כפי שכתבתי במאמר על רש"י, גאוניותו של רש"י היא בשילוב המדרשים השונים לרצף אחיד וברור, אך מה יהיה אם נוציא מפירוש רש"י את הציטוטים המדרשיים?
הטקסט שלפניכם נועד להמחיש בצורה ויזואלית את היקף פרשנותו המקורית של רש"י.
כל הקטעים המדרשיים הוצאו מהפירוש, וגם בתוך מה שנשאר אפשר להבחין בין פרשנות לבין ביאורים דקדוקיים. ביאורים אלו כתובים באות נטויה רגילה, ובתוכם נוספו סוגריים מרובעים כדי להכיל את הדוגמאות שרש"י מביא מפסוקים אחרים במקרא כדי לבסס או להאיר את הביאור הדקדוקי. פרשנות מקורית של רש"י שאינה דקדוקית מצויינת בגופן מודגש (בולד)
פרשת בראשית, פרק א
(א) בראשית ברא - בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך ויאמר אלהים יהי אור. ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו', שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו, [כמו (שם כו א) בראשית ממלכות יהויקים, (בראשית י י) ראשית ממלכתו, (דברים יח ד) ראשית דגנך, אף כאן אתה אומר בראשית ברא אלהים וגו', כמו בראשית ברוא. ודומה לו (הושע א ב) תחלת דבר ה' בהושע, כלומר תחלת דבורו של הקדוש ברוך הוא בהושע, ויאמר ה' אל הושע וגו'.] ואם תאמר להורות בא שאלו תחלה נבראו, ופירושו בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת, [כמו (איוב ג י) כי לא סגר דלתי בטני, ולא פירש מי הסוגר, וכמו (ישעיה ח ד) ישא את חיל דמשק, ולא פירש מי ישאנו, וכמו (עמוס ו יב) אם יחרוש בבקרים, ולא פירש אם יחרוש אדם בבקרים, וכמו (ישעיה מו י) מגיד מראשית אחרית, ולא פירש מגיד מראשית דבר אחרית דבר.] אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גלה המקרא בריית המים מתי היתה, הא למדת שקדמו המים לארץ, על כרחך לא לימד המקרא סדר המוקדמים והמאוחרים כלום: (ב) תהו ובהו - תהו לשון תמה ושממון שאדם תוהא ומשתומם על בהו שבה: תהו - אישטורדישו"ן בלע"ז: על פני תהום - על פני המים שעל הארץ: (ז) ויעש אלהים את הרקיע - תקנו על עמדו והיא עשייתו, [כמו (דברים כא יב) ועשתה את צפרניה]: (יא) תדשא הארץ דשא עשב - לא דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא, ולא היה לשון המקרא לומר תעשיב הארץ, שמיני דשאים מחולקין, כל אחד לעצמו נקרא עשב פלוני, ואין לשון למדבר לומר דשא פלוני, שלשון דשא הוא לבישת הארץ כשהיא מתמלאת בדשאים: תדשא הארץ - תתמלא ותתכסה לבוש עשבים. בלשון לעז נקרא דשא אירבידי"ץ כולן בערבוביא, וכל שורש לעצמו נקרא עשב: מזריע זרע - שיגדל בו זרעו לזרוע ממנו במקום אחר: אשר זרעו בו - הן גרעיני כל פרי, שמהן האילן צומח כשנוטעין אותן: (יד) ולימים - שמוש החמה חצי יום ושמוש הלבנה חציו, הרי יום שלם: ושנים - לסוף שלש מאות ששים וחמשה ימים יגמרו מהלכתם בשנים עשר מזלות המשרתים אותם והיא שנה: (טו) והיו למאורות - עוד זאת ישמשו שיאירו לעולם: (כ) נפש חיה - שיש בה חיות: שרץ - כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שרץ, בעוף כגון זבובים, בשקצים כגון נמלים וחיפושין ותולעים, ובבריות כגון חולד ועכבר וחומט וכיוצא בהם, וכל הדגים: (כא) התנינים - דגים גדולים שבים: (כב) פרו - לשון פרי, כלומר עשו פירות: ורבו - אם לא אמר אלא פרו היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מוליד הרבה: (כד) ורמש - הם שרצים שהם נמוכים ורומשים על הארץ, נראים כאלו נגררים, שאין הלוכן ניכר. כל לשון רמש ושרץ בלשוננו קונמובר"יש בלע"ז: (כו) בצלמנו – בדפוס שלנו: כדמותנו - להבין ולהשכיל: (כז) בצלם אלהים ברא אותו - פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא: זכר ונקבה ברא אותם - כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי ולא פירש לך כיצד ברייתן ופירש לך במקום אחר:
פרק ב: (ה) טרם יהיה בארץ - כל טרם שבמקרא לשון עד לא הוא, ואינו לשון קודם, ואינו נפעל לומר הטרים כאשר יאמר הקדים, וזה מוכיח, ועוד אחר (שמות ט ל) כי טרם תיראון, עדיין לא תיראון. ואף זה תפרש עדיין לא היה בארץ כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם: (ז) לנפש חיה - אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור: (יד) קדמת אשור - למזרחה של אשור: (יט) ויצר וגו' מן האדמה - למדך כאן שבשעת יצירתן מיד בו ביום הביאם אל האדם לקרות להם שם: וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה וגו' - סרסהו ופרשהו כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם הוא שמו לעולם: (כב) ויבן וגו' את הצלע וגו' לאשה - להיות אשה, [כמו (שופטים ח כז) ויעש אותו גדעון לאפוד, להיות אפוד:] (כה) ולא יתבוששו - שלא היו יודעים דרך צניעות להבחין בין טוב לרע, ואף על פי שנתנה בו דעה לקרות שמות, לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע:
פרק ג: (יא) מי הגיד לך - מאין לך לדעת מה בשת יש בעומד ערום: (טו) ישופך - יכתתך, [כמו (דברים ט כא) ואכות אותו, ותרגומו ושפית יתיה]: ואתה תשופנו עקב - לא יהא לך קומה ותשכנו בעקבו, ואף משם תמיתנו. ולשון תשופנו [כמו (ישעיה מ כד) נשף בהם], כשהנחש בא לנשוך הוא נושף כמין שריקה, ולפי שהלשון נופל על הלשון כתב לשון נשיפה בשניהם: (טז) תשוקתך - תאותך, [כמו (ישעיה כט ח) ונפשו שוקקה:] (כ) ויקרא האדם - חזר הכתוב לענינו הראשון ויקרא האדם שמות: חוה - נופל על לשון חיה, שמחיה את ולדותיה, [כאשר תאמר (קהלת ב כב) מה הוה לאדם, בלשון היה]: (כד) מקדם לגן עדן - במזרחו של גן עדן, חוץ לגן: החרב המתהפכת - ולה להט לאיים עליו מליכנס עוד לגן. תרגום של להט שנן, והוא כמו שלף שננא, ובלשון לע"ז למ"א
פרק ד: (א) קין - על שם קניתי איש: את ה' - כמו עם ה', כשברא אותי ואת אישי הוא לבדו בראנו, אבל בזה שותפים אנו עמו: (ד) וישע - ויפן, [וכן (פסוק ה) לא שעה אל מנחתו, לא פנה, וכן (שמות ה ט) ואל ישעו, אל יפנו. וכן (איוב יד ו) שעה מעליו, פנה מעליו]: (ז) לפתח חטאת רובץ - לפתח קברך חטאך שמור: ואליך תשוקתו - של חטאת, הוא יצר הרע, תמיד שוקק ומתאוה להכשילך: ואתה תמשול בו - אם תרצה תתגבר עליו: (ח) ויאמר קין אל הבל - נכנס עמו בדברי ריב ומצה להתגולל עליו להרגו: (ט) השומר אחי - לשון תימה הוא, וכן כל ה"א הנקודה בחטף פתח: (יא) ארור אתה מן האדמה - יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה, וגם בזו הוסיפה לחטוא: אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך וגו' - והנני מוסיף לה קללה לא תוסף תת כחה: (טו) לכן כל הורג קין - זה אחד מן המקראות שקצרו דבריהם ורמזו ולא פירשו. לשון גערה, כה יעשה לו, כך וכך עונשו, ולא פירש עונשו... וסוף המקרא שאמר שבעתים יוקם, והיא נקמת הבל מקין, הא למדנו שתחלת מקרא לשון גערה היא, שלא תהא בריה מזיקתו. [וכיוצא בו (שמואל ב' ה ח) ויאמר דוד כל מכה יבוסי ויגע בצנור ולא פירש מה יעשה לו, אבל דבר הכתוב ברמז כל מכה יבוסי ויגע בצנור, ויקרב אל השער ויכבשנו, ואת העורים וגו', וגם אותם יכה על אשר אמרו העור והפסח לא יבא דוד אל תוך הבית, המכה את אלו אני אעשנו ראש ושר, כאן קצר דבריו ובדברי הימים (א יא ו) פירש יהיה לראש ולשר]: (טז) בארץ נוד - בארץ שכל הגולים נדים שם: (יז) ויהי - קין בונה עיר ויקרא שם העיר לזכר בנו חנוך: (יח) ועירד ילד - יש מקום שהוא אומר בזכר הוליד ויש מקום שהוא אומר ילד, שהלידה משמשת שתי לשונות, לידת האשה ניישטר"א בלע"ז [ללדת], וזריעת תולדות האיש איניינדרי"ר בלע"ז כשהוא אומר הוליד בלשון הפעיל מדבר בלידת האשה, פלוני הוליד את אשתו בן או בת, וכשהוא אומר ילד מדבר בזריעת האיש: (כ) אבי יושב אהל ומקנה - הוא היה הראשון לרועי בהמות במדברות, ויושב אהלים חדש כאן וחדש כאן בשביל מרעה צאנו, וכשכלה המרעה במקום הזה הולך ותוקע אהלו במקום אחר: (כב) לוטש כל חרש נחשת וברזל - מחדד אומנות נחשת וברזל, [כמו (איוב טז ט) ילטוש עיניו לי]. חורש אינו לשון פועל אלא לשון פועל שהרי נקוד קמץ קטן. וטעמו למטה, כלומר מחדד ומצחצח כל כלי אומנות נחשת וברזל: (כג) פצע - מכת חרב או חץ נברידור"א בלע"ז
פרק ה: (א) זה ספר תולדות אדם - זו היא ספירת תולדות אדם
פרק ו: (ג) לא ידון רוחי באדם - לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם: לעולם - לאורך ימים, הנה רוחי נדון בקרבי אם להשחית ואם לרחם, לא יהיה מדון זה ברוחי לעולם, כלומר לאורך ימים: בשגם הוא בשר - כמו בשגם, כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר, ואף על פי כן אינו נכנע לפני, ומה אם יהיה אש או דבר קשה, [כיוצא בו (שופטים ה ז) עד שקמתי דבורה, כמו שקמתי. וכן (שם ו יז) שאתה מדבר עמי, כמו שאתה, אף בשגם כמו בשגם]: (ד) הנפלים - בלשון עברית לשון ענקים הוא: בימים ההם - בימי דור אנוש ובני קין: (ו) וינחם ה' כי עשה - כל לשון ניחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות [(במדבר כג יט) ובן אדם ויתנחם, (דברים לב לו) ועל עבדיו יתנחם, (שמות לב יד) וינחם ה' על הרעה, (שמואל א' טו יא) נחמתי כי המלכתי], כולם לשון מחשבה אחרת הם: (ז) כי נחמתי כי עשיתים - חשבתי מה לעשות להם על אשר עשיתים