David Graeber, from Debt, the First 5,000 Years
Slavery is the ultimate form of being ripped from one's context, and thus from all the social relationships that make one a human being.
David Graeber, from "Two notions of liberty revisited - or how to disentangle Liberty and Slavery"
The meaning of the Roman word libertas changed dramatically over time. To be "free" meant, first and foremost, not to be a slave. Since slavery means above all else the annihilation of social ties and the ability to form them, freedom meant the capacity to make and maintain moral commitments to others. The English word "free," for instance, is derived from a German root meaning "friend," since to be free meant to be able to make friends, to keep promises, to live within a community of equals.
(א) אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן וְגוֹ', וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה (שמות לח, כט) וּנְחֹשֶׁת הַכַּלּוֹת, שֶׁכֵּן בִּלְשׁוֹן יָוָן קוֹרִין לַכַּלָה נִינְפֵי. אַתָּה מוֹצֵא, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ בְּמִצְרַיִם, גָּזַר עֲלֵיהֶם פַּרְעֹה שֶׁלֹּא יְהִיוּ יְשֵׁנִים בְּבָתֵּיהֶן, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶן. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר חֲלַפְתָּא, מֶה הָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עוֹשׂוֹת. יוֹרְדוֹת לִשְׁאֹב מַיִם מִן הַיְאוֹר, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מַזְמִין לָהֶם דָּגִים קְטַנִּים בְּתוֹךְ כַּדֵּיהֶן, וְהֵן מוֹכְרוֹת וּמְבַשְּׁלוֹת מֵהֵן וְלוֹקְחוֹת מֵהֶן יַיִן וְהוֹלְכוֹת לַשָּׂדֶה וּמַאֲכִילוֹת אֶת בַעְלֵיהֶן שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה (שמות א, יד). מִשֶּׁהָיוּ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין, נוֹטְלוֹת הַמַּרְאוֹת וּמַבִּיטוֹת בָּהֶן עִם בַּעְלֵיהֶן, זֹאת אוֹמֶרֶת אֲנִי נָאָה מִמְּךָ, וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי נָאֶה מִמֵּךְ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָיוּ מַרְגִּילִין עַצְמָן לִידֵי תַאֲוָה וּפָרִין וְרָבִין, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקְדָן לְאַלְתָּר.
(ב) רַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִין, יֵשׁ מֵהֶן יוֹלְדוֹת שְׁנַיִם בְּבַת אֶחָת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שִׁשָּׁה בְּכֶרֶס אֶחָד, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שְׁנֵים עָשָׂר בְּכֶרֶס אֶחָד, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שִׁשִּׁים רִבּוֹא. מִי שֶׁאוֹמֵר שְׁנַיִם, דּוֹרֵשׁ פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ (שמות א, ז). מִי שֶׁאוֹמֵר שִׁשָּׁה פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד הֲרֵי שִׁשָּׁה. מִי שֶׁאוֹמֵר שְׁנֵים עָשָׂר, פָּרוּ שְׁנַיִם, וַיִּשְׁרְצוּ שְׁנַיִם כוּ', הֲרֵי שְׁנֵים עָשָׂר. וּמִי שֶׁאוֹמֵר שִׁשִּׁים רִבּוֹא, שֶׁכָּתוּב בַּדָּגִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם (בראשית א, כ), וְכָאן כָּתוּב וַיִּשְׁרְצוּ. וְכָל הַמִּנְיָן הָאֵלּוּ, מִן הַמַּרְאוֹת,
(ג) וְכָתוּב בָּהֶן וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם (שמות א, ז). וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ (שמות א, יב). בִּזְכוּת אוֹתָן הַמַּרְאוֹת שֶׁהָיוּ מַרְאוֹת לְבַעְלֵיהֶן וּמַרְגִּילוֹת אוֹתָן לִידֵי תַאֲוָה מִתּוֹךְ הַפֶּרֶךְ, הֶעֱמִידוּ כָּל הַצְּבָאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות יב, מא). וְאוֹמֵר: הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם.
(ד) כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּשְׁכָּן, עָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וְנִתְנַדְּבוּ, מִי שֶׁהֵבִיא כֶסֶף וּמִי שֶׁהֵבִיא זָהָב אוֹ נְחֹשֶׁת וְאַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלּוּאִים, הֵבִיאוּ בִּזְרִיזוּת הַכֹּל. אָמְרוּ הַנָּשִׁים, מַה יֵּשׁ לָנוּ לִתֵּן בְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן. עָמְדוּ וְהֵבִיאוּ אֶת הַמַּרְאוֹת וְהָלְכוּ לָהֶן אֵצֶל מֹשֶׁה. כְּשֶׁרָאָה מֹשֶׁה אוֹתָן הַמַּרְאוֹת, זָעַף בָּהֶן. אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, טְלוּ מַקְלוֹת וְשַׁבְּרוּ שׁוֹקֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ. הַמַּרְאוֹת לְמָה הֵן צְרִיכִין. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, עַל אֵלּוּ אַתָּה מְבַזֶּה. הַמַּרְאוֹת הָאֵלּוּ הֵן הֶעֱמִידוּ כָּל הַצְּבָאוֹת הַלָּלוּ בְּמִצְרָיִם. טֹל מֵהֶן וַעֲשֵׂה מֵהֶן כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ לַכֹּהֲנִים, שֶׁמִּמֶּנּוּ יִהְיוּ מִתְקַדְּשִׁין הַכֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ (שמות לח, ח), בְּאוֹתָן הַמַּרְאוֹת שֶׁהֶעֱמִידוּ אֶת כָּל הַצְּבָאוֹת הָאֵלֶּה. לְפִיכָךְ כְּתִיב: וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר, נְחֹשֶׁת הַכַּלּוֹת.
(ה) אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה נִתְנַדַּבְתֶּם לַמִּשְׁכָּן, שֶׁהָיָה מִתְכַּפֵּר עֲלֵיכֶם. וְלֶעָתִיד לָבֹא אֲנִי אֲכַפֵּר עֲלֵיכֶם וְאֹהַב אֶתְכֶם נְדָבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה (הושע יד, ה). אָמְרוּ, אֵין לָנוּ לֹא מִשְׁכָּן לֹא מִקְדָּשׁ, תְּהֵא לְפָנֶיךָ תְּפִלַּת פִּינוּ כְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן. אָמַר דָּוִד, נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא ה' (תהלים קיט, קח).
(1) These are the accounts of the tabernacle … and the bronze of the offering (Exod. 38:21, 29). The bronze of the offering (tenufah) refers to the bronze vessels given to a bride, for in Greek they call a bride nymphé. You find that while the Israelites were making bricks in Egypt, Pharaoh decreed that they were not to sleep at home so that they would not have intercourse with their wives. R. Simeon the son of Halafta said: What did the Israelite women do? They would go to the Nile to draw water, and the Holy One, blessed be He, would fill their jugs with little fishes. They would (sell some), cook and prepare (the fish), and buy some wine (with the proceeds of the sale), and then bring it to their husbands in the fields, as it is said: In all manner of service in the field (Exod. 1:14). While the men were eating and drinking, the women would take out their mirrors and glance into them with their husbands. They would say: “I am more attractive than you,” and the men would reply: “I am handsomer than you.” In that way they would arose their sexual desires and become fruitful and multiply. The Holy One, blessed be He, caused them to conceive on the spot.
(2) Our sages said: They bore twins. Others say: Six were formed in a single womb. Others say: twelve were born from one womb. And still other contend six hudred thousand. Those who believed that twins were born explained it by the words: Were fruitful and increased abundantly (Exod. 1:7). Those who contended that six were born based it on the words: Were fruitful and increased abundantly, and multiplied, and waxed exceedingly mighty (ibid.), that is, six. Those who say that twelve were born argue that the words in this verse are in plural form, thus making twelve in all. Those who said six hundred thousand did so because it is written about fishes: Let the waters swarm abundantly (Gen. 1:20), and here it is written: Increased abundantly.
(3) It is also written concerning them: And the land was filled with them (Exod. 1:7). That is to say, that even while they were suffering hardship, they increased and multiplied, by means of the mirrors in which they preened themselves before their husbands. They aroused their sexual desires despite the arduous labors they performed. They reared all the hosts that were to depart, as it is said: All the hosts of the Lord went out from the land of Egypt (ibid. 12:41), and also: The Lord did bring the children of Israel out of the land of Egypt by their hosts (ibid.,v. 51).
(4) When the Holy One, blessed be He, told Moses to build the Tabernacle, all the Israelites brought their contributions. Some brought silver, others brought gold or copper or onyx stones or unset stones. They brought everything eagerly. The women asked themselves: What contribution can we make to the Sanctuary? They arose, took their mirrors, and brought them to Moses. When Moses saw them he became angry with them. He said to the Israelites: Take your canes and beat them on their shoulders. What purpose do these mirrors serve? The Holy One, blessed be He, called out to Moses: Moses, do you mistreat them because of these? These very mirrors produced the hosts in Egypt. Take them and make a basin of brass and its base for the priests, that they may sanctify the priests from it, as it is said: And he made the laver of brass, and base thereof of brass, of the mirrors of the serving women that did service (ibid. 38:8), for they had produced all the hosts. Therefore it is written: And the brass of the offering was seventy talents (ibid., v. 29), that is, the offering of the wives amounted to seventy talents.
(5) The Holy One, blessed be He, said: In this world you shall offer gifts to the Temple that it might atone for you, but in the future I shall atone for you and love you freely, as it is said: I will heal their backsliding, I will love them freely (Hos. 14:5). They replied: When we have neither Tabernacle nor Temple, let the prayers of our lips be our offerings. David exclaimed: Accept, I beseech thee, the free-will offering of my mouth, O Lord (Ps. 119:108).
בו ידובר איזה טעמים בשם החג הקדוש הזה. ואגב ידובר בו איזה גרגורים בדברי התלמוד מסכת פסחים לקיים תקנות משה דתיקן להם לישראל שיהיו דורשין בענין היום ונק' המאמר בשם שם החג:
יש להתבונן בכל התורה נק' שם החג הזה חג המצות ובפי ישראל קוראים אותו בשם חג הפסח. ולשמע אוזן שמענו אומרי' בשם הרב הקדוש המפורסם בישראל בתור' ובקדוש' כש"ת מו"ה לוי יצחק מבארדיטשוב זצוק"ל. דהנה כתיב בתורה ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות וכו' וגם צדה לא עשו להם. והש"י שיבחם בזה ע"י נביאו. כה אמר י"י זכרתי לך חסד נעוריך וכו' לכתך אחרי במדבר וכו' היינו שלא אמרו איך נקח צדה רק האמינו בי"י ובטחו בישועתו ולא לקחו רק הבצק ואפו מצות והנה פסח שאכלו ישראל בזמן המקדש. על שום שפסח המקום ב"ה על בתי אבותינו וכו' וע"כ הוא ית"ש קורא בתורתו את החג המצו' שהוא ית"ש משבח את כנס' ישראל שאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצת. וגם צדה לא עשו. להם וכנסת ישראל קוראים את שם החג חג הפסח משבחים להקב"ה על שפסח על בתי בר ישראל וכו' בנגפו את מצרי' ואת בתינו הציל. ע"כ דברי הקדוש זצוק"ל ודבריו ז"ל מתוקים לחיך:
In Song of Songs 6,3 we read: אני לדודי ודודי לי, “I alone am my Beloved’s and my Beloved is mine.” In this verse Solomon describes the relationship between the Jewish people and its G’d and vice versa in the most flattering terms. This is demonstrated by the Jewish people in practice every time they put on phylacteries in which the praises of the Almighty are spelled out on parchment. In the Talmud B’rachot 6, we are told that G’d Himself also puts on phylacteries and that the verses contained in His phylacteries contain the praises of His people, the Jewish people. When we keep this in mind we can understand a statement recorded in Tanna de bey Eliyahu that it is a positive commandment to recite the praises of the Jewish people. In other words, G’d enjoys hearing the praises and virtues of His people being mentioned and appreciated.
The Talmud Menachot 36 advises that while wearing the phylacteries one should touch them intermittently. This is in line with the prohibition to turn one’s attention to other matters while wearing the phylacteries. [This explains why nowadays we do not wear the phylacteries except during prayer as it is too easy to violate the commandments surrounding the manner in which we are to conduct ourselves if we were to wear them all day long. Ed.] When the Talmud forbids turning one’s attention away from the phylacteries on one’s head or one’s arm, this is not to be understood literally, but it means that while wearing phylacteries one must either concentrate on the praises of the Lord or the praises of Israel. The praises of the Lord are spelled out in the Torah sections inscribed on parchment inside our phylacteries. The author quotes Rashi on 12,39 where the Torah reports that the unleavened breads of the Israelites actually were baked by the sun while the dough was slung over the women’s shoulders. The people’s faith in the Lord at that time was demonstrated by their not insisting that they wait in Egypt while their dough would bake into bread so that they would have something to eat while on the way. The term חג המצות, originated at that time. This is one example of how G’d publicises the virtues of the Jewish people. On the other hand, by calling this festival חג הפסח, we, in turn, tell the praises of the Lord Who, at that time, had deliberately passed over the houses of the Jewish people when He killed all the firstborn in Egypt. This mutually complimentary relationship between G’d and His favourite people is what Solomon referred to in Song of Songs 6,3.
Another [rather revolutionary facet Ed.] method of understanding the above verse is that the word פסח may be understood phonetically, i.e. פה סח, “when the mouth speaks,” i.e. explains the nature of the Passover to your children in the future, then the הוא, the hidden aspects of G’d, [impersonal “he,” instead of “thou,” Ed.]<small? will="" become="" לה',="" revealed="" to="" you="" as="" a="" reward,="" as="" <i="">Hashem.
And I am his
Who browses among the lilies. (17) When the day blows gently-d
And the shadows flee,
Set out, my beloved,
Swift as a gazelle
Or a young stag,
For the hills of spices!
Rabbi Shefa Gold: My Beloved Is Mine, Shir Hashirim for Beshalach (chant above)
Commentary
With this practice, I am asserting the truth of mutuality. We belong to one another. The Divine Mystery is giving itself to me to explore, nurture, and embrace. I make myself vulnerable to his gaze, his touch, his searching interest in the inner beauty of my soul. I open to the God’s loving attention and in opening I can know myself truly.
And this sense of mutuality can extend to all my relations, as I acknowledge the Tzelem Elohim, the Divine image, that is engraved in the heart of all Creation.
Bridge to Torah
Our journey to Freedom begins with a song. As we stand at the sea and celebrate the miracle of our crossing, we remember that God has freed us so that we might know ourselves as the Beloved. We surrender to this journey of transformation and open to this primal relationship with the Divine which will fuel every step along the way. We are sent on this journey by the harsh memory of slavery and by the promise of freedom. We turn away from the shadows of Egypt and turn towards the peril and beauty of the jagged mountains of the wilderness before us.
Question for Contemplation
Can I fully inhabit my vulnerability so that I might be completely seen, known and loved by the Great Mystery who is touching me through the beauty of this world?
ברכה סרי, ״זורמת לקראתך״, קידושין, שיעור כ״ג
אני זורמת לקראתך
ברוך אדוני.
בטני ערמת חיטים
שדי נכונו
שחלתי פוריה
ורך בי מצעה.
שפתי חושקות
וכולי סוד.
זורמת לקראתך
שתבוא בשערי הברוכים
ברוך אדוני
איש הטוב
טהור שבגברים
וגופי בשל לקראתך
כמו שיר השירים.
שנים שהלכתי לקראתך
בדרכי יסורים.
מם טית שערי טומאה
שעברתי
בדרכי לאלוהים.
ואנחנו חיים היום
רכים כתינוקות ביום היוולדם,
צחורים ותמימים.
גופי זורם אליך.
גופך נכסף אלי.
זרעך שנשפך לארץ
דמעות אשר שטפו
את כל החטאים.
מעי הומים אליך
שדות לבשו כלולות
רגלי שמובילות
אורות דלוקים
רומזים לאות.
והעולם נעצר בשתיקה
כל השטנים נדמו.
קול אלוהים על המים
משק כנפי שכינה
קדוש קדוש קדוש
זיווג אשר עלה
די. אמר אלוהים
לצער ולכאב.
ודי לעקרות.
פתח בי שער לב
שער רחמים
ושער האוהב.
שעה ברוכה שלנו
היא פשר הכאב.
בוא ברוך אדוני
בחיקי האוהב.
תפילותינו נענו
מחו את הכאב.
בוא ברוך אדוני
כי היתה בי עדנה
ואני אלד לך
אחרי תשעים שנה.
(30.6.1989)