מורי להו כר"מ - משמע שכן הלכה.
וקי"ל דבכל התורה כולה רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל וש"מ דליתא לדר' יוחנן הסנדלר הלכך הלכה כרבי יהודה דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל למוצאי שבת בין לו בין לאחרים במזיד יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו גרסינן בחולין בפ"ק (דף טו:) השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מ"ט כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט המבשל לחולה בשבת אסור
(כג) ישראל שעשה מלאכה בשבת אם עבר ועשה בזדון אסור לו להנות באותה מלאכה לעולם. ושאר ישראל מתר להם להנות בה למוצאי שבת מיד שנאמר (שמות לא יד) "ושמרתם את השבת כי קדש היא", היא קדש ואין מעשיה קדש. כיצד. ישראל שבשל בשבת במזיד. למוצאי שבת יאכל לאחרים אבל לו לא יאכל עולמית. ואם בשל בשגגה למוצאי שבת יאכל בין הוא בין אחרים מיד. וכן כל כיוצא בזה:
(23) [The following rules apply when] a Jew performs a [forbidden] labor on the Sabbath: If he willingly transgressed, it is forbidden for him to benefit from this labor forever. Other Jews may, however, benefit from this labor immediately after the conclusion of the Sabbath, as [can be inferred from Exodus 31:14]: "And you shall observe the Sabbath, for it is holy." [Our Sages commented,] "It is holy, but the fruits of labor performed on it are not holy."
What is implied? When a Jew cooks [food] on the Sabbath in willful violation [of the Sabbath laws], other Jews may partake of it Saturday night. He, however, is forbidden to partake of it forever. If he cooked it without knowing of the prohibition he was violating, both he and others may eat it immediately after the conclusion of the Sabbath. The same principles apply in other similar situations.
המבשל בשבת [או שעשה א' משאר מלאכות] [טור] במזיד אסור לו לעולם ולאחרים מותר למ"ש מיד ובשוגג אסור בו ביום גם לאחרים ולערב מותר גם לו מיד [ואם אמר לעכו"ם לעשות מלאכה בשבת ע"ל סי' ש"ז סעיף כ']:
(1) 1. One who cooks food on Shabbos [or performs any one of the other forbidden acts on Shabbos][Tur]; if done intentionally, the food is forbidden to eat forever, but other people are permitted to eat the food immediately after Shabbos. If done accidentally the food is forbidden to him during the day but may be eaten by everyone, including him, immediately after Shabbos. [If one ordered a non-Jew to perform a Melacha for oneself on Shabbos, see above Siman 307 se’if 20].
אמר הכותב שמעתי שדעת רבינו הגדול ז"ל לומר דכיון דקי"ל הלכה כדברי המיקל ואשתכח דמעשה דשבת דרבנן שמעינן מינה דליתא לדר' יוחנן הסנדלר דקי"ל הלכה כדברי המיקל וכיון דליתא לדר' יוחנן הסנדלר על כרחין הלכה כר' יהודה דר"מ ור' יהודה הלכה כדברי ר' יהודה ולא כדברי בעל המאור ז"ל שאמר דמדרש בפירקא כר' יהודה ואוריי לתלמידים כרבי מאיר משום דרב אמרה לההיא ורב לטעמיה דאמר מטין אתמר אבל אנן מכיון דקי"ל הלכה אתמר כר' יהודה דרשי' וכר' יהודה מורינן ועוד דהאידנא דנפישי עמי הארץ ולא שכיחי תלמידי דצניעי הלכך איכא למיחש טובא למילתא וכרבי יהודה מורינן וכך מנהגו של רבינו הגדול ז"ל להחמיר משום עמי הארץ וכן פסקו בעל הלכות ורב אחא משבחא כר' יהודה במבשל ואיכא טעמא נמי משום דרב גופיה אוקמה לסתם מתני' דבפרק קמא דחולין כר' יהודה וקיי"ל הלכה כסתם משנה ומסתברא לן דסוגיין בעלמא כר' יהודה דגרסינן בפ' ח' שרצים אמר רב חסדא שירקא טויא שרי פעפועי ביעי אסור דביתהו דזעירי עבדא ליה לר' חייא ולא אכל אמרה ליה לרבך עבדי ליה ואכל ואת לא אכלת וכיוצא בה בפרק תולין אימיה דאביי עבדא ליה ולא אכל והני ודאי שוגגין נינהו כסבור מותר והוה ליה כמעשר בשבת בשוגג או כמבשל ולר' מאיר יאכל והוה להו למיסר מכאן ולהבא לשבת אחרת ולהתיר מה שנעשה כבר בדיעבד אלא כרבי יהודה וכן בפ' ביצה שנולדה רב פפי אקלע לבי רבה בר שמואל אייתו להו דייסא ולא אכל כולן כר' יהודה עושין ושם בפ' שני מצינו בירושלמי של בית ר"ג היו שוחקין פלפלין ברחים שלהם אר"א בר' צדוק פעם א' אכל אבא אצל ר"ג והביא לפניו אניגרון ובתוכו פלפלין שחוקין כיון שטעמן משך ידיו מהן אמרו לו אל תחוש להם מעיו"ט הם שחוקים ושאלו ויעשה רבי צדוק אצל ר"ג כשוגג ויאכל אלא שלא להתיר מלאכה ע"י ר"ג כלומר מנהג חסידות נהג בר"ג שלא תעשה איסורא על ידו או שלא יאמרו שהוא הסכים עמו ויתירו ואלו שבגמרא דילן אין בהם טעם זה ולא רצו לאכול שמע מינה דהלכה כרבי יהודה ואפשר שזה שאמר רבינו ז"ל דליתא לדרבי יוחנן הסנדלר מדרב אחא ורבינא דעתו לפרש לדר' יוחנן הסנדלר ודאי מעשה שבת דאורייתא נינהו מדקא מחמיר בהו כולי האי ורב אחא ורבינא בהא פליגי מר סבר דאורייתא והלכתא כר' יוחנן הסנדלר ומ"ס דרבנן וליתא לדרבי יוחנן הסנדלר והאי דאקשינן התם ולמאן דאמר דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי ה"ק כיון דאמרת דליתא לדר' יוחנן הסנדלר ודאי ליכא לאוקמה למתניתא דקתני לה בלשון חכמים כוותיה וכיון שכן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי ויש כיוצא בזה בתלמוד שלא רצו להעמיד משנתם כמאן דאיפסיקא הלכתא דלא כוותיה ואחת מהן בפרק המוכר פירות אלמא אמר רבה אין הלכה כר' אליעזר דמתני' והא לא מתני' הוא שפירושו למ"ד אין הלכה מתני' טעמא מאי דכיון דאין הלכה כמותו לא מוקמי מתני' בהכי:
אחת משאר מלאכות - ואם היא מלאכה דרבנן עיין בביאור הגר"א שהאריך להוכיח דלכו"ע אם עשה אותה בשוגג אין לאסור בדיעבד ליהנות ממנה ועיין בבה"ל:
ס"א המבשל בשבת כו'. פסק כר"י ולא כר"מ משום דסתמא דחולין כוותיה אבל התוס' וסייעתם פסקו כר"מ וראייתם ברורה מאד ומה שכתבו דסתמא דחולין כר"י משום הא לא אריא דסתמא דפ"ב דתרומות כר"מ וכן סוגיא דרפ"ג דשבת נפק ודרש כו' כוותיה וכן רב אורי כר"מ כו' ומה שדחה הרמב"ן והר"ן ז"ל משום דרב לטעמיה דס"ל מטין כר"י אבל אנן קי"ל כר' יוחנן דס"ל הלכה. ליתא בגמ' שלנו אדרבה דר' יוחנן ס"ל בפ' הכותב מטין אלא דשם קי"ל כרשב"ל אלא דט"ס הוא בדבריהם וצ"ל דרב לטעמיה דל"ל להני כללי עירובין מ"ז א' אבל אנן קי"ל כר' יוחנן אבל מ"מ אין נראין דבריהם דא"כ למה פסק הרי"ף וש"פ כר"ש במניח את ביתו והלך כו' הואיל ורב ס"ל כוותיה אלא כמש"ש היכא דאיתמר איתמר ואפילו אם תדחוק דשאני כאן דלא פסק הלכה בהדיא אלא אורי מ"מ לא נראה לדחוק ובר מינה דהאי כללא ליתא כאן דאף אם יסבור להלכה כר"י מ"מ כאן הלכה כר"מ דהא המחלוקת בברייתא וסתם במתניתין כמ"ש בפ"ד דיבמות מ"ב ב' וכמ"ש הרי"ף בפ' כל הכלים אע"ג דההיא דחולין נמי סתמא ההיא דיוקא היא שבת דומיא די"כ ואע"פ שמתחייב כו' ולא שבקינן פשטא דמתני' וכל הראיות שהביא הרמב"ן ממ"ש בפ' תולין ק"מ א' דביתהו דזעירי כו' אימיה דאביי עבדא כו' והני שוגגין נינהו וכן מספ"ק דיו"ט ר"פ איקלע לבי רבה כו' אייתי ליה כו' כל אלו מוכרחין להיפך דהא ר"מ בדרבנן קניס ור"י לא קניס וכל אלו דרבנן הן אלא שיש ליישב דברי הרי"ף בזה מדאמרינן בירושלמי פ"ג דערלה והביאו תוס' בגיטין נד א' ד"ה נפלו כו' טעמא דר"מ כו' טעמא דר"י דר' אבהו א"ר יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור כו' אלמא ס"ל לר' יוחנן כר' יהודה ור' יוסי וזהו דברי הרמב"ן דר' יוחנן פליג ארב ואולי לשיטתייהו כנ"ל בהאי כללא דר"מ ור"י כו' ור' יוחנן סתמא אחרינא אשכח ספ"ה דתרומות סאה תרומה כו' ואח"כ כו' אם שוגג מותר כו' והשתא אתי ג"כ שפיר אע"ג דסתמא כר"מ מ"מ כיון דסתמא אחרינא כר' יהודה הדרינן לכללא ר"מ ור"י ורב לשיטתיה ור' יוחנן לשיטתיה כנ"ל וכ"ה בזבחים ע"ד ונפלה דוקא נפל מעצמו כמש"ש בתוס' דרב לשיטתיה כנ"ל אבל לר' יוחנן אפי' הפילה ודברי ש"ע שם אינם נכונים אף אם תוס' ס"ל כן להלכה כמ"ש ב"י. וגם מה שהשיג הרז"ה על הרי"ף בפ"ג דשבת על מה שכתב הרי"ף וש"מ דליתא לדר"י הסנדלר הילכך הלכה כר"י והרמב"ן נדחק ליישבו והרא"ש כ' בפ' מרובה סי' ה' וקצרה דעתי מהבין דבריו דהא הני אמוראי פליגי אליבא דר"י הסנדלר והיאך כ' וש"מ דליתא כו' ולא קשה מידי שדבריו מבוארים היטב מסוגיא דגמ' שם ע"א א' דכל הס"ד של הרי"ף לפסוק כר"י הסנדלר נגד כללא דר"מ ור"י אינו אלא משום דמסקנא דגמ' דמאן חכמים ר"ש וס"ל כר"י הסנדלר וא"כ מדרבנן ס"ל כוותיה הלכתא כוותיה אבל למ"ד מעשה שבת דרבנן מסקנא דגמ' שם דחכמים פוטרין אשארא קאי אבל בשחיטת שבת מחייבי רבנן וסלקא לה הכרחא לאוקמי רבנן כר"י הסנדלר וא"כ לדידן דהלכה כמ"ד מעשה שבת דרבנן ליתא הכרחא דרבנן ס"ל כר"י הסנדלר אלא הדרינן לכללא דר"מ ור"י וכו' ופלוגתא דר"א ורבינא נ"מ לפי' דמתני' אי קאי וחכמים פוטרין אשארא או לא כנ"ל וז"ש הלכך הלכה כו'. ומ"מ דברי התוס' עיקר להלכה וכן יש להביא ראיה לדידהו ממ"ש בירושלמי פ"ג די"ט וז"ל של בית ר"ג היו שוחקין פלפלין ברחיים שלהן אר"א ב"צ פ"א אכל אבא אצל ר"ג והביאו לפניו אניגרין ובתוכו פלפלין שחוקין כיון שטעמן משך ידיו מהן א"ל אל תחוש להן מעי"ט הן שחוקין ושאלו שם ויעשה ר"ג אצל ר"צ כשוגג ויאכל אלא שלא להתיר מלאכה ע"י ר"ג ולפ"ז הראיה להיפך אלא שבמלחמות רפ"ג שם כתב כיון דלא שאלו בגמ' שלנו ליתא אבל אין לדחות דבריו המפורשים בירושלמי וגם י"ל כמ"ש ברפ"ג שאני מבשל דחמיר אבל האי כו' וכן כל ראיותיו נדחו כנ"ל ועוד דבהדיא אמר בירושלמי פ"ב דתרומות בעון קומי ר' יוחנן את מה את אמר א"ל אין לי אלא משנה המעשר והמבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל. וא"כ הלכה כר"מ דבשוגג יאכל כו' וגם בדרבנן לא קניס כדאמר ר' יוחנן הנ"ל ומ"ש שם ר' אבהו בשם ר"י כל האסורין כו' היינו בין דאורייתא בין דרבנן ולכן סתם רבי בתרומות שם המעשר והמבשל שהמעשר הוא דרבנן וכן המטביל כלים כו' והמבשל הוא מן התורה וכסתם זה פסק ר' יוחנן כנ"ל ומ"ש הגאונים וכן הר"ן והרמב"ן דלהכי יש לפסוק כר"י משים דנפישי ע"ה גבן כו' וכ"כ הרא"ש ספ"ק דחולין ליתא דכבר כתבו תוס' בפ"ק די"ט וש"מ דאנן חשיבי בני תורה וראיה מבישולי עו"ג וכ"ש לאחמורי בהוראה דרב מורי כר"מ וכ"ש דסוגיא דפ"כ דשבת כוותיה וכל אמוראי שם וכן עיקר להלכה:
גם לאחרים - הנה בגמרא פליגי בענין שוגג ומזיד ר"מ ור' יהודה ודעת השו"ע הוא דעת ר' יהודה שכן הסכימו הרי"ף והרמב"ם והגאונים והגר"א הסכים בבאורו לשיטת התוספות וסייעתם דפסקו כר' מאיר דבמזיד אסור בין לו בין לאחרים עד מו"ש ובשוגג מותר גם לו מיד. ובמקום הצורך יש לסמוך על זה בבשול בשוגג:
בשבת - וכל שיש ספק פלוגתא בזה אי הוי בכלל בישול או לאו או בשאר מלאכות כה"ג אין לאסור בדיעבד דכל האיסור הזה הוא רק מדרבנן שקנסוהו וספיקא דרבנן לקולא [פמ"ג באות יו"ד וכעין זה כתב המג"א בסימן שכ"ג סקי"א ועיין בסקל"ב וצע"ק]:
ומ"ש רבינו א"צ להמתין בכדי שיעשו כ"כ הרמב"ם בפ"ו וכתב ה"ה שכן דעת ה"ר יונה וטעמא משום דלא מצרכינן בכדי שיעשו אלא בדבר שאינו נעשה ע"י ישראל משום דמתוך שקל בעיניו יבא לעשות כן פעם אחרת אבל דבר שעושה ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דאי שרית ליה מיד אתי לבשולי בהדיא וכ"כ הרא"ש והר"ן לאפוקי מרש"י וה"ג והרמב"ן דה"נ מצרכי כדי שיעשו וכתב הרשב"א בפ"ק דחולין ומיהו לכ"ע במבשל לחולה בשבת או שקצץ לו דלעת מותר לבריא במ"ש מיד דלא בעינן בכדי שיעשו אלא כשנתחלל שבת או בשוגג או במזיד אבל כאן שעשה ברשות שאינו אסור לבריא אלא משום מוקצה או משום גזירה שמא ירבה בשבילו לא בעינן בכדי שיעשו וכן כתב הר"ן וגם ה"ה כתב בפרק ב' שכן הסכימו המפרשים:
מותר למ"ש מיד. דלא בעינן בכדי שיעשו אלא במלאכה הנעשית ע"י עכו"ם בשביל ישראל משום דקל בעיניו ויבא לעשות כן פעם אחרת אבל דבר שעושה ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דאתי לבשולי בהדיא:
(1) Permitted on Motzai Shabbos immediately. For 'bichdei sheyasu' is only required when the labor was performed by a gentile on behalf of a Jew, for it is an insignificant matter in his eyes and he may come to do it again whereas a labor performed by a Jew personally there is certainly no concern that he will be lead to cook openly.
למ"ש מיד. דדוקא בעכו"ם שעושה בעינן בכדי שיעשה דחיישי' שמא יאמר לו לעשות אבל ישראל לא ישמע לו.
(2) Motzai Shabbos immediately. For specifically when a gentile is doing it do we require 'bichdei sheyase' for we suspect he might instruct him to do so [again] whereas [even if he were to instruct a Jew to transgress shabbos for him] the Jew would never listen.
מותר למו"ש מיד - ואפילו למי שנתבשל בשבילו דלא בעינן להמתין בכדי שיעשו אלא במלאכה הנעשית ע"י א"י בשביל ישראל משום דקל בעיניו איסור דאמירה לעו"ג ויבוא לעשות כן פעם אחרת כדי שיהיה מוכן לו במו"ש מיד אבל דבר שנעשה ע"י ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דעי"ז שנתיר למו"ש מיד יבא פעם אחרת לומר לישראל לבשל לו בשבת בשביל זה ועוד שהישראל לא ישמע לו דאין אדם חוטא ולא לו.
עכו"ם שמילא וכו' - עיין במגן אברהם שמסיק דה"ה חש"ו שמלאו מים אין מותר רק כשמלאו לצורך עצמן [אבל לצורך ישראל אסור ובעינן למו"ש בכדי שיעשו כמו בא"י פמ"ג] אך זה נראה דעדיף מא"י דאפילו במכירו מותר דלא חיישינן בהו שמא ירבה בשבילו:
מאור השבת י״ח:ד׳
באחד שאמר לבנו הקטן לעשות מלאכה בערב שבת ושכח הבן לעשותו בערב שבת....
אמר רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן מאי טעמא אנוסין נינהו.
לא הפסידו את מקומן - אע"ג דהבא מחוץ לתחום אסור למי שנשתלח לו הני מילי התם דאיתיה חוץ לתחום אבל הכא דהשתא הם במקומן שרי אפילו להאי דאפקא ולא דמי למבשל בשבת במזיד לא יאכל דהתם הוי איסור דאורייתא:
(תנן) המעשר פירותיו בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל לא צריכא דאית ליה פירי אחריני
מותרים לערב מיד. אף על גב דבחוץ לתחום י"א דבעינן בכדי שיעשו כמ"ש ס"ח הכא שאני דליכא הנאה כ"כ במה שמביא תוך התחום כמ"ש התוס' ע"ש ועס"י ודעת התוספות דאפי' הביאו דרך ר"ה בתוך התחום שרי וכ"מ פשטא דהרמב"ם ובסימן תקט"ו וביש"ש פ"ג דביצה סי' ח' פסק כש"ע:
וזו שאמרו בגמרא אמר רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפי' במזיד לא הפסידו את מקומם. וכן השמועה כולה פירשה רש"י ז"ל ביום טוב ונ"ל שהם מתפרשין אפי' בשבת דבר הלמד מעניינו והבריי' הזו במסכת שבת היא שנוי' בתוספתא על מתני' דא"י שהביא חלילין בשבת. וא"ת בשבת ל"ל חוץ לתחום אפי' בתוך התחום אסור למיכל שהוציאן מרה"י לרה"ר או שהעבירן ד"א ברה"ר אסרן ככלי היוצא חוץ לתחום. זו אינה שאלה דודאי מעשה שבת אסורין הם בשבת או מד"ת או מד"ס שלא יהנה במעשה שבת כגון מבשל ומעשר וכן כיוצא בהן אבל מי שהיו לו פירות בביתו והוציאן לרה"ר והחזירן לבית למה יאסרו וכי באיסורי שבת באו לידו והלא בביתו היו עמו ואינו נהנה במעשה שבת כלל אבל ודאי לאכלן ברה"ר כיון שבאיסור שבת באו לידו אסור זו היא ששנינו מלא מים לבהמתו ישקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור.
ואי פקח הוא עייל לתחומו. אמרי רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפי׳ במזיד לא הפסידו את מקומן פי׳ והרי הם כרגלי הבעלי׳ כמו שהיו בתחלה ובי״ט עסקי׳ שיכול חדם להוליכן בכל התחום דאלו בשבת אסור להעבירן ד׳ אמות ברשו׳ הרבים: ובהא מתרצא מאי דמקשו הכא היכי אמרי׳ דאפי׳ החזיר במזיד יהו מותרין לטלטל דאכלו במקומן וכדקתני לקמן דהא קי״ל שהמבשל במזיד בשבת לא יאכל ואפי׳ לר׳ מאיר דמקל וה״ה דכל מעשה שבת אבל י״ל דהתם הוא בשבת אבל הכא בי״ט עסקי׳ דליכא אלא איסור תחומין דרבנן ומשום איסור תחומין לא קנסי׳ ליה שלא יאכלו ולפי׳ מה שכתבו בפ׳ ר׳ אליעזר דמילה לדעת הרב ר׳ יונה ז״ל אפי׳ בשבת לא מתסר מעשה שבת מפני שנעשה בו איסור העברה ברשות הרבים או הוצאה והכנסה שלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה דהיינו שנעשה שום תקון בגופו שזה נקרא מעשה והיינו דנקטי׳ בכל דוכתא מעשה שבת וטעמאדמסתבר הוא. ודעת מורי הרב ז״ל דהא דרב פפא לא נצרכה אלא אפי׳ בשיצאו חוץ לתחום במזיד ע״י הבעלים דסד״א בתרוייהו בהדי וכיון שהחזירום במזיד כשם שאין להם אלא ד׳ אמות כך פרותיהן אין להם אלא ד׳ אמות קמ״ל דפירות גופייהו אניסי ולא הפסידו מקומן ואוקמנא כתנאי אבל היכא דהוציאום אחרים שלא לדעת הבעלים הא דכ״ע היא שלא הפסידו מקומן כשחזרו דאנוסין נינהו דלאו כל כמינייהו לאוסרינהו אבעלים:
אחת משאר מלאכות - כתב בח"א כלל ט' דוקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר שנשתנה מכמות שהיה כמבשל וכיו"ב אבל המוציא מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה אם בשוגג מותר אפילו לו ואפילו בו ביום ואם במזיד אסור אפילו לאחרים עד מו"ש מיד ומ"מ יש להחמיר בכל איסורי תורה כמו מבשל עכ"ל. ודע דלדעת השו"ע דפסק כר"י דבשוגג מותר ליהנות במו"ש זהו בכל מלאכות דמנכר הקנס שקנסו חז"ל שלא ליהנות בו ביום עד מו"ש אבל בנוטע בשבת וה"ה בזורע דבלא"ה אין יכול ליהנות לאלתר שוגג שוה למזיד דבשניהם צריך לעקור הנטיעה כן איתא בהדיא בגיטין נ"ד ע"ב בדעת ר' יהודה ע"ש:
דרשו משנ"ב שי"ח:א׳:ב׳:הערה 33
ואם במזיד, אסור אפלו לאחרים אסור אפילו לאחרים עד מוצאי שבת מיד וכו׳, דבשניהם צריך לעקור הנטיעה. וכן כשטלטל ישראל את מפתח דלת בית הכנסת דרך רשות הרבים במזיד ופתחו, כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי׳ עז) שמסתבר שאסור למתפללים להיכנס לבית הכנסת עד שישבו וינעלוהו, ושוב יפתחנו נכרי, מפני שעצם הכניסה לבית הכנסת נחשבת כהנאה.
מאידך, הגרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי׳ טז אות א, שש"כ פי"ח הע׳ רמד) כתב, שמסתבר שמותר להיכנס לתוכו לאחר שנפתח, ואף ליהנות מהחפצים שבתוכו, לפי שלא נעשתה מלאכה בפתיחה עצמה, אלא רק במפתח, ולפיכך לא נאסר אלא ליהנות מהמפתח עצמו, ולהשתמש בו לפתיחת הדלת. וכן דעת הגרי"ש אלישיב (מלכים אמניך עמ׳ תקכה) שמסתבר שמותר להיכנסלחדר שפתח נכרי באיסור על ידי כרטיס מגנטי, ואין זה נחשב כהנאה ממלאכת נכרי, מפני שפתיחת הדלת אינה אלא הסרת מונע, ולא הנאה חיובית.
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן עא
אם יש איסור הנאה דמעשה שבת מהדבר שנמצא ע"י שהדליק נר באיסור.
ובדבר אם יש איסור הנאה דמעשה שבת מדבר שהיה מונח בחדר אפל והדליק אחד נר באיסור והביאו, והספק הוא מחמת שבהדבר גופיה לא נעשית העבירה אלא בהנר שגרמה שימצאו את הדבר, הנה לכאורה כיון שלר' יוחנן הסנדלר ילפינן מקדש בב"ק דף ע"א ואף למ"ד דהוא רק מדרבנן הוא אסמכתא לקדש שייך זה רק כשנעשה האיסור בגוף הדבר. ולכן אף לר' יהודה נמי הא לא יחמיר יותר מר"י הסנדלר וכדכתבתי בספרי אגרות משה על או"ח סימן קכ"ו ריש ענף ג' והוכחתי מלשון הר"ן שבת דף ל"ט שכתב שאסורין בהנאה ליומן והוא לר' יהודה, וא"כ הוא ג"כ מהאסמכתא לקדש, ולא שייך דמיון לקדש כשלא נעשה כלום בגוף הדבר אלא בהנר שלכן אף שהעבירה דהדלקת הנר גרמה למצא הדבר שנמצא שנהנה עכ"פ מהעבירה אין לאסור. ובתשובה אחת בארתי שאסור ליכנס לביהכ"נ שנפתח במפתח שהביאו מרה"י לרה"ר באיסור, אבל ל"ד לכאן דהתם שייך לאסור הנאת הכניסה דשייך גם להקדיש זה ובהכניסה הא נעשה איסור. אך מ"מ ראוי לבע"נ להחמיר שלא ליהנות מכיון שנגרם הנאה זו ע"י איסור. ידידו, משה פיינשטיין.
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן עז
בישראל שהביא מפתח במזיד דרך רה"ר ופתח דלתות ביהכ"נ אם מותר ליכנס שם בשבת זו ערב חג השבועות תש"ב. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר דוד קוליק שליט"א.
הנה בדבר ישראל שהביא במזיד מפתח מביתו דרך רה"ר ופתח דלתות בית הכנסת אם מותר ליכנס לביהכ"נ בשבת זו לע"ד יש ראיה גדולה לאסור אפילו בעשה קטן, דהתוס' בשבת דף קכ"ב כתבו דיש שרצו לומר דשאר תשמישין שרו מהא דיבמות דף קי"ד ר' יצחק אירכסו לו מפתחות דבי מדרשא אמר ליה ר' פדת זיל דבר טליא וטליתא ליטיילן התם דאי משכחי מייתי להו אלמא יכולין ליהנות ממפתחות להשתמש בהם בשבת, ומסיק הר"י שאסור והתם אין עושין לדעת ישראל עיי"ש, והרי איזה תשמיש יש במפתחות שאסור להר"י דאם מעשה הפתיחה נחשב תשמיש מנא להו לתוס' שהתם יפתחו גדולים שהוכיחו להתיר שאר תשמישין דלמא הטליא והטליתא עצמן יפתחו ויעשו תשמיש זה, אלא ודאי שהנאת מפתחות שכתבו התוס' הוא הכניסה לבי מדרשא שנעשה זה ע"י הוצאת המפתחות ברה"ר וכיון שהיה מותר שם ליכנס לביהמ"ד הוכיחו שפיר דשאר תשמישין שרו, ומסיק הר"י שאסור אך התם שהיה מותר הוא משום שלא עשו לדעת הישראל, וכן מסיק הרשב"א שם לאיסור ומתרץ שגם שם היה אסור אך רצה שימצאו המפתחות לאשתמושי בהו לאורתא עיי"ש, וא"כ כ"ש שבמזיד דישראל גדול שיש לאסור.
ועוד גרוע זה ממוציא אוכלין שמתיר ר"ת שם /שבת דף קכב/ בתוס' אף בהוציא נכרי בשביל הישראל מטעם דאפשר היה לו לילך לשם ולאכול, וכן פסק הרמ"א בסימן שכ"ה סעיף י' להלכה עיי"ש, דבמפתח שפתח בו את ביהכ"נ לא שייך זה שמוכרח להביא רק לכאן לכן אף לר"ת ולרמ"א יש לאסור. ואף לר"ן בשבת דף ק"א דסובר דכשהיה רשות היחיד ונפלו המחיצות בשבת ועשה במזיד נמי חזרו להיתרן הראשון וכן פסק הטור וש"ע בסימן שס"ב סעיף ג' וכן מסיק המג"א סק"ד, מסתבר שבכאן אסור, אף דג"כ נעשה בהאיסור כהיתרו דמכבר ועוד הוא כ"ש שכל העת היה תשמיש היתר, וכ"ש לטעם הרשב"א שכתב דלא קנסינן בכי הא כיון שאין זה אלא מעמיד דבר על חזקתו הראשונה, דגם בכאן לא נתחדש דבר אלא שע"י הפתיחה הועמד כמתחלה, והיה מקום להתיר, אבל הא ל"ד כלל להתם שההנאה היא רק ממה שנעשה היתר, דבמציאות הרי יכלו להוציא גם כשנפלו המחיצות רק שהיה אסור ובעשיית המחיצות נעשה היתר, לכן כיון שכבר היה היתר בשבת זו אך שנאסרה נמצא שלא עשה תקון גמור אלא חזרה להיתר שמתחלה אינו נחשב תקון כל כך, אבל הכא שבעת שהיה סגור לא היה אפשר במציאות מעשה הכניסה לשם הוא ודאי תקון גמור ואין לחלק אם הוא דבר חדש ממש או חזרה למה שהיה תחלה דלהמציאות אינו נוגע כלל מה שהיה פתוח תחלה שהיו אז יכולין ליכנס כיון דעכ"פ לא יכלו עתה ליכנס. ומוכרחין לחלק כן שלא יקשה על זה מתוס' /שבת/ דף קכ"ב שסברי שאסור ליכנס ושלא יסתרו דברי הרשב"א אהדדי.
אבל לטעם הרמב"ם פ"ו משבת הכ"ד בפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו בשוגג שמותרין משום שלא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, משמע שכמו כן בהוצאה, יש להתיר בשוגג מטעם זה כדהוכיח החיי אדם כלל ט' בנש"א. וגם ראיה גדולה יש דהא הרמב"ם איירי בשבת וא"כ הרי הוציאם גם ברה"ר כדכתב המ"מ אלמא דבהוצאה מרה"י מותר בשוגג, ונצטרך לומר שע"י נכרי גרע משוגג דהא בהוצאה ע"י נכרי פסק שם בה"ג במילא מים בשביל ישראל אסור, אבל במזיד ודאי אסור.
ומה שהביא בנשמת אדם שם גם מרשב"א ר"פ ר"א דמילה שגם כן סובר להתיר לא נכון כלל דהרשב"א הא סובר דישראל שהעבירן ד' אמות ברה"ר או שהחזירן מרה"ר לרה"י לא יאכלו כדהביא המ"מ והוא אף בשוגג דהא כתב זה על הרמב"ם שמתיר בחזרו בשוגג שלהרשב"א אסור, אלא ודאי צריך לומר דהרשב"א בר"פ ר"א דמילה בסוף ד"ה דתניא דכתב ודמי האי מעשה ללישנא דאמרינן לר' יוחנן הסנדלר מעשה שבת דאורייתא והתם לא קרי מעשה שבת אלא כגון אפיה ובשול וכיוצא בהן אבל הבאת כלים ואוכלין מרשות לרשות ודאי לא מיתסרי אפילו לר' יוחנן הסנדלר בהבאתן כיון שלא נתחדשה בהן כלום בשבת, הוא רק לר' יוחנן הסנדלר דאוסר מעשה שבת לעולם שע"ז כתב דאין נחשבין מעשה שבת ליאסר לעולם מצד מלאכת הוצאה כיון שלא נתחדש בהן כלום והוכיח מזה רק שיש חלוק בין כשנעשה בו מעשה חדוש בגופו של דבר כגון עשיית כלי ואפיה ובשול ולהחם מים לאם לא נתחדש ע"י המלאכה שום מעשה בגופו של דבר כדאשכחן חלוק זה אף מדאורייתא לר"י הסנדלר שלכן יש לגרוס כגירסת הרי"ף וכשיטתו ס"פ ר"א דמילה דיש חלוק באמירה לנכרי בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה שהוא בין להחם מים ובין להביא דרך רה"ר והפירוש הוא אף שגם הבאה מרה"ר הוא מלאכה דאורייתא במעשה דהחלוק הוא בין נתחדש בו מעשה בגופו של דבר להבאה דרך רה"ר שלא נתחדש בגופו דבר עיי"ש ברשב"א, אבל לדינא שהוא אסור רק לשבת זו מצד קנסא אסר הרשב"א כמפורש במ"מ.
ונמצא שיש טעם גדול לאסור ואף שהוא רק גם להתשמיש אסור כדהוכחתי מתוס' ורשב"א ולא מצינו חולקים עליהם בזה. אך ע"י נכרי מותר מצד שהוא לצורך מצוה שנהגו להתיר, לכן יפה עשה כתר"ה שאסר ליכנס רק אחרי שיסגרו עוד הפעם שנסתלק מעשה ראשון ואז יפתח נכרי. ויש לעיין עוד הפעם לדינא כי לא הייתי פנוי לעיין כפי הצורך רק לפום ריהטא. אבל בכל אופן אמינא יישר כחו דכתר"ה שלמיגדר מלתא ודאי צריך לעשות כן אבל יותר מסתבר שגם לדינא היה אסור ליכנס כדבארתי. והנני ידידו מוקירו מאד, משה פיינשטיין.
שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן טז
ב"ה, מוצש"ק ח' דחנוכה תשי"ט
כתב מר "דאי נימא דר' יצחק (שבת מ"ג ע"א) לא קאסר אלא דוקא לצורך דבר שאינו ניטל דס"ל דגרע טפי, אבל לטלטל כלי שלא לצורך סובר דמותר, א"כ דין הוא שלא נאסור אפי' לצורך דבר שאינו ניטל, דהרי תחלת טלטולו יכול להיות שלא לצורך כלל, ואחרי שהכלי נמצא כבר בידו מוליכו לכל מקום שירצה ואפי' לצורך דבר שאינו ניטל" ודבר זה צ"ע, דאפשר שאם באמת הגביהו תחלה שלא לצורך כלל שפיר מותר אח"כ לטלטלו לכל מקום שירצה, אבל אם תחלת נטילתו היתה לצורך מוקצה עשאוהו חכמים כמטלטל את המוקצה עצמו.
שמירת שבת כהלכתה, פרק י"ח הערה רמד
עיין שו"ת אג"מ או"ח ח"ב סי׳ עז שהוא אוסר. לעו"ז יל"ע בדבר, דהא לפי הח"א דלעיל הערה רמג, מעיקר הדין מותר ליהנות ממה שהעביר מרה"י לר"ה, מכיון שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה, אלא שהח"א מסיים, דמ"מ יש להחמיר ולא להשתמש בחפץ שהוציא מרה"י לר"ה, אבל לא מצינו לאסור אפי׳ בדיעבד אם פתח במפתח עת הדלת וכן שמעתי מהגרש"ז אויערבך שליט"א, שהעיר, דאטו אם פתח דלת באון שהיא מוקצה, יהא אסור ג"כ להיכנס לתוך הבית, או אם הדליק אור בשבת לחפש אחרי מפתח לפתוח בו בית, נאסרה משום כך הכניסה לבית, ומנליה שאם אבר והשתמש במאי דאסר משום מעשה שבת, שגם זה אוסר בדיעבד דבר אחר.