מגילת רות מציגה מערכת יחסים ייחודית של אהבה ונתינה בין נשים, שאין כדוגמתם במקרא. הקשר שנרקם בין הנשים מפעים במיוחד על רקע השבר שאירע במשפחתן והיחסים ביניהן בתחילת דרכן המשותפת בבית לחם. ממעמקי הכאב והדיכאון עולה ופורחת התקווה, הבחירה בחיים, העשייה, והצמיחה.
אנו רואים ברות את הגיבורה הראשית בסיפור; אישה חזקה ונבונה, רגישה ועמוקה הפועלת ופורצת דרכים על מנת לשקם את הריסות חייה. כוחות נפשה, אמונתה ונחישותה, גורמים לשינוי יחסם של נעמי ובועז כלפיה. בכוח אהבתה, רות מאפשרת לנעמי ולבועז ליצור ולבחור.
את שמה של רות מקובל לדרוש כנגזר מהמילה "רעות", היות ומקובל להתייחס למגילה כאל מגילת החסד. פירוש אחר לשמה הוא מלשון רוויה:
סִידְרָן שֶׁל כְּתוּבִים: רוּת וְסֵפֶר תְּהִלִּים וְאִיּוֹב וּמִשְׁלֵי, קֹהֶלֶת, שִׁיר הַשִּׁירִים וְקִינוֹת, דָּנִיאֵל וּמְגִילַת אֶסְתֵּר, עֶזְרָא וְדִבְרֵי הַיָּמִים. וּלְמַאן דְּאָמַר: אִיּוֹב בִּימֵי מֹשֶׁה הָיָה, לַיקְדְּמֵיהּ לְאִיּוֹב בְּרֵישָׁא! אַתְחוֹלֵי בְּפוּרְעֲנוּתָא לָא מַתְחֲלִינַן. רוּת נָמֵי פּוּרְעָנוּת הִיא! פּוּרְעָנוּת דְּאִית לֵיהּ אַחֲרִית – דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רוּת? שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה דָּוִד, שֶׁרִיוָּהוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת.
The baraita continues: The order of the Writings is: Ruth and the book of Psalms, and Job and Proverbs; Ecclesiastes, Song of Songs, and Lamentations; Daniel and the Scroll of Esther; and Ezra and Chronicles. The Gemara asks: And according to the one who says that Job lived in the time of Moses, let the book of Job precede the others. The Gemara answers: We do not begin with suffering, i.e., it is inappropriate to start the Writings with a book that deals so extensively with suffering. The Gemara asks: But the book of Ruth, with which the Writings opens, is also about suffering, since it describes the tragedies that befell the family of Elimelech. The Gemara answers: This is suffering which has a future of hope and redemption. As Rabbi Yoḥanan says: Why was she named Ruth, spelled reish, vav, tav? Because there descended from her David who sated, a word with the root reish, vav, heh, the Holy One, Blessed be He, with songs and praises.
אנו מבקשים להציג מדרש שם נוסף ולקרוא את המגילה כמגילת החירות, חירותם של אנשים לבחור וליצור, לבנות ולהיבנות. בהתאם לתפיסתנו, את שמה של רות אנו דורשים, במדרש יוצר, כנגזר גם מהמילה "חירות"! תכונותיה של רות : עצמאות, ביטחון, מנהיגות, חסד ותבונה, הן תכונות המתאימות לאם השושלת המלכותית. חירות זו צומחת דווקא "בימי שפוט השופטים", תקופת הפקר לפי ההערכה המקראית: בימים ההם אין מלך בישראל; איש הישר בעיניו יעשה.
האמנות שנביא בהמשך, לפי סדר העלילה, מכילה ציורים רבים למדי של אמנים יהודיים מודרניים, עדות למשיכה המיוחדת לספר רומנטי וארץ ישראלי זה. נעיין גם בציורים מאת אמנים נוצריים, מימי הביניים ומן העת החדשה, ונחפש את הפרשנויות שלהם למתרחש ולדמויות שבמגילה זו.
הספר פותח בעקירה ומוות. תוך שלושה פסוקים הראשונים של הספר, משפחת אלימלך (נעמי, מחלון וכליון) עוזבת את בית לחם מוכת הרעב, אך במואב גורל מר לוכד אותם, ונשארת רק נעמי וכלותיה המואביות.
זאב רבן, מגילת רות, עזיבת בית לחם, 1930
בחזית תמונה מתוך איוריו של זאב רבן למגילת רות, נראה הזוג, נעמי ואלימלך. פריטי הלבוש, הצבעים והמטען על החמור מעידים על כך שאינם מדלת העם. גופם כפוף והבעת פניהם עצובה ומהורהרת. שני הילדים שברקע נמצאים בתנועה ובקשר של מבט ומגע. ניתן לראות הנגדה בהלך הרוח בין ההורים המתנהלים בכבדות, בהרהור ובלא שיח, לבין הילדים הנעים בקלילות ומשוחחים זה עם זה.
הטבע ברקע מכיל אלמנטים המסמלים מוות: העץ הקמל, פגר של גמל וציפורי טרף החגות מעל .
שביל המחלק את התמונה לשנים נשבר בצומת ומדגיש את שינוי כיוון המשפחה. הם מנסים לברוח מן המוות, ולמרות שהמוות ישיג אותם, יהיה גם שינוי לטובה, בסופו של דבר.
במסגרת נראים ציפורי טרף, נחשים, בעלי-חיים שיש בהם משהו דמוני וזנבם בין רגליהם. במרכז למטה דמות של שלד. יתכן שפרטים אלו מדגישים את המוות ממנו ואליו הם הולכים. ניתן לפרש את קורי העכביש הממלאים את המסגרת כמרמזים על המלכוד שבהליכה והמורכבות שטרם נחשפה.
לפי הכתוב המקראי הלקוני, לאחר פטירת אלימלך, הלכו בניו ונישאו לנשים מואביות: רות וערפה.
אך בציור זה מתוך תנ"ך מאוייר איטלקי מן המאה ה14 נראים תוספת ושינוי לתיאור המקראי בהתאם לפרשנות הנוצרית למגילת רות. התמונה מחולקת לשתי סצינות. בעליונה הבנים נפרדים מהוריהם, למרות שלפי הכתוב המקראי, הדבר אירע לאחר מות אלימלך. בן אחד נראה כשפניו פונות קדימה. יתכן בשל להיטותו לעזוב או כהסתכלותו אל העתיד. הבן השני מביט לאחור על הוריו, על אחיו, או אל עברו. האשה בתמונה – נעמי, מניחה ידה על ליבה. יתכן כביטוי לחשש ולחרדה שבליבה או כביטוי לקושי שבפרידה. בחלק התחתון, החתונה הכפולה רבת הרושם של מחלון וכיליון לרות ולערפה מנוהלת ע"י שני כמרים בלבוש נוצרי של ימי הביניים; חתונה זו כלל אינה מוזכרת במקרא. בין שני חלקי התמונה מפריד צוק, המבשר את הגורל המר הצפוי לעתיד, בניגוד לחגיגות ההווה. נראה כי הדריכה האמן פרשנות שראתה בדמויות סמלים לעם ישראל בגולה (הבנים) ולעמים שהצטרפו לכנסייה הנוצרית (נשותיהם).
לאחר מות שני בניה, נעמי מתכוננת לחזור אל מולדתה, בית לחם, כיוון ששמעה כי הרעב הסתיים. כלותיה רוצות לחזור איתה, אך נעמי אומרת להן במרירות כי אין להן מה לצפות מהצטרפות זו. הפרידה הנרגשת זכתה לטיפולים אמנותיים רבים. בדרך כלל, נחשבת סצנה זו לביטוי מובהק של אהבה, חסד ומסירות; אך נראה כי יש גם אלמנטים של אירוניה עוקצנית ומרירות:
(יא) וַתֹּ֤אמֶר נׇעֳמִי֙ שֹׁ֣בְנָה בְנֹתַ֔י לָ֥מָּה תֵלַ֖כְנָה עִמִּ֑י הַֽעֽוֹד־לִ֤י בָנִים֙ בְּֽמֵעַ֔י וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַאֲנָשִֽׁים׃ (יב) שֹׁ֤בְנָה בְנֹתַי֙ לֵ֔כְןָ כִּ֥י זָקַ֖נְתִּי מִהְי֣וֹת לְאִ֑ישׁ כִּ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ יֶשׁ־לִ֣י תִקְוָ֔ה גַּ֣ם הָיִ֤יתִי הַלַּ֙יְלָה֙ לְאִ֔ישׁ וְגַ֖ם יָלַ֥דְתִּי בָנִֽים׃ (יג) הֲלָהֵ֣ן ׀ תְּשַׂבֵּ֗רְנָה עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִגְדָּ֔לוּ הֲלָהֵן֙ תֵּֽעָגֵ֔נָה לְבִלְתִּ֖י הֱי֣וֹת לְאִ֑ישׁ אַ֣ל בְּנֹתַ֗י כִּֽי־מַר־לִ֤י מְאֹד֙ מִכֶּ֔ם כִּֽי־יָצְאָ֥ה בִ֖י יַד־יְהֹוָֽה׃
(11) But Naomi replied, “Turn back, my daughters! Why should you go with me? Have I any more sons in my body who might be husbands for you? (12) Turn back, my daughters, for I am too old to be married. Even if I thought there was hope for me, even if I were married tonight and I also bore sons, (13) should you wait for them to grow up? Should you on their account debar yourselves from marriage? Oh no, my daughters! My lot is far more bitter than yours, for the hand of the LORD has struck out against me.”
נראה כי אמנים תיאורו את היחסים בין שלוש הנשים בצורות שונות למדי, בהתאם לקריאתם את התיאור המקראי.
שלוש הדמויות בתמונה של מארק שאגאל נדמות כדבוקות זו לזו. אך, בראייה מדוקדקת יותר נבחין כי שתי הדמויות החיצוניות מחבקות את הדמות בתווך, ואילו היא משלבת את ידיה ואינה מחזירה חיבוק. ידיה משולבות כאילו היא שומרת על בדידותה. רגלה שלוחה קדימה, כאילו היא רוצה להמשיך בדרכה, לצאת ממקום זה, מהסיטואציה הזו, מחיבוק זה.
הדמות שלימינה, מניחה את ידה ברוך על חזהה של נעמי; היא לבושה בכתונת פסים, המזהה אותה כנראה כרות.
בעיון מדוקדק של הרקע לתמונה נבחין כי מצד ימין של הצופה, מאחורי דמותה של רות יש שני שיחים, ולשמש האדומה שמעליהם יש שני חצאי עיגול בלבד. מאחורי ערפה, משמאל, מצויר ריבוי ענפים, אחד מהם שחור בדומה לשערה של ערפה. אם כן, שאגאל רומז גם בעיצוב הרקע לפירוד הממשמש ובא.
האמן האנגלי, פיליפ הרמוגנס קלדרון, תאר את פרידת נעמי וכלותיה בתמונה מלודרמטית מ1886, המזכירה את סגנון הסרט האילם. דמיונו האוריאנטליסטי מציב את שלוש הנשים בנוף פלסטינאי אביך, עם גבעות חשופות, עצי תמר דלילים, אור ים תיכוני יוקד, סלעים וצבר גדול. ערפה עומדת בנפרד; היא כבר נפרדה ומחקה שרות תצטרף אליה. אך רות אוחזת בנעמי ומתאמצת לשכנע אותה לא לשלח אותה:
(טז) וַתֹּ֤אמֶר רוּת֙ אַל־תִּפְגְּעִי־בִ֔י לְעׇזְבֵ֖ךְ לָשׁ֣וּב מֵאַחֲרָ֑יִךְ כִּ֠י אֶל־אֲשֶׁ֨ר תֵּלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵאלֹהַ֖יִךְ אֱלֹהָֽי׃ (יז) בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַעֲשֶׂ֨ה יְהֹוָ֥ה לִי֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ׃
(16) But Ruth replied, “Do not urge me to leave you, to turn back and not follow you. For wherever you go, I will go; wherever you lodge, I will lodge; your people shall be my people, and your God my God. (17) Where you die, I will die, and there I will be buried. Thus and more may the LORD do to me if anything but death parts me from you.”
נעמי, זקופה וקשחה בבגדי אלמנותה, מביטה בפני רות המתחננות. הצבר הגדול בצד שמאל אינו רק חלק מן ההוויה המקומית אלא משקף גם את מצב הרוח העוקצני של נעמי, שכבר התבטא בפסוקים הקודמים. להט חיבוקן ומראהה החמור והגברי של נעמי הולידו פרשנות הומוסקסואלית לתמונה זו. אך אנו רואים את טיפולו של קלדרון בהקשר המוסכמות האמנותיות של ימיו: שפת הגוף הרגשנית של רות עומדת כנגד תנוחתה הקרחוני של נעמי.
אותו האירוע תואר באופן שונה ע"י הצייר ההולנדי פיטר לסטמן ב1614.
בתמונה, נעמי הודפת את רות באופן אשר אינו משתמע לשתי פנים. דחייתה את רות אינה מתוך קור אלא מתוך עויינות המבקשת לפנות את רות מדרכה. גם בפניה של נעמי ניתן לראות מרירות.
רות מרימה ידיה במעין תחינה והפתעה, כמבקשת לבלום את תגובתה ההחלטית של נעמי. רות לבושה בצבעי כחול ואדום המסמלים בנצרות אדם קדוש ובמקרה זה, אולי קדוש מעונה.
החמור בתמונה הוא תוספת של האמן על פני הכתוב המקראי. הוספתו משווה לנעמי מעמד גבוה ממעמדה של רות ומאפשרת תיאור נכסיה של נעמי. החמור גם בעל מבע. הוא מרכין ראשו, קשוב למתרחש ונראה רגיש למצב הבין-אישי המתחולל. הוא לא נראה להוט לנטוש את רות ותוקע את פרסותיו באדמה.
ברקע, שני הבניינים עשויים לשקף את הנוקשות בשתי הנשים. ערפה נראית בקושי בגדה הרחוקה. הגשר הרעוע והנחל מתחתיו מסמלים מעבר ושינוי בחיים של שלוש הנשים.
בסיכום ראינו שלושה פירושים שונים לפרידת שלוש הנשים: שאגאל מצרף אותן יחד אך נעמי מופנמת; אצל קלדרון ערפה מתרחקת מרות ונעמי, אך נעמי מתנכרת לרות; ואצל לסטמן ערפה כבר לא קיימת ונעמי עוינת את רות.
זאב רבן, מגילת רות, החזרה לבית לחם, 1930
בציור נוסף של זאב רבן, רות ונעמי צועדות בשוק שוקק חיים וססגוני כמו דוגמניות במסלול, נצפות מכל זוית. רות נושאת את משאה בחן, נעמי מניחה את שקה בעייפות. הן הופכות מיד למטרת התלחשות ספק מרחמת ספק נבזית.
(יט) וַתֵּלַ֣כְנָה שְׁתֵּיהֶ֔ם עַד־בּוֹאָ֖נָה בֵּ֣ית לָ֑חֶם וַיְהִ֗י כְּבוֹאָ֙נָה֙ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַתֵּהֹ֤ם כׇּל־הָעִיר֙ עֲלֵיהֶ֔ן וַתֹּאמַ֖רְנָה הֲזֹ֥את נׇעֳמִֽי׃ (כ) וַתֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ן אַל־תִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י נׇעֳמִ֑י קְרֶ֤אןָ לִי֙ מָרָ֔א כִּי־הֵמַ֥ר שַׁדַּ֛י לִ֖י מְאֹֽד׃ (כא) אֲנִי֙ מְלֵאָ֣ה הָלַ֔כְתִּי וְרֵיקָ֖ם הֱשִׁיבַ֣נִי יְהֹוָ֑ה לָ֣מָּה תִקְרֶ֤אנָה לִי֙ נׇעֳמִ֔י וַֽיהֹוָה֙ עָ֣נָה בִ֔י וְשַׁדַּ֖י הֵ֥רַֽע לִֽי׃
(19) and the two went on until they reached Bethlehem.When they arrived in Bethlehem, the whole city buzzed with excitement over them. The women said, “Can this be Naomi?” (20) “Do not call me Naomi,” she replied. “Call me Mara, for Shaddai has made my lot very bitter. (21) I went away full, and the LORD has brought me back empty. How can you call me Naomi, when the LORD has dealt harshly with me, when Shaddai has brought misfortune upon me!”
ניכר השפע בשוק, בניגוד לדלות בעת עזיבת אלימלך ומשפחתו. ברקע עומד גמל, אולי כתזכורת לגוויית הגמל בציור יציאתם מהעיר. ניכרים גם חיי המשפחה מסביבן, המדגישים כי רות ונעמי חשוכות ילדים. לבסוף, במסגרת התמונה לבלוב ופריחה הרומזים לתפנית חיובית הקרבה.
לאחר זמן בלתי מוגדר, יוצאת רות, ביוזמתה, ללקט בשדות. זוהי עבודת עניים מרודים הממחישה את מצבן החמור של רות ונעמי, שתי אלמנות חסרות כל. היא מגיעה דווקא או במקרה לשדותיו של בועז, ממשפחת אלימלך.
פרט לדמותה של רות, משרה הציור של ג'יימס טיסו אווירה פסטורלית, שיגרתית, בשל הגוונים הרכים ותנועת הליקוט היום-יומית. את האווירה הפסטורלית מפירה דמותה של רות.
בניגוד למלקטות הכורעות בגבן לצופים בתמונה, רות עומדת דרוכה ומצפה עם קומץ שיבולים בידה, כאילו בדימיונה היא רואה את העשוי להתרחש.
קודקודו של המשולש הנוצר בחלקת השדה בו עומדות המלקטות מופנה כלפי חוץ, לאותו כיוון אליו מביטה רות, בציפייתה לבועז. בכך מוגבר אפקט הציפייה לבא מרחוק.
רות היא השחקנית הראשית בתמונה, אך במידה מסויימת היא גם הבימאית, היות ועמידתה מורה על כך שברצונה להיראות בפני בועז ולא להיבלע בין המלקטות.
והיא אכן מצליחה למשוך את תשומת לבו של בועז, המגיע אל שדותיו ומגלה את זהותה וקשרה אל נעמי. לאחר שהוא מעניק לה זכות ללקט אצלו באופן חופשי, מתנהלת שיחה, עם מחמאות הדדיות, הרומזת לחיזור. הוא גם מזמין אותה לסעוד איתו ועם אנשיו.
יאן ויקטורס, בועז משמח את רות, 1653
בציור של יאן ויקטורס ההולנדי, בועז, בתפקיד המארח, מבקש להקל על מבוכתה של רות כזרה. רות עדיין אינה יוצרת איתו קשר עין, אלא משפילה את ראשה ושמה את ידה על חזהה בצניעות ותודה. נראה כי כל הדמויות בתמונה קשובות בדרך זו או אחרת לזוג, מי במישרין ומי בהסתר.
על השולחן, בצומת של כמה משולשים בתמונה, מונחת כיכר לחם. נזכור כי רות באה לבית-לחם, והזדקקותה ללחם מביאה לפגישתה עם בועז.
עד כה, תמונותינו היו עדינות, מלאות חן ובעלות גווני אדמה, כמשקפות את התפיסה הרווחת של מגילת רות כרומנסה כפרית. אך בחיתוך העץ למטה, מאייר בלתי ידוע מן המאה ה16 מראה את הצד הקוצני של חיי השדה. לאחר הארוחה, בועז מעביר פקודות אל אנשיו לגבי רות:
(טו) וַתָּ֖קׇם לְלַקֵּ֑ט וַיְצַו֩ בֹּ֨עַז אֶת־נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר גַּ֣ם בֵּ֧ין הָעֳמָרִ֛ים תְּלַקֵּ֖ט וְלֹ֥א תַכְלִימֽוּהָ׃ (טז) וְגַ֛ם שֹׁל־תָּשֹׁ֥לּוּ לָ֖הּ מִן־הַצְּבָתִ֑ים וַעֲזַבְתֶּ֥ם וְלִקְּטָ֖ה וְלֹ֥א תִגְעֲרוּ־בָֽהּ׃
(15) When she got up again to glean, Boaz gave orders to his workers, “You are not only to let her glean among the sheaves, without interference, (16) but you must also pull some [stalks] out of the heaps and leave them for her to glean, and not scold her.”
אין מן הרוך בחיתוך זה; זוויות חדות מאפיינות צמחים, כלים ואנשים. הקוצרים הם בריונים, בעלי תנוחות ומחוות תקיפות, לעומת בועז ורות המתורבתים והעגולים יותר. אין לדעת מה יאונה לאישה המלקטת בשדות, ללא אזהרות חמורות כאלה מבעל הבית!
כאשר רות שבה מן הלקט בידיים מלאות, מתברר הקשר המשפחתי עם בועז.
ציור נוסף של יאן ויקטורס, מ1653, מתאר שיחה האינטימית של רות ונעמי, שאפשר לפרש אותו כתיכנון הצעדים שיובילו לרוויה כלכלית ומשפחתית. עתה, נעמי יוזמת
(א) וַתֹּ֥אמֶר לָ֖הּ נׇעֳמִ֣י חֲמוֹתָ֑הּ בִּתִּ֕י הֲלֹ֧א אֲבַקֶּשׁ־לָ֛ךְ מָנ֖וֹחַ אֲשֶׁ֥ר יִֽיטַב־לָֽךְ׃ (ב) וְעַתָּ֗ה הֲלֹ֥א בֹ֙עַז֙ מֹֽדַעְתָּ֔נוּ אֲשֶׁ֥ר הָיִ֖ית אֶת־נַעֲרוֹתָ֑יו הִנֵּה־ה֗וּא זֹרֶ֛ה אֶת־גֹּ֥רֶן הַשְּׂעֹרִ֖ים הַלָּֽיְלָה׃ (ג) וְרָחַ֣צְתְּ ׀ וָסַ֗כְתְּ וְשַׂ֧מְתְּ (שמלתך) [שִׂמְלֹתַ֛יִךְ] עָלַ֖יִךְ (וירדתי) [וְיָרַ֣דְתְּ] הַגֹּ֑רֶן אַל־תִּוָּדְעִ֣י לָאִ֔ישׁ עַ֥ד כַּלֹּת֖וֹ לֶאֱכֹ֥ל וְלִשְׁתּֽוֹת׃ (ד) וִיהִ֣י בְשׇׁכְב֗וֹ וְיָדַ֙עַתְּ֙ אֶת־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁכַּב־שָׁ֔ם וּבָ֛את וְגִלִּ֥ית מַרְגְּלֹתָ֖יו (ושכבתי) [וְשָׁכָ֑בְתְּ] וְהוּא֙ יַגִּ֣יד לָ֔ךְ אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשִֽׂין׃
(1) Naomi, her mother-in-law, said to her, “Daughter, I must seek a home for you, where you may be happy. (2) Now there is our kinsman Boaz, whose girls you were close to. He will be winnowing barley on the threshing floor tonight. (3) So bathe, anoint yourself, dress up, and go down to the threshing floor. But do not disclose yourself to the man until he has finished eating and drinking. (4) When he lies down, note the place where he lies down, and go over and uncover his feet and lie down. He will tell you what you are to do.”
רות מקשיבה היטב ומקבלת את עצת נעמי. תנועת הידיים המהירה בציור משקפת את עוצמת השיחה והקרבה המתפתחת והולכת בין שתי הנשים, המבטא גם בלבושן הדומה.
הרקע מאחורי רות ונעמי עשוי לרמוז לבאות. העץ נראה כממשיך את נעמי שהיא הגזע והבסיס, ואילו סביב רות יש עלים, המייצגים המשכיות.
בקטע זה מן המגילה ובציורו של ויקטורס מתבטאות שלוש האסוציאציות עם שמה של רות: רעות, חירות שיובילו לרוויה.
בהתאם להוראותיה של נעמי, באה רות אל הגורן באישון לילה ונכנסת תחת כנפו. שלב זה בסיפור משך תשומת לב רבה של אמנים. עלינו לשאול, בין היתר, איזו רגע בדיוק מתואר בכל יצירה?
היצירה הקדומה במבחרנו היא אחת מתוך שש תמונות המתארות את סיפורה של רות בתנ"ך ארסנל מ1250 בקרוב. כאן בחר האמן לתאר את רגע "גלוי מרגלותיו" של בועז ע"י רות. בועז הינו גבר בוגר ונאה, אשר שוכב ליד ערמת שעורים זקופה. בציורים האחרים, מתואר דווקא שלב מאוחר יותר בעלילה. אפשר שמדובר ברגע שבועז "נחרד", מתעורר ומוצא את רות ואפשר שהכוונה לרגעים שלאחר השיחה המתוארת במקרא.
בביליית ונצל מ1390 בקרוב ,רות כבר נרדמת לאחר שיחתה עם בועז שבה הוא הבטיח לגאול את נכסי נעמי באמצעות נישויו לרות. בועז המבוגר שוכב ומנסה להפנים את משמעות הבטחתו ולתכנן את צעדיו הבאים. מבטו יכול להביע תמיהה: האם זה חלום, או הרהור ודאגה? רות ישנה משום שהשיגה את מבוקשה והגיעה קרוב להגשמת מטרתה. לעומתה, בועז חייב להמשיך לפעול. הוא דרוך מכיוון שעליו לסיים את המוגמר –להתמודד עם הגואל ולשאת את רות לאשה. לבטיו משתקפים גם ברקע המסולסל, הנראה כמו תפאורה נשית על במה, וגם מרמז על המצב המסובך והמפותל של הזוג. ואילו בחלק התחתון של התמונה, האלומות הרבות מבשרות את עתידם הפורה.
לציור צבע המים של טיסו אווירה מיסטית ורוחנית יותר. בועז הקשיש מוצף אור והילת אפשרויות שלא תוארו קודם. עיצוב התמונה מתמקד במשולש מואר. את המשולש יוצרים גופה של רות המביע אינטימיות ופיתוי בבסיס, ובקודקוד ראשו וזרועותיו של בועז המביעים קפאון והלם. פס האור המאיר את המשולש מלמעלה הינו אור של חסד אלוהי. אם כן, המשולש מורכב מן הזוג והנוכחות האלוהית, ומבטא את ברית הנישואין ההולכת ונוצרת. אמנם לבושות הדמויות אך האור משמש כמסך או הינומה.
בסיכום, שלוש היצירות מתארות את הפגישה בגורן, שיא הרומנטיקה שבמגילה, בזמנים, צבעים ותאורה שונים. כל אחת גם נוקטת עמדה שונה בקשר לגילו של בועז, דבר המבטא את הפרשנות האישית של האמן, כיוון שגילו אינו מוזכר במקרא.
לאחר מפגשם, אך בטרם יאיר אותם היום, בועז מוזג לרות כמות נאה של זרעים.
קודם, היתה רות בעמדה נחותה, עכשיו היא מפקחת, כאשר בועז רוכן תחת משקל יבולו.
אך לפני שהקשר הרומנטי יכול להתפתח, צריך לטפל בסידורים. בתמונה קלאסית של המשפט בשער, לגואל הקרוב "פלוני" ניתנת הזדמנות ראשונה לזכות בנכסים של נעמי, אך הוא מסרב כאשר מתברר שיצטרך גם לשאת את רות. סירובו מצוין ע"י טכס חליצת הנעל העתיק.
בציור שלישי זה של יאן ויקטורס, מופיעות עשר דמויות, בהן שתי נשים וילד (מניין שוויוני!). במרכז התמונה יושב הגואל הסרבן ומחזיק את נעלו כאשר רגליו הלבנות מוארות להדגיש את הטכס. בועז יושב מולו ומחווה בידיו, לציין את ניהולו המוצלח של המהלך. רות עומדת מן הצד, יחפה וכלב מרחרח לידה—שני הפרטים האלה הם מוסכמות אמנותיות לחתונה המתקרבת.
הקטע האחרון במגילת רות הוא לידתו של עובד, סבו של המלך דוד.
בציור של תומס רוק האנגלי מ1876, שתי דמויות מופיעות בכל אחד משלוש הפאנלים המתארים נקודות מפנה בסיפורה של רות, מימין לשמאל. בראשון, רות תופס יוזמה ביצירת יחסיה החדשים עם חמותה האבלה. בשני, רות מנווט את הפגישה המקרית עם הגואל. ולבסוף, האם החדשה משתתפת בשמחת הסבתא החדשה. רעות, חירות ורויה מגדירות את שמה של רות.
לתמונות נוספות בנושא זה ראו תל"י מדרש אמנות