יחוגו אותו ויבלו שעותיו בחדווה ובגיל, כשהם נמנעים ממלאכות ומאומנויות לשם רווחים ומכל עיסוקים לצורכי הפרנסה, ינוחו ויהיו חופשיים מכל דאגה טורדת ומעייפת. אבל לא יבלו את הפנאי, כדרך שיש מבלים בצחוק ובשעשועים או בהצגות של שחקנים ורקדנים [...] אלא בפילוסופיה בלבד
סוזן דניאל-נטף (עורכת), כתבי פילון האלכסנדרוני, ב, על עשרת הדברות, מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"א, עמ' 204.
שהעולם נברא בשישה ימים, וביום השביעי שבת אלוהים ממלאכתו והחל לעיין במה שנברא בכי-טוב. הוא גזר אפוא על האנשים המתכוונים לחיות על פי אותו משטר, ללכת אחרי האל גם בזה, כמו בכל השאר: לגשת למלאכתם שישה ימים, אך להימנע ממנה ביום השביעי ולעסוק בפילוסופיה, לבלות את הפנאי בעיון בענייני הטבע, וכן לבדוק שמא בימים הקודמים נעשה דבר שלא בטהרה, ולתבוע מעצמם במועצת הנפש דין וחשבון על מה שאמרו ועשו.
פילון, על החוקים לפרטיהם, ב, בתוך: כתבי פילון האלכסנדרוני, ג, מוסד ביאליק, ירושלים תש"ס, עמ' 35-36.
מֹשֶׁה הִתְקִין אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ קוֹרִין בַּתּוֹרָה בַּשַּׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים וּבִרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחוֹלוֹ שֶׁלְמוֹעֵד. שֶׁנֶּאֱמַר וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת־מוֹעֲדֵי ײ֨ אֶל־בְּנֵי֭ יִשְׂרָאֵֽל׃ עֶזְרָה הִתְקִין לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ קוֹרִין בַּתּוֹרָה בַּשֵּׁינִי וּבַחֲמִישִּׁי וּבַשַּׁבָּת בַּמִּנְחָה.
רִבִּי חַגַּי בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. לֹא נִיתְנוּ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֶלָּא לָאֲכִילָה וְלִשְׁתִייָה. עַל יְדֵי שֶׁהַפֶּה זֶה (טְרִיח) מֵרִיחַ הִתִּירוּ לוֹ לַעֲסוֹק בָּהֶן בְּדִבְרֵי תוֹרָה. רִבִּי בְּרֶכְיָה בְשֵׁם רִבִּי חִייָא בַּר בָּא. לֹא נִיתְנוּ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֶלָּא לַעֲסוֹק בָּהֶן בְּדִבְרֵי תוֹרָה. מַתְנִיתַא מְסַייָעָה בֵּין לָדֵין בֵּין לָדֵין. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. אוֹ יוֹשֵׁב וְאוֹכֵל אוֹ יוֹשֵׁב וְעוֹסֶק בְּדִבְרֵי תוֹרָה. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר. שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיי. וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר. עֲצֶ֨רֶת֙ לַֽיי אֱלֹהֶ֔יךָ. הָא כֵיצַד. תֵּן חֶלֶק לְתַלְמוּד תּוֹרָה וְחֶלֶק לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתוֹת.
...אֶלָּא רִדְּפוּ אַחַר הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לד, טו): בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ. דָּבָר אַחֵר, מַהוּ בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ, מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי מֵאִיר שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וכו' הָלְכָה אוֹתָהּ אִשָּׁה לְבֵיתָהּ, שֶׁהָיָה לֵיל שַׁבָּת וּמָצְאָה הַנֵּר שֶׁלָּה שֶׁכָּבָה, אָמַר לָהּ בַּעֲלָהּ הֵיכָן הָיִית עַד עַכְשָׁו, אָמְרָה לוֹ שׁוֹמַעַת הָיִיתִי לְרַבִּי מֵאִיר דּוֹרֵשׁ, וְהָיָה אוֹתוֹ הָאִישׁ לֵיצָן, אָמַר לָהּ בְּכָךְ וְכָךְ אֵין אַתְּ נִכְנֶסֶת לְבֵיתִי עַד שֶׁתֵּלְכִי וְתָרֹקִּי בְּפָנָיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר, יָצְאָה לָהּ מִבֵּיתוֹ. נִגְלָה אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב עַל רַבִּי מֵאִיר, אָמַר לוֹ הֲרֵי בִּשְׁבִילְךָ יָצְאָה הָאִשָּׁה מִבֵּיתָהּ, הוֹדִיעוֹ אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב הֵיאַךְ הָיָה הַמַּעֲשֶׂה, מֶה עָשָׂה רַבִּי מֵאִיר, הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַגָּדוֹל, בָּאֲתָה אוֹתָהּ אִשָּׁה לְהִתְפַּלֵּל וְרָאָה אוֹתָהּ, וְעָשָׂה עַצְמוֹ מִתְפַּסֵּק, אָמַר מִי יוֹדֵעַ לִלְחשׁ לָעַיִן, אָמְרָה לוֹ אוֹתָהּ אִשָּׁה אֲנִי בָּאתִי לִלְחשׁ, רָקְקָה בְּפָנָיו. אָמַר לָהּ, אִמְרִי לְבַעֲלֵךְ הֲרֵי רָקַקְתִּי בְּפָנָיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר, אָמַר לָהּ לְכִי הִתְרַצִּי לְבַעֲלֵךְ. רְאֵה כַּמָּה גָדוֹל הוּא כֹּחוֹ שֶׁל שָׁלוֹם.
On the Sabbaths and holidays, a significant meal at which wine will be served is forbidden to be scheduled for the time the house of study is in session. Instead, the practice of the righteous of the former generations would be as follows: A person would recite the morning service and the additional service in the synagogue. Afterwards, he would return home and partake of the second [Sabbath] meal. He would then proceed to the house of study, to read [from the Written Law] and to study [the Oral Law] until the afternoon, at which time he would recite the afternoon service. He would then [partake of] the third [Sabbath] meal, a significant [sitting] at which wine is served, and continue eating and drinking until the Sabbath passed.
מדוע קבעו לקרוא בכל שבת לאחר קריאת התורה את ההפטרה? (מתוך אתר דעת)
נחלקו בכך הראשונים:
א. האבודרהם (סדר יום שחרית) ובעקבותיו גם הט''ז (או''ח קפד, א) הסבירו, שבעבר גזרו שלא לקרוא בתורה ובכתובים (והתירו בנביאים). כדי שתהיה אלטרנטיבה לקריאת התורה, תיקנו לקרוא בנביא עם כל ההלכות הנוהגות בקריאת התורה - שבעה עולים, ברכה לפני ואחרי העלייה וקריאת עשרים ואחד פסוקים.
לאחר שבטלה הגזירה, לא רצו חכמים לבטל את תקנת הקריאה בנביא שכבר נקבעה והתבססה בעם ישראל, לכן השאירו אותה במתכונת סמלית, במקום שבעה עולים מברכים שבע ברכות, שניים שברך המפטיר על התורה ועוד חמש על ההפטרה (מסכת סופרים יג, טו), וקוראים לפחות עשרים ואחד פסוקים, שלושה פסוקים כנגד כל קורא.
ובלשון הט''ז:
''הטעם משום דפעם אחת גזרו גזרה שלא לקרות בתורה, ותקנו לקרות בנביאים מעניינה של פרשה, כ"א פסוקים כמו אילו היו קוראים בתורה כ"א פסוקים, ג' פסוקים לכל אחד מהשבעה שקראו בתורה. וגם היו מברכין אנביאים ז' ברכות, כמו אילו היו קורין בתורה. ואחר כך נתבטלה הגזירה וקורין בתורה, ואפילו הכי תיקנו שהמפטיר יקרא בנביא כ"א פסוקים.''
ב. בספר המכריע (לא) הביא בשם רבינו תם שפירש, שהמנהג לקרוא בהפטרה קדום יותר, ונתקן כבר על ידי עזרא הסופר. הגמרא במסכת בבא קמא (פב ע''א) מונה עשר תקנות שתקן עזרא, ובכללן שיהיו קוראים בתורה בשני, חמישי ומנחה של שבת עשרה פסוקים במקום שלושה פסוקים שנהגו עד אז. לדעתו, עזרא לא רק הרחיב את הקריאה, אלא גם תיקן לקרוא בנביא.
