Neciv Besálách

מה תצעק אלי. מבואר שמשה התפלל אע״ג שידע היטב כי הקב״ה יעשה ישועה לישראל מכ״מ נדרש לתפלה לפי דעתו. דזה כלל גדול במלחמה שמתנהגת בפעולת הטבע. אע״ג שברור שיהיו המה מנצחים מכ״מ צריך תפלה כמו שהיה במלחמת עמלק שעלה משה בהר ואהרן וחור עמו ותניא במכילתא שגזר תענית ועמד בתפלה וכן במלחמת מדין שאמר ה׳ נקם נקמת וגו׳ מכ״מ אי׳ ברבה פ׳ מטות שהלכו י״ב אלף למלחמה וי״ב אלף לתפלה. והיינו משום שאע״ג שינצחו בברור לא ימלט שגם כמה מהמנצחים יהרגו כפי דרך הטבע וכמו שאמר דוד המלך כזה וכזה תאכל החרב. מש״ה נדרש לתפלה שתהא השגחה פרטית על כל א׳ בפ״ע לטובה שלא יארע שום נזק . אמנם כ״ז רק בעת שהניצוח הוא בדרך הטבע כמו מלחמת עמלק ומדין שהיה מלחמת תנופה. ומלחמת יריחו אע״ג דנפילת החומה היה נס נגלה מכ״מ אחר שנפלה החומה ועלה איש נגדו. היה מלחמה חזקה עם בעלי יריחו. משא״כ אם הכל בדרך נס וגם הישועה ברורה אין מקום לתפלה. והיינו שהתפלל משה כאן שאע״ג שידע שיהיה נס במקום הים מכ״מ עד שיגיעו לים ומצרים הולכים אחריהם ומורים חצים וכדומה קרוב שיהרגו כמה מישראל. מש״ה נצרך לתפלה. וא״ל ה׳ מה תצעק אלי. שאין השעה צריכה לכך. כי יהי נס גם בזה כמו שמבאר שעמד עמוד הענן ביניהם:

שם שם לו חק ומשפט. לפי הפשט יפה כ׳ הרמב״ן שהנהיג אותם הליכות המדבר. הן בין אומה בכללה בין אביהם שבשמים הן בין אדם לחבירו שהרי לא היה להם עד כה מנהגים ראוים ומוכשרים. אמנם מה זה נתייחד אותו מעשה של מים המרים לזה. ע״כ יש לפרש בזה גם ע״פ שביארנו בס׳ דברים כ״פ. וכן בפ׳ אחרי. דחק משמעו כ״פ מדות שהתורה נדרשת בהם. ומשפט הוא הויות התלמוד חקירות איך להוציא מחוקים הללו הוראה למעשה. ונתן המקרא בזה שני טעמים על שלא הקדים הקב״ה להמתיק המים וכפי הראוי לדבר הכרחי. והלא דרך מלך בו״ד כשמוציא מחנהו במדבר מוכרח לשלוח אנשים לפניו להכין כל מחסור טרם בוא המחנה לשם כדי שלא יהי׳ לבם נשבר בשעה הראשונה שיבואו ולא ימצאו מזון ומים אבל הקב״ה לא כן עשה. ופירש ע״ז שני טעמים. א׳ שם שם לו חק ומשפט. מסר לת״ח שבהם דרכי התלמוד וכאשר יבואר ענין זה הטעם עוד במקרא הסמוך. ב׳ ושם נסהו. בשביל כל הדור. רצה הקב״ה להרגילו בעסק פרנסה לדורות שלא יהא לבו נמוג כ״כ כשרואה מחסור בביתו וזה נקרא נסיון בס׳ דברים ח׳ ט״ז למען ענותך ולמען נסותך להיטבך באחריתך. ולאותו הדור לא נצרך ללמדם השגחתו הפרטית שהרי ראו הכל בעין. אבל לדורות המאוחרים שלא יהיו מרגישים השגחתו כ״כ ניצרך ללמדם אשר יהי׳ מכ״מ לבו נכון בטוח אשר ברגע אחרון יחיש ה׳ עצה שלא ימות ברעב ובצמא. כמו שהיה במרה ברגע אחרון נודע העץ הממתיק. וזהו נסיון של הפשתן שהבאנו בשם המדרש כ״פ. שהפשתן הטוב מכים אותו הרבה. וכדי שייטב יותר אח״כ. כך בזה הנסיון הוטב להם אח״כ. וכמו שסיים המקרא הנ״ל להיטבך באחריתך. וזהו באמת טוב שלא ישוער:

והישר בעיניו תעשה. אלו אגדות המשובחות הנשמעות באזני כל אדם המתקבל אפי׳ לעם הארץ. ותניא באדר״נ שקפליות של יראת ה׳ באגדה הם מונחין. שעי״ז נמשך לב האדם לאביו שבשמים. וזהו והישר בעיניו תעשה. שתהא גורם לקרב לבן של ישראל לאביהם שבשמים ע״י קול ה׳ ששמעת:

כי אני ה׳ רפאך. דמדה זו נותן זכות עסק התורה. ובדבר הזה הבטיח להם. וגם ביאר טעם על שמגיע להם צרכיהם בצמצום שזה שלשה ימים לא היה מים כלל ועתה לא בנקל הגיעו להמתיק המים. היינו משום שכך דרך זכות התורה להשיג פרנסתו בדוחק כדתנן זהו דרכה ש״ת פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה כו׳. היינו רק באופן להסיר מחלה. והרי מלכותא דרקיע כמלכותא דארעא. דכמו מלך מזין אנשי מדינתו ע״י עבודת הקרקע וכדומה וגם מזין אנשי מלחמתו מאוצר המלך. והנה המתפרנס ע״י עבודת אדמתו ישבע לחם בכל אופן שרוצה משא״כ אנשי מלחמה שניזונים מאוצר המלך הרי ניזונים בלחם ניקודים וכדומה ורק נשמרים מכל חולי. וכך הבדל השגחת המקום ב״ה בין בעלי עבודה בין בעלי תורה שהן אנשי מלחמתו כ״י. והודיע כאן משה פרנסת בעלי תורה. והא שלא הודיע משה לישראל עסק עבודה. היינו משום שלא הגיעו עדיין אל המנוחה ואל הנחלה אשר שם מועיל סגולת העבודה כמש״כ בס׳ בראשית בפ׳ ברית בה״ב. ע״כ הודיע משה סגולה המועלת בכ״מ ובכל זמן:

והכי מבואר במכילתא פ׳ בשלח והובא בתוס׳ מס׳ סוטה פ״ז רי״א בשעה שעמדו ישראל על הים אמר יהודה אני אלך לים ובנימין אמר אני אלך תחלה קפץ שבטו של בנימין והיו שרי יהודה רוגמים אותם שנא׳ שם בנימין צעיר רודם רד ים. שרי יהודה רגמתם. משל למלך שהיו לו שני בנים אמר לגדול הקיצני בשלש שעות ביום ולהקטן אמר הקיצני עם עמוד השחר. הגיע עמוד השחר ובא הקטן להקיץ אמר הגדול לי אמר אבא בשלש שעות. והקטן אמר לי אמר אבא להקיצו עם עה״ש וכיון שצהבו זב״ז הקיץ המלך. אמר בני שניכם רציתם לקיים דברי לשניכם אשלם שכר. כך לשבט יהודה נתן מלכות ב״ד ולשבט בנימין נתן בהמ״ק. והמשל נפלא. וגם תחלת הענין יש להבין. מדוע גבר בנימין על יהודה. והיאך לא חלק לו כבוד. אבל הענין שנס קריעת ים סוף הי׳ מיועד להיות באחד משני אופנים. אם בהנהגת נס נסתר סמוך להליכות הטבע. וע״ז הקדים הקב״ה רוח קדים עזה כל הלילה ומייבש והולך לאט לאט אם בדרך נס נגלה שבשעת קפיצה בעומק הים יהא נקרע. והכל לפי הכנה של ישראל. אם לא ימסרו נפשם באמונה לקפוץ בים. אזי יהא בדרך השגחה פרטית כל הליכות הטבע. ואם ימסרו נפשם באמונה אזי בע״כ יהא נקרע פתאום. והי׳ דעת שבט יהודה שכבודו של הקב״ה להמעיט הנס כל האפשר. ע״כ אין ראוי לקפוץ בים עד שיתייבש ע״י הרוח והי׳ נצרך עוד לשהוי איזה שעות ואז ילכו תחלה כאשר יהודה גבר באחיו. אבל דעת בנימין הי׳ שכבודו של הקב״ה הוא להראות נס נגלה. ע״כ אין רצונם לשהות כלל. ואחר דשבט יהודה לא הי׳ ברצונם לילך עתה ע״כ ילכו הם תחלה. והנה קפץ שבטו של בנימין ונקרע פתאום. והיינו מכוין להמשל שהמלך צוה לבנו הגדול להקיצו בשלש שעות ביום כדרכן של מלכים. כך נתן הקב״ה דעת ורצון שבט הגדול שהוא יהודה להלוך בהליכות הטבע להראות שהקב״ה מהוה הכל והטבע בידו. ונתן דעת ורצון שבט הקטן שהוא בנימין להתהלך בדרך גבוה ונעלה להראות שהקב״ה אדון הכל ומשדד הטבע לגמרי. ע״כ נתן הקב״ה ליהודה מלכות ב״ד שמתהלך בדרך הטבע כמו שנתבאר לעיל. ולבנימין נתן בהמ״ק שנסים קבועים היו בו:

מי יתן מותנו ביד ה׳. היינו בעת שהיה יד חזקה זה הדבר על ישראל שהיה בשלשת ימי אפלה והכי מפרש במכילתא לואי מתנו בשלשה ימי אפלה של מצרים. והנה לשון התלונה בכלל פלא. ולמה לא אמרו מי יתן ועבדנו את מצרים וכמו שאמרו בתלונה הראשונה כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר. ותו ק׳ דיוק הלשון כי הוצאתם אותנו להמית את כל הקהל הזה ברעב. והכי מיבעי להמיתנו ברעב. או כי הוצאתם את כל הקהל הזה להמיתם ברעב. ותו קשה למה התלוננו כאן גם על אהרן יותר מתלונתם בעמדם על הים. אלא כך הענין שכאן לא התלוננו על עיקר יציאת מצרים לחשוב תועה שמשה עשה הכל מדעת עצמו ח״ו כמו שהיו סבורים לפני קריעת י״ס. שהרי אח״כ כתיב ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו. הרי האמינו אשר ה׳ הוציאם. אלא כך היתה התלונה על משה ואהרן שחשבו כי ברצון ה׳ היה להוציא עדה קטנה של זקני הדור וצדיקים מעיקרם שהיו במצרים ולא כל המון העם אשר כמה מהם באמת לא רצו לצאת לולי משה ואהרן החוצבים להבות אש בדבריהם ועל שפתיהם לקחו לבבם ופתום לצאת גם המה. אבל בל״ז היו מתים גם המה בתוך הרבה שלא נתרצו גם אח״כ לצאת ומתו בג׳ ימי אפלה שכך עלה ברצון שלא ישאר מזרע ישראל פרסה במצרים. וחשבו אשר אם עלו רק עדה קטנה היה די להסתפק בצאן ובקר עד בואם אל ארץ נושבת. אבל משה ואהרן הוציאו המון רבה מד״ע כמו שהוציא משה ערב רב בלי רצון ה׳ כידוע. ובזה הגיעו שאין מקום להתפרנס במדבר. ובע״כ ימותו כולם אפילו זקני הדור והעדה שהיו ראוים לצאת. וזהו דבריהם בדיוק מי יתן מותנו ביד ה׳ כמו כל המתים בדבר בשביל שלא רצו לצאת:

כי הוצאתם אותנו. הדיוטים אשר מתחלה לא רצינו לצאת ולעבוד את ה׳. ויהיה מזה סיבה. להמית את כל הקהל הזה. אפילו מי שהיה ראוי לכך מתחלה ובע״כ ימותו כולם. נמצא היתה התלונה רק על משה ואהרן לפי דעתם. ומש״ה היתה התלונה כאן גם על אהרן שגם הוא הוכיח ופתה אותם לצאת ממצרים ולהשתעבד למלכות שמים. והנה אמרו בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע. שהיינו אוכלים בשר בשעת אכילת לחם לשובע אז אכלו בשר אחר המזון לתענוג. מה שאין כן במדבר. אע״ג שהיה להם בשר הרבה גם זולת השליו שהרי הוציאו צאן ובקר מקנה כבד מאד אבל לא השתמשו בבשר לתענוג אלא לשובע. היינו שהיו צולים ואוכלים כדרך אנשי המחנה שממלאים נפשם במה שבידם. והנה לצורך עיקר התלונה על משה ואהרן לא נצרכו להזכיר כלל בשר שהרי אינם תובעים כ״א לחם לשבוע אבל הזכרת בשר היה נראה שבאים בלבבם לקבול גם על זה שאינם מוצאים במדבר סיר הבשר בריוח כיד המלך שהיה במצרים להאכילם אחר עבודתם סיר הבשר מה שאין כן דרך האדם כשהוא ברשות עצמו לזבוח צאנו ובקרו כדי לאכול בשר וכדאי׳ בחולין דפ״ד א׳ אשר יצוד וגו׳ למדה תורה ד״א שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת. היינו בצידה מן ההפקר. וזה היה ברמז תלונה על הקב״ה שאינו מספיק להם בשר מן ההפקר אפילו להעדה שיצאו מרצון ה׳ ית׳. אבל לא היתה תלונה זו מפורש יוצא מפיהם כמו שהיתה תלונת המתאוים במדבר. ויבואר עוד לפנינו בהמשך הפרשה: