הכתיבה של הזוהר היא כתיבה אזוטרית, כך שהקורא זקוק לעזרה בהבנת משמעות הקודים כדי להבין את הכתוב. עד היום יש מחלוקות לגבי פענוח הכתיבה הזוהרית.

ביחידה זו ננסה להבין לאן מכוונים הקודים שבספר הזוהר.

ספר הזוהר מערער את בוחן המציאות הרגיל שלנו כאשר אנחנו קוראים את המקרא ומחמיצים רבדים נוספים של משמעות במקרא ובמציאות עצמה.

הרבדים הנסתרים של הזוהר עוסקים באלוהות ובניסיון לייצר שפה וריבוד בתוך האחדות האלוהית.

בימי הביניים המהלך ששטף את ההגות הדתית הוא "השגבת האל". הדבר הוביל לפרוייקטים פרשניים שונים שניסו להוכיח אל מופשט ונשגב.

אפשר לראות את ספר הזוהר כחלק מהאטמוספירה של השגבת האל, אך יחד עם זאת יש בו גם ניסיון הפוך לגאול את האל מאותה רוח של השגבה וריחוק ודוקא לחפש את האופן בו אפשר לתפוס את האל.

יש כאן במקביל שתי מערכות של שיח: אל שהוא אינסוף ונשגב מצד אחד, ומצד שני אל שיש לו האצלה ונוכחות שחודרת לתוך העולם הזה. זהו ערעור על הנפרדות בין האל והאדם.

עשר הספירות הן מעין תחום ביניים שנמצא בין האל והאדם. כמו כן יש בזוהר עיסוק בישויות שנמצאות בין האל והאדם.

אחת ההנחות החזקות של הקבלה היא אחדות האל (על אף ריבוי הספירות). זוהי קריאת תיגר על הניסיונות של משגיבי האל לדבר על האלוהות כאחדות נקיה ומוחלטת.

הזוהר לא רק מביט על המציאות כמרובדת אלא בעצמו מתנהג באופנים שונים, לעתים מובן יותר ולעתים מדבר בשפת סתר. הטקטיקה המקובלת על הזוהר היא לא לקרוא לספירות בשמן, אלא לכנות אותן בכינויים וסמלים שונים.

הכתיבה בקודים של ספר הזוהר רדיקלית הרבה יותר מהדרשנות האליגורית של הזוהר עליה דיברנו ביחידות הקודמות. יש בה טענה מרחיקת לכת שהתורה היא טקסט מלא בקודים ההופכת את הקריאה בה לדרמה גדולה הרבה יותר עם משמעויות נסתרות.