והשלקות: מנהני מילי א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אמר קרא (דברים ב, כח) אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כמים מה מים שלא נשתנו אף אוכל שלא נשתנה אלא מעתה חטין ועשאן קליות ה"נ דאסורין וכי תימא ה"נ והתניא חיטין ועשאן קליות מותרין אלא כמים מה מים שלא נשתנו מברייתן אף אוכל שלא נשתנה מברייתו אלא מעתה חיטין וטחנן ה"נ דאסורין וכי תימא ה"נ והתניא חיטין ועשאן קליות הקמחים והסלתות שלהן מותרין אלא כמים מה מים שלא נשתנו מברייתן ע"י האור אף אוכל שלא נשתנה מברייתו ע"י האור מידי אור כתיב
(דף ל׳׳ח א)
אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.
והשלקות מנהני מילי - אומר ר"ת דמדבעי תלמודא בשלקות וקסבר מדאורייתא היא שמא גזירה קדמונית היא ולא נגזרה עם הפת ושלקות היא עניני תבשיל כדמשמע בהך שמעתא ומתחלה גזרו עליה מטעם חתנות ועל הפת לא גזרו משום דלא שייך ביה חתנות כ"כ עד שבאו שמאי והלל וגזרו בי"ח דברים גם על הפת ואע"ג דבמתניתין תני פת מקמי שלקות מ"מ שלקות גזירה קדמונית יותר היתה וכשהתירו את הפת לא התירו שלקות מהאי טעמא דפת ושלקות תרי מילי נינהו.
מדרבנן - שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא:
אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא - פרש"י דרבנן גזור משום דחייש שמא יאכילנו דברים טמאים ויותר היה נראה לפרש הטעם משום חתנות.
והשלקות - כל דבר שבישלו עובד כוכבים ואפילו בכלי טהור. וכולהו משום חתנות:
אמר רב ברונא אמר רב עובד כוכבים שהצית את האור באגם כל החגבים שבאגם אסורין ה"ד אילימא דלא ידע הי טהור והי טמא מאי איריא עובד כוכבים אפילו ישראל נמי אלא משום בישולי עובדי כוכבים כי האי גוונא מי אסיר והאמר רב חנן בר אמי א"ר פדת א"ר יוחנן האי עובד כוכבים דחריך רישא שרי למיכל מיניה אפילו מריש אוניה אלמא לעבורי שער קמיכוין ה"נ לגלויי אגמא קא מיכוין לעולם דלא ידע הי טהור והי טמא ומעשה שהיה בעובד כוכבים היה גופא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן האי עובד כוכבים דחריך רישא שרי למיכל מיניה אפילו מריש אוניה אמר רבינא הלכך האי עובד כוכבים דשדא סיכתא לאתונא וקבר בה ישראל קרא מעיקרא שפיר דמי פשיטא מהו דתימא לבשולי מנא קא מיכוין קמ"ל לשרורי מנא קא מיכוין.
אמר רב אחא בר רב עוירא האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל פשיטא מהו דתימא לשרורי מנא קא מיכוין קא משמע לן דמירפא רפי והדר קמיט אמר רבה בר רב הונא האי מאן דארתח כופרא חייב משום מבשל פשיטא מהו דתימא כיון דהדר ואיקיש אימא לא קא משמע לן.
קא משמע לן לשרורי מנא קא מיכוין - ואע"ג דאמרינן בפ' כלל גדול (שבת דף עד: ושם ע"ש) האי מאן דשדי סיכתא לאתונא חייב משום מבשל היינו לענין שבת דאע"ג דלשרורי מנא קא מיכוין מ"מ הוא מבשל קצת וגם לאותו בישול גרוע הוא מתכוין וגבי שבת החמירו להחשיבו אבל לענין בישולי עובדי כוכבים לא חשיב ואינו (חייב) עד שיתכוין לבישול גמור:
ובית הלל סברי אין בנין וסתירה בכלים. וא"ת והא בשבת (דף מו.) במנורה של חליות כ"ע לא פליגי דאסור וי"ל דהתם מיירי בשבת והכא מיירי בי"ט ולא החמירו חכמים הואיל ואין בנין בכלים אי נמי י"ל דהתם מיירי שכולה של חליות ומפרקין אותה אברים אברים אבל הכא מיירי שאין חסר כאן רק להקימה קצת ואינה בעלת אברים דכולה מחוברת היא:
ריטב"א על שבת ע׳׳ד ב
האי מאן דשדא סיכתא לאתונא וכו' קמ"ל דמירפא רפי והדר קמיט. פירוש ולבישולא קמא נמי קא מכוין וחייב, וק"ל דבמסכת ע"ז (ל"ח א') אמרינן איפכא האי גוי דשדא סיכתא לאתונא אין בו משום בשולי גוים ואמרינן פשיטא ופרקינן מהו דתימא לבשולי מיכוון קמ"ל דלשרורי מנא קא מכוין, תירצו בתוספות דהכא לענין שבת החמירו, דודאי בסיכתא זו שתי מלאכות יש בה, בשולי מנא כד רפי מרפא ושרורי מנא כד קמיט, ולענין שבת ראוי לחייב משום דמבשל שאף לבשל מתכוין דלא [אפשר] לשרוריה אלא בהכי, אבל התם לענין בשולי גוים דרבנן כיון דעיקר כוונתו לשרורי מנא הוא אין להחמיר ולאסור, שאפי' כשנתכוון לבשל חומרא הוא לאסור שלא נתכוון לבשל תבשילו של ישראל, וכן תירץ רבינו הגדול.
מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין קמ"ל דמרפא רפי והדר קמיט. קשי' להו לתלמידי מהא דמסקי' במס' ע"ז גבי בישולי גוים דלשרורי מנא קא מכוין וי"ל אף על גב דאיהי מסיק לשרורי מנא כיון דאי אפשר אא"כ רפו מעיקרא גבי שבת חייב דמודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות, כך מתרצי' בתוס':
קמ"ל - דאין בישול בכלים:
(ו) המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל. וכן הממסס את הדונג או את החלב או את הזפת והכפר והגפרית וכיוצא בהם הרי זה תולדת מבשל וחיב. וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חיב משום מבשל. כללו של דבר בין שרפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך הרי זה חיב משום מבשל:
(6) A person who melts even the slightest amount of metal or who heats a piece of metal until [it glows like] a coal performs a derivative [of the forbidden labor] of cooking. Similarly, a person who melts wax, tallow, tar, brown tar, or pitch, and the like performs a derivative [of the forbidden labor] of cooking and is liable.
Similarly, a person who heats an earthenware utensil until it becomes hard clay is liable for cooking. The general principle is: Whether one softens a firm entity with fire or hardens a soft entity, one is liable for cooking.
ואמר ר"ל חייב משום גוזז - תימה מה הוא מקשה אע"ג דלענין בכור לא מחייב ביה משום לא תגוז לענין שבת יש לחייב משום תולדה דגוזז ככל עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים כמו חולין (דף עג.) הושיט ידו למעי בהמה ודילדל עובר שבמעיה לענין שבת [חייב] ובמוקדשין לא מחייב משום גוזז וכן קיטוף חייב בשבת משום תולדה דקוצר וכן תולש מן המחובר אע"ג דקיטוף לענין קצירה קודם לעומר לא מחייב (פסחים יא.) ולענין לקט בפ' ראשית הגז (חולין קלז.) ואי הוה מפרשינן הכא דפריך אהא דאמרינן דתולש חשוב כלאחר יד הוה ניחא דמייתי ראיה מהכא דלא כלאחר יד ואין הלשון משמע כן מדקאמר ותולש לאו היינו גוזז והא תניא התולש את העוף כו' משמע דפריך אהא דאמרן דתולש לאו היינו גוזז:
אגלי טל ביאורים, מלאכת האופה ט׳
(ו) ורש"י בע"ז שם פירש דאין בכלים משום בישול. והקשה הריטב"א עליו משמעתין דחייב בשבת משום בישול. ונראה ליישב דהנה הרמב"ם ז"ל כתב המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא וכן המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת הר"ז תולדת מבשל. וכן הממסס את הדונג או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהן הרי זה תולדת מבשל וחייב וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל. ויש לדקדק דבשני בבות הראשונים כתב הר"ז תולדת ובבבא השלישית כתב משום מבשל. ומשום אין משמעו תולדה לבד [כמבואר כמה פעמים בש"ס וברמב"ם. ועיין רמב"ם פ"ח ה"ד בזומר שכתב שחייב משום נוטע אף שהזומר כתב הרמב"ם בפ"ז ה"ג שהוא אב מלאכה. ועוד בכמה מקומות]. וצריך להבין למה. אך טעם הענין דהנה לקמן אמר רבה בר ר"ה האי מאן דארתח כופרא חייב משום מבשל פשיטא מהו דתימא כיון דהדר ואקושא אימא לא קמש"ל. ובזה ס"ל להרמב"ם דאינו דומה ממש לבישול סממנין שאינו חוזר לקדמותו וזה חוזר לקדמותו ע"כ אינו אלא תולדה. ועיין עוד לפנינו בס"ק זה בס"ד. וע"כ המתיך את המתכות שחוזר ומתקשה וכן כל תרי בבא קמאי הוויין תולדות. אבל בבא ג' דהוא דין שדא סיכתא לאתונא דמפרש הרמב"ם דהוא המקשה גוף רך דהוי נמי מבשל הא אינו חוזר לקדמותו ע"כ לא כתב דהוא תולדה וכתב סתם חייב משום מבשל כמ"ש בגמרא ואפשר דהוי אב. והנה ממוצא הדבר נשמע דלשיטת רש"י שמפרש החיוב משום הריפוי דמעיקרא והריפוי הא חוזר לקדמותו שמתקשה לבסוף הוה רק תולדה:אגלי טל ביאורים מלאכת האופה
(ז) ולפי"ז יובן פירש"י בע"ז הנ"ל דתיקון הסיכתא לבסוף לאו בישול הוא דאין בישול בכלים כיון דתיקון כלים הוא שמתחזק ומתקשה וזה אינו בישול לרש"י. מה אמרת שיחשב בישול הריפוי שמתחלה. הלוא זה אינו אלא תולדה. וחכמים לא גזרו על בישולי עכו"ם רק על עיקר מלאכת בישול שהוא אב בשבת. שהרי גזירתם היה על אוכלין ומשקין וכל אלה הוויין אב מלאכת מבשל כמו שחשב הרמב"ם כל עניני בישול באוכלין לאב מלאכה עי"ש. וא"כ מה שמתכוין העכו"ם לתולדת מבשל לא נקרא מתכוין לבישול. ובודאי תולדת בישול לא חשוב בישול לגבי בישולי עכו"ם ולא חמיר מאיסורי תורה דלא חייב אף על מה דחייב עליהם בשבת משום תולדה וכמ"ש התוס' בכורות כ"ה. עי"ש. ודוקא בשבת אתרבי תולדות מדכתיב אחת מהנה אבל לא בשאר איסורי תורה וכ"ש בישול עכו"ם: