ספר הזוהר עטור בהילה גדולה של סוד. אחת מהסיבות לכך, היא העובדה שהזוהר שואל שאלות רבות על החיים, על האדם ועל אלוקים, ובחיפושו אחר תשובות לשאלותיו, הוא חושף "סודות" רבים על כל אלו.
הקטע הבא הוא דוגמא לשאלה שעולה בזוהר על בריאת העולם, וסודות שנחשפים בעקבות כך.
ציור מאת בארי אייזן
בראשית רב המנונא סבא אמר, אשכחן אתוון בהפוכא, בית בקדמיתא ולבתר ב', היינו בראשית ברא.
לבתר א' בקדמיתא ולבתר א', היינו אלהים את.
אלא כד בעא קב"ה למעבד עלמא כל אתוון הוו סתימין, ותרין אלפין שנין עד דלא ברא עלמא, הוה מסתכל קב"ה ואשתעשע בהו. כד בעא למברי עלמא, אתו כל אתוון קמיה מסופא ארישייהו.
תרגום חופשי:
"בראשית" - רב המנונא סבא אמר: מצאנו אותיות [בסדר] הפוך: בי"ת בראשונה ולאחר מכן בי"ת [בראשונה]. היינו: "בראשית ברא".
לאחר מכן, אל"ף בראשונה ולאחר מכן אל"ף [בראשונה]. היינו: "אלהים את".
(א) בראשית, רב המנונא וכו': בראשית. רב המנונא סבא אמר, מצאנו במלים בראשית ברא אלקים את, סדר האותיות שבהן, בהפך. שמתחילה כתוב ב' ואחר כך ב', דהיינו בראשית ברא. ואח"כ כתוב א' בתחילה ואחר כך א', דהיינו א לקים א ת. ומשיב, כאשר רצה הקב"ה לעשות את העולם, כל האותיות היו עוד סתומות. ואלפיים שנה מטרם שנברא העולם, היה הקב"ה מסתכל ומשתעשע באותיות.
(ב) ביאור הדברים, שתי קושיות מקשה, א) למה באו האותיות א"ב בהפוכא בהתחלת התורה, מתחילה ב' ואח"כ א'. ב) למה נכפלו אותן האותיות, שמתחילה ב' ביתין דשתי המלות בראשית ברא, ואח"כ ב' אלפין דשתי המלות אלהים את.
הזוהר מביא לנו דברים בשם רב המנונא סבא. מה הוא אומר? מה מטריד אותו?
דבריו של רב המנונא סבא מתייחסים לתיאור בריאת העולם הפותח את ספר בראשית. לדבריו, יש משהו לא תקין בתיאור הזה: האותיות נמצאות בסדר הפוך. נראה כי רב המנונא מתייחס לסדר האותיות של האלף בית, והוא מוטרד מכך שהמילה "בראשית", המילה הראשונה בתיאור הבריאה, מתחילה באות בית, ולא באות אַלף. כך גם לגבי המלה הבאה: "ברא". ורק לאחר שתי מילים אלו, מגיעות מילים המתחילות באות אלף: "אלהים את".
מדוע עובדת הפתיחה של "בראשית" באות בית מטרידה כל כך את רב המנונא? האם לשינוי הסדר יש משמעות? האם הוא יכול ללמד אותנו משהו?
תשובה לכך נוכל למצוא בהמשך הזוהר:
אלא כד בעא קב"ה למעבד עלמא כל אתוון הוו סתימין, ותרין אלפין שנין עד דלא ברא עלמא, הוה מסתכל קב"ה ואשתעשע בהו. כד בעא למברי עלמא, אתו כל אתוון קמיה מסופא ארישייהו.
תרגום חופשי:
אלא, כשרצה הקב"ה לעשות את העולם, כל האותיות היו סתומות. ואלפיים שנה קודם שברא את העולם היה הקב"ה מסתכל בהן ומשתעשע בהן. וכשביקש לברוא את העולם, באו כל האותיות לפניו, מסופן לראשן.
כד בעא קב"ה למעבד עלמא, בעת שהקב"ה, שהוא בינה, רצה להוציא את הזו"ן שהם נק' עולם, היו עוד האותיות, שהן הכלים של זו"ן, שנקראים אותיות, סתימין שהיו נכללות בגה"ר שהן או"א, ולא היו נודעים. וחכמה ובינה נק' ב' אלפין שנין, ומטרם דברא עלמא, היו האותיות דזו"ן כלולות בחו"ב, ע"כ מכונה התכללות זו דזו"ן שבתוך חו"ב, אשר ב' אלפין שנין, עד דלא ברא עלמא, הוה מסתכל קב"ה ואשתעשע בהו, כי אז היו הזו"ן לבחינת מ"ן בהב' אלפין שנין, שהם חו"ב, והמ"ן גורמים תמיד שעשועים לעליון, וז"ש, שבעת ההיא שהיו למ"ן בחו"ב הוה מסתכל קב"ה ואשתעשע בהו.
הקטע האחרון מעניק לנו תשובה חלקית לשאלתנו: כן, יש לשינוי הסדר משמעות. העובדה שתיאור הבריאה נפתח באות מסוימת ולא באחרת יכולה ללמד אותנו דבר מה. לשם כך, הזוהר מעניק לנו סיפור רקע, הקודם ל"בראשית", הקודם לבריאה. לפיו, לפני שהקב"ה ברא את העולם, היו בעצם האותיות חסרות תפקיד ביחס לבריאה. מאחר והבריאה עוד לא קרתה, גם תיאור הבריאה עוד לא קרה. לפיכך, עמדה בפני הקב"ה האפשרות לבחור באיזו אות לפתוח את הבריאה. באיזו אות לברוא את העולם.
כדי 'לעזור' לקב"ה לבחור, הגיעו כל האותיות של האלף בית מסופן לראשן (כלומר מֵתָיו לֶאָלף), כל אחת בתורה, והציגה את עצמה ואת ייחודה.
אם כן, סיפור הרקע שבפנינו נוגע בעצם בשאלה שמטרידה את רב המנונא: מדוע בחר הקב"ה לברוא את העולם דווקא באות בית?
מאמר הזוהר מתאר את הצגתה של כל אות ואות והשיחה בינה לבין הקב"ה, אך אנחנו נראה תחילה את דבריה של האות הראשונה, תָיו, ולאחר מכן את שתי האותיות האחרונות והמרכזיות יותר: בית ואלף.
שריאת את ת למיעל ברישא, אמרה, רבון עלמין: ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא חותמא דגושפנקא דילך, אמת, ואת אתקריאת אמת, יאות למלכא למשרי באות אמת, ולמברי בי עלמא.
אמר לה קב"ה יאות אנת וזכאה אנת, אלא לית אנת כדאי למברי בך עלמא. הואיל ואנת זמינא למהוי רשים על מצחין דגוברין מהימנין, דקיימו אורייתא מא' ועד ת', וברשימו דילך ימותון. ועוד, דאנת חותמא דמות, הואיל ואנת כך, לית אנת כדאי למברי בך עלמא.
מיד נפקת.
תרגום חופשי:
החלה אות ת להכנס בראש (ראשונה). אמרה: "רבון העולמים, רצונך לברוא את העולם בי, משום שאני חותם הגושפנקה שלך: 'אמת'. ואתה נקרא 'אמת'. יאה למלך לפתוח באות של אמת, ולברוא בי את העולם".
אמר לה הקב"ה: נאַה את, וזכאית את, אבל אין את ראויה שאברא בך את העולם. משום שאת עתידה להיות רשומה על מִצחיהם של אנשים צדיקים שקיימו את התורה מאלף ועד תיו, ובתיו שלך ימותו. ועוד: שאת החותם של [המילה] 'מַוֶת'. הואיל ואת כך, אין את ראויה שייברא בך העולם".
מיד יצאה.
האות תיו, הראשונה להציג את עצמה בפני הקב"ה, פורסת בפניו את טיעונה ומנסה לשכנע אותו שייברא את העולם בה. טענתה היא שהיא חותמת את המלה 'אמת'. ומאחר והאמת מאפיינת את הקב"ה (למשל, בירמיהו י, י), טוענת האות תיו, הרי זה מתבקש שהעולם ייברא באות שחומת אותה.
אולם, למרות הערכתו של הקב"ה כלפי טענה זו של האות תיו, הוא דוחה את מועמדותה. לדבריו, כשם שהאות תיו קשורה לַאמת, כך היא קשורה גם למַוֶת. ראשית, משום שבדומה למילה אמת, גם המילה מות נחתמת באות תיו. שנית, הקב"ה מסביר כי האות תיו מסמלת את מותם של צדיקים ונרשמת על מצחם.
תיאור זה הוא אזכור של המתואר ביחזקאל ט, פסוקים ג-ד. שם, במציאות של התנהגות פגומה וקשה, מסומנים יוצאי הדופן, הצדיקים באות תיו במצחם. אולם בספר יחזקאל הסימן באות תיו דווקא אמור להגן עליהם, משום שהוא מבדיל אותם מן החוטאים.
שני קשרים אלו של האות תיו למוות, גורמים לקב"ה לדחות את האפשרות שייברא בה את עולמו. בריאתו של עולם, של חיים, לא יכולה להיות מקושרת עם מוות.
נדלג כעת להופעתה אות בית. האות שכפי שאנו יודעים, נבחרה לבריאת העולם. מה טיעונה?
עאלת את ב אמרה ליה: רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי מברכאן לך לעילא ותתא. אמר לה קב"ה: הא ודאי בך אברי עלמא, ואת תהא שירותא למברי עלמא.
תרגום חופשי:
נכנסה האות בית. אמרה לו [לקב"ה]: "רבון העולמים, רצונך לברוא בי את העולם, משום שבי מברכים אותך למעלה ולמטה".
אמר לה הקב"ה: "ודאי שבך אברא את העולם. ואת תהיי ההתחלה לבריאת העולם".
(א) עאלת את ב' וכו': נכנסה אות ב'. אמרה לו: רבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי מ ב רכים אותך למעלה ולמטה. כי ב' היא ב רכה. אמר לה הקב"ה: ודאי בך אברא את העולם, ואת תהי ההתחלה, לברוא בך את העולם.
(ב) פירוש. האות ב' ה"ס חכמה, והיינו חסד דחכמה בסוד נקודה בהיכליה, כי אור החסדים הם היכל לאור החכמה, והוא ברכה, בסו"ה והריקותי לכם ברכה וגו' (מלאכי ג'). ואור זה אינו מתמעט כלום בהיותו עובר ומשתלשל דרך המדרגות, וכמו שהוא בראש המדרגות המקבל מא"ס ב"ה, כן הוא בכל גדלו ושבחו בעולם אצילות, וכן עד סוף עשיה, ואינו מתעבה כלום מחמת כל אלו המסכים שהוא עובר דרכם. וזהו שטענה אות ב': ניחא קמך, למברי בי עלמא, דבי מברכאן לך לעילא ותתא. כלומר, כי אור הברכה שלי הוא בשוה לעילא ולתתא בלי שום הפרש, ושום מסך ועביות לא יוכל לפגום משהו בהארותי, ולכן מדתי מוכשרת לבריאת העולם, כי לא תהיה שום אחיזה בי לקליפות. כי אין הקליפות נאחזות רק במקום שיש איזה חסרון, וכיון שאין בי שום חסרון, לא תהיה בי שום אחיזה.
(ג) א"ל קב"ה: הא ודאי בך אברי עלמא, ואת תהא שירותא למברי עלמא: כי הסכים עמה שמדתה ראויה לבריאת העולם, וה"ס הכתוב, כי אמרתי עולם חסד יבנה (תהלים פ"ט). ומלת יבנה פירושו בנין והבנה, כי קבע אותה לבירור מספיק, להבדיל בין הדבקים בקדושה לבין הסרים מאחרי ה' להדבק באל אחר. בסו"ה ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די (מלאכי ג'), אבל בעוד שהם נוטים לאל אחר, הם מחוסרי ברכה, כי אל אחר אסתרס ולא עביד פירי. וזה שמסיים שם הנביא, ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלהים ללא עבדו, הרי שהעולם חסד יבנה.
(ד) וז"ש, שירותא למברי עלמא: שירותא פירושו, התחלה, ומורה בזה, כי לא קבע את אור הברכה לשלימות העולם, אלא להתחלה טובה ומספקת להביא את העולם לכלל השלימות. והטעם הוא כי אור זה דחסדים הוא בחינת ו"ק בחסר ראש, ועדיין אינו מספיק להולדת נשמות לפריה ורביה, כי אין הולדה לשום פרצוף מטרם שישיג ג"ר הנקראים ראש. וע"כ הוא עוד מחוסר השלמה. וענין הקביעות שקבע את ה ב' והברכה למברי בה עלמא היינו לבחינת עיקר כל פרצוף, כלומר, שזה לא יחסר משום פרצוף דקדושה, וענין ההשלמה של גה"ר הנצרך למוחין דהולדה, כבר אינו עיקר בפרצוף, אלא נבחן לבחינת תוספות בלבד. דהיינו התלוי במעשיהם הטובים של התחתונים אבל בחינת ו"ק לא תחסר לעולם.
כמעט כל האותיות כבר עברו לפני הקב"ה, כל אות פורסת את טיעוניה, מציגה את ייחודה ויתרונותיה. כל אות מסבירה מדוע על הקב"ה לברוא את העולם בה, ולפתוח את תיאור הבריאה בה. אך הקב"ה דוחה אותן אחת אחרי השניה. אולם כאשר מגיע תורה של האות בית, הקב"ה משתכנע. מדוע?
האות בית מסבירה כי בה מברכים את הקב"ה למעלה ולמטה. מה משמעותה של האמירה הזו?
האות בית מצביעה, קודם כל, על העובדה הפשוטה שהמילה "ברכה" מתחילה בה, באות בית.
מדוע טיעון זה שיכנע את הקב"ה? האם אנו יכולים לחשוב מדוע המילה ברכה חשובה לבריאה?
מלבד העובדה שהמילה "ברכה" מתחילה בה, האות בית מתייחסת לעוד מימד: לא מדובר בסתם ברכה. אלא בברכה את הקב"ה. האות בית מרמזת כאן על לשון הברכה במסורת היהודית: "ברוך אתה ה'...". בלשון זו, האדם הוא שמברך את אלוקים. והוא עושה זאת כשהוא מבטא בשפתיו תחילה את האות בית. ממש כמו ברכה בין אדם לחברו, הברכה של האדם את אלוקים קושרת ביניהם ויוצרת ביניהם חיבור. לפיכך, האות בית מזכירה כאן לקב"ה את הקשר האינטימי בין האדם לבורא. קשר שלטענתה, היא מסמלת.
קשר זה מתבטא בצורה נוספת בדבריה של האות בית. למה היא מתכוונת כשהיא אומרת שמברכים את הקב"ה "למעלה ולמטה"? ייתכן כי בכך, האות בית מבקשת להתייחס לקשר שבין העולם העליון, עולמו של הקב"ה, לבין העולם התחתון, עולמו של האדם (שממש תכף ייברא). הברכה, ברכת ה', מופיעה גם בשני העולמות האלו. על כן, למרות היותם עולמות שונים בתכלית - עולם אלוקים לעומת עולם אנושי - הברכה קושרת ביניהם. הברכה מאפשרת את המפגש בין הקב"ה לאדם.
ראינו, אם כן, מדוע הקב"ה בחר באות בית. אך מדוע לא בחר באות אלף? מאחר והאות בית הגיעה לפניה, לא ניתנה לאות אלף הזדמנות!
קיימא את א לא עאלת.
אמר לה קב"ה: אל"ף, אל"ף, למה לית אנת עאלת קמאי כשאר כל אתוון.
אמרה קמיה: רבון עלמא, בגין דחמינא כל אתוון נפקו מן קמך בלא תועלתא, מה אנא אעביד תמן. ותו, דהא יהיבתא לאת בי"ת נבזבזא רברבא דא, ולא יאות למלכא לאעברא נבזבזא דיהב לעבדו ולמיהב לאחרא.
אמר לה קב"ה: אל"ף אל"ף, אע"ג דאת בי"ת בה אברי עלמא, את תהא ריש לכל אתוון, לית בי יחודא אלא בך. בך ישרון כל חושבנין, וכל עובדי דעלמא, וכל יחודא, לא הוי אלא באת אל"ף.
תרגום חופשי:
עמדה אות אלף ולא נכנסה.
אמר לה הקב"ה: "אלף, אלף, למה אין את נכנסת לפני כמו שאר האותיות?
אמרה לו: "רבון העולמים, משום שראיתי את כל האותיות יוצאות מפניך בלא תועלת. מה אעשה אני שם?"
"בנוסף, הרי נתת לאות בית את המתנה הגדולה הזו, ולא יאה שמלך יעביר מתנה שכבר הביא לעבדו ולתת אותה לאחר".
אמר לה הקב"ה: "אלף, אלף, אף על פי שאברא את העולם באות בית, את תהיי הראש לכל האותיות; אין בי ייחוד אלא בך; בך יתחילו כל החשבונות וכל מעשי העולם; וכל ייחוד לא נעשה אלא באות אלף".
(א) קיימא את א' וכו': עמדה אות א' ולא נכנסה. אמר לה הקב"ה: אלף אלף, למה אין את נכנסת לפני כשאר כל האותיות. אמרה לפניו: רבון העולם, כי ראיתי שכל האותיות יצאו מלפניך בלי תועלת, מה אעשה שם אני. ועוד, כי כבר נתת לאות ב' את המתנה הגדולה הזו, ואין ראוי למלך העליון, שיעביר את המתנה שנתן לעבדו, ולתת אותה לאחר. אמר לה הקב"ה, אלף אלף, אע"פ שבאות ב', נברא העולם, את תהי ראש לכל האותיות, אין בי יחוד אלא בך, בך יתחילו כל החשבונות, וכל מעשי בני העולם. וכל היחוד אינו אלא באות א'.
(ב) פירוש, כי כבר ידעת שכל אלו השאלות של האותיות, הן העלאת מ"ן של האותיות, והתשובות הן סוד ירידת המ"ד, כנ"ל. והנה השלימות הגדולה הזו שבאות א', לא תתכן בה אתעדל"ת אלא רק בכח אתעדל"ע לבד. כמ"ש בזוהר (ויקרא אות פ"א), על הכתוב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. דלא תוסיף קום מעצמה אלא קב"ה יוקים לה. ע"ש. ולפיכך הן בהתחלת האצילות של המוחין דג"ר, דהיינו בעודם בסוד שעשועים בהיכל או"א, שבזה עוסק הזהר בדרוש שלפנינו, והן בגמר התיקון, לא תתעורר האות א' בהעלאת מ"ן מתתא לעילא, כדרך יציאת המוחין דג"ר במשך שתא אלפי שני, אלא הכל יהיה בסוד אתערותא דלעילא בלבד. שז"ס לא תוסיף קום מעצמה אלא קב"ה יוקים לה. וזהו שאומר כאן, קיימא אות א' לא עאלת אמר לה קב"ה, א' א' למה לית אנת עאלת. מורה, כי ה א' לא נתעוררה כלל בהעלאת מ"ן כמו שאר האותיות עד דאמר לה קב"ה, שז"ס, קב"ה יוקים לה. ע"ש היטב בהזוהר. ואמרו, א', א', פעמים, הוא להורות על ב"פ הנ"ל, הראשונה היא בעת שהיו האותיות בסוד השעשועים, והשניה רומזת על גמר התיקון, כי אז ג"כ קב"ה מעצמו יוקים לה.
(ג) וז"ש, בגין דחמינא כל אתוון נפקו מן קמך בלא תועלתא: כי הטעם שלא הרהיבה ה א' להעלות מ"ן מעצמה, הוא, משום שראתה שכל האותיות יצאו בלי תועלת, כי נתברר שיש בכל הקומות בחינת זה לעומת זה, לפיכך חשבה שגם היא אינה טובה מהן, וגם כנגדה יש לעומת. וזהו שאמרה מה אנא אעביד תמן כי ראיתי שאיני טובה יותר מהן.
(ד) וז"ש, ותו דהא יהיבתא לאת ב' נבזבזא רברבא דא ולא יאות למלכא עילאה לאעברא וכו': וטעם ב' שלא הרהבתי לעלות מ"ן, הוא משום שראיתי שכבר קבעת עיקר בנין כל פרצוף במדתה של האות ב' בסוד הכתוב עולם חסד יבנה, כנ"ל, ע"כ לא היה לי ספק שיהיה עוד אפשר איזה שינוי בזה, כי אין מדרך המלך להעביר מתנה שנתן לעבד זה וליתן אותה לעבד אחר.
(ה) וז"ש, א"ל קב"ה א' א' אע"ג דאת ב' בה אברי עלמא את תהא ריש לכל אתוון: פירוש, כי הן אמת שכבר נברא העולם באות ב' וגם זה אמת שלא אעביר מתנתה לאחר. אמנם לא נברא במדתה אלא בחי' ו"ק בלי ראש כנ"ל, וא"כ עדיין האתוון חסרות ראש, כי לא יכשרו לפריה ורביה זולתו, לכן את תהא משמשת להמשכת ה ראש לכל אתוון, דהיינו בחינת המוחין דג"ר, שהם המוחין דפב"פ והולדה.
(ו) וז"ש, לית בי יחודא אלא בך, בך ישרון כל חושבנין וכל עובדי דעלמא: כלומר, כי אין היחוד שלי מתגלה בעולם אלא במדתך, ועוד נוסף, כי כל ענין שכר, עונש, ותשובה, שעליהם יתגלה גמר התיקון, לא יהיו אלא בך, כי בחינת ה ב' קבעתי רק לעיקר הפרצוף, שלא יהיה תלוי כלום במעשה התחתונים, ואפילו אם יריעו מעשיהם לא יגיע מזה שום שינוי באלו המוחין כנ"ל, אמנם המוחין שבך תלויים לגמרי במעשה התחתונים, אם יריעו מעשיהם יסתלקו המוחין דג"ר שבך, ואם יחזרו בתשובה, ימשיכו שוב המוחין דג"ר. וזה אמרו בך ישרון כל חושבנין וכל עובדי דעלמא. חושבנין, מורה אם יקלקלו מעשיהם, בסוד הכתוב אשר עשה אלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, (קהלת ז'). כי אז יסתלקו המוחין דג"ר. ועובדי דעלמא, מורה, על העלאת מ"ן ע"י מעשים טובים, כי אז יחזרו וימשיכו המוחין דג"ר. וכל יחודא לא הוי אלא באת א', זה רומז על היחוד הגדול של גמר התיקון, יהיה ג"כ באת א'.
הדו-שיח המופלא שבין האות אלף לקב"ה מראה את התנהגותם של השניים במצב הנתון.
הקב"ה כבר בחר באות בית כאות שבה ייברא את העולם. אך למרות זאת, הוא מתפלא שהאות אלף לא נכנסת אחריה לשוחח איתו. הרי כל אות ואות קיבלה יחס אישי ושוחחה איתו!
לתמיהה זו של הקב"ה אלף משיבה בקול שבור: כבר בחרת באות בית, אז לשם מה אכנס גם אני? איני רוצה לקחת את הזכות שניתנה לאות בית.
השיחה הזאת מלמדת כי ייתכן והקב"ה אכן היה עשוי לבחור באות אלף אם היא הייתה מגיעה לפני האות בית, או אם השיחה היתה מתנהלת אחרת, ואלף הייתה מתעקשת על ההזדמנות. אך לפי הזוהר, קבלתה של האות אלף את המצב הנתון היא שהותירה את הבחירה באות בית על מקומה, ובה נברא העולם ונפתחה המילה "בראשית". אולם, חיבתו של הקב"ה כלפי האות אלף, וכלפי התנהגותה במצב המתואר, מביאה אותו להעניק לה את הבכורה בסדר האלף-בית. ומאחר שכך, אלף בעצם מופיעה בכל ספירה שמתקיימת בעולם (שכן, האותיות משמשות לספירה ומניין). בנוסף לכך, האות אלף היא הראשונה במילה "אחד". בקריאת שמע – "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – האדם מייחד את הקב"ה. בעבור האדם הקורא את שמע - הוא האל היחידי, ואין לו אלקים אחרים על פניו. האות אלף מקבלת אפוא את הזכות לפתוח את המילה המבטאת את הייחוד והבלעדיות של הקב"ה בחייו של האדם.
תחילתו של הקטע שראינו בשאלה שעשויה להיות קטנונית וחסרת משמעות: מדוע תיאור הבריאה נפתח דווקא באות בית?
דרכו של ספר הזוהר לשאול שאלות כאלו, ודרכן לחשוף את סודות ורעיונות מופלאים על ההוויה. לזוהר מאפיינים של מדרש. לכן, ככזה, הוא דורש מן הפסוקים לתת יותר ממה שנמצא בפנינו ברובד הפשט. וכך בעצם עולים אותן הרעיונות והסודות. במקרה שלנו, הזוהר דרש מן המילה "בראשית" את המשמעות הנסתרת של האות בית שבתחילתה. משמעות אשר כמובן, אינה נמצאת ברובד הפשט.
הדרשה של הזוהר, מביאה איתה סיפור מופלא בו המשתתפים הם הקב"ה וכל אותיות האלף בית. דרשה זו מזמינה אותנו לתהות ולהרהר ביחס לכל אות: מה ייחודה? מה האנרגיות שהיא מביאה אותה? האם באמצעות שימוש באות כזו או אחרת אני יכול להשפיע על האופי של מה שאני אומר?
בנוסף, הדרשה של הזוהר מציעה התבוננות ייחודית על תיאור הבריאה. הדימוי הסביר בראשנו ביחס לבריאה הוא של העולם הנוצר יש מאין: השמיים והארץ, החיות והאדם. אולם הזוהר נותן זרקור על רכיב אחר בבריאה: השימוש של הבורא, הקב"ה, באותיות מסוימות כדי לברוא את העולם כמו שהוא. האם בריאה שהייתה מתחילה באות אחרת הייתה יוצרת עולם אחר? האם אנו מסוגלים לחשוב על עולם אחר שכזה?
לפי הזוהר, האות בית מביאה איתה ברכה לבריאה. האם אנו יכולים לראות זאת?
אני מזמין אתכם לגשת למאמר הזוהר השלם (על-ידי לחיצה על אחד הקטעים המצוטטים, להשלים את השיחות של שאר האותיות עם אלוקים, ולתהות: מה מביאה איתה כל אות? כיצד היה עשוי להראות עולם שנברא על ידה? והאם אנו יכולים להשתמש באיכויות שלה בשימוש בה בחיים שלנו?