מה קורה בליל הסדר?

Yב

כ"ו פִּקּוּדָא בָּתַר דָּא, לְסַפֵּר בִּשְׁבָחָא דִּיצִיאַת מִצְרַיִם, דְּאִיהוּ חִיּוּבָא עַל בַּר נָשׁ, לְאִשְׁתָּעֵי בְּהַאי שְׁבָחָא לְעָלְמִין. הָכִי אוֹקִימְנָא, כָּל בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתָּעֵי בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, וּבְהַהוּא סִפּוּר חַדֵּי בְּחֶדְוָה, זַמִּין אִיהוּ לְמֶחדֵי בִּשְׁכִינְתָּא לְעָלְמָא דְּאָתֵי דְּהוּא חֵדוּ מִכֹּלָּא, דְּהַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּחַדֵּי בְּמָרֵיהּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַדֵּי בְּהַהוּא סִפּוּר. בֵּיהּ שַׁעֲתָא, כָּנִישׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכָל פָּמַלְיָיא דִּילֵיהּ, וְאָמַר לוֹן, זִילוּ וּשְׁמָעוּ סִפּוּרָא דִּשְׁבָחָא דִּילִי, דְּקָא מִשְׁתָּעוּ בָּנַי, וְחַדָּאן בְּפוּרְקָנִי. כְּדֵין כֻּלְּהוּ מִתְכַּנְּשִׁין, וְאַתְיָין וּמִתְחַבְּרִין בַּהֲדַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וּשְׁמָעוּ סִפּוּרָא דִּשְׁבָחָא, דְּקָא חַדָּאן בְּחֶדְוָא דְּפוּרְקָנָא דְמָרֵיהוֹן, כְּדֵין אַתְיָין וְאוֹדָן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל כָּל אִינּוּן נִסִּין וּגְבוּרָן וְאוֹדָאן לֵיהּ עַל עַמָּא קַדִּישָׁא דְּאִית לֵיהּ בְּאַרְעָא, דְּחַדָּאן בְּחֶדְוָה דְּפוּרְקָנָא דְּמָארִיהוֹן. כְּדֵין אִתּוֹסָף לֵיהּ חֵילָא וּגְבוּרְתָּא לְעֵילָּא, וְיִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא סִפּוּרָא יַהֲבֵי חֵילָא לְמָארֵיהוֹן, כְּמַלְכָּא, דְּאִתּוֹסָף חֵילָא וּגְבוּרְתָּא, כַּד מְשַׁבְּחִין גְּבוּרְתֵּיהּ, וְאוֹדָן לֵיהּ, וְכֻלְּהוּ דַּחֲלִין מִקָמֵיהּ, וְאִסְתַּלָּק יְקָרֵיהּ עַל כֻּלְּהוּ. וּבְגִין כָּךְ, אִית לְשַׁבְּחָא וּלְאִשְׁתָּעֵי בְּסִפּוּר דָּא כְּמָה דְּאִתְּמַר. כְּגַוְונָא דָּא, חוֹבָה אִיהוּ עַל בַּר נָשׁ, לְאִשְׁתְּעֵי תָּדִיר קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְפַרְסוּמֵי נִיסָא בְּכָל אִינּוּן נִיסִּין דְּעָבַד. וְאִי תֵּימָא, אֲמַאי אִיהוּ חוֹבָתָא, וְהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָדַע כֹּלָּא, כָּל מַה דְּהֲוָה, וְיֶהוֵי לְבָתַר דְּנָא, אֲמַאי פִּרְסוּמָא דָּא קָמֵיהּ, עַל מַה דְּאִיהוּ עָבַד, וְאִיהוּ יָדַע. אֶלָּא וַדַּאי אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְפַרְסוּמֵי נִיסָא, וּלְאִשְׁתָּעֵי קָמֵיהּ בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבַד, בְּגִין דְּאִינּוּן מִלִּין סַלְּקִין, וְכָל פָּמַלְיָא דִּלְעֵילָּא מִתְכַּנְּשִׁין, וְחָמָאן לוֹן, וְאוֹדָאן כֻּלְּהוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִסְתַּלָּק יְקָרֵיהּ עָלַיְיהוּ עֵילָּא וְתַתָּא. כְּגַוְונָא דָּא, מַאן דְּאִשְׁתָּעֵי וּמְפָרֵט חֶטְאוֹי עַל כָּל מַה דְּעָבַד, אִי תֵּימָא לְמָאי אִצְטְרִיךְ. אֶלָּא מְקַטְרְגָא קָאִים תָּדִיר קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין לְאִשְׁתְּעֵי וּלְמִתְבַּע חוֹבֵי בְּנֵי נָשָׁא, וּלְמִתְבַּע עֲלֵיהוֹן דִּינָא. כֵּיוָן דְּאַקְדִּים בַּר נָשׁ, וּמְפָרֵיט חֶטְאוֹי, כָּל חַד וְחַד, לָא אַשְׁאִיר פִּטְרָא דְּפוּמָא לְהַהוּא מְקַטְרְגָא, וְלָא יָכִיל לְמִתְבַּע עָלֵיהּ דִּינָא. דְּהָא תָּדִיר תָּבַע דִּינָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר מִשְׁתָּעֵי וּמְקַטְרֵג פְּלוֹנִי עָבֵד כַּךְ. וְעַל דָּא, אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאַקְדְּמָא, וּלְפָרֵט חֶטְאוֹי. כֵּיוָן דִּמְקַטְרְגָא חָמֵי דָּא, לֵית לֵיהּ פִּטְרָא דְּפוּמָא עָלֵיהּ, וּכְדֵין אִתְפְּרַשׁ מִנֵיהּ מִכֹּל וָכֹל. אִי תָּב בְּתִיוּבְתָּא יֵאוֹת, וְאִי לָאו, הָא מְקַטְרְגָא אִשְׁתְּכַח עָלֵיהּ, וְאָמַר פְּלוֹנִי דְּאָתָא לְקָמָךְ בְּתּוּקְפָא דְּאַפִּין, בָּעִיט בְּמָרֵיהּ, חוֹבוֹי כַּךְ וְכָךְ. עַל דָּא יֵאוֹת לְאִזְדַּהֲרָא בַּר נָשׁ בְּכָל הָנֵי, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח עַבְדָּא מְהֵימָנָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

Zohar, Bo 11:179-184

The next commandment is to tell the praises of the Exodus from Egypt, for it is an obligation for a person to speak of these praises for all eternity. Thus we have established: a person who speaks about the Exodus from Egypt, and rejoices joyously in that story - in the future they will rejoice in the Shechina [Divine Presence] in the world to come, which is the greatest joy of all. For they are a person who rejoices in their Master, and the Holy Blessed One rejoices in this story. At that time [when the story of the Exodus is being told], the Holy Blessed One gathers together all of the heavenly hosts and says to them: "Go and listen to the telling of My praises, for right now my children are speaking and rejoicing in My salvation." Immediately, they all gather and come and connect themselves together with the people of Israel, and listen to their telling of praises. For when [Israel] rejoices in the joy of their Master's salvation, the [heavenly hosts] go and give thanks to the Holy Blessed One for all of these miracles and feats, and they give thanks to God for the holy nation that God has on the earth who rejoice in the joy of their Master's salvation. At that time, strength and power are increased on high; and in their telling of the story, Israel grants strength to their Master. Like a King whose strength and power is increased when his people praise his power and give thanks to him, and all are gripped with fear in his presence, and the King's honor is spread over everyone. For this purpose, one should give praise and tell this story [of the Exodus] as has been said. And in a similar vein, it is incumbent upon every person to speak constantly before the Holy Blessed One, and to publicize all of the miracles that God has performed.

ספר הזהר, בא י״א:קע״ט-קפ״ד

כ''ו - מִצְוָה אַחַר זוֹ לְסַפֵּר בְּשֶׁבַח יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁהִיא חוֹבָה עַל בֶּן אָדָם לְדַבֵּר בְּשֶׁבַח זֶה לְעוֹלָמִים. כָּךְ בֵּאַרְנוּ, כָּל אָדָם שֶׁמְּדַבֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם וּבְאוֹתוֹ סִפּוּר שָׂמֵחַ בְּשִׂמְחָה, עָתִיד הוּא לִשְׂמֹחַ בַּשְּׁכִינָה בָּעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא שִׂמְחַת הַכֹּל, שֶׁהֲרֵי הוּא אָדָם שֶׁשָּׂמֵחַ בַּאֲדוֹנוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ בְּאוֹתוֹ סִפּוּר. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כּוֹנֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָל הַפָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ, וְאָמַר לָהֶם: לְכוּ וְתִשְׁמְעוּ אֶת סִפּוּר הַשֶּׁבַח שֶׁלִּי שֶׁמְּדַבְּרִים הַבָּנִים שֶׁלִּי וּשְׂמֵחִים בִּגְאֻלָּתִי. אָז כֻּלָּם מִתְכַּנְּסִים, וּבָאִים וּמִתְחַבְּרִים עִם יִשְׂרָאֵל, וְשׁוֹמְעִים סִפּוּר הַשֶּׁבַח שֶׁשְּׂמֵחִים בְּחֶדְוַת גְּאֻלַּת אֲדוֹנָם. אָז בָּאִים וּמוֹדִים לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עַל כָּל אוֹתָם נִסִּים וּגְבוּרוֹת, וּמוֹדִים לוֹ עַל הָעָם הַקָּדוֹשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּאָרֶץ שֶׁשְּׂמֵחִים בְּשִׂמְחַת הַגְּאֻלָּה שֶׁל אֲדוֹנָם. אָז מִתּוֹסֵף לוֹ כֹּחַ וּגְבוּרָה לְמַעְלָה, וְיִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ סִפּוּר נוֹתְנִים כֹּחַ לְרִבּוֹנָם, כְּמוֹ מֶלֶךְ שֶׁמּוֹסִיף כֹּחַ וּגְבוּרָה כְּשֶׁמְּשַׁבְּחִים גְּבוּרָתוֹ וּמוֹדִים לוֹ, וְכֻלָּם פּוֹחֲדִים מִפָּנָיו, וּמִתְעַלֶּה כְבוֹדוֹ עַל כֻּלָּם. וְלָכֵן יֵשׁ לְשַׁבֵּחַ וּלְדַבֵּר בְּסִפּוּר זֶה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר. כְּמוֹ זֶה חוֹבָה עַל בֶּן אָדָם לְדַבֵּר תָּמִיד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְפַרְסֵם אֶת הַנֵּס בְּכָל אוֹתָם נִסִּים שֶׁעָשָׂה. וְאִם תֹּאמַר, לָמָּה זֶה חוֹבָה, וַהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ הַכֹּל, כָּל מַה שֶּׁהָיָה וְשֶׁיִּהְיֶה לְאַחַר מִכֵּן, מַדּוּעַ פִּרְסוּם זֶה לְפָנָיו, עַל מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה, וְהוּא יוֹדֵעַ? אֶלָּא וַדַּאי צָרִיךְ אָדָם לְפַרְסֵם אֶת הַנֵּס וּלְדַבֵּר לְפָנָיו בְּכָל מַה שֶּׁהוּא עָשָׂה, מִשּׁוּם שֶׁאוֹתָם דְּבָרִים עוֹלִים, וְכָל הַפָּמַלְיָא שֶׁלְּמַעְלָה מִתְכַּנֶּסֶת, וְרוֹאִים אוֹתָם וּמוֹדִים כֻּלָּם לַקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא, וּמִתְעַלֶּה כְבוֹדוֹ עֲלֵיהֶם לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. כְּמוֹ זֶה מִי שֶׁמְּדַבֵּר וּמְפָרֵט חֲטָאָיו עַל כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה, אִם תֹּאמַר לְשֵׁם מָה צָרִיךְ? אֶלָּא הַמְקַטְרֵג עוֹמֵד תָּמִיד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדֵי לְדַבֵּר וְלִתְבּעַ חֲטָאֵי בְּנֵי אָדָם וּלְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם דִּין. כֵּיוָן שֶׁמַּקְדִּים אָדָם וּמְפָרֵט אֶת חֲטָאָיו כָּל אֶחָד וְאֶחָד, אֵינוֹ מַשְׁאִיר פִּתְחוֹן פֶּה לְאוֹתוֹ מְקַטְרֵג, וְלֹא יָכוֹל לְבַקֵּשׁ עָלָיו דִּין, שֶׁהֲרֵי תָּמִיד תּוֹבֵעַ דִּין בַּתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מְדַבֵּר וּמְקַטְרֵג שֶׁפְּלוֹנִי עָשָׂה כָּךְ. וְלָכֵן צָרִיךְ לָאָדָם לְהַקְדִּים וּלְפָרֵט חֲטָאָיו. כֵּיוָן שֶׁהַמְקַטְרֵג רוֹאֶה אֶת זֶה, אֵין לוֹ עָלָיו פִּתְחוֹן פֶּה, וְאָז נִפְרָד מִמֶּנּוּ מִכֹּל וָכֹל. אִם שָׁב בִּתְשׁוּבָה - יָפֶה, וְאִם לֹא - הֲרֵי הַמְקַטְרֵג נִמְצָא עָלָיו וְאוֹמֵר: פְּלוֹנִי שֶׁבָּא לְפָנֶיךְ בְּעַזּוּת פָּנִים, בָּעַט בַּאֲדוֹנוֹ, חֲטָאָיו כָּךְ וְכָךְ. עַל זֶה יָפֶה שֶׁיִּזָּהֵר הָאָדָם בְּכָל אֵלֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּמָּצֵא עֶבֶד נֶאֱמָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

Zohar, Bo 11:179-184

ברכה סרי, ״חודש הגאולה״ מתוך יקום פורקן ה׳תש״ע: ניסן

אני ישנה עם חלומות הגאולה -- שלפעמים פרעה והמן נכנסים לתוכם ומפריעים לאמונה ולאור למלא את חיי. פרעה הוא רודן שמעורר את רגשי האשמה: תראי כמה את עצלנית ואיטית וקשה לך להספיק את העבודה לפני כניסת השבת ולפני סדר פסח. תראי כמה שאת לבד השנה ואיפה האחים והאחיינים והבית המלא שמחה -- ואיזה סדר פסח את רוצה לערוך בלי צלי על האש ומרק תימני... כמה את עצלנית בעבודות בית. יעני סופרת. זה רק תירוץ להשתמט מעבודות בית וטרחת האורחים... זוכרת את המסירות של הנשים והגברים במשפחתך לקיים סדר כהלכתו ואת רוצה לנהל סדרי-פסח קהילתיים במקום להסתפק בתפקידים במטבח ובנקיון הבית. את רוצה לקרוא הגדה כמו הגברים... אז איזה גבר ירצה אותך...

והמן עונה בהטלת ספקות משלו ובהסתה לשנאה: ״הנה העץ -- תְלו את מרדכי עליו -- כי הוא לא יכרע ולא ישתחווה, ומסרב לציית לשליטים, וממריד את העם... תראי כמה אני אוהב אותך, ושונא רק את הגברים במשפחתך.״ ומחרה אחריו פרעה: ״אני רציתי לשחרר את כל הבנות והנשים משתלטנותם של הזכרים היהודים״. והמִריָם שבי רוצה רק לשיר ולרקוד, ולאכול מָן שוויוני במדבר, ולא לטרוח יותר מידי. במדבר גם הזיעה התנדפה וכל עודפי הגוף, וכל המחנה היה טהור ובריא וחזק, כמו מרים הנערה שהצילה את אחיה משה, שעכשיו הוא בן שמונים שנה. ובתיה בת פרעה, שכבר שכחה שאימצה את משה הקטן, ועכשיו היא מחפשת חתן במשפחת כלב הצעיר. ומשלא תפסה אותו או את בנו, הסתפקה בנכדו שקראו לו ״מרד״.

...

איך אפשר לצאת מעבדות לחרות כשאינני שומרת די על גופי ואוצרותַי, ורוצה להזיע עד כלות בלי שכר כספי? ואני לא יחידה.

...

[הדגשה במקור]

ליקוטי מוהר"ן ס״ב:ח׳:ג׳-י״א:ג׳

עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם – מִמֵּצַר הַגָּרוֹן. הַיְנוּ, עַל־יְדֵי עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרָאשֵׁי הַתַּאֲווֹת הַנַּ"ל, מִמֵּצַר הַגָּרוֹן הַנַּ"ל, עַל־יְדֵי הַדִּבּוּר מַחֲזִיר אֶת הָעַכּוּ"ם לֶאֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל. וְזֶה עִקַּר קִשּׁוּטֵי הָאֱמוּנָה, בְּחִינַת מִתְקַשְּׁטָא בְּקִשּׁוּטִין דְּלָא הֲווֹ.

Likutei Moharan 62:8:3-11:3

The Israelites went up … out of the land of MiTZRayim—Out of the MeiTZaR of the throat. That is, as a result of the Israelites going up out of the aforementioned primary physical desires, out of the constriction of the throat, speech directs the idolaters to the faith of the Jews. This is the main adornment of faith, the aspect of “she adorns herself in ornaments that were not.” Then, through perfected faith, eating became permissible—the aspect of vayaseiv. {Until here the lesson is leshon Rabbeinu z’l .} 9. (The following relates to section 2:) Thus ShaLOM (peace) is an acronym of “V’da Mah Shetashiv L’apikoros (And know what to answer the heretic).” Through the peace he knows how to answer the heresy in his heart, as explained above. See there. The peace among Jews, between one person and another, also nullifies heresy, as elucidated elsewhere. This is what our Sages, of blessed memory, said (Bereishit Rabbah 38:6): “Ephraim is joined to idolatry; let him be!” (Hosea 4:17)—for when there is peace among Jews, then even if they worship idolatry, they are forgiven. But [if] “their heart is divided, now they will be found guilty” (ibid. 10:2), since dispute leads to heresy, as explained above. Each one holds fast to his opinion, since they do not meet to discuss the matter in order that one might convince the other of his opinion. And even if they would come together and talk it over, neither one would change his opinion because of the need to triumph associated with dispute. But when peace prevails, even if they are idolaters, they are forgiven. The peace will surely nullify each one’s idolatry and heresy, through their discussing the matter and each one diverting the other from his evil and heretical ideas. And through peace they will surely attain perfected and upright faith, as explained above and as elucidated elsewhere. 10. (This too relates to section 2:) Dispute is transformed into laws, as explained in “A Psalm of David”; study there. It is elucidated there that laws are the rectification for dispute, since the letter permutations of the dispute are transposed back into laws. Study well what is written there, that the tzaddik studies these permutations of the dispute and turns them into permutations of law… This is the aspect of what is elucidated here, that we must study laws—i.e., the Codes—in order to rectify dispute. Understand this. 11. (The following relates to section 5:) Another reason is that the main thing is the beginning, since all beginnings are difficult, because they entail going from one extreme to the other…, as explained above. Therefore, every time a person journeys to the tzaddik, he must make certain that each coming is anew; not as though he has already been to the tzaddik and is now coming again. Rather, it should be like he never visited the tzaddik before this. Then he will experience his coming as if it were new, for the first time. This is because “the main thing is the beginning, for all beginnings are difficult,” as explained above. Thus the beginning is invariably the primary impetus for the devotions of all the days, as explained above; see there. A person will progress in and perform his devotions commensurate with the energy and enthusiasm of the beginning, for the main thing is the beginning, as explained above. This is why it is necessary to each time begin anew, for it is very possible that his beginning was not as it should have been. If so, his devotions too will not be as perfect as they should be, since everything proceeds commensurate with the beginning. He therefore has to each time begin anew; to visit the tzaddik anew, with the energy of great enthusiasm and with a new vigor for the service of God. This is in order that his devotions be fitting, commensurate with the energy of the beginning, as explained above. Likewise, he must repeatedly concern himself with the possibility that he has yet to make a fitting beginning, and so must each time begin and come to the tzaddik anew.

Avivah Gottlieb Zornberg, The Particulars of Rapture, p 198

... All the complex events of the Exodus are le-ma'an te-saper, "in order that you may relate the story" (10:2). More pointedly, the practices that will commemorate them are "in order that the Torah of God may be in your mouth" (13:9); in order to utter these true words, a continual process of engaging with the multiform "narrow places" of Egypt, of engaging with the ambiguities of desire, will be necessary. The narrow places are, on the most intimate plane, the straits of the throat passage, constricted with these ambiguities. All the sliding meanings of the Exodus will require continual "re-fixing," to accommodate the claims of the human mouth and of the Torah of God.

Avivah Gottlieb Zornberg, The Particulars of Rapture, p 5

The "self" that was liberated from Egypt—whether we consider the people as a psychological unit, or imagine an individual participant in the Exodus—experienced a limited, fragmentary version of events and a provisional sense of his or her own self. It is precisely through narration, by fulfilling the biblical imperative to tell the story, by the continuing interaction between parents and children, that transformed versions of self and of the meanings of liberation will be generated.

ליקוטי עצות, מועדי ה', ניסן ופסח ג׳-ד׳

[ג]. ההגדה של פסח הוא תקון הברית, על־כן אומרים ההגדה בקול רם, כי הקול מעורר הדעת, ועל־ידי זה זוכה להתגלות הדעת וזה עקר הגאלה. כי גלות מצרים היה על פגם הברית שהוא פגם הדעת. גם היין של ארבע כוסות הוא תקון הדעת, שהוא בחינת תקון הברית: (לק"א סי' כ' אות י') [ד]. בפסח צועקין בתפלה: (לק"א סי' ר"א)

Likkutei Etzot, Moadei Hashem, Nisan and Passover 3-4

The Haggadah which we recite on Pesach is a tikkun for the Covenant. The reason why it is recited aloud is because the voice arouses Da’at, the knowledge of God. So by reciting the Haggadah aloud we can experience a revelation of true Da’at. Da’at is itself the essence of redemption, because the exile in Egypt came about through the abuse of the Holy Covenant, which brought about the distortion of Da’at. The wine of the four cups which we drink on the first nights of Pesach is also a tikkun for Da’at and for the Holy Covenant (Likutey Moharan I, 20:10). When you pray on Pesach you should cry out loud (201).

ליקוטי תפילות, חלק א כ׳:ה׳-ח׳

(ה) לְפֶּסַח

(ו) וְתִהְיֶה בְּעֶזְרֵנוּ, שֶׁנִּזְכֶּה לְקַבֵּל עָלֵינוּ קְדֻשַּׁת חַג הַפֶּסַח בִּקְדֻשָּׁה נוֹרָאָה וַעֲצוּמָה וּבְשִׂמְחָה וְחֶדְוָה גְּדוֹלָה. וְנִזְכֶּה לְקַיֵּם מִצְוַת אַרְבַּע כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן שֶׁל פֶּסַח בִּשְׁלֵמוּת הָרָאוּי, בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה גְּדוֹלָה. וְתִפְתַּח לָנוּ אוֹר הַדַּעַת, וְתַשְׁפִּיעַ עָלֵינוּ אוֹר קְדֻשַּׁת הַמּוֹחִין הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁנִּזְכֶּה שֶׁיִּהְיוּ נִמְשָׁכִין עָלֵינוּ בַּפֶּסַח כָּל הַמּוֹחִין הַקְּדוֹשִׁים, מוֹחִין דְּגַדְלוּת וּמוֹחִין דְּקַטְנוּת. וְנִזְכֶּה לְסַדֵּר הַסֵּדֶר שֶׁל פֶּסַח בִּקְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה כָּרָאוּי, וְתַעַזְרֵנוּ לוֹמַר הַהַגָּדָה בְּקוֹל רָם, בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה וְנוֹרָאָה, וּבְשִׂמְחָה וְחֶדְוָה רַבָּה וַעֲצוּמָה, וּבְהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל וּבְהִתְלַהֲבוּת נִמְרָץ, בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה גְּדוֹלָה, עַד שֶׁהַקּוֹל יְעוֹרֵר הַכַּוָּנָה, עַד שֶׁאֶזְכֶּה עַל־יְדֵי זֶה לְתִקּוּן הַבְּרִית וּלְתִקּוּן הַדַּעַת בִּשְׁלֵמוּת בֶּאֱמֶת, עַד שֶׁאֶזְכֶּה לָבוֹא לְחִדּוּשֵׁי תוֹרָה אֲמִתִּיִּים, וְאֶזְכֶּה לְהַמְשִׁיךָ תָּמִיד דִּבּוּרִים חַמִּים כְּגַחֲלֵי אֵשׁ עַל־יְדֵי תְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים. וּתְזַכֵּנִי לְהִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ בְּהִתְקַשְּׁרוּת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁתִּהְיֶה תְפִלָּתֵנוּ תְפִלַּת רַבִּים וְלֹא תִמְאַס אֶת תְּפִלָּתֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס. וְיִתּוֹסֵף וְיִתְגַּדֵּל לְמַעְלָה תּוֹסְפוֹת קְדֻשָּׁה רַבָּה וַעֲצוּמָה עַל־יְדֵי תְפִלָּתֵנוּ, וְעַל־יְדֵי־זֶה נִזְכֶּה לְהַמְשִׁיךְ בֵּאוּרֵי הַתּוֹרָה מִלֵּב הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר שָׁם כְּתוּבִים כָּל בֵּאוּרֵי הַתּוֹרָה. וּתְזַכֵּנוּ שֶׁנֵּלֵךְ בְּדַרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְנִזְכֶּה לְקַיֵּם דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אֲשֶׁר גִּלּוּ לָנוּ דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, לֶאֱכֹל פַּת בַּמֶּלַח, וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה נִשְׁתֶּה, וּבַתּוֹרָה נִהְיֶה עֲמֵלִים תָּמִיד. וְעַל־יְדֵי־זֶה נִזְכֶּה לְהַמְשִׁיךְ בֵּאוּרֵי הַתּוֹרָה מֵהַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה הַסּוֹבֶלֶת מְרִירוּת עַל שִׁעְבּוּד הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר מִשָּׁם נִמְשָׁכִין כָּל הַחִדּוּשִׁין וְכָל הַבֵּאוּרִים שֶׁל הַתּוֹרָה. וְנִזְכֶּה לְהַמְשִׁיךְ בֵּאוּרֵי הַתּוֹרָה מִשָּׁם בְּרַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים, עַד שֶׁאֶזְכֶּה לְחַדֵּשׁ תָּמִיד חִדּוּשִׁין דְּאוֹרַיְיתָא אֲמִתִּיִּים, חִדּוּשִׁין דִּקְדוּשָׁה, חִדּוּשִׁין הַנִּמְשָׁכִין מִתְּלֵיסָר תִּקּוּנֵי דִיקְנָא קַדִּישָׁא, שֶׁהֵם שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֵן. וְתִשְׁמְרֵנוּ וְתַצִּילֵנוּ מִכָּל מִינֵי מְרִיבוֹת וּמַחֲלֹקֶת, וּתְבַטֵּל שִׂנְאַת חִנָּם מֵעָלֵינוּ וּמֵעַל כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְתֵן בְּלֵב כָּל הַחוֹלְקִים עָלֵינוּ שֶׁיָּשׁוּבוּ מִשִּׂנְאָתָם וּמִמַּחֲלֹקוֹתָם, וְהַט לְבָבָם אֶל הָאֱמֶת, וְלֹא יְעוֹרְרוּ עוֹד מְרִיבָה עָלֵינוּ בְּחִנָּם, וְתָשִׂים שָׁלוֹם בֵּין עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם:

(ז) רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חוּס וַחֲמֹל עָלֵינוּ וְזַכֵּנוּ לָבוֹא לְכָל מַה שֶׁבִּקַּשְׁנוּ מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁנִּזְכֶּה לְדִבּוּרִים חַמִּים דִּקְדֻשָּׁה וּלְחִדּוּשִׁין דְּאוֹרַיְיתָא אֲמִתִּיִּים, וְנִזְכֶּה שֶׁיִּהְיוּ נִבְרָאִין מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים מִכָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁל חִדּוּשֵׁי תוֹרָתֵנוּ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. וְאֵלּוּ הַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים יִצְטָרְפוּ וְיִתְחַבְּרוּ עִם כָּל הַמַּלְאָכִים הַנִּבְרָאִים תָּמִיד עַל־יְדֵי חִדּוּשֵׁי תוֹרָה שֶׁל צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים. וְכָל אֵלּוּ הַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים יְקַבְּלוּ כֹּחַ מֵאֱדוֹם הַמְמֻנֶּה עַל הַחֶרֶב לַעֲנֹשׁ אֶת הָרְשָׁעִים בְּחַרְבָּא וְקַטְלָא, כְּדֵי לְהַכְנִיעַ וּלְשַׁבֵּר וּלְבָעֵר אֶת כָּל מוֹצִיאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה, שֶׁהֵם כְּלָל כָּל הַמּוֹנְעִים וְהַמַּפְסִיקִים וְהַמְעַכְּבִים מִלָּבֹא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אוֹ שֶׁתָּבִיא מֹרֶךְ בִּלְבָבָם לְבַל יִהְיֶה לָהֶם כֹּחַ לְעַכֵּב וְלִמְנֹעַ אוֹתָנוּ חַס וְשָׁלוֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אוֹ מִשְּׁאָר כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. מָלֵא רַחֲמִים, חוּס וַחֲמֹל עָלֵינוּ, וְתֵן לָנוּ כֹּחַ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לְהַכְנִיעַ וּלְשַׁבֵּר וּלְבַטֵּל כָּל הַמְּעַכְּבִים וְהַמּוֹנְעִים מִן הַקְּדֻשָּׁה, הַקָּמִים עָלֵינוּ בְּכָל עֵת, וְרוֹצִים לְהִתְגַּבֵּר חַס וְשָׁלוֹם, לְבַלְבֵּל אוֹתָנוּ חַס וְשָׁלוֹם מֵעֲבוֹדָתְךָ בֶּאֱמֶת. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת לְבָבָם, חוּסָה עָלֵינוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, וֶהְיֵה בְּעֶזְרֵנוּ וְהוֹשִׁיעֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מֵהֶם, וּשְׁבוֹר זְרוֹעָם וְכֹחָם שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם שׁוּם כֹּחַ לִמְנֹעַ אוֹתָנוּ חַס וְשָׁלוֹם מִשּׁוּם דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, וְלֹא יוּכְלוּ לְבַלְבֵּל אוֹתָנוּ וְכָל הַנִּלְוִים אֵלֵינוּ כְּלָל. וְעָזְרֵנוּ אוֹתָנוּ וְאֶת כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל הַחֲפֵצִים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת, שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ כֹּחַ לְהַכְנִיעַ אֶת הָרְשָׁעִים הַמִּתְנַגְּדִים וְחוֹלְקִים עַל הָאֱמֶת, הָרוֹצִים לְרַחֵק אוֹתָנוּ מֵעֲבוֹדָתְךָ בֶּאֱמֶת. וְתִתֶּן לָנוּ כֹּחַ לְעוֹרֵר עֲלֵיהֶם מִשְׁפְּטֵי הָאֻמּוֹת, וְנִזְכֶּה לָדוּן אוֹתָם וּלְהַכְנִיעַ אוֹתָם בְּמִשְׁפְּטֵיהֶם, וְעָזְרֵנוּ שֶׁנַּצְלִיחַ בְּמִשְׁפָּטָם, וְכָל הַחוֹלְקִים וְהַמּוֹנְעִים מִדַּרְכֵי הַקְּדֻשָּׁה הָאֲמִתִּיִּים, כֻּלָּם יֵצְאוּ חַיָּבִים בְּדִינֵיהֶם, וְנַשְׁפִּיל אוֹתָם עֲדֵי אָרֶץ עַל־יְדֵי מִשְׁפְּטֵיהֶם, וְנוֹצִיא בִּלְעָם מִפִּיהֶם, כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת לְבָבֵנוּ שֶׁכַּוָּנָתֵנוּ לְטוֹבָה כְּדֵי לְהַעֲמִיד הַדָּת הַקָּדוֹשׁ עַל תִּלּוֹ, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ בְּדֶרֶךְ מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין לָנוּ כֹּחַ לַעֲנֹשׁ אֶת הָרְשָׁעִים, כִּי אִם בְּדִינֵיהֶם, עַל כֵּן חֲמֹל עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַמְקַנְּאִים קִנְאַת יְהֹוָה צְבָאוֹת וְעוֹמְדִים לְדִין וּבָאִים בְּמִשְׁפְּטֵי הָעַכּוּ"ם כְּדֵי לְהַכְנִיעַ הָרְשָׁעִים הַחוֹלְקִים עַל הָאֱמֶת, וְתִתֶּן לָנוּ כֹּחַ שֶׁנַּצְלִיחַ בְּמִשְׁפָּטָם, בְּאֹפֶן שֶׁנִּזְכֶּה לְהַשְׁפִּילָם וּלְשַׁבְּרָם וּלְהַכְנִיעָם עַד עָפָר, כֻּלָּם יִכְרְעוּ וְיִפּוֹלוּ בְּמִשְׁפָּטָם, יִפְּלוּ וְלֹא יָקוּמוּ, וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם עוֹד שׁוּם כֹּחַ לְבַטֵּל וְלִמְנֹעַ אוֹ לְבַלְבֵּל אוֹתָנוּ חַס וְשָׁלוֹם מֵעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְנִזְכֶּה עַל־יְדֵי־זֶה, לְהַעֲלוֹת מִשְׁפָּט דִּקְדֻשָּׁה מִבֵּין הַקְּלִפּוֹת. וְעָזְרֵנוּ בְּרַחֲמֶיךָ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם פֶּה לְדַבֵּר עָתָק עַל צַדִּיקֵי הָאֱמֶת וְעַל אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים בֶּאֱמֶת. וְתִסְכֹּר אֶת פִּיהֶם שֶׁלֹּא יְדַבְּרוּ סָרָה בִּפְנֵי הַהֲמוֹן עָם, וְלֹא יַחֲלִישׁוּ דַעְתָּם חַס וְשָׁלוֹם, כִּי יִסָּכֵר פִּי כָל דּוֹבְרֵי שָׁקֶר, בְּאֹפֶן שֶׁתְּזַכֶּה אוֹתָנוּ לְבַטֵּל וּלְשַׁבֵּר כָּל מִינֵי מְנִיעוֹת וּמְסָכִים וּמַפְסִיקִים הַמּוֹנְעִים אוֹתָנוּ מִלָּבֹא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמִשְּׁאָר כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, וְנִזְכֶּה לָבוֹא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְהֵרָה וּלְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת:

(ח) רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת חֲלִישׁוּת כֹּחֵנוּ בָּעֵת הַזֹּאת, שֶׁאֵין לָנוּ שׁוּם כֹּחַ לְשַׁבֵּר הַמּוֹנְעִים וְהַמְּעַכְּבִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בְּשׁוּם דֶּרֶךְ מִכָּל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, כִּי אִם בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל לְבַד בָּטָחְנוּ, וְעַל חַסְדְּךָ אָנוּ נִשְׁעָנִים, שֶׁתּוֹשִׁיעֵנוּ בְּגֹדֶל רַחֲמֶיךָ וַחֲנִינוֹתֶיךָ וּבְעֹצֶם חֶמְלָתֶךָ, וּבִזְכוּת וְכֹחַ צַדִּיקֵי אֱמֶת, שֶׁכְּבָר זָכוּ לְשַׁבֵּר כָּל הַמְּנִיעוֹת וְעָבְרוּ בְּשָׁלוֹם וּבָאוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בִּזְכוּתָם וְכֹחָם לְבַד נִשְׁעָנְתִּי, וּבְחַסְדְּךָ הַגָּדוֹל תָּמַכְתִּי יְתֵדוֹתַי, שֶׁתְּחָנֵּנִי גַּם כֵּן לִנְסֹעַ וְלָבֹא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְהֵרָה. אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינִי כְּדַאי וְהָגוּן לְהַזְכִּיר בְּפִי שֵׁם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשָׁה, וַאֲנִי רָחוֹק מְאֹד מְאֹד מִקְּדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּתַכְלִית הָרִחוּק, אַף־עַל־פִּי־כֵן, אַתָּה מְקָרֵב רְחוֹקִים. חוּס וַחֲמֹל עָלַי, חוּס וַחֲמֹל עָלַי, חוּס וְחָנֵּנִי בְּמַתְּנַת חִנָּם, שֶׁאֶזְכֶּה לָבוֹא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְהֵרָה לְמַעַן אֶזְכֶּה לִכְנֹס בְּדַרְכֵי הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת, וְאֶזְכֶּה לַעֲלוֹת בְכָל פַּעַם מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה בֶּאֱמֶת חִישׁ קַל מְהֵרָה, בְּאֹפֶן שֶׁאֶזְכֶּה לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, וְלֹא אֵבוֹשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא אֶכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְהֹוָה בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן. תִּיקַר נָא נַפְשִׁי הָאֻמְלָלָה בְּעֵינֶיךָ, וּמַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתַי בְּרַחֲמִים, וַהֲבִיאֵנוּ לְשָׁלוֹם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּמְהִירוּת גָּדוֹל מִיָּד. וְאֶזְכֶּה לִדְרֹךְ וּלְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל עֲפַר אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּלְרַצּוֹת אֶת אֲבָנֶיהָ וּלְנַשֵּׁק רִגְבוֹתֶיהָ. יִגֹּלּוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ וְתַעֲשֶׂה עִמִּי לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, וְאַל תָּבוֹא בְּמִשְׁפָּט עִמִּי כְּלָל, כִּי לֹא עַל צִדְקוֹתַי אֲנִי מַפִּיל תְּחִנָּתִי לְפָנֶיךָ, כִּי אִם עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. מִתְרַצֶּה בְּרַחֲמִים וּמִתְפַּיֵּס בְּתַחֲנוּנִים, עָזְרֵנִי וְהוֹשִׁיעֵנִי, שֶׁלֹּא אֶתֵּן דֳּמִי לָךְ, וְלֹא אַחֲרִישׁ וְלֹא אֶשְׁקֹט וְלֹא אַפְסִיק מִלְּהִתְפַּלֵּל עַל זֶה תָמִיד. רַק אֶזְכֶּה לְהַעְתִּיר וּלְהַרְבּוֹת בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים עַל זֶה תָמִיד, עַד שֶׁאֶזְכֶּה לִפְעֹל בַּקָּשָׁתִי בְּרַחֲמִים אֶצְלְךָ, שֶׁאֶזְכֶּה לָבוֹא בַּחַיִּים חַיּוּתִי חִישׁ קַל מְהֵרָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וִיקֻיַּם בִּי מִקְרָא שֶׁכָּתוּב, כִּי הִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת הֲלֹא רַגְלַי מִדֶּחִי לְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי אֱלֹהִים בְּאוֹר הַחַיִּים, אָמֵן וְאָמֵן:

Likutei Tefilot, Volume I 20:5-8

...