונחרש, וכמו שנתבאר במקומה (שם) כל ענין זה בפירוש:
(ו) ואמר כי כל אחד חרב על ידי ענין הראוי. כי בשביל שנאת חנם נחרב ירושלים, ודבר זה התבאר בפרק שלפני זה (פרק ד) באריכות. כי על ידי בית המקדש וירושלים נעשה כל ישראל כאיש אחד, לפי שהיה להם מזבח אחד, ולא היו רשאים לבנות כל אחד ואחד במה לעצמו (מגילה י.), עד שעל ידי בית המקדש היו ישראל עם אחד. וכאשר היה חלוק ביניהם, נחרב המקום הזה, שהוא נעשה לאחדות ישראל, ולפיכך על ידי שנאת חנם של קמצא נחרבה העיר והמקדש:
Each of the three Hurbanot were appropriate to that particular place.
(ז) וכאשר תדקדק בלשון 'קמצא', כי השם הזה מורה על חלוק, שקורא 'קמצא' על שם החלוק והפירוד, כי זה הוא לשון קמיצה, כמו (ויקרא ב, ב) "וקמץ משם". ובלשון חכמים (ב"ב קז.) גבי האחים שחלקו, ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם, ואמר שם 'מקמצים', כלומר שגובין מעט מכל אחד. ולפיכך הנפרד והנחלק מהכל נקרא 'קמצא', רוצה לומר קומץ מהכל. ובלשון חכמים (עדיות פ"ח, מ"ד) נקרא החגב 'קמצא', ותרגום אונקלוס (במדבר יג, לג) "ונהי בעינינו כחגבים" - 'כקמצין'. וזה מפני כי יש בהם רבוי גדול, ולכך נקרא 'ארבה' על שם הרבוי. והרבוי הוא מכח חילוק ופירוד, כי הדבר אשר הוא מתאחד אין שייך בו רבוי, כי לא יתרבה רק המחולק והנפרד. לכך נקרא המין אשר הוא מתרבה, כמו הארבה, 'קמצא' שמו, שהוא מחולק. ועל זה אמר (משלי ל, כז) "מלך אין לארבה", פירוש כי המלך מאחד הכלל עד שהם אחד, ואלו, לגודל רבוי שלהם הם מחולקים, ואין בהם אחדות, הוא המלך, אשר הוא מאחד את הכל. וכן הנמלה כתיב עליה (משלי ו, ו-ז) "לך אל נמלה עצל אשר אין לה קצין ושוטר", כלומר שאין לה קצין אשר הוא מאחד ומקשר הכלל, וכדאיתא בפרק אלו טריפות (חולין נז:). ונקראת הנמלה 'קמצא' גם כן בהגדה דעוג מלך הבשן (ברכות נד:) דעקר טורא ואייתי הקב"ה לקמצא, כי הדבר שהוא קטן, כמו הנמלה, נקרא 'קמצא' כמו שאמרנו, כי הקומץ הוא דבר מועט, ולקטנותם נקרא 'קמצא'. ומפני שיש בהם הקטנות יותר, לכך יש בהם החלוק יותר, כמו כל דבר קטן. ומפני כי אלו אנשים היו מחולקים בשנאת חנם, ראוי שיקרא שמם 'קמצא' ו'בר קמצא', כי בית המקדש שני נחרב בשביל שנאת חנם (יומא ט:), ובודאי היה זה על ידי אנשים שהיו מוכנים לחלוק ופירוד. ולפיכך אמר 'אקמצא ובר קמצא חרב ירושלים', כי אין ספק כי שמם של אלו אנשים היה נקרא על ענין שלהם, שהיו מיוחדים בפירוד ובחלוק, ולכך על ידם חרב הבית, שהוא לאחדות ישראל, ולקשר אותם באחדות:
(ח) ויש לך להתבונן, מה עשה קמצא, ומה פשעו ומה חטאו שאמר 'על ידי קמצא חרב ירושלים'. אבל יש לך לדעת, כי על ידי זה שהיה באותו הדור שנאת חנם ומחלוקת, ודרך המקום שיש בו שנאת חנם שיקח לו אוהב לחלוק עם אחר ששונא לו. וזה היה כאן, שהיה רחמיה קמצא. וזאת האהבה עצמה הוא באמת חלוק ופירוד ומחלוקת כמו השנאה, כי על ידי זה נעשה מחלוקת. ולפיכך האוהב הזה נקרא 'קמצא', שאין התקשרות זה רק כדי לחלוק על אחרים. והנה הפרוד והחלוק נאמר על המתחברים להיות אוהבים על זה הדרך. לכך נקרא בעל המחלוקת 'בר קמצא', שיש בו המחלוקת ביותר, והוא יותר גרוע. ומי שלא היה בו המחלוקת, רק שהיה מתחבר אל מי שהיה בעל מחלוקת, נקרא 'קמצא':
The name “Kamtza” is associated with ants / locusts, their swarming being an analogy to the factionalization at the time of the Hurban.
(ט) ומפני זה נחרב ירושלים עיר הקודש, המאחד את ישראל. ודוקא בית המקדש שני חרב על ידי שנאת חנם, ודבר זה פרשנו למעלה באריכות (פרק ד). ועוד, מפני שיותר ראוי שיהיה אחדות בישראל במקדש ב', שלא היה חלוק בישראל במקדש ב' כמו שהיה במקדש א', שהיו ישראל מחולקים; ישראל ויהודה, והיה חלוק בישראל. נמצא שהמעלה שהיה לישראל במקדש א' מעלה מיוחדת שהיתה השכינה ביניהם, ודבר זה ידוע כי היתה השכינה שורה במקדש ראשון. ובמקדש שני מעלה מיוחדת שלא היו מחולקים ישראל לשנים, רק אחדות בהם. ולפיכך מקדש ראשון נחרב על ידי עבירות שהם טומאה, ואין הקב"ה שורה ביניהם בתוך טומאתם. אבל בית המקדש שני נחרב על ידי שנאת חנם המבטל האחדות שלהם, שזה מעלתם במקדש שני, כמו שהיה מעלתו של מקדש ראשון שהיה השכינה שורה ביניהם, כמו שנתבאר למעלה (ראש פרק ד):
The “love” of the “friend” of Kamtza is actually the love of disputation. The bayit rishon had the shechina, but *not* unity (two kingdoms). Bayit sheni’s special characteristic was unity of the people, which is why sinat chinam was so devastating.
(י) ואמר על ידי תרנגולא ותרנגולתא חרב טור מלכא. ומפרש בגמרא (גיטין נז.) שהיו מוציאים לפניהם תרנגול ותרנגולת, לומר פרו ורבו. והיינו שאמרנו למעלה, כי בטור המלכה היו הברכות ברבוי עם, לכך היו מכינים עצמם לזה, והיו מוציאים לפני חתן וכלה תרנגולא ותרנגולתא, שהם פרים ורבים מאוד. ועל ידי זה חרב טור מלכא, שבאו גונדא דרומי לקחת דבר זה, וכמו שיתבאר דבר זה (ראש פרק ו). ואמר 'אשקא דריספק חרב ביתר', ומפרש לקמן (גיטין נז.) שמיד שנולד לאחד בן היו נוטעים ארז, כדלקמן (פרק ז), וסימן זה להם שיהיה הזוג כמו נטיעה חזקה, ויהיה מושבם חזק כמו נטיעת ארזים בארץ. וביום חופתם היו עושים חופה מהם, וזהו סימן שיהיה להם אוהל בל יצען בארץ, ויהיה אל הזוג הזה בית נאמן. וידוע כי הארז הוא הנטיעה ביותר חזקה, וכדכתיב (במדבר כד, ו) "כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים", ולכך היו נוטעים ארז, כלומר שיהיה להם נטיעה חזקה בארץ. ולכך זכו גם כן לכרך ביתר. כי ביתר הוא כרך חזק ותקיף נטוע בארץ. ועוד יתבאר לקמן באריכות (פרק ז). הרי לך שכל אחד כפי מה שהיה מעלתו - היה חורבן שלו:
Each of the three destructions line up with the special character of that place. Jerusalem: unity / sinat chinam; Tor Malka: expanding population / ruining the wedding; Beitar: strong town / military defeat.
(יא) אמנם יש לך לדעת עוד דברים גדולים מאד באלו שלשה מקומות; ירושלים, ביתר, וטור מלכא. וזה כי ירושלים, אשר היא באמצע הארץ, דומה ללב אשר הוא באמצע הגוף. אמנם ביתר נגד הימין, כי כל אמצע יש לו ימין ושמאל. ולכך אי אפשר שלא יהיה כאן ימין ושמאל, אשר להם גם כן דברים מיוחדים. ולכך היה בארץ ישראל ביתר, שהוא כרך חזק ותקיף, ויש לו חוזק ימין. והיו נוטעים נטיעות בעת החופה, שכל נטיעה אשר אם כל רוחות באים - אין מזיזין ממקומה. אבל טור המלכא היה לו כח שמאל, אשר מן שמאל הוא הרבוי. ודבר זה ידוע למביני מדע, כי מן השמאל יבוא הרבוי. וזה תבין ממה שאמרו חז"ל (ב"ב כה:) 'הרוצה להעשיר יצפין'. כי דרום נקרא ימין ככתוב, וממילא צפון הוא השמאל, ומשם העושר, שהוא רבוי הממון. ודבר זה מובן, כי השמאל הוא התחלת הרבוי, כי הימין אין שם רבוי כלל, כי הוא ראשון, ואין בראשון רבוי כלל, אבל השמאל הוא השני, ומשם הרבוי. ולכך הרוצה להעשיר יצפין. 'והרוצה להחכים ידרים' (שם), כי הפך הוא השכל, שהוא אחד פשוט בלתי מתחלק, ולכך הרוצה להחכים ידרים, כי הדרום הוא ימין, והימין הוא ראשון, והראשון הוא אחד פשוט. והשני הוא התחלת הרבוי, ודבר זה ברור אמת. ולכך הוי מפקא קמיהו תרנגולא ותרנגולתא לומר פרו ורבו. והבן זה מאוד מאוד, ותבין דברי חכמים על אמתתם:
Jerusalem is the heart of the land of Israel, like the heart of a body. Beitar is to the right (South, the first direction, thus a single unity), strong like a right arm, strong like a cedar. Tur Malka is to the left (North, the subsequent direction, adding on, hence multiplication – see B.B. 25b:8), and from the left comes the many. I.e., our 3 locations are parts of a single body, each with different roles.
(יב) ומעתה מתחיל לספר בחורבן ירושלים, שהיה הסבה הראשונה בר קמצא, ואחר זה היו נמשכים סבות השייכים אל החורבן שבא על ידיהם. כי ירושלים עיר הקודש והמזבח, אשר הוא שלימות כל העולם, שכן אמרו חכמים אלמלא היו יודעים האומות מה מועיל להם בית המקדש היו בונים אותו של זהב. וזה בודאי כך, כי למעלת המקדש ראוי שיהיה בית המקדש שלימות אל כל העולם, לא לישראל בלבד. ולפיכך אמרה תורה לקבל קרבנות מן הגוים המקריבים קרבנות. ואם היו האומות מתנגדים אל בית המקדש, לא היה יכול לעמוד אף שעה אחת, בשעה שהאומות מושלים, שהיו מחריבים אותו. לכך, אף כי האומות מתנגדים לישראל, אבל בית המקדש, לפי שיש צד בחינה אשר בית המקדש הוא שלימות כל העולם, אף לאומות, ולכך לא נחרב על ידי אומות, רק על ידי שנאת חנם ומחלוקת שנחלקו ישראל, ועל ידי זה נחרב הבית:
The Destruction of Jerusalem was not just because of Kamtza. The mikdash was the crown of creation, not just the heart of Israel, which is why we should accept korbanos from the goyim.
The kamza bar kamza story is about how internal jewish division lead's to the jews losing our hold on the crown of creation, by means of rejecting the sacrifices of the nations, which are as much the point of the mikdash as its role in judaism.
(יג) ובית המקדש היה גורם שהיה מתגרה בישראל המלכות, כי אין ישראל תחת רשות האומות מצד שיש להם בית המקדש. ולכך אמר למלך 'מרדו בך יהודאי'. כלומר שאין ישראל תחת רשות וכח האומות. וכל זה כדי שישלח להם קרבן להקריב, ובזה יראה שישראל הם על האומות מצד בית המקדש. ובשביל זה בחר בדבר זה, כי בזה - דהיינו בית המקדש - נראה בחינה זאת יותר מן שאר דבר, כי הרשע הזה היה חכמתו להרע (עפ"י ירמיה ד, כב), ורצה להודיע למלך כי ישראל אינם תחת רשות האומות מצד בית המקדש. וזהו כמו מרידה כאשר אינם תחת האומות, כמו שיתבאר בסמוך. ואילו לא היה הפרש בין קרבן ישראל ובין קרבן האומות, לא היה לו עילה וסיבה להחריב בית המקדש. אך כי זה המלשין מחפש היה למצוא כי ישראל הם על האומות, ואינם תחת רשותם, וזהו מרידה כאשר אינם תחת רשותם, ובפרט בענין הקרבנות הראוים לבית המקדש. כי בית המקדש הוא מיוחד לישראל בפרט, ומצד בית המקדש מעלות ישראל על האומות. ולפיכך עשה בו מום בענין דלדידהו לא הוי מום ולדידן הוי מום:
Accepting korbanot from non-Jews, even without being under the authority of non-Jews. Kamtza’s brilliance was finding the pressure point that would cause the most harm (Jeremiah 4:22), forcing the Jews to actions that would seem like rebellion to the civil authorities.
(יד) ודע, כי האומות כולם מתייחסים לגוף, ולפיכך כאשר הקרבן הוא שלם בגופו - די בזה, שזהו שלימותם. אבל ישראל שיש להם מעלה בלתי גופנית, ולפיכך קרבנותיהם גם כן צריכים שיהיו בענין זה, שיהיו שלימים בגופם, וגם בדבר שאינו גוף. ולפיכך לדידהו אין מום בדוקין שבעין, כיון שגופו עדיין שלם. ולדידן הוי מום, שישראל יש להם מעלה הנבדלת מן הגוף, לכך צריכים שיהיו קרבנותיהם שלימים וקיימים אף בדברים שאינם גוף. וכבר נתבאר שיש בעין קצת כח נבדל. איכא דאמרי, בשפתים, כי הפה משם יבוא הדבור והקול, אף כי אין לבהמה דבור, יש לה קול, אשר הקול אינו גוף. ושניהם הם כתובים ביחד, (תהלים קטו, ה) "פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו", ולפי חשיבותן ומעלתם מקדים הכתוב אותם, כמו שנתבאר בחבור גבורות ה' (פרק סד), עיין שם. ולכך קאמר איכא דאמרי דשדא מומא בשפתים דוקא. אבל למאן דאמר דשדא מומא בדוקין שבעין, סובר מפני שחשיבות הפה הוא בשביל הדבור, ואין לבהמה דבור, אף שיש לה קול, אין המום זה בדבור, אשר הדבור אינו גופני. ומכל מקום לפי דעת שניהם שדא מומא באבר אשר יש לו כח שאינו גופני, ושם עשה המום; האחד - הוא הדבור, והשני - הוא הראיה. ובזה נראה מעלת ישראל מצד בית המקדש, אשר הם יותר במעלה ובקדושה מן האומות, ולכך פסול לישראל דוקין שבעין, וכן מום בשפתים. וזהו המרידה עצמה שישראל מורדים באומות, שאינם תחת רשות האומות מצד הקרבה הזאת. וכאשר ישראל יותר במעלה מן האומות, ואינם תחת רשות המלך שבאומות, היה מחריב בית המקדש, כי המלך שבאומות רוצה שיהיה הכל תחת רשותו:
So why on earth couldn’t the Jews just explain to the Kaisar about different standards for a mum? The whole story doesn’t make sense! (and therefore requires more explanation)
(טו) ומעתה יתורץ לך קושיא גדולה, כי כאשר לא רצו להקריב הקרבן הזה, למה לא שלחו אל הקיסר שזה הקרבן אינו ראוי להקרבה. שודאי זה היה כעס המלך בעצמו, שהיה רואה שאין הקרבתו ראויה אל בית המקדש, שמום זה הוא מום לישראל, ולאומות לא הוה מום. ועל ידי זה נגלה אל הקיסר שישראל מתנגדים אל האומות מצד בית המקדש. שבראשונה היו אומרים ירושלים והמזבח שלימות כל הנמצאים, ועכשיו נתגלה על ידי קרבן זה שבית המקדש מיוחד דוקא לישראל ומה שראוי להם להקריב, לא מה שראוי להקריב לאומות:
From here, I will explain to you a great difficulty. For why, when they didn't want to offer up this [flawed] sacrifice, didn't they send a message to the Kaisar that this Korban wasn't appropriate to be offered?