קריעת ים סוף והצלת בני ישראל ממצרים בשמות י"ד – ט"ו היא שיא וסיום לפרשה הארוכה של יציאת מצרים, המתחילה בשמות ד'. מילוט בני ישראל מידי המצרים מתואר כנס כפול – יהוה "קרע" את הים לאפשר לבני ישראל לעבור בו והשיב את הים כדי להשמיד סופית את מצרים. בני ישראל נקראים לחזות בנס כפול זה כדי להעיד לדורות הבאים על הישועה האלהית שבה זכו. והם מגיבים לאירוע בשירת הים המבטאת את גודל הנס, את שמחתם של הניצולים ואת השבח לאל שבלבם.
קריעת הים טופלה רבות ע"י אמנים יהודיים, נוצרים ומוסלמים לאורך ההיסטוריה.
העניין הרב בפרשה זו בודאי נובע מן הדרמטיות והחזותיות שלה. אך כפי שנראה בהמשך, מתוך עיון במדגם קטן, אמנים מפרשים את האירוע באופנים שונים מאד.
בנות ובני ישראל כעדים וכעדות
הציור למטה צויר על ידי לאורה ג'יימס, ציירת אפרו-אמריקאית בת זמננו המציירת בסגנון אתיופי מסורתי.
קהל רב עומד על שפת ים סוף, בשורה המשתרכת הלוך וחזור מן מלאך בפינה העליונה הימנית בשלושה גלים. בולטים בקהל זה—בגלל כיסוי ראשיהם—מרים מצד ימין בשמלה לבנה ומשה המחזיק מטה משמאל. לשמאלו של משה, אלוהים מרחף מוקף מלאכים. נראה כי מלבד משה, כל הדמויות הן נשים.
בציור הזה, הכל בתנועה. נוסף לגלי הקהל עצמו, הדמויות עצמן בתנועה; לרוב, הן אינן עומדות ישר אלא בהטיית המותן – למעשה, הן רוקדות! הן הנשיות והן הריקוד מוטעמים גם בכתובית מצד ימין, המציינת דווקא את תפקידה של מרים בסיפור ואת שירת הניצחון שהיא מנחה.
אלמנט נוסף בציור זה הוא העיניים הפקוחות של בני ישראל המודגשות גם ע"י העיניים העצומות של חיל פרעה הטבועים בים. הדגש הזה על ראיה נמצאת כבר בתיאור קריעת ים סוף בספר שמות.
וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם
נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יהוה:
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת
יהוה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם
הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם:
שמות י"ד 10, 13
בעצם, בני ישראל מצווים לראות את הניצחון על צבא מצרים, כדי להיות עדים לדורות הבאים, כפי שנאמר בהגדה לפסח:
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. שנאמר, והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה יהוה לי בצאתי ממצרים. לא את אבותינו בלבד גאל הקדוש ברוך הוא, אלא אף אותנו גאל עמהם. שנאמר, ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו:
טיפול נוסף בנושא קריעת ים סוף, המדגיש גם הוא את שמחת האירוע, הוא ציור של האמן הישראלי נחום גוטמן, מתוך הגדה של פסח שאייר ב1930.
גם כאן בני ישראל פצחו בשירה, אך כאן הם עוד צועדים בתוך הים, בהנחיית משה ואהרן, והקהל מורכב מנשים, גברים וילדים. האווירה חגיגית מאד ותאורה יורדת מן השמים.
ציור זה מזכיר צעדות וטכסים שנערכו בישראל כבר מלפני קום המדינה – כמו העדלאידע התל-אביבי וחגיגות חג השבועות בקיבוצים. לחלופין, אפשר לראות את בני ישראל בים סוף כאבטיפוס לעולים לארץ-ישראל בימי המנדט. גם כך וגם כך, גוטמן מתאר את האירוע המקראי ע"פ דפוסים שהיו מוכרים ביישוב המתהווה באותן השנים, מתוך הזדהות נלהבת עם העבר של עם ישראל.
הציור השלישי מתמקד גם הוא בבני ישראל. הוא צויר על ידי הצייר אמריקאי ארסטוס סלסבורי פילד, שצייר בסגנון "פרימיטיבי", במאה ה-19.
הצופה מביט בקהל עצום—שפרטיו מטושטשות אפילו בשורות הראשונות—הנמצא עדיין בתוך הים, העומד משמאלם ומימינם כחומות. מאחוריהם מזדקף עמוד האש, המפריד בינם לבין המצרים.
נוסף לעיסוקו כצייר, היה פילד בין הצלמים הראשונים באמריקה ונראה כי סגנון הציור שלו הושפע מאילוצי הצילום בימיו; הנושאים נאלצו לשבת או לעמוד זמן רב ללא תנועה עקב איטיות המצלמה. על כן, בניגוד מובהק לציורה של ג'יימס, המתאר תנועה, הציור של פילד נראה נייח.
ובניגוד לציור של ג'יימס, לא רואים בציור זה פרצופים בכלל. למעשה, אנחנו רואים בשורה הראשונה כבשים ושוורים ואי-אפשר אפילו להבחין בין הבהמות לבין בני האדם. נושא הציור הוא דמות קולקטיבית – עם ישראל.
בציור הזה תפקיד עם ישראל אינו להעיד על קריעת ים סוף – הם העדות לקריעת ים סוף. כל העדה פונה אלינו, הצופים, כאילו לקראתנו, לשתף אותנו בעדות. זהו מן צילום מחזור המנציח את הגמר המוצלח .
תפקידו של משה
היצירה הרביעית היא פיסול, מאת פסל יהודי בן זמננו, פיליפ רטנר.
הפסל מורכב משני אלמנטים שאינם מיועדים לתאר את האירוע באופן מציאותי אלא לתמצת את ההתמקדות והרגש שבפרשה מכריעה זו. בלבוש אדום המדגיש את תפקידו וחשיבותו, משה המזוקן מניף את מטהו כלפי מעלה ומושיט גם את ידו. אפשר לפרש את התנוחה הזאת כמייצג את רגע קריעתו את הים במצוות האל, שמצד אחד משה הוא המבצע את הנס, ומצד שני הוא פועל אך ורק כשליח ומטעם האל.
משה עומד בתחתית צורת U ענקית, המייצגת את הים. המימדים הקטנים של משה לעומת הים מבטאים מצד אחד את גודל תפקידו, ומאידך את תפקידו כעושה דבר יהוה.
צורת הים מזכירה גם בקבוק, עם צוואר צר. הדימוי הוא לידה – משה, כנציג בני ישראל, עומד להיולד. ציור נוסף המבוסס על אותו הדימוי נצור ע"י קטרינה קראוז, נזירה נוצרית העובדת שנים רבות בקרב שבט אפריקאי ואיירה את התנ"ך ע"פ סגנונם.
קתרינה קראוס, חציית ים סוף, 1980 בקירוב
בשתי היצירות האלה, לעומת ציוריהם של ג'יימס ופילד, משה, המזוהה ע"י מטהו, תופס מקום מרכזי. יצירה נוספת המתמקדת במשה היא חיתוך עץ של יעקב שטיינהרדט.
שני מוקדים בציור הזה מושכים את תשומת הלב: האור הבוקע למעלה בצד שמאל ופרצופו של משה. לפי התיאור המקראי, הלכו בני ישראל בתוך הים כל הלילה ויצאו ממנו בעלות השחר. האור גם מייצג לעתים קרובות את התקוות לעתיד. אך פרצופו של משה נראה כמביע חרדה או אפילו אימה; שמא למראה טביעת המצרים בים או אולי לנוכח הדרך הקשה במדבר שעוד עומדת לפני בני ישראל .
גורלו של פרעה
בציור הבא אנו פוגשים את העולם המוסלמי ביצירה של צייר פרסי אלמוני, מן המאה ה-18.
שתי דמויות מובלטות בין המצרים הטובעים בים. לפי מקורות איסלאמיים, המלאך גבריאל נשלח אל פרעה כדי למסור לו את גזר דינו. פרעה מודה לבסוף בכוחו של אלוהים.
וכאשר העברנו את בני-ישראל בים רדפו אחריהם פרעה
וחילו בזדון ואיבה, ורק כאשר עמד פרעה לטבוע, הודה:
"אני מאמין שאין אלוה זולת האל שבני-ישראל מאמינים בו,
ואני מצטרף אל המסורים לו". ואז אמרנו לו: "האומנם?
הלא מקודם מרדת והייתה מן המושחתים! אולם היום נציל
אותך בגופך למען תהיה לאות לבאים אחריך", אך מרבית
האנשים אינם שמים לב לאותותינו. קוראן י' 90 – 92
ישנה מחלוקת המתנהלת עד היום בין פרשני הקוראן, אם פרעה ניצל, עקב תשובתו או שמא תשובה באונס אינה נחשבת, ולכן גם הוא טבע.
במדרשים היהודיים מופיעה דעה שלפיה פרעה ניצל לאחר וידויו, ופלא פלאים נשלח לנינוה ומלך שם ארבע מאות שנה עד לזמנו של יונה הנביא. ואז עודד את עמו לחזור בתשובה.
תמונה נוספת שבה רואים את המצרים ואת פרעה נמצאת בהגדת סרייבו.
בעמוד הזה מן ההגדה יש שתי תמונות הקשורות בקריעת ים סוף. למעלה, בני ישראל עוד עוברים בים, בכמה מסלולים נפרדים, בעוד המצרים כבר טבעו...חוץ מפרעה, הנראה בצד שמאל.
שוב מתברר כי דימוי העבר מבוסס על מוסכמות ההווה.
למטה, מרים מנחה את מקהלת בנות ישראל בשירת הים. הן לא נראות בכלל עייפות ממסען בתוך ים סוף, אלא כנשים עדינות הרוקדות בחגיגות כלשהן. השוואתן אל מקהלת הנשים בציור של לאורה ג'יימס מבהירה את ההבדל הטבעי בדמיון כל צייר את העבר על פי ההווה שלו.
גם בציור הפרסי שלנו, נראות נשי ישראל על שפת הים. אך במקרה זה, הן עומדות בשולי התמונה ומודגש בעיקר שהן ניצבות בנפרד מן הגברים. שוב, עדות לדמיון העבר ע"פ המוסכמות של ההווה.
קריעת הים בדורא אירופוס
עד עכשיו טיפלנו יצירות די מודרניות. נתבונן כעת בציור מלפני יותר מ1700 שנה.
בציור הקיר שבבית הכנסת של דורא אירופוס, משנת 244 לספירה, מופיע משה רבנו פעמים רבות. בציור זה בלבד, הוא מופיע שלוש פעמים: מימין הוא שולף את מטהו להבקיע את הים; במרכז הוא מחזיר את הים ומטביע את המצרים; ומשמאל, הוא עומד ליד בני ישראל ה"חמושים" (שמות י"ג 18) בעת שירת הים. הסבר אחד לריבוי זה הוא כי האמן ניסה בצורה זו להמחיש את מעבר הזמן בסיפור קריעת הים. אפשרות אחרת היא כי הדבר בא להדגיש את חשיבותו של משה, כמנהיג האידיאלי של עם ישראל והתקווה לעתיד. אך אפשרות שלישית קובעת כי תמונתנו עוצבה ע"פ צירופן של שלוש תמונות דגם עתיקות, שלמרבה הצער לא שרדו.
יש לשים לב שמאחורי משה הכפול בצד שמאל ישנם פסים (מסלולים) אופקיים. מסלולים דומים נראים בציור מהגדת סרייבו. מדרש תנחומא מסביר את פשר המסלולים האלה: נוצר נתיב נפרד בים לכל אחד מן השבטים, כדי להגדיל את הנס. מדרש אחר מסביר את שתי ידי האלוהים בציור כביטוי חזותי לחזרה על המילה "ימין" בשמות ט"ו 6.
יְמִינְךָ יהוה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יהוה תִּרְעַץ אוֹיֵב
המדרש ממשיך ומסביר כי לכל אחת מהופעות המילה, יש תפקיד נפרד: יד אחת מצילה את עם ישראל ויד אחת מטביעה את המצרים. בכך, כמו בחלק גדול מתמונותינו, מתבטא המתח בין שימחת השחרור ועצב על אובדן החיים.
לתמונות נוספות בנושא זה ראו תל"י מדרש אמנות