סיפורי הבעש"ט (שי עגנון)
עיון תפילה
בימים האלה היה שם תלמיד חכם גדול מופלג בתורה, שמו ר' זאב אב בית דין דשם, הוא היה חוקר את דרכי הבעש"ט ז"ל והתנהגותו לדעת שורש דבר נמצא.
ויהי בערב שבת קודש בתחילת המנחה, היה דרך הבעש"ט לעבור לפני התיבה. בעוד היום גדול כנודע, כי הזמן ההוא הוא זמן תיקון הנשמות, אילין אזלין ואילין נחתין (אלה הולכים ואלה יורדים). והבעש"ט ז"ל היה מאריך בתפילת שמונה עשרה כארבע שעות. ויחר מאוד להרב מוה' זאב על הדבר הזה, כי לא האמין שיוכל אדם לעמוד ברגליו ולהעמיק בעיון תפילה זמן רב כזה אשר הוא וכל עם ישראל לא יאריכון כי אם כחמשה מינוטין וכדומה. ויאמר מי יודע מה זה עושה עתה. ויקם וילך וירם את הטלית מעל פני הבעש"ט. וכאשר ראה את פני הבעש"ט ז"ל נתעטף וכמעט תקיף ליה עלמא (נטה למות). עד שברוב יגיעות הרופאים הקיצוהו ותשב מעט רוחו אליו ויחלה כשלושה חודשים. ויספר לכל העם אשר היה אתו כי הוא יודע את הבעש"ט ז"ל מאז כי הוא טוב רואי ויפה עיניים ופניו צהובות ועתה ראהו כמת אשר נשמה אין בו ועינו בולטות לחוץ ויורדות מים. גם כל גופו עמד כגולם בלי שום תנועה על כן נפל עליו פחד גדול מאוד ונתעלף. ומאז קיבל עליו לשמוע בקולו ולהרכין ראשו לפניו כי איש אלוהים נורא מאוד הבעש"ט ז"ל. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. (קהל חסידים דף ד ע"ב)
בשעת תפילתו
אמר מרן הקדוש ר' גרשון מקיטוב למרן גיסו הריב"ש בעת שעדיין לא הכיר מדריגתו, כל זמן שאתה מתפלל ואתה מלובש בתוך הדיבור יודע ושומע, עדיין לא הגעת לכוונת התפילה, אלא נפשי יצאה בדברו.*
ובאמת העיד ר' נחמן, כשהיה עלם נכנס תחת הטלית של מרן בעת התפילה וראו פניו בכל רגע היה משתנה, רגע בוער כלפיד אש ורגע כשלג, בכל רגע היה משתנה לגוון אחר. (דרך אמונה ומעשה רב ע"מ 100)
ציציותיו
כתב הרב ר' יעקב מרגליות בספרו קבוצת יעקב, סיפר אדוני אבי זקני שציציותיו של הבעש"ט היה להן חיות ונפש ממש, שהיו יכולות לנענע עצמן בלי נענוע הגוף, שעל ידי קדושת עשיית המצווה המשיך להן נפש וחיות. וזהו שאמרו רז"ל * באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו. וזה מרמז הכתוב * למען תשכילו את כל אשר תעשון, שכל וחיות, כמה שנאמר * והחכמה תחיה. (דרך אמונה ומעשה רב עמוד 86)
שמעתי מהרב של ק"ק פולנאה מחבר ספר תולדות יעקב יוסף. פעם אחת עמד הבעש"ט והתפלל והייתה השכינה שרויה עליו ממש. עמד שם בחדר כלי גדול מלא מים. ראו שהמים נעים ונדים עד שהארץ רעדה. כמו שנאמר * מפני אשר ירד ה' עליו באש ויחרד כל ההר מאוד. אבל לא היה ניכר ובמים היה ניכר מאוד. (שבחי הבעש"ט סג)
מקורות
But my beloved had turned and gone.
I was faint because of what he said.-d
I sought, but found him not;
I called, but he did not answer.
(א) אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִים, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם. אֲפִלּוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ, לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. וַאֲפִלּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ, לֹא יַפְסִיק:
(1) One may only stand and begin to pray from an approach of gravity and submission. There is a tradition that the early generations of pious men would wait one hour, in order to reach the solemn frame of mind appropriate for prayer, and then pray, so that they would focus their hearts toward their Father in Heaven. Standing in prayer is standing before God and, as such, even if the king greets him, he should not respond to him; and even if a snake is wrapped on his heel, he should not interrupt his prayer.
My heart exults in the LORD;
I have triumphed-a through the LORD.
I gloat-b over my enemies;
I rejoice in Your deliverance.
(2) There is no holy one like the LORD,
Truly, there is none beside You;
There is no rock like our God.
(3) Talk no more with lofty pride,
Let no arrogance cross your lips!
For the LORD is an all-knowing God;
By Him actions are measured.
(4) The bows of the mighty are broken,
And the faltering are girded with strength. (5) Men once sated must hire out for bread;
Men once hungry hunger no more.
While the barren woman bears seven,
The mother of many is forlorn. (6) The LORD deals death and gives life,
Casts down into Sheol and raises up. (7) The LORD makes poor and makes rich;
He casts down, He also lifts high. (8) He raises the poor from the dust,
Lifts up the needy from the dunghill,
Setting them with nobles,
Granting them seats of honor.
For the pillars of the earth are the LORD’s;
He has set the world upon them. (9) He guards the steps of His faithful,
But the wicked perish in darkness—
For not by strength shall man prevail.
ברכות ל"א, ע"א
תָּנוּ רַבָּנַן: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: סִימָן לַדָּבָר, ״תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אׇזְנֶךָ״. יחתַּנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: כָּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, כְּשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עִם הַצִּיבּוּר — הָיָה מְקַצֵּר וְעוֹלֶה, מִפְּנֵי טוֹרַח צִבּוּר. וּכְשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ — אָדָם מַנִּיחוֹ בְּזָוִית זוֹ, וּמוֹצְאוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת. וְכׇל כָּךְ לָמָּה? מִפְּנֵי כְּרִיעוֹת וְהִשְׁתַּחֲוָיוֹת. יטאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: לְעוֹלָם יִתְפַּלֵּל אָדָם בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חַלּוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵיהּ וְגוֹ׳״.
מתני׳ נאמר בעולת בהמה (ויקרא א, ט) אשה ריח ניחוח ובעולת עוף (ויקרא א, ט) אשה ריח ניחוח ובמנחה (ויקרא ב, ב) אשה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים:
נאמר בשור הגס (ויקרא א, ט) אשה ריח ניחוח ובעוף הדק (ויקרא א, ט) אשה ריח ניחוח ובמנחה (ויקרא ב, ב) אשה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים
טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים א׳:ג׳
טוב מעט כו'. ז"ל רבינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו כי טוב מעט בכוונ' מהרבות בהם שלא בכוונ'. וקשה ממ"נ אי מיירי תחל' במרב' בכוונ' למה ישוה עם הממעיט ואי בלא כוונה למה אמר אח"כ כי טוב יותר כו' ומתחל' השוה אותם ובגמ' סוף מנחות אמרי' א' המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ונראה ע"פ דמצינו בפ"ק דשבת דף י' רבא חזיה לרב המנונא דקא מאריך בצלותי' אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה והוא סבר זמן תורה לחוד כו' ועד"ז שפיר אמרו א' המרבה בתפל' כרב המנונא דס"ל זמן תורה לחוד כו' ואחד הממעיט בתפל' כרבא שכוונתו לעסוק בתורה וע"כ מסיים שפיר ובלבד שיכוין לבו לשמים כלומר באותו ענין שממעט בתפל' הוא לש"ש ועפ"ז אמר רבינו כי לפעמים הוא ריבוי התפל' סיבה לשלא יוכל לכוון וא"כ טוב לקצר ולכוון ע"כ אמר אחד המרב' ואחד הממעיט מטעם שיהי' לו כוונ' וע"כ סיים ובלבד כו' פי' שהמיעוט שהוא ממעט הוא לסיב' שיכוין לבו לשמים כי טוב יותר למעט בכוונ' ממי שמרבה בלא כוונה וזהו סיבה שממעט שיהי' לו כוונה כנ"ל נכון:
תורות הבעש"ט
שמעתי ממורי ז"ל כי יש שצריך להתחזק תחלה קודם התפלה, כדי שיהיו לו מוחין להתפלל בלי מחשבה זרה על כל פנים, או בדבקות, והוא על ידי מזמורים או תורה שיתעסק תחלה ומתוך כך הוא עומד להתפלל מתוך דברי תורה, שיש לו מוחין, ויש שאם ירבה במזמורים או תורה קודם התפלה לא יהיו לו מוחין לתפלה, וזהו שאמרו (מנחות דף ק"י) אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשם שמים שיהיו לו מוחין בתפלה לכך הם שוים, וסרה קושיית הט"ז [או"ח סי' א' סק"ג] ודפח"ח:
(תוי"י תזריע דצ"ב ע"א).
יחשוב קודם התפלה שהוא מוכן למות באותה התפלה, מחמת גודל הכוונה, ויש מכוונים כל כך עד שפעמים בטבע היה יכול למות, בשנים או בשלשה תיבות שאומר לפניו יתברך שמו, וכשיחשוב כך, יאמר בלבו למה לי איזה פנייה וגאוה, באותה תפלה, כיון שבדעתו אפילו למות אחר שנים או שלשה תיבות, ובאמת הוא חסד גדול מהשם יתברך, שנותן לו כח ומשלים התפלה והוא חי:
(צוואת הריב"ש ד"ד ע"ב ודף זיי"ן ע"א)
למדני אלוהי / לאה גולדברג
לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.
לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.