פותחין הארון:
כִּי שֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ: אֲדֹנָי, שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ:
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. הָאֵל הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, אֵל עֶלְיוֹן, גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים, וְקוֹנֵה הַכֹּל, וְזוֹכֵר חַסְדֵי אָבוֹת, וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ, בְּאַהֲבָה. מֶלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִׁיעַ וּמָגֵן:
בְּדַעְתּוֹ. אַבִּיעָה חִידוֹת. בְּעַם זוּ בְּזוּ בְּטַל לְהַחֲדוֹת. טַל גֵיא וּדְשָׁאֶיהָ לַחֲדוֹת. דָצִים בְּצִלּוֹ לְהֵחָדוֹת. אוֹת יַלְדוּת טַל לְהָגֵן לְתוֹלָדוֹת: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה מָגֵן אַבְרָהָם: אַתָּה גִבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי. מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה רַב לְהוֹשִׁיעַ: תְּהוֹמוֹת. הֲדוֹם לִרְסִיסוֹ כְּסוּפִים. וְכָל נְאוֹת דֶשֶׁא לוֹ נִכְסָפִים. טַל זִכְרוֹ גְבוּרוֹת מוֹסִפִים. חָקוּק בְּגִישַׁת מוּסָפִים. טַל לְהַחֲיוֹת בּוֹ נְקוּקֵי סְעִיפִים:
אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ:
טַל תֵּן לְרַצּוֹת אַרְצָךְ. שִׁיתֵנוּ בְרָכָה בְּדִיצָךְ.
רוֹב דָגָן וְתִירוֹשׁ בְּהַפְרִיצָךְ. קוֹמֵם עִיר בָּהּ חֶפְצָךְ. בְּטַל:
טַל צַוֵּה שָׁנָה טוֹבָה וּמְעֻטֶרֶת. פְּרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת.
עִיר כְּסֻּכָּה נוֹתֶרֶת. שִׂימָהּ בְּיָדְךָ עֲטֶרֶת. בְּטַל:
טַל נוֹפֶת עֲלֵי אֶרֶץ בְּרוּכָה. מִמֶּגֶד שָׁמַיִם שַׂבְּעֵנוּ בְרָכָה.
לְהָאִיר מִתּוֹךְ חֲשֵׁכָה. כַּנָה אַחֲרֶיךָ מְשׁוּכָה. בְּטַל:
טַל יַעֲסִיס צוּף הָרִים. טְעֵם בִּמְאוֹדֶךָ מֻבְחָרִים.
חֲנוּנֶיךָ חַלֵץ מִמַסְגֵרִים. זִמְרָה נַנְעִים וְקוֹל נָרִים. בְּטַל:
טַל וָשׂוֹבַע מַלֵּא אֲסָמֵינוּ. הֲכָעֵת תְּחַדֵּשׁ יָמֵינוּ.
דוֹד כְּעֶרְכְּךָ הַעֲמֵד שְׁמֵנוּ. גַּן רָוֶה שִׂימֵנוּ. בְּטַל:
טַל בּוֹ תְבָרֵךְ מָזוֹן. בְּמַשְׁמַנֵּינוּ אַל יְהִי רָזוֹן.
אֲיֻמָה אֲשֶׁר הִסַּעְתָּ כַצֹּאן. אָנָא תָּפֵק לָהּ רָצוֹן. בְּטַל:
חזן: שָׁאַתָּה הוּא יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַטָּל:
לִבְרָכָה וְלֹא לִקְלָלָה: אָמֵן:
לְחַיִּים וְלֹא לַמָּוֶת: אָמֵן:
לְשׂוֹבַע וְלֹא לְרָזוֹן: אָמֵן:
מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶסֶד, מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים...
Sarah Chandler, Tefillat Tal: Cultivating a Mindset of Sufficiency
Dayenu: It would have been enough for us. As this classic Passover song echoes in our ears morning after the first seder, many Jews will make their way to a prayer service that includes Tefillat Tal, the Prayer for Dew. While the seder-favorite Dayenu looks back in gratitude for historical miracles, the prayer for dew looks forward. In asking for something as small and nearly invisible as dew, we declare: May this be enough for us.
Jewish liturgy slices the year into two seasons — summer, which is dry, and winter, which is wet. The poetry we recite when the seasons change indicates what is coming. On Sukkot, we pray for the coming rainy season. But on Passover, with the dry season beginning, we pray for the blessing of dew.
Praying for rain is more instinctual than praying for dew. Rain can be seen and quantified. Metaphorically, rain represents abundance and the flow of life. Who doesn’t want to pray for abundance, for sky blessings, for flow from the heavens?
But there’s something much more difficult about the prayer for dew. We are literally calling in something small, difficult to see, and often fleeting. Praying for the tiny droplets of morning dew invites us to hold on to the Dayenu outlook of enough-ness.
Praying for dew means asking for the capacity to honor this moment and not ask for anything else. What would it look like to stop pushing away the present moment, hoping the next will be more fulfilling? What would it look like to live with a mindset of sufficiency, to allow ourselves to do more with less?
So much of our society defines thriving as acquisition: more money, more possessions, more titles, more education. And yet, as we learn from palliative caregivers, those at the end of life most regret things like overworking or not expressing feelings of love and joy often enough. Dew reminds us that huge life achievements are not the best measurement of happiness.
Dew seems insignificant, but it’s actually able to sustain life itself. For centuries, desert dwellers have known that wool can absorb enough dew from the rocks to harvest for the day’s water. Farmers can divert dew collected in moss to water their crops. What other blessings are within our reach, yet unnoticed?
As we transition the seasons, it’s an opportune moment to focus on honoring the shift from abundance to enough-ness. As we sit with the sensation of dew, consider what forms of sufficiency we can call into our lives. What do we tell ourselves is not enough that we can still say Dayenu for?
Try sitting comfortably with eyes open. Find some dew on grass or rocks, or if it’s not early morning or late at night, dip a hand or a few fingers in some water. Watch and feel the textures and sensation of the water. How long does it take for the water to evaporate or absorb into your skin? Notice how the textures and sensations change. Notice which thoughts and feelings arise. Notice if anything changes. Is the water enough? Do you want more? Less? Breathe through it all.
As your hand becomes dry, breathe out one more time. Dew is our teacher, reminding us about the sacredness of sufficiency. May our prayers for dew be an opportunity for expressing joy, even when it is fleeting. May the ephemeral dew of spring reinvigorate our capacity for small drops of loving-kindness, toward oneself or for another. As we turn our liturgy toward the season of dew prayers, may the faith of Dayenu resound in our hearts and in our lives.
יעקב בן מרדכי יוסף מאיזביצה, בית יעקב: ספר הזמנים: ענין טל: א
איתא (תענית ד׳ .) אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן והקב״ה השיבם כהוגן שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה׳ כשחר נכון מוצאו ויבא כגשם לנו אמר לה הקב״ה בתי את שאלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש ואני אהיה לך דבר המתבקש לעולם שנאמר אהיה כטל לישראל וגו׳. החילוק בין טל למטר הוא שגשם מורה על התחברות ועירוב פעולות אדם ופעולות השי״ת כי זאת מכיר האדם שאף אם יעשה כל הפעולות חרישה וזריעה וכל עבודות השדה ואם לא יתן השי״ת מטר אז רואה בחוש שכל פעולותיו ומעשיו לא יועילו מאומה כמו שנאמר (ירמיה טו) היש בהבלי הגוים מגשימים כי מטר הולך רק ע״י תפלה ודוחה וסותר פעולות אדם ולכן בעת ירידת המטר הוא הטבע שיפול תרדמה על בני אדם לכן ישן ונוח אז האדם בפעולותיו ומכירים מפורש שמוכרחים להתפלל להשי״ת על מטר. וע״ז אמר ששאלו שלא כהוגן ויבא כגשם לנו שפעים מתבקש ופעמים אינו מתבקש שיום הגשם נקרא יום סגרור (משלי כז) וקשה להולכי דרכים (יומא נג:) ומטר הוא לעתים ולא בתמידות. והשי״ת השיבם אהיה כטל לישראל שזה תמיד מתבקש שאינו פוסק לעולם והולך בתמידות וכדאיתא (תענית ג:) גמירי דטל לא מיעצר. וטל משפיע השי״ת בחשאי שלא מדעת והכרת הברואים. ונדמה לבני אדם שאין צריכין להשי״ת בזה וכש״כ אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם (מיכה ה) אכן באמת בצירת אדם היינו בלב ישראל יש תמיד עבודות ותפילות שאינם נפסקין תמיד בשום פעם. כי טל הולך ג״כ מכח פעולת אדם ובקשתו להשי״ת אכן החילוק הוא שגשם יורד מכח פעולת אדם להשי״ת הניכרים ונרגשים. וטל הולך ממה שנמצא עבודות בעומק לבם של ישראל שלבם מתפלל תמיד ביום ובלילה שגם אדם אינו מרגיש בזה כלל. וכמו שנאמר (ישעיה סב) על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו. שתמיד הם דבוקים בה׳. והיכן נתן השי״ת אלו השומרים בעומק לבם של ישראל כדמסיים שם המזכירים את ה׳ אל דמי לכם שאפילו שלא בדעת וגם בשינה עובדים בלבם להשי״ת. וזה נקרא טל ומטל הולכים כל הישועות. שטל הוא טפה דקה מאוד שנותן השי״ת לאדם וע״כ יש לה כח לכנוס אף במקום הפחות והגרוע והסתום מאוד ואף בנקוקי סלעים מפני דקותו. וגשם הוא טפה עבה ויש מקומות שאינו יכול לכנוס לשם. וכן הוא הענין שכהן גדול צריך לכנס לקה״ק ביוה״כ בקטורת דקה מן הדקה שמחמת דקותו היה האור עולה למעלה למעלה במקום יקר ובוקע כל המסכים. שכל השנה לא היה יכול לכנס לשם ולא היה יכול להשיג זאת בקטורת שהיה מקריב בכל יום שלא היה רק דקה לבד. וכן טל יכול לכנס אף בתוך לבות ישראל שאינם מהוגנים כל כך ואין מזיק להם כלל מפני דקותו ופנימותו. וכן נמצא בד״ת ג״כ פעמים אשר הד״ת נכנסים ללב ישראל ופעמים שהאדם סוגר את לבו שלא יכנס בו שום ד״ת. עכ״ז נמצא ד״ת שהם בבחינת טל. דקים ופנימים מאוד שנכנסים אף שהלב סתום וסגור שלא מדעת האדם כלל. וכמו שכתוב (יחזקאל לז) העצמות היבשות שמעו דבר ה׳. וכמו בשאול שהלך לשאול בבעלת אוב ונשבע אז חי ה׳ וגו׳ (שמואל א כח) וכדאיתא (מדרש רבה אמור) משל לאשה שנתינה אצל אהובה ונשבעת בחיי בעלה. שישראל אף שעוסק במעשים פחותים ומגונים וגרועים ביותר ונראה שאין ד״ת כלל אעפ״כ גם אז לא יכבה הד״ת הדקים והפנימים ממעמקי לבו ויש אצלו ד״ת צפון בלבו שלא מדעתו. וזה מכונה בשם טל שיש ד״ת כמו עשרת הדברות שיש לאדם תפיסה מפורשת בהם ולפעמים אדם עובר עליהם ח״ו ואינו מקיימם אכן לעתיד יראה השי״ת שיש ד״ת כמו אהבת השי״ת שנא׳ ואהבת את ה׳ אלהיך שזאת לא נכבה ממעמקי לבם של ישראל מעולם. וזהו דאיתא (שבת לא.) ששואלים את האדם ליום הדין צפית לישועה. היינו שהקיווי להיות כוסף לישועה זה מונח תמיד בלב ישראל בלי הפסק כלל כמו שאינו נפסק. ולכן מטל הולכין כל הישועות שנראה שאין אדם מקוה להם כלל. כש״כ אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. וזהו מחמת שנמצא בלב האדם ד״ת שאינו יודע בהם כלל. לכך הולכין מזה ג״כ ישועות שלא קיוה האדם להם כי טל לא מיעצר ולא מינכר. ולזה איתא (שבת פח:) שבטל עתיד הקב״ה להחיות את המתים. שהנהגת השי״ת עם ישראל גלו[י] וידוע אשר בלא תפלה ועבודה לא יעשה שום דבר וזה הדבר שהיה ישראל עובד בזה עולה למעלה. ורוח הבהמה יורדת למטה לארץ. וזה נקרא מת. אכן לעתיד בעת התחיה יעורר השי״ת גבורותיו ויאמר אין אתם מבינים מה נקרא עבודה לפני. ואני מראה שאף במקומות שנתייאשתם עצמכם לגמרי ח״ו מכל וכל. שם אני מעיד על בני ישראל שהם דבוקים בו. וזהו מכח הטל שיורד בלי הכרת אדם. ובכח זה עתיד השי״ת להחיות את המתים. וזהו שאמר אהיה כטל לישראל שהשי״ת יגלה השורש מעמו ישראל איך שהיו דבוקים בו ית׳ אף שלא מדעתם. לכן איתא (בטור סימן ת״צ בשם רבינו האי) שתחיית המתים יהיה בפסח שכמו שמתנהג למטה כן יתנהג (בבל) [בכל] העולמות. כמו כאן שכל ימות החורף נעצרת הארץ ולא נותנת יבולה ובימי הפסח בהתחלת הקיץ תתן הארץ פריה כמו כן תהיה התחיה בעת הזו. לכן אנו שואלין טל בזמן הזה שכמו שמתנהג בזה העולם כן מתנהג עם נפשות ישראל:
יעקב בן מרדכי יוסף מאיזביצה, בית יעקב: ספר הזמנים: ענין טל: א
אִיתָא (תַּעֲנִית ד' .): אַף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שָׁאֲלָה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, והקב"ה הֱשִׁיבָם כַּהֹגֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה' כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ וְיָבֹא כַּגֶּשֶׁם לָנוּ. אָמַר לָהּ הקב"ה: "בִּתִּי, אַתְּ שֹׁאֶלֶת דָּבָר שֶׁפְּעָמִים מִתְבַּקֵּשׁ וּפְעָמִים אֵינוֹ מִתְבַּקֵּשׁ; וַאֲנִי אֶהְיֶה לָךְ דָּבָר הַמִּתְבַּקֵּשׁ לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל וגו'."
הַחִלּוּק בֵּין טַל לְמָטָר הוּא שֶׁגֶּשֶׁם מוֹרֶה עַל הִתְחַבְּרוּת וְעֵרוּב פְּעֻלּוֹת אָדָם וּפְעֻלּוֹת השי"ת, כִּי זֹאת מַכִּיר הָאָדָם שֶׁאַף אִם יַעֲשֶׂה כָּל הַפְּעֻלּוֹת--חֲרִישָׁה, וּזְרִיעָה, וְכָל עֲבוֹדוֹת הַשָּׂדֶה--וְאִם לֹא יִתֵּן השי"ת מָטָר, אָז רוֹאֶה בְּחוּשׁ שֶׁכָּל פְּעֻלּוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו לֹא יוֹעִילוּ מְאוּמָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יִרְמְיָה טו) הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים, כִּי מָטָר הוֹלֵךְ רַק ע"י תְּפִלָּה וְדוֹחֶה וְסוֹתֵר פְּעֻלּוֹת אָדָם. וְלָכֵן בְּעֵת יְרִידַת הַמָּטָר, הוּא הַטֶּבַע שֶׁיִּפֹּל תַּרְדֵּמָה עַל בְּנֵי אָדָם--לָכֵן יָשֵׁן וְנוֹחַ אָז הָאָדָם בִּפְעֻלּוֹתָיו. וּמַכִּירִים מְפֹרָשׁ שֶׁמֻּכְרָחִים לְהִתְפַּלֵּל להשי"ת עַל מָטָר.
וע"ז אָמַר שֶׁשָּׁאֲלוּ שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן וְיָבֹא כַּגֶּשֶׁם לָנוּ שְׁפָעִים מִתְבַּקֵּשׁ וּפְעָמִים אֵינוֹ מִתְבַּקֵּשׁ--שֶׁיּוֹם הַגֶּשֶׁם נִקְרָא יוֹם סִגְרוֹר (מִשְׁלֵי כז) וְקָשֶׁה לְהוֹלְכֵי דְּרָכִים (יוֹמָא נג:) וּמָטָר הוּא לְעִתִּים וְלֹא בִּתְמִידוּת.
והשי"ת הֱשִׁיבָם אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁזֶּה תָּמִיד מִתְבַּקֵּשׁ, שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק לְעוֹלָם וְהוֹלֵךְ בִּתְמִידוּת, וְכִדְאִיתָא (תַּעֲנִית ג:) גְּמִירִי דְּטַל לֹא מִעְצָר. וְטַל מַשְׁפִּיעַ השי"ת בַּחֲשַׁאי שֶׁלֹּא מִדַּעַת וְהַכָּרַת הַבְּרוּאִים. וְנִדְמֶה לִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵין צְרִיכִין להשי"ת בָּזֶה, וכש"כ אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם (מִיכָה ה)--אָכֵן בֶּאֱמֶת בְּצִיֹּרֶת אָדָם (הַיְנוּ בְּלֵב יִשְׂרָאֵל), יֵשׁ תָּמִיד עֲבוֹדוֹת וּתְפִלּוֹת שֶׁאֵינָם נִפְסָקִין תָּמִיד בְּשׁוּם פַּעַם. כִּי טַל הוֹלֵךְ ג"כ מִכֹּחַ פְּעֻלַּת אָדָם וּבַקָּשָׁתוֹ להשי"ת. אָכֵן הַחִלּוּק הוּא שֶׁגֶּשֶׁם יוֹרֵד מִכֹּחַ פְּעֻלַּת אָדָם להשי"ת הַנִּכָּרִים וְנִרְגָּשִׁים; וְטַל הוֹלֵךְ מִמַּה שֶּׁנִּמְצָא עֲבוֹדוֹת בְּעֹמֶק לִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל--שֶׁלִּבָּם מִתְפַּלֵּל תָּמִיד, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁגַּם אָדָם אֵינוֹ מַרְגִּישׁ בָּזֶה כְּלָל. וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יְשַׁעְיָה סב) עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ--שֶׁתָּמִיד הֵם דְּבוּקִים בה'. וְהֵיכָן נָתַן השי"ת אֵלּוּ הַשּׁוֹמְרִים בְּעֹמֶק לִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל? כְּדִמְסַיֵּם שָׁם: הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם--שֶׁאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּדַעַת, וְגַם בְּשֵׁנָה, עוֹבְדִים בְּלִבָּם להשי"ת.
וְזֶה נִקְרָא ״טַל״, וּמִטַּל הוֹלְכִים כָּל הַיְּשׁוּעוֹת. שֶׁטַּל הוּא טִפָּה דַּקָּה מְאוֹד שֶׁנּוֹתֵן השי"ת לָאָדָם וע"כ יֵשׁ לָהּ כֹּחַ לִכְנוֹס אַף בְּמָקוֹם הַפָּחוֹת וְהַגָּרוּעַ וְהַסָּתוּם מְאוֹד וְאַף בִּנְקוּקֵי סְלָעִים, מִפְּנֵי דַּקּוּתוֹ. וְגֶשֶׁם הוּא טִפָּה עָבָה, וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְנֹס לְשֵׁם. וְכֵן הוּא הָעִנְיָן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל צָרִיךְ לִכָּנֵס לקה"ק ביוה"כ בִּקְטֹרֶת דַּקָּה מִן הַדַּקָּה שֶׁמֵּחֲמַת דַּקּוּתוֹ הָיָה הָאוֹר עוֹלֶה לְמַעְלָה לְמַעְלָה בְּמָקוֹם יָקָר וּבוֹקֵעַ כָּל הַמְּסָכִים. שֶׁכָּל הַשָּׁנָה לֹא הָיָה יָכוֹל לִכָּנֵס לַשֵּׁם וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְהַשִּׂיג זֹאת בַּקְּטֹרֶת שֶׁהָיָה מַקְרִיב בְּכָל יוֹם, שֶׁלֹּא הָיָה רַק דַּקָּה לְבַד. וְכֵן טַל יָכוֹל לִכָּנֵס אַף בְּתוֹךְ לִבּוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים כָּל כָּךְ וְאֵין מַזִּיק לָהֶם כְּלָל מִפְּנֵי דַּקּוּתוֹ וּפְנִימוּתוֹ.
וְכֵן נִמְצָא בד"ת ג"כ פְּעָמִים אֲשֶׁר הד"ת נִכְנָסִים לְלֵב יִשְׂרָאֵל; וּפְעָמִים שֶׁהָאָדָם סוֹגֵר אֶת לִבּוֹ, שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בּוֹ שׁוּם ד"ת. עכ"ז, נִמְצָא ד"ת שֶׁהֵם בִּבְחִינַת טַל. דַּקִּים וּפְנִימִים מְאוֹד שֶׁנִּכְנָסִים אַף שֶׁהַלֵּב סָתוּם וְסָגוּר שֶׁלֹּא מִדַּעַת הָאָדָם כְּלָל. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְחֶזְקֵאל לז) הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה'. וּכְמוֹ בְּשָׁאוּל שֶׁהָלַךְ לִשְׁאוֹל בְּבַעֲלַת אוֹב וְנִשְׁבַּע אָז חַי ה' וגו' (שְׁמוּאֵל א כֹּחַ) וְכִדְאִיתָא (מִדְרָשׁ רַבָּה אֱמֹר) מָשָׁל לָאִשָּׁה שֶׁנְּתִינָה אֵצֶל אֲהוּבָה וְנִשְׁבַּעַת בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ--שֶׁיִּשְׂרָאֵל, אַף שֶׁעוֹסֵק בְּמַעֲשִׂים פְּחוּתִים וּמְגֻנִּים וּגְרוּעִים בְּיוֹתֵר, וְנִרְאֶה שֶׁאֵין ד"ת כְּלָל, אעפ"כ גַּם אָז לֹא יִכְבֶּה הד"ת הַדַּקִּים וְהַפְּנִימִים מִמַּעֲמַקֵּי לִבּוֹ. וְיֵשׁ אֶצְלוֹ ד"ת צָפוֹן בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. וְזֶה מְכֻנֶּה בְּשֵׁם ״טַל״--שֶׁיֵּשׁ ד"ת, כְּמוֹ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם תְּפִיסָה מְפֹרֶשֶׁת בָּהֶם, וְלִפְעָמִים אָדָם עוֹבֵר עֲלֵיהֶם, ח"ו, וְאֵינוֹ מְקַיְּמָם. אָכֵן לֶעָתִיד יֵרָאֶה השי"ת שֶׁיֵּשׁ ד"ת, כְּמוֹ אַהֲבַת השי"ת, שנא' וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, שֶׁזֹּאת לֹא נִכְבָּה מִמַּעֲמַקֵּי לִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מֵעוֹלָם.
וְזֶהוּ דְּאִיתָא (שַׁבָּת לא.), שֶׁשּׁוֹאֲלִים אֶת הָאָדָם לְיוֹם הַדִּין, ״צִפִּיתָ לִישׁוּעָה?״--הַיְנוּ שֶׁהַקִּוּוּי לִהְיוֹת כּוֹסֵף לִישׁוּעָה, זֶה מֻנָּח תָּמִיד בְּלֵב יִשְׂרָאֵל בְּלִי הֶפְסֵק כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ נִפְסָק. וְלָכֵן מִטַּל הוֹלְכִין כָּל הַיְּשׁוּעוֹת שֶׁנִּרְאָה שֶׁאֵין אָדָם מְקַוֶּה לָהֶם כְּלָל. כש"כ אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם. וְזֶהוּ מֵחֲמַת שֶׁנִּמְצָא בְּלֵב הָאָדָם ד"ת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בָּהֶם כְּלָל. לְכָךְ הוֹלְכִין מִזֶּה ג"כ יְשׁוּעוֹת שֶׁלֹּא קִוָּהּ הָאָדָם לָהֶם, כִּי טַל לֹא מִעְצָר וְלָא מִנְּכַר.
וּלְזֶה אִיתָא (שַׁבָּת פח:), שֶׁבְּטַל עָתִיד הקב"ה לְהַחֲיוֹת אֶת הַמֵּתִים. שֶׁהַנְהָגַת השי"ת עִם יִשְׂרָאֵל גָּלוּ[י] וְיָדוּעַ אֲשֶׁר בְּלֹא תְּפִלָּה וַעֲבוֹדָה לֹא יַעֲשֶׂה שׁוּם דָּבָר, וְזֶה הַדָּבָר שֶׁהָיָה יִשְׂרָאֵל עוֹבֵד--בָּזֶה עוֹלֶה לְמַעְלָה; וְרוּחַ הַבְּהֵמָה יוֹרֶדֶת לְמַטָּה לָאָרֶץ. וְזֶה נִקְרָא מֵת. אָכֵן לֶעָתִיד בְּעֵת הַתְּחִיָּה, יְעוֹרֵר השי"ת גְּבוּרוֹתָיו וְיֹאמַר אֵין אַתֶּם מְבִינִים מָה נִקְרָא עֲבוֹדָה לִפְנֵי. וַאֲנִי מַרְאֶה שֶׁאַף בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנִּתְיָאַשְׁתֶּם עַצְמְכֶם לְגַמְרֵי, ח"ו, מִכֹּל וָכֹל--שָׁם אֲנִי מֵעִיד עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם דְּבוּקִים בּוֹ. וְזֶהוּ מִכֹּחַ הַטַּל שֶׁיּוֹרֵד בְּלִי הַכָּרַת אָדָם. וּבְכֹחַ זֶה עָתִיד השי"ת לְהַחֲיוֹת אֶת הַמֵּתִים.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר אֶהְיֶה כַּטַּל לְיִשְׂרָאֵל, שהשי"ת יְגַלֶּה הַשֹּׁרֶשׁ מֵעִמּוֹ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ שֶׁהָיוּ דְּבוּקִים בּוֹ ית', אַף שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּם. לָכֵן אִיתָא (בַּטּוּר סִימָן ת"צ בְּשֵׁם רַבֵּנוּ הַאי) שֶׁתְּחִיַּת הַמֵּתִים יִהְיֶה בְּפֶסַח. שֶׁכְּמוֹ שֶׁמִּתְנַהֵג לְמַטָּה כֵּן יִתְנַהֵג (בבל) [בְּכָל] הָעוֹלָמוֹת. כְּמוֹ כָּאן שֶׁכָּל יְמוֹת הַחֹרֶף נֶעֱצֶרֶת הָאָרֶץ וְלֹא נוֹתֶנֶת יְבוּלָהּ; וּבִימֵי הַפֶּסַח בְּהַתְחָלַת הַקַּיִץ, תִּתֵּן הָאָרֶץ פְּרִיָּה--כְּמוֹ כֵן תִּהְיֶה הַתְּחִיָּה בָּעֵת הַזּוֹ. לָכֵן אָנוּ שׁוֹאֲלִין טַל בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁכְּמוֹ שֶׁמִּתְנַהֵג בָּזֶה הָעוֹלָם, כֵּן מִתְנַהֵג עִם נְפָשׁוֹת יִשְׂרָאֵל:
יעקב בן מרדכי יוסף מאיזביצה, בית יעקב: ספר הזמנים: ענין טל: א
אִיתָא (תַּעֲנִית ד' .): אַף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שָׁאֲלָה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, והקב"ה הֱשִׁיבָם כַּהֹגֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה' כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ וְיָבֹא כַּגֶּשֶׁם לָנוּ. אָמַר לָהּ הקב"ה: "בִּתִּי, אַתְּ שֹׁאֶלֶת דָּבָר שֶׁפְּעָמִים מִתְבַּקֵּשׁ וּפְעָמִים אֵינוֹ מִתְבַּקֵּשׁ; וַאֲנִי אֶהְיֶה לָךְ דָּבָר הַמִּתְבַּקֵּשׁ לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל וגו'."
הַחִלּוּק בֵּין טַל לְמָטָר הוּא שֶׁגֶּשֶׁם מוֹרֶה עַל הִתְחַבְּרוּת וְעֵרוּב פְּעֻלּוֹת אָדָם וּפְעֻלּוֹת השי"ת, כִּי זֹאת מַכִּיר הָאָדָם שֶׁאַף אִם יַעֲשֶׂה כָּל הַפְּעֻלּוֹת--חֲרִישָׁה, וּזְרִיעָה, וְכָל עֲבוֹדוֹת הַשָּׂדֶה--וְאִם לֹא יִתֵּן השי"ת מָטָר, אָז רוֹאֶה בְּחוּשׁ שֶׁכָּל פְּעֻלּוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו לֹא יוֹעִילוּ מְאוּמָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יִרְמְיָה טו) הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים, כִּי מָטָר הוֹלֵךְ רַק ע"י תְּפִלָּה וְדוֹחֶה וְסוֹתֵר פְּעֻלּוֹת אָדָם. וְלָכֵן בְּעֵת יְרִידַת הַמָּטָר, הוּא הַטֶּבַע שֶׁיִּפֹּל תַּרְדֵּמָה עַל בְּנֵי אָדָם--לָכֵן יָשֵׁן וְנוֹחַ אָז הָאָדָם בִּפְעֻלּוֹתָיו. וּמַכִּירִים מְפֹרָשׁ שֶׁמֻּכְרָחִים לְהִתְפַּלֵּל להשי"ת עַל מָטָר.
וע"ז אָמַר שֶׁשָּׁאֲלוּ שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן וְיָבֹא כַּגֶּשֶׁם לָנוּ שְׁפָעִים מִתְבַּקֵּשׁ וּפְעָמִים אֵינוֹ מִתְבַּקֵּשׁ--שֶׁיּוֹם הַגֶּשֶׁם נִקְרָא יוֹם סִגְרוֹר (מִשְׁלֵי כז) וְקָשֶׁה לְהוֹלְכֵי דְּרָכִים (יוֹמָא נג:) וּמָטָר הוּא לְעִתִּים וְלֹא בִּתְמִידוּת.
והשי"ת הֱשִׁיבָם אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁזֶּה תָּמִיד מִתְבַּקֵּשׁ, שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק לְעוֹלָם וְהוֹלֵךְ בִּתְמִידוּת, וְכִדְאִיתָא (תַּעֲנִית ג:) גְּמִירִי דְּטַל לֹא מִעְצָר. וְטַל מַשְׁפִּיעַ השי"ת בַּחֲשַׁאי שֶׁלֹּא מִדַּעַת וְהַכָּרַת הַבְּרוּאִים. וְנִדְמֶה לִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵין צְרִיכִין להשי"ת בָּזֶה, וכש"כ אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם (מִיכָה ה)--אָכֵן בֶּאֱמֶת בְּצִיֹּרֶת אָדָם (הַיְנוּ בְּלֵב יִשְׂרָאֵל), יֵשׁ תָּמִיד עֲבוֹדוֹת וּתְפִלּוֹת שֶׁאֵינָם נִפְסָקִין תָּמִיד בְּשׁוּם פַּעַם. כִּי טַל הוֹלֵךְ ג"כ מִכֹּחַ פְּעֻלַּת אָדָם וּבַקָּשָׁתוֹ להשי"ת. אָכֵן הַחִלּוּק הוּא שֶׁגֶּשֶׁם יוֹרֵד מִכֹּחַ פְּעֻלַּת אָדָם להשי"ת הַנִּכָּרִים וְנִרְגָּשִׁים; וְטַל הוֹלֵךְ מִמַּה שֶּׁנִּמְצָא עֲבוֹדוֹת בְּעֹמֶק לִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל--שֶׁלִּבָּם מִתְפַּלֵּל תָּמִיד, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁגַּם אָדָם אֵינוֹ מַרְגִּישׁ בָּזֶה כְּלָל. וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יְשַׁעְיָה סב) עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ--שֶׁתָּמִיד הֵם דְּבוּקִים בה'. וְהֵיכָן נָתַן השי"ת אֵלּוּ הַשּׁוֹמְרִים בְּעֹמֶק לִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל? כְּדִמְסַיֵּם שָׁם: הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם--שֶׁאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּדַעַת, וְגַם בְּשֵׁנָה, עוֹבְדִים בְּלִבָּם להשי"ת.
וְזֶה נִקְרָא ״טַל״, וּמִטַּל הוֹלְכִים כָּל הַיְּשׁוּעוֹת. שֶׁטַּל הוּא טִפָּה דַּקָּה מְאוֹד שֶׁנּוֹתֵן השי"ת לָאָדָם וע"כ יֵשׁ לָהּ כֹּחַ לִכְנוֹס אַף בְּמָקוֹם הַפָּחוֹת וְהַגָּרוּעַ וְהַסָּתוּם מְאוֹד וְאַף בִּנְקוּקֵי סְלָעִים, מִפְּנֵי דַּקּוּתוֹ. וְגֶשֶׁם הוּא טִפָּה עָבָה, וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְנֹס לְשֵׁם. וְכֵן הוּא הָעִנְיָן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל צָרִיךְ לִכָּנֵס לקה"ק ביוה"כ בִּקְטֹרֶת דַּקָּה מִן הַדַּקָּה שֶׁמֵּחֲמַת דַּקּוּתוֹ הָיָה הָאוֹר עוֹלֶה לְמַעְלָה לְמַעְלָה בְּמָקוֹם יָקָר וּבוֹקֵעַ כָּל הַמְּסָכִים. שֶׁכָּל הַשָּׁנָה לֹא הָיָה יָכוֹל לִכָּנֵס לַשֵּׁם וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְהַשִּׂיג זֹאת בַּקְּטֹרֶת שֶׁהָיָה מַקְרִיב בְּכָל יוֹם, שֶׁלֹּא הָיָה רַק דַּקָּה לְבַד. וְכֵן טַל יָכוֹל לִכָּנֵס אַף בְּתוֹךְ לִבּוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים כָּל כָּךְ וְאֵין מַזִּיק לָהֶם כְּלָל מִפְּנֵי דַּקּוּתוֹ וּפְנִימוּתוֹ.
וְכֵן נִמְצָא בד"ת ג"כ פְּעָמִים אֲשֶׁר הד"ת נִכְנָסִים לְלֵב יִשְׂרָאֵל; וּפְעָמִים שֶׁהָאָדָם סוֹגֵר אֶת לִבּוֹ, שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בּוֹ שׁוּם ד"ת. עכ"ז, נִמְצָא ד"ת שֶׁהֵם בִּבְחִינַת טַל. דַּקִּים וּפְנִימִים מְאוֹד שֶׁנִּכְנָסִים אַף שֶׁהַלֵּב סָתוּם וְסָגוּר שֶׁלֹּא מִדַּעַת הָאָדָם כְּלָל. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְחֶזְקֵאל לז) הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה'. וּכְמוֹ בְּשָׁאוּל שֶׁהָלַךְ לִשְׁאוֹל בְּבַעֲלַת אוֹב וְנִשְׁבַּע אָז חַי ה' וגו' (שְׁמוּאֵל א כֹּחַ) וְכִדְאִיתָא (מִדְרָשׁ רַבָּה אֱמֹר) מָשָׁל לָאִשָּׁה שֶׁנְּתִינָה אֵצֶל אֲהוּבָה וְנִשְׁבַּעַת בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ--שֶׁיִּשְׂרָאֵל, אַף שֶׁעוֹסֵק בְּמַעֲשִׂים פְּחוּתִים וּמְגֻנִּים וּגְרוּעִים בְּיוֹתֵר, וְנִרְאֶה שֶׁאֵין ד"ת כְּלָל, אעפ"כ גַּם אָז לֹא יִכְבֶּה הד"ת הַדַּקִּים וְהַפְּנִימִים מִמַּעֲמַקֵּי לִבּוֹ. וְיֵשׁ אֶצְלוֹ ד"ת צָפוֹן בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. וְזֶה מְכֻנֶּה בְּשֵׁם ״טַל״--שֶׁיֵּשׁ ד"ת, כְּמוֹ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם תְּפִיסָה מְפֹרֶשֶׁת בָּהֶם, וְלִפְעָמִים אָדָם עוֹבֵר עֲלֵיהֶם, ח"ו, וְאֵינוֹ מְקַיְּמָם. אָכֵן לֶעָתִיד יֵרָאֶה השי"ת שֶׁיֵּשׁ ד"ת, כְּמוֹ אַהֲבַת השי"ת, שנא' וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, שֶׁזֹּאת לֹא נִכְבָּה מִמַּעֲמַקֵּי לִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מֵעוֹלָם.
וְזֶהוּ דְּאִיתָא (שַׁבָּת לא.), שֶׁשּׁוֹאֲלִים אֶת הָאָדָם לְיוֹם הַדִּין, ״צִפִּיתָ לִישׁוּעָה?״--הַיְנוּ שֶׁהַקִּוּוּי לִהְיוֹת כּוֹסֵף לִישׁוּעָה, זֶה מֻנָּח תָּמִיד בְּלֵב יִשְׂרָאֵל בְּלִי הֶפְסֵק כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ נִפְסָק. וְלָכֵן מִטַּל הוֹלְכִין כָּל הַיְּשׁוּעוֹת שֶׁנִּרְאָה שֶׁאֵין אָדָם מְקַוֶּה לָהֶם כְּלָל. כש"כ אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם. וְזֶהוּ מֵחֲמַת שֶׁנִּמְצָא בְּלֵב הָאָדָם ד"ת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בָּהֶם כְּלָל. לְכָךְ הוֹלְכִין מִזֶּה ג"כ יְשׁוּעוֹת שֶׁלֹּא קִוָּהּ הָאָדָם לָהֶם, כִּי טַל לֹא מִעְצָר וְלָא מִנְּכַר.
וּלְזֶה אִיתָא (שַׁבָּת פח:), שֶׁבְּטַל עָתִיד הקב"ה לְהַחֲיוֹת אֶת הַמֵּתִים. שֶׁהַנְהָגַת השי"ת עִם יִשְׂרָאֵל גָּלוּ[י] וְיָדוּעַ אֲשֶׁר בְּלֹא תְּפִלָּה וַעֲבוֹדָה לֹא יַעֲשֶׂה שׁוּם דָּבָר, וְזֶה הַדָּבָר שֶׁהָיָה יִשְׂרָאֵל עוֹבֵד--בָּזֶה עוֹלֶה לְמַעְלָה; וְרוּחַ הַבְּהֵמָה יוֹרֶדֶת לְמַטָּה לָאָרֶץ. וְזֶה נִקְרָא מֵת. אָכֵן לֶעָתִיד בְּעֵת הַתְּחִיָּה, יְעוֹרֵר השי"ת גְּבוּרוֹתָיו וְיֹאמַר אֵין אַתֶּם מְבִינִים מָה נִקְרָא עֲבוֹדָה לִפְנֵי. וַאֲנִי מַרְאֶה שֶׁאַף בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנִּתְיָאַשְׁתֶּם עַצְמְכֶם לְגַמְרֵי, ח"ו, מִכֹּל וָכֹל--שָׁם אֲנִי מֵעִיד עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם דְּבוּקִים בּוֹ. וְזֶהוּ מִכֹּחַ הַטַּל שֶׁיּוֹרֵד בְּלִי הַכָּרַת אָדָם. וּבְכֹחַ זֶה עָתִיד השי"ת לְהַחֲיוֹת אֶת הַמֵּתִים.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר אֶהְיֶה כַּטַּל לְיִשְׂרָאֵל, שהשי"ת יְגַלֶּה הַשֹּׁרֶשׁ מֵעִמּוֹ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ שֶׁהָיוּ דְּבוּקִים בּוֹ ית', אַף שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּם. לָכֵן אִיתָא (בַּטּוּר סִימָן ת"צ בְּשֵׁם רַבֵּנוּ הַאי) שֶׁתְּחִיַּת הַמֵּתִים יִהְיֶה בְּפֶסַח. שֶׁכְּמוֹ שֶׁמִּתְנַהֵג לְמַטָּה כֵּן יִתְנַהֵג (בבל) [בְּכָל] הָעוֹלָמוֹת. כְּמוֹ כָּאן שֶׁכָּל יְמוֹת הַחֹרֶף נֶעֱצֶרֶת הָאָרֶץ וְלֹא נוֹתֶנֶת יְבוּלָהּ; וּבִימֵי הַפֶּסַח בְּהַתְחָלַת הַקַּיִץ, תִּתֵּן הָאָרֶץ פְּרִיָּה--כְּמוֹ כֵן תִּהְיֶה הַתְּחִיָּה בָּעֵת הַזּוֹ. לָכֵן אָנוּ שׁוֹאֲלִין טַל בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁכְּמוֹ שֶׁמִּתְנַהֵג בָּזֶה הָעוֹלָם, כֵּן מִתְנַהֵג עִם נְפָשׁוֹת יִשְׂרָאֵל:
Yaakov b Mordechai Yosef of Izhbitza, Beit Yaakov: On Dew: 1
We have (Taanit 4a): "So the Congregation of Israel made an unsuitable request, and the Holy One Blessed Be gave them a suitable reply, as it says (Hosea 6:3) 'Let us know, strive to know God, may [God's] coming out be as sure as the morning, and may [God] come like rain to us.' God said to her: 'My daughter, you are asking for something that is sometimes desired and sometimes is not desired; and I will be for you something that is always desired,' as it says (Hosea 14:6) 'I will be like dew to Israel.'"
The distinction between dew and rain is that rain teaches about the connection and joining of the actions of people with the actions of God. A person knows that even if they do all the actions--plowing, sowing, and all the labors of the field--if God does not give rain, one sees with ones senses that all ones actions and deeds aren't worth a thing, as it says (Jeremiah 15) "Are there any among the vanities of the nations that can cause rain?..." because rain comes only through prayer and overrides and nullifies the actions of people. And this is why when it rains, drowsiness naturally falls on people---then a person sleeps and is comfortable with their deeds. We know explicitly that we must pray to God for rain.
And about this the Talmud said that they made an unsuitable request that [God] come like rain to us, which sometimes is desired and sometimes is not desired--because a rainy day is called a closed-up day (Proverbs 27:15) and it is hard for travelers (Yoma 53b), and rain is occasional, not constant.
And God answered them "I will be like dew to Israel", which is always desired, for it never ceases and is constantly present, as the sages teach (Taanit 3b) that dew never stops. And God pours out dew silently, sneakily, without us creatures noticing. And it seems to people that there is no need for God in this, and all the more so "not depending on any person or relying on humanity" (Micah 5:6). Indeed, truly in the image of a person (which is to say the heart of a Jew), there are constantly services and prayers that never cease at any moment. Becaue dew derives also from the strength of human activity and petition to God. Indeed the distinction is that rain falls by the strength of the recognized and felt human action toward God, and dew goes from the services that are found in the depths of the heart of Jews---that their hearts are always praying, day and night, even if a person does not feel it at all. Like what is said (Isaiah 62:6) "On your walls, Jerusalem, I have appointed guards all day and all night always they will not be silent."--that they are always clinging to God. And how did God put those guards in the depths of the Jewish heart? As that verse concludes: "those who remember God, do not be silent"---that even unconsciously, and also while sleeping, they are serving God in their hearts.
And this is called "dew," and from dew come all of the redemptions. Because dew is a very fine droplet that God gives to people, and therefore it has the ability to enter even into a lesser and worse and very closed-off place and even in cracks in stone, because of its fineness. Whereas rain is a course droplet, and there are places that it cannot enter. And this is the matter that the high priest needs to enter the holy of holies in Yom Kippur with the finest of fine incense, that because of its fineness the light rises up higher and higher in the dear place and cracks open all the screens. All year he was not able to enter there and he wouldn't be able to achieve this with the incense that he brought every day, which was merely fine [not the finest of the fine]. And similarly dew can enter even into the hearts of Israel which are not so suitable and it doesn't hurt them at all because of its fineness and innerness.
This we find also with words of Torah, sometimes the words of Torah enter into the Jewish heart, and sometimes a person closes their heart, that no words of Torah will enter it. Even so, there are words of Torah that have the attribute of dew---very fine and inner, that enter even into the closed off and blocked off heart, without the person noticing at all. As is written (Ezekiel 37:4) "the dry bones heard the word of God." And as with Saul who went to ask the witch, and swore then, by God's life, etc, and the Midrash (Leviticus Rabba on Emor) made "a comparison to a woman who was with her paramour and swore by the life of her husband"---Israel, even when it is involved in activities that are the most inferior, disgusting and despicable, and it seems that there are no words of Torah at all, even so, then too, the fine, inner words of Torah are not extinguished from the depths of their heart. And they have words of Torah hidden in their heart without knowing it. And this is called "dew"---That there are words of Torah, like the ten commandments that a person has explicit grasp of them, and sometimes transgresses them (God forbid) and doesn't uphold them. But indeed, in the future, God will show that there are words of Torah, like the love of God, as it says "love God your God" (Deut 6:5), which is never ever extinguished from the depths of the Jewish soul.
And this is why we have (Shabbat 31a), that a person is asked on Judgement Day, "Did you anticipate redemption?"---that is to say the hope to be desirous of redemption is always present in the Jewish heart without any break, as it never ceases. Therefore from dew come all the redemptions that it seems that a person is not hoping for them at all. All the more so that one not hope for a mortal or fear a human. And this is by dint of there being words of Torah in a person's heart that they are not aware of at all. Thus from this also comes redemptions that one didn't hope for, because dew never ceases and is not recognized.
And that is why we have (Shabbat 88b) that through dew God will in the future revive the dead. God's conduct with Israel is revealed and known that without prayer and service, God will not do anything, and this is the matter that Israel would serve---through this one rises up, and the animal spirit sinks down to the ground. And that is called death. Indeed, in the future in the time of the revival, God will awaken God's gevurah and say "you do not understand what is considered service before me. And I will show that even in places where you completely gave up on yourselves (God forbid) in any case---there I bear witness on the children of Israel that they clung to me." And this is through the strength of dew that falls without human awareness. And through that strength, God will in the future revive the dead.
And this is why God said "I will be like dew to Israel," that the Blessed One will reveal the root from Godself to Israel, how they clung to God, even without knowing it. This is why we have (Tur Orach Chaim 490, in the name of Rabbenu Hai) that the revival of the dead will be on Passover. Because as things operate below, so things operate in all the worlds. Like here, that all the days of winter the land stops and doesn't give produce, and in the days of Passover at the beginning of summer, the land gives its fruits---just so, the revival will be at that time. Therefore, we request dew in this time, because just as things operate in this world, so too will things operate with the souls of Israel.