ריימנוד כ"ץ, הסנה הבוער, 1937
סיפור הסנה הבוער הוא תיאור נבואת ההקדשה של משה. זהו המפגש הראשון של משה עם אלוהים וללא ספק חווה משה בו חוויה בלתי רגילה. בהתגלותו אל משה הטיל עליו האל תפקיד חשוב מאין כמותו - להושיע את עם ישראל מן השעבוד במצרים. אין זה פלא שמשה הגיב בחרדה, בהיסוס וברתיעה.
פרשנים בכל התקופות, ובהם גם אמנים, ניסו להבין את החוויה שעבר משה ואת תגובותיו. כולם ראו במשה איש מופת, אך כיוון שתכונותיו של איש מופת משתנות מתקופה לתקופה ומפרשן לפרשן, תיאר כל אמן את משה באופן שונה.
אנחנו נתמקד כאן בדמותו של משה בכל יצירה. בנוסף לכך ננסה לבדוק כיצד מבטאים האמנים את נוכחות האלוהים וכיצד הם בוחרים לתאר את הסנה הבוער.
תקופת המשנה התלמוד
הציור העתיק ביותר של הסנה הידוע כיום הוא מציורי הקיר של בית הכנסת שבעיר העתיקה דוּרָא אירופוס שבסוריה. בית הכנסת הזה הוקם ונחרב באמצע מאה השלישית לספירה על ידי הקהילה היהודית שחיה בעיר זו, בתוך האימפריה הפרסית. התקופה היא תקופת התלמוד, תקופה שבה איש המופת בחברה היהודית היה התלמיד החכם והמורה. ואכן, בציור זה משה לובש את גלימת המורה הלניסטי ומלמד את סיפור הסנה הבוער: נעליו מושלות, הוא פונה אלינו הצופים ומצביע בכיוון הסנה. אם כן, הציור מתאר בעת ועונה אחת את חזונו של משה ואת משה רבנו, חכם כל החכמים, מלמד אותנו את הפרשה.
אלוהים מיוצג בציור על ידי יד, המצביעה גם היא על הסנה. המורה משה פועל יחד עם ובהשראת אלוהים.
דורא אירופוס, משה והסנה הבוער, 244
בשמות ג' 6 - 7, האל מבשר למשה דבר גאולת בני ישראל משיעבוד מצרים. מתעוררת השאלה אם יש קשר כלשהו בין עצם מראה הסנה הבוער לבין תוכן הבשורה הזאת?
אנשי דורא אירופוס הכירו ככל הנראה מדרשים שעל פיהם מסמל הסנה את עם ישראל ואילו האש מסמלת את מצרים.
במדרש שמות רבה למילים "מתוך הסנה" מציעים חכמים שונים את הצעותיהם לגבי משמעות הסנה שאינו מתכלה למרות האש: המכנה המשותף להצעות אלו הוא הבטחה שעם ישראל ישרוד ושעליו להאמין בגאולה הקרבה. לפיכך, הסיפור המקראי הובן ע"י אנשי דורא כהתייחסות למצבם הם - בעצם כל הציורים בבית הכנסת מביעים תקווה בגאולת ישראל, החזרה לארץ ישראל, חידוש עבודת בית המקדש וחירות לאומית.
ימי הביניים
ציור נוסף של הסנה ממקור יהודי נמצא ב"הגדת סרייבו", הגדה של פסח שצוירה בספרד במאה ה14.
מהי דמותו של משה על פי ציור זה? כיצד מתוארת בו תגובתו של משה לדברי האלוהים ששמע מן הסנה?
הגדת סרייבו, משה והסנה הבוער, 1314 בקירוב
במקום הדמות החסונה של משה בדורא, משה זה מצומק, מופנם, סגפן.
הוא איננו מצביע כמו משה בדורא, אלא מסתיר משה את פניו ואוחז במטהו מתוך יראת אלהים.
אך משה גם מביט לעבר הסנה, מתוך רצון עז לחוות את אלהים.
אמנם מסביר הכתוב במפורש את טעם הסתרת פניו של משה, אך המדרש מתלבט עדיין בהערכת מעשה זה של משה. לפי דעה אחת, יש בהסתרה דופי או אי-ניצול הזדמנות הרגע הקריטי של מפגש עם האלהים. לפי דעה אחרת, הסתרת הפנים מבטאת כבוד ראוי ומעשהו של משה זיכה אותו בהמשך בשכר מיוחד במינו – התגלות יהוה פנים אל פנים.
ציור זה צויר בתקופת פריחתה של הקבלה (תורת הנסתר) היהודית בספרד, בתקופה בה נכתב אחד מספרי היסוד של הקבלה—ספר הזוהר. הקבלה עוסקת בעיקר במפגשים של אנשי מופת (המכונים "מקובלים") עם האלוהים. המקובלים ראו במשה ובהתגלות שחווה מול הסנה הבוער דגם לפעילותם. נראה כי המקובלים ראו בצירוף היראה והחרדה עם הסקרנות וההעזה של משה את הכוונה ההולמת גם את גיחותיהם אל ה"אין סוף".
הרינסנס
הציור הבא שצויר ב-1613 על ידי הצייר האיטלקי דומניקו פֶאטי מייצג עולם אחר בתכלית מעולם המקובלים.
בדומה לציירים רבים, בחר פאטי לתאר את תגובתו של משה (שאינה מתוארת במפורש בכתוב) לפקודה האלוהית שבשמות ג' 5:
אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ
כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא
השלת הנעליים מוזכרת במקרא רק במקום אחד נוסף, בתיאור פגישתו של יהושע עם שר צבא יהוה. בשני המקרים מופיע מלאך יהוה ובשניהם נאמר כי הסיבה להשלת הנעלים היא כי זוהי אדמת קודש. באיסלאם, כמו גם בדתות אחרות, הגישה למקום קדוש כלשהו מחייבת השלת הנעלים, כנראה כי ניסיון להגן על הקודש מפני טומאת החול וגם כביטוי לענווה. מכל מקום משה עושה את המוטל עליו, אך לא מסתפק בכך.
בניגוד לציור שבהגדת סרייבו, משה אינו מסתיר את פניו, אלא מביט בגלוי במראה המופלא. אמנם פונה משה אל כיוון הלהבות, אך נראה כאילו הוא גם מביט מעבר לסנה, אולי מתוך סקרנות מיוחדת ושאיפה להבין מה גורם לפלא.
דומיניקו פאטי פעל בתקופת הרנסנס, תקופה שבה איש המופת היה איש האשכולות – אדם משכיל הפעיל בשטחי תרבות ומדע רבים ושונים. צירוף ביצוע הפקודה וההסתכלות העמוקה בסנה מבטא את עיסוקו של אדם הרנסנס במגוון שטחים.
השוואת האלמנטים הללו (העשייה והעיון) בציור של פאטי, כמו גם מראהו הפיזי של משה, אל הציורים מדורא אירופוס ומהגדת סרייבו, מבהירה את ההבדל בתפיסת איש המופת בכל תקופה והקשר. משה של פאטי אינו מורה מכובד ואינו מקובל צנום אלא בן אדם חסון, פעיל וצמא לדעת.
הקונטרה-רפורמציה
לבסוף, בציור משנת 1634 של הצייר הספרדי פרנסיסקו קוֹיָנְטֶס, אנו נפגשים עם עולם האמונה הקתולית של תקופת הבארוק.
בפרט מתוך ציור נוף גדול, כורע משה, מוקף עדרו וחמורו, לפני המראה האפלולי של אלוהים בתור זקן מהודר מרחף מעל צמחיה דלוקה. משה לבוש כאדם מפשוטי העם ומחווה בידיו. נראה כי קוינטס מתייחס לכתוב בשמות ג' 11:
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:
ציירים ספרדיים בתקופת הבארוק עסקו רבות באמונתם העמוקה של אנשי המופת, אמונה שאינה מתערערת אפילו בעתות צרה. עיסוק זה קשור כנראה בתהפוכות המדיניות והדתיות הקשות שעברו על ספרד באותה התקופה. לאחר שנים רבות כאימפריה המובילה באירופה, מעמדה של ספרד ירדה מאד במאה ה17, כתוצאה מהתנקשותה הבלתי מוצלחת עם אנגליה וכתוצאה מן הרפורמציה שחדשנותה הדתית והתרבותית הורגשה בעיקר במדינות צפון אירופה. נחיתותה של ספרד הציבה אתגר קשה בפני האמונה הקתולית שלה. ולכן, מצא קוינטס, כנראה, בחזון הסנה וההבטחות האלוהיות בו לעם ישראל עידוד למצב הרוח שבימיו.
לסיכום: פרשת הסנה מתארת את המפגש הראשון של משה עם אלוהים, המקרה הראשון בחייו שבו חדרה הקדושה אל עולם החול. גישותיהם השונות של פרשנים וציירים לשאלת דמותו של איש המופת—משה— מתאפשרות מכיוון שהמקרא אינו מרבה בפרטים בתיאור האירוע. כל צייר, כמו כל פרשן, נאלץ למלא את הפערים הקיימים בתיאור המקראי. יש כאן הזדמנויות רבות להפעלת הדמיון - לחיבור בין האירוע מן העבר לבין ההווה ולהרחבת השימוש בסמלים. במילים אחרות,כל תמונה היא למעשה מדרש.
לתמונות נוספות בנושא זה ראו תל"י מדרש אמנות