נרדם, הקץ!
"ויצא יעקב"... יעקב, יושב האהלים, עומד לעזוב את ביתו, כביכול כדי למצוא כלה בין קרוביו בחרן, אך למעשה כדי להימלט מנקמת אחיו, עשו. הבן האהוב של אמו תשוש. השמש באה באופן פתאומי והוא נקלע למקום בלתי מוכר. בהכנה ללינה, הוא לוקח מאבני המקום, שם אותן למראשותיו וחולם על סלם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. שימו לב לשני מרכיבים אלה, האבנים והסלם, והתפתחותם הסמלית.
בחלום, האל מחדש את בריתו עם אברהם ויצחק ומבטיח שצאצאי יעקב יירשו את הארץ ושהאל יחזיר את יעקב בשלום ארצה מנדודיו בארצות ניכר.
יעקב מקיץ משנתו, מבין ש"מקום" זה אינו אלא "בית אלהים" ו"שער השמים" - ועם השכמתו למחרת, מקים מצבה הבנויה מאבני המקום ונודר נדר (המתאפיין בדרכו המתמקח) כי יעשור לאל מנכסיו בתנאי שאכן יוחזר הביתה בשלום.
תגובתו של יעקב להתגלותו, "אכן יש יהוה במקום הזה ואנכי לא ידעתי" מבהירה לנו את חוסר המודעות שלו וצרכו בהתעוררות.
כיצד מתארים אמנים שונים את הנרדם בשלבי התעוררותו?
יעקב ישן
משמאל, אדם שוכב רדום ליד שורשי עץ; עמוד אור אלכסוני שוטף אותו. לכאורה, רק שם היצירה מזהה אותה כחלום יעקב. אך במבט שני אנו רואים כי גופו של יעקב מחבר בין גזע העץ לבין עמוד האור ונוצרת צורת V בין הארץ לשמים, במקום הסולם והמלאכים הקונבנציונאלי. עצים, כמו גם מדרגות, מסמלים את ציר העולם (axis mundi), החיבור האנכי בין החומרי והרוחני. בחירתו של ריברה לרמוז במקום לאייר מדרבן את הצופה לדמיין. בינתיים, יעקב אינו מודע לתפקידו כאיש ביניים.
מימין, רמברנדט מתקדם מעבר לאיפוק של ריברה (בן זמנו), אך אין עדיין סולם. מלאכים סקרניים, העומדים ליד הישן ולא על הסולם, יוצרים שוב יחד איתו ומקלו צורת V, המזהה את נושא התמונה. בשתי היצירות, חוד הV מסמן את "המקום". כאן, המקל הנשען על גדם העץ, הקו הקשיח היחיד בתמונה, מצביע כחץ אל עבר החיבור האנכי של "ציר העולם".
מציאות וחלום
בשני המקרים הקודמים, מציגים האמנים את התגלות יעקב כפי שצופה יראה אותה. רמזיו של ריברה נמצאים בשובל האור והעץ, בעוד רמברנדט מוסיף את המקל והמלאכים, המציינים את האופי האלוהי של המקום מחוץ לחלומו של יעקב. אך גישת שניהם נבדלת מזו של אמנים רבים, המציירים הן החולם והן חלומו. למשל, דורה מבדיל בין ראיית הצופה ומראהו של יעקב, המכיל גם את האלהים הניצב במרומים. באמצעות השימוש בקווים רכים ואור שמימי, מגלה דורה את החזון, אך נוטל מן הצופה את חופש הדמיון.
כעבור מאה שנה, פורצים מרק שאגל ושלום מצפת את גבולות דורה השחורים-לבנים ויוצרים הפקות צבעוניות כיד הדמיון.
חלום יעקב, שלום מצפת, חלום יעקב, מארק שאגל,
1967 1939/1956
אם דורה ניסה לבטא את פשט הכתוב, שאגל ושלום מצפת, הנזונים מן ה"חדר" היהודי, מתמקדים בדרש.
וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה
וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ:
וְהִנֵּה יהוה נִצָּב עָלָיו
מתוך חוצפה, משחקים שני האמנים היהודים הנודעים בני המאה ה20 עם הכתוב הדו-משמעי: יהוה נצב עליו. האם כוונת הכתוב כי יהוה עומד על הסלם, או שמא על יעקב? ומה פירוש "על"? אך לא די שאמנים יהודים מתארים את האל באופן גשמי, אלא שהאחד (שאגל) מעמיד את האל כלולין העושה על יעקב העמדת אצבע, ואילו השני (שלום מצפת) מעצב דמות אדומה מפלצתית עומדת ליד יעקב הישן. מסתבר כי שניהם מושפעים ממדרש נועז בבראשית רבה, הקובע כי קיום האלהים תלוי במעשי אנוש.
מדרש זה מטפל ברב משמעיות המילים "נצב" (עומד, מתקיים) ו"על" (על גבי, ליד, כתוצאה מ..).
לפיכך, אם מושא המילה "עליו" הוא יעקב, אזי יהוה נצב לידו או מתקיים כתוצאה ממנו, ולכן אפשר לכנות את יהוה, "אלהי יעקב." למרבה האירוניה, יעקב עוד ישן.
מכל מקום, עלינו לשים לב כי למרות האיסור החמור על "פסל מסכה", שני האמנים היהודים הללו אינם בוחלים בעיצוב האל, כיוון שבדרך זו הדמיון "יביע אומר" (תהילים יט 3).
סולם אופקי
יצירה נוספת של שאגל מ1938 נרשמה כליווי לשיר "אל תירא עבדי יעקב" מאת המשורר הַיידי-אמריקאי א. ליסן.
אני רואה אותו בדרך לחרן, איך הוא נודד—
כך הולך היהודי הראשון בדרך הראשונה לגלות;
הברכה לקח במרמה, הבכורה בהונאה,
אך סוף כל סוף הוא בורח בבהלה מפני "עֵשָולֶה"
מכל החוכמות שלו נשאר לו רק מקל ההליכה
אך הוא חולם על סולם המגיע לשמים,
אבן קשה למראשותיו, מסביב עולם מבהיל
אך הוא רואה רק מלאכם, ושומע בהתפעלות רבתית
"אל תירא עבדי יעקב"
גם שירו של ליסן וגן רישומו של שאגל משקפים את הבהלה של יהודי מזרח אירופה בין מלחמות העולם. כאן, עוזב יעקב את ה"שטעטל" וילך בשני כיוונים: הסולם הוא הקשר האנכי עם אלהים אשר ילווה אותו בדרך האופקי אל ארצות ניכר—זהו נושא פרשת ויצא. באופן אירוני, יעקב עוזב את הארץ בליווי המלאכים העולים, ויעלה ארצה עם המלאכים היורדים. הוא יקיץ משנתו רק בשובו.
למעשה, יש ציר שלישי, ציר הזמן. ליסן ושאגל ממחישים את הקשר בין יעקב אבינו לעם ישראל, גם היום. ויש מדרש המפרש את חלומו של יעקב כנבואה לגבי תולדות עם ישראל. בכדי להבין אל נכון את הציר הזה, עלינו לחזור להיסטוריה העתיקה, לסיור ארכיאולוגי קצר.
הסולם במזרח הקדום
זיקורת של אור-נמו, 2100 לפנה"ס בקירוב
מאז הגילוי מחדש של תרבויות המזרח הקדום בסוף המאה ה19 (עם מסע נפוליון למצרים), מבחין המחקר המערבי במקרא את השפעות מצרים ומסופוטמיה. לדוגמה, סיפור מגדל בבל בברשית י"א מתייחס למקדש המרכזי בעיר בבל, מגדל מדורג או זיקורת בשם א-סגילה (ראשו בשמים). העיר בבל עצמה (באב-אילו, באכדית) היא "שער האל(ים)", כינוי המהדהד בקריאתו של יעקב בבית אל (בית האל!) "וזה שער השמים".
המילה היחידאית "סלם" התפרשה במובנה המודרני כבר בתרגום השבעים, התרגום היווני שהופק עבור יהודי אלכסנדריה בימי בית שני. אך היום מתרגמים חוקרים רבים את "סלם" כ"גרם מדרגות" או "כבש", ע"פ המילה האכדית simmiltu. במקביל למלאכים העולים ויורדים בסלם בחלום יעקב, אלים זוטרים עולים ויורדים בsimmiltu בסיפור אשורי נודע, כשליחים (כלומר, כמלאכים) בין אלילי השמים והשאול.
גם בקצה השני של הסהר הפורה מופיע הסולם כסמל חשוב. העליה שמיימה לאחר המוות, מושג חשוב בספרות המצרית העתיקה, מתמקד באל העולם הבא, אוזיריס, אשר מכונה לעתים קרובות "האל העומד במעלה הסולם/המדרגות". למעשה, במקרים רבים, אוזיריס הוא הוא הסולם, כמתואר בסמל ההתעלות המצרי, djed. כפי שכותב הפסיכולוג א. נוימן: "עלייתו ותחייתו [של המת] משקפות השתנות רוחנית, אשר מתבטאת במיתולוגיה כאיחוד הנפש הארצית עם הנפש העליונה".
מושגים מצריים אלה מזכירים את הופעתו הכפולה המשונה של יעקב במדרש קדום: גם ישן לרגלי הסולם וגם זוהר בראשו. לפי מדרש זה, צוחקים המלאכים על יעקב (ראו ציורו של רמברנדט למטה), עקב הניגוד הצורם בין הנרדם לבין דמותו החקוקה בכסא הכבוד (ראו התמונה מהגדת הזהב, למטה). מסתבר כי הניסוח הדו-משמעי "וראשו (של יעקב או של הסולם?) מגיע השמימה" הוליד את המדרש הזה. שני האספקטים של יעקב במדרש דומים לנפש התחתונה והעליונה בספרות המצרית. אין הכוונה כי סיפור יעקב נכתב במישרין ע"פ המושגים המצריים, אלא שהארכיטיפים האנושיים מייצרים ביטויים דומים בתרבויות שונות.
ואולם, יעקב אבינו אינו אל אלא אדם, אשר נאבק להתעלות, כפי שנראה בסיפור חזרתו ארצה.
כרית יעקב?
אך עוד יש אבן "שאין לה הופכין"/"אשר מאסו הבונים", למראשותיו של יעקב.
תרגום המשושה לאנגלית עתיקה חלום יעקב, דוד שריר,
מאת אלפריק, המאה ה11 1970
בכתב יד אנגלו-סאקסי המאוייר של שכתוב התנ"ך לאלפריק (למעלה, בימין), כרית יעקב הרכה מורכבת מארבע כריות. אצל דוד שריר, אמן ישראל בן זמננו, ראשו של יעקב נשען על כרית אחת, והוא מוקף עוד שלוש.
מדוע ארבע אבנים? המקרא מציין "אבני המקום (פסוק 11) ו"האבן (פסוק 18)—שינוי המוליד הר של אבנים במדרש: שתיים, שלוש, ארבע ואף שתים עשרה!
לכל מספר יש משמעות משלו: שנים או שלושה אבות (מלבד יעקב או יחד עמו), ארבעת הכיוונים בארץ ישראל (ימה וקדמה וצפנה ונגבה, בראשית כ"ח 14), שנים עשר שבטי ישראל. לפיכך, מספר האבנים מתייחס באופן זה או אחר להבטחה האלהית באשר לעם והארץ. בסוף, האבנים הופכות לאבן אחת כאשר יעקב מקים מצבה. באופן דומה, הקימו עולים למקדש אוזיריס באבידוס מצבות לרגלי סולמו.
כפי שהערנו, יעקב עתיד לפרוץ בארבעת הכיוונים. שריר ממקם את האבנים מסביב ליעקב (הוא ישראל), כאשר הסולם מעליו. גם יעקב וגם הסולם עולים מתוך "טבור הארץ". האבנים הרבות אוחדו לתוך אבן השתייה—המשתיתה את העולם במרכזו—שעליה יוקם במקדש בירושלים. אבל האין יעקב בבית אל? לפיכך, המרכז המקודש, ("ציר העולם"), הוא גם בית אל, גם בירושלים וגם בסיני—בכל מקום שיש מודעות לקשר עם אלהים.
לתמונות נוספות בנושא זה ראו תל"י מדרש אמנות