מָה עָשָׂה (טִיטוּס)? תָּפַשׂ זוֹנָה בְּיָדוֹ וְנִכְנַס לְבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וְהִצִּיעַ סֵפֶר תּוֹרָה וְעָבַר עָלֶיהָ עֲבֵירָה, וְנָטַל סַיִיף וְגִידֵּר אֶת הַפָּרוֹכֶת, וְנַעֲשָׂה נֵס וְהָיָה דָּם מְבַצְבֵּץ וְיוֹצֵא, וּכְסָבוּר הָרַג אֶת עַצְמוֹ...מָה עָשָׂה? נָטַל אֶת הַפָּרוֹכֶת וַעֲשָׂאוֹ כְּמִין גַּרְגּוּתְנִי, וְהֵבִיא כׇּל כֵּלִים שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וְהִנִּיחָן בָּהֶן, וְהוֹשִׁיבָן בִּסְפִינָה לֵילֵךְ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בְּעִירוֹ...
What did Titus do when he conquered the Temple? He took a prostitute with his hand, and entered the Holy of Holies with her. He then spread out a Torah scroll underneath him and committed a sin, i.e., engaged in sexual intercourse, on it. Afterward he took a sword and cut into the curtain separating between the Sanctuary and the Holy of Holies. And a miracle was performed and blood spurted forth. Seeing the blood, he mistakenly thought that he had killed himself...What else did Titus do? He took the curtain and formed it like a large basket, and brought all of the sacred vessels of the Temple and placed them in it. And he put them on a ship to go and be praised in his city that he had conquered Jerusalem...
...טיטוס הרשע...היה מורה בידו והיה מכה על גבי המזבח ואומר, "לקוס! לקוס! את מלך ואני מלך! בוא ועשי עמי מלחמה! כמה שוורים נשחטו עליך? כמה עופות נמלקו עליך? כמה יינות נסכו עליך? כמה בשמים קטרו עליך? אתה הוא שמחריב את כל העולם?!"...
...Titus the wicked...would raise his hands and then strike the altar with them, and say: Locus! Locus! [Latin for “the Place,” i.e., “the Omnipresent God.”] You are a King, and I am a king! Come and make war with me! How many bulls have been slaughtered for You? How many birds’ necks have been snapped for You? How much wine has been poured out for You? How much incense has been burnt for You? And yet, You are the one who destroys the whole world!...
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אַמֵּי, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מַעֲשֶׂה בְּאַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים וִילָדוֹת שֶׁנִּשְׁבּוּ לְקָלוֹן, הִרְגִּישׁוּ בְּעַצְמָן לְמָה הֵן מִתְבַּקְּשִׁים, אָמְרוּ: אִם אָנוּ טוֹבְעִין בַּיָּם – אָנוּ בָּאִין לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא!״...כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יְלָדוֹת כָּךְ, קָפְצוּ כּוּלָּן וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הַיָּם. נָשְׂאוּ יְלָדִים קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמָן, וְאָמְרוּ: מָה הַלָּלוּ, שֶׁדַּרְכָּן לְכָךְ כָּךְ; אָנוּ, שֶׁאֵין דַּרְכֵּנוּ לְכָךְ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! אַף הֵם קָפְצוּ לְתוֹךְ הַיָּם, וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כׇל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה״ (תהלים מד:כג).
Rav Yehuda says that Shmuel says, and some say that it was Rabbi Ami who says this, and some say that it was taught in a baraita: There was an incident involving four hundred boys and girls who were taken as captives for the purpose of prostitution. These children sensed on their own what they were expected to do, and they said: If we commit suicide and drown in the sea, will we come to eternal life in the World-to-Come!...When the girls heard this, they all leapt and fell into the sea. The boys then drew an a fortiori inference with regard to themselves and said: If these girls, for whom sexual intercourse with men is their natural way, act in such a manner, then we, for whom sexual intercourse with men is not our natural way, should all the more so conduct ourselves likewise. They too leapt into the sea. Concerning them and others like them the verse states: “As For Your sake we are killed all the day long; we are reckoned as sheep for the slaughter” (Psalms 44:23).
(א) אחרי תֹם מעשה הסוללות הקריבו הרומאים את הכרים אל החומה ולא הצליחו. טיטוס צוה לשלֹח אח שערי המקדש באש. בזמן קצר נשרף הבית נגד רצון טיטוס.
א. וכאשר כלו שני הלגיונות לשפוך את הסוללות, צוה טיטוס ביום השמיני לחֹדש לוֹאוֹס (אב) להקריב את אילי־הברזל אל האכסדרה המערבית אשר למקדש הפנימיא)כן בהוצאה הישנה. אצל ניזה: המקדש החיצון; ועיין בהערות. (לעזרה). עוד לפני זה נִגחה החזקה בכל מכונות־הרעש ששה ימיםב)פסוק קשה. המתרגם האשכנזי קוהוט הציע לתרגם: לפני (אומן) הסוללות האלה נגחה החזקה בכל מכונות־הרעש מן הבֹּקר את החומה (במקום ἕξ הוא קורא ἔξ). את החומה ולא הצליחה במעשיה, כי גם ממנה וגם מחברותיה עצמו האבנים הגדולות והדבק החזק ביניהן. אחדים מצבא הרומאים חתרו תחת שער־הצפון ואחרי עמל רב הוציאו את האבנים הראשונות, אולם נעצרו על־ידי האבנים אשר מאחוריהן והשער נשאר על מכונו, עד אשר נכזבה תקות הרומאים למצֹא חפצם במכונות ובכלי־המעדר, והקריבו את סֻלמותיהם אל האולמים. והיהודים לא עמדו להם לְשטן במעשם זה וחכּו עד עלות הרומאים למעלה, ואז התנגחו אִתּם והדפום והשליכום למטה אחורנית, פגשו אותם והמיתום, אף הכו בחרבותיהם רבים מן הרומאים הקופצים מן הסֻלמות, בטרם הספיקו עוד להתכסות במגִניהם, והרסו סֻלמות אחדים מלאים אנשי־צבא, בהפכם אותם ממעלה, והכינו לעומדים עליהם מַטבח גדול. ונושאי־הנשרים נלחמו בחֹזק־יד להגן עליהם, כי לחרפה נוראה נחשב ביניהם, אשר יגזול האויב אותם, אך לאחרונה לכדו היהודים גם את הנשרים והשמידו את כל העולים. והנשארים ראו את המגפה, אשר היתה באחיהם, ויראו ושבו לאחור. מן הרומאים לא נפל אף אחד, בטרם עשה ככל אשר מצאה ידו, ומן המורדים הפליאו גבורה עוד הפעם הגבורים, אשר עשו להם שם בקרבות הראשונים, ועוד נוסף עליהם אלעזר בן אחי שמעון העריץ. כראות טיטוס, כי חמלתו על מקדשי נכרים הביאה רעה על אנשי־צבאו, צוה לשלֹח את השער (של המקדש, העזרה) באש.
(ב) ב. ובעת ההיא נפלו אל טיטוס חנן איש אַמַּאוס, הוא אחד מנושאי כלי שמעון, אשר הִרבּה לשפוך דם מחבריו, ואַרכֵלַאוס בן מַגַּדָּתג)למעלה (ספר ה, יג, א). נכתב חנן בן מגדת, וכנראה היה ארכלאוס אחיו.. הם קוו למצֹא חנינה לפניו, כי ברחו אליו אחרי נצחון היהודים. טיטוס כעס על ערמת האנשים האלה וגם שמע על־דבר מעשיהם האכזרים, אשר עשו לבני־עמם, ונפשו אִוְּתה להמית את שניהם, באמרו, כי באו אליו בעת דחקם ולא ברוח נכונה, וגם אינם ראוים לחנינה, אחרי אשר התמלטו מתוך עירם, כשכבר עלתה על המוקד מרֹע מעלליהם. בכל־זאת שמר טיטוס את אמונתו וכבש את כעסו ושלח את האנשים לחפשי, אם כי לא נהג בהם כמעשהו עם יתר הבורחים. וכבר הגישו אנשי־הצבא את האש אל השערים, וכאשר נמס הכסף אחזה האש את חלקי העץ, ומשם יצאה להבה גדולה אל האולמים. וכראות היהודים את האש אשר מסביב להם, כשל כּחם ונפל לבם עליהם ופלצות נוראה אחזה אותם, ולא עצר איש כֹּח לעמוד על נפשו ולכבות את הלהב, כי כֻלם עמדו נדהמים והביטו אל הבערה. אולם גם בעצם יגונם למראה האולמים הנשרפים, לא לקחו המורדים מוסר להציל את שארית מקדשם, ועוד התלקחה חמתם ברומאים, כאִלו כבר היה גם ההיכל למאכֹלת־אש. והאש להטה את האולמים כל היום ההוא וכל הלילה אחריו, כי הרומאים עצרו כֹּח להצית את האולמים באש רק אחד אחד ולא את כֻּלּם יחד.
(ג) ג. וביום השני צוה טיטוס על חלק מאנשי חילו לכבות את האש וליַשר מסלה רחבה על־יד השערים ללגיונות, ואחרי זאת הקהיל אליו את שרי־צבאותיו. ששת גדולי־השרים נאספו יחד והם טבֶּריוס אלכסנדרוס מפַקד כל הצבא, וסֶקסטוס צֵרֵאליס ראש הלגיון החמישי, וְלַרַצִיוס לֶפידוס ראש הלגיון העשירי, וטיטוס פְּרִיגיוס ראש הלגיון החמשה־עשר, ופרוֹנטוֹן לִיטֶרְנִיוּסא)בהוצאת ניזה: הֶטֶּריוס. ראש מחנה שני הלגיונות אשר מאלכסנדריהב)למעלה (ספר ה, א, ו) מבֹאר, כי רק אלפים איש באו עם טיטוס מאלכסנדריה, ומזה מבֹאר, כי כאן ״שני הלגיונות״ (כך כתוב במקור) הם גוזמה. ראש הלגיון הי״ב לא השתתף במועצה, כי בכלל היה הלגיון הזה נזוף מזמן מפלתו תחת פקֻדת צֶסטיוס., ומַרקוס אנטוניוס יוליָנוס נציב ארץ יהודהג)כנראה, הנציב של כל הארץ הנכבשה בעת המצור על ירושלים, הוא מרקוס אנטוניוס יולינוס, שכתב ספר תולדות המלחמה עם היהודים, והסופרים הרומאים המאֻחרים השתמשו בו., ויחד אִתּם נקהלו גם יתר הנציבים ושרי־האלפים, וטיטוס נועץ אתם בדבר ההיכל. אלה יָעצו לעשות בו ככל חֹמר משפט המלחמה, כי לא יחדלו היהודים ממחשבות־מרד כל העת אשר יהיה ההיכל על מכונו, הוא המקום, אשר אליו הם מתאספים מכל עברים. ואלה יעצו להציל את בית־המקדש, אם יעזבו אותו היהודים ולא יוסיפו להניח בו את כלי־נשקם, ולשרוף אותו רק כאשר יעלו עליו היהודים לעשות משם מלחמה, כי בעשותם זאת, יהפך למבצר־אויב ולא יוסיף עוד להיות בית־אלהים, ולא על הרומאים יפול האשם הזה, כי־אם על היהודים, אשר אִלצו אותם לעשות את הדבר. אולם טיטוס גלה את דעתו, כי לא יאות לקחת נקמה מהבית הזה, אשר אין בו רוח־חיים, על חטאות אדם ולהשחית באש את הבנין הנהדר, אם גם יעלו אליו היהודים להלחם משם, כי הדבר הזה יהיה נזק הרומאים, ואם ישאר ההיכל על מכונו, יתנוסס כאבן־נזר בכתר־מלכותם. דברי טיטוס נתנו אֹמץ בלב פרוֹנטוֹן ואלכסנדרוס וצֵרֵאַליס, והם הסכימו לדעתו. אחרי זאת שלח טיטוס מעליו את הנאספים וצוה על שרי־החילים לתת לאנשי־הצבא להנפש ולהחליף כֹּח למלחמה העתידה, ואל בחורי הגדודים אמר לבקוע דרך בין החָרבות ולכבות את האש.
(ד) ד. ביום ההוא תקפה הבהלה על היהודים ולא מצאו בנפשם כֹּח להלחם. אולם למחרת היום אספו את כל חילם והתאזרו עֹז והגיחו בשתי שעות ביום דרך שער הקדים אל הרומאים, השומרים על חצר בית־ה׳ החיצונה. והשומרים קִדמו את פני המגיחים ביד חזקה וסוככו על עצמם במגִניהם אל עבר פניהם והתלכדו יחד במערכה, עד אשר דָמוּ לחומת־עֹז. ובכל־זאת נגלה הדבר, כי לא יוכלו להחזיק מעמד זמן רב וכשול יכשלו לפני המון צריהם ועֹז קנאתם. אבל הקיסר, אשר הביט אל המלחמה מראש הבירה, לא נתן את מערכותיו למוט ומהר לבוא לעזרה בראש בחורי הרוכבים. היהודים לא עצרו כֹח לשאת את תנופת יד הרוכבים, וכאשר נפלו מהם העומדים בשורות הראשונות, פנו הנשארים עֹרף. אולם כאשר אמרו הרומאים לשוב מן המערכה, חזרו אליהם להצר את צעדיהם, ואז הפכו גם הרומאים את פניהם ועוד הפעם נמלטו היהודים על נפשם. ובחמש שעות ביום נלחצו היהודים אל חצר בית־ה׳ הפנימית ונסגרו שם.
(ה) ה. וטיטוס שב אל הבירה והחליט להשׂתער ממחרת היום כעלות השחר על ההיכל בראש כל חילו ולכבשו. אולם האלהים כבר גזר מימים ראשונים לתת את היכלו למאכֹלת־אש והנה בא יום־הדין לקץ העתּים, הוא היום העשירי לחֹדש לוֹאוֹס (אב), אשר בו נשרף גם בית־המקדש הראשון בידי מלך בבל. ומידי היהודים יצאה האש לראשונה ומעִמָּם היתה הסִבּה. כי אחרי שוב טיטוס ממקום המלחמה, שאפו המורדים רוח מעט ויצאו עוד הפעם להַצּוֹת ברומאים. שומרי ההיכל התנגחו עם השונאים המכַבּים את הבערה (בחצר בית ה׳ הפנימית), ואלה הניסו את היהודים ורדפו אחריהם עד ההיכל. ואחד אנשי־הצבא לא חכה לפקֻדת המצביא ולא נבהל מהמעשה הנורא אשר אמר לעשות, כאִלו צֻוָּה למלא את הדבר מפי הגבורה, ותפש בידו לפיד בוער מתוך האש, ואחד מחברי האיש הרים אותו למעלה, והוא שלח את האש אל חלון־הזהב, אשר בקרבתו היה המבוא מצד צפון אל הלשכות הסובבות את ההיכל. וכאשר התלקחה הלהבה, הרימו היהודים קול צעקה נוראה, בהכּירם את גֹדל האסון, ומהרו מכל עברים לעצור בעד האש ולא חסו על חייהם ולא חמלו על כֹּחותיהם, בראות עינם באבדן מקדשם ובית־חייהם, אשר למענו שמרו את נפשותיהם.
(ו) ו. ואיש אחד רץ לבשׂר את הדבר לטיטוס, אשר נח באהלו מעמַל המלחמה. הקיסר קפץ כמו־שהוא מעל משכבו ומהר במרוצה אל ההיכל לעצור את האש, ואחריו הלכו כל שרי־הצבא, ואחריהם הלגיונות, אשר חרדו מרבצם. וצעקה נוראה וקול שאון גדול עלו למרום, כאשר התנועע החיל הרב והעצום הזה בלא סדרים. והקיסר נשא את קולו והרים את יד־ימינו לתת אות לנלחמים, כי יכַבּו את האש, אולם שומע לא היה לו, כי לצעקה הנוראה צללו אזני אנשי־הצבא ולא שׂמו לב לאות, אשר נתן להם בידו, כי תקפה על אלה סערת המלחמה ועל אלה — קנאת הנקמה. וגם דברי־תוכחה, וגם דברי־אימים לא יכלו לעצור בעד רוח הלגיונות בהרסם אל ההיכל, כי זעמם ועברתם הלכו לפניהם, והם נדחקו במבואי בית־המקדש, ורבים נרמסו ברגלי חבריהם, ורבים נפלו בתוך חרבות האולמים הלוהטות והעשנות, ותלאות המנצחים מצאו גם אותם. וכאשר קרבו אנשי־הצבא אל ההיכל, הכבידו אזניהם משמוע את מצוות הקיסר וקראו אל העומדים לפניהם להוסיף עוד אש על המוקד. והמורדים נואשו מתקותם להציל את המקדש, בראותם את חרב המות מקיפה אותם מעברים, ופנו עֹרף לפני האויב. ומרבית הנמצאים בהיכל היו בני העם, אנשים רפי כֹח, בלי נשק בידם, והרומאים שחטו מהם את כל הבא לידם. ומסביב למזבח נערם המון חללים ועל מעלות ההיכל נגרו נחלי דם, וגוִיות הנשחטים למעלה התגלגלו מהן.
(ז) ז. וכראות הקיסר, כי אין לאל־ידו לכבוש את כעס אנשי־צבאו המתהוללים והאש מוסיפה לאכול סביב, בא עם שרי צבאותיו אל הבית לפְנַי ולפנים והביט אל דביר ההיכל ואל כל אשר בו וראה, כי גדול הרבה הדר בית־המקדש מן השמועה אשר בפי הנכרים, ובצדק מתגאים בו היהודים ומרבים בשבחו. בראותו, כי לא נגעה עוד הלהבה עד ההיכל לפנים, רק אכלה את הלשכות הסובבות אותו לבד, עלתה בלבו מחשבה נכונה, כי עוד יוכל להציל את הבנין, ומהר החוצה ונִסה בעצמו לדבּר על לב אנשי־הצבא, כי יכַבּו את האש, וצוה את לִבֵּרַלִּיוּס שר־מאה, מנושאי־הרמחים השומרים לראשו, לחבוט במקלות את המַמרים לקולו ולגרשם. אולם חמת אנשי־הצבא ושנאתם ליהודים גברו על הכבוד, אשר כבדו את הקיסר, וגם על יראת העֹנש מידו, ורוח קנאתם במלחמה לא ידעה מעצור. רבים נמשכו אחרי תאות בצעם, באמרם בלבם, כי היכל הבית מלא אוצרות מפה אל פה, אחרי ראותם אותו מחוץ, והנה הוא מצֻפּה זהב כֻּלו מסביב. וכאשר יצא הקיסר לבצור את רוח אנשי־הצבא, מהר איש אחד מאחריו להניח אש במחשך בין צירי השער. ובהֵרָאות הלהבה פתאֹם גם בבית מבפנים, נסוגו הקיסר ושרי־הצבא, ואיש לא עצר עוד את העומדים מחוץ להוסיף אש על הלהבה. ככה היה בית־המקדש למאכֹלת אש על אף הקיסר ועל חמתו.
(ח) ח. מי האיש אשר לא יַרבּה להָמֵר על חרבן הבית הזה, הוא הנפלא מכל הבנינים, אשר ראו עינינו ואשר שמעו מהם אזנינו, והנעלה מכֻּלם בגדלו ובהדרו ובתפארתו לכל חלקיו וגם במהלל כבוד קדֻשתו? אך דבר אחד יהיה לו לנחמה גדולה, בשומו אל לבו, כי מקרה אחד לכל אשר בו רוח־חיים וגם לבנינים [הנהדרים] ולמקומות [הקדושים], וכֻלם לא יִמָּלטו מפני הגזרה אשר יצאה עליהםא)ביונית: הֵימַרְמֵנֵי (היא מָיְרָה) = הגורל, מנת היקום, שעל־פי המִתּולוגיה היונית גם האֵלים לא יִמָּלטו ממנה.. ומי לא ישתומם על מועד החרבן הנכון לתקופת הזמנים? כי קץ הבית השני שמר — כאשר אמרתי למעלה — את החדש ואת היום, אשר בו נשרף הבית הראשון בידי הבבלים. ולמן בנין הבית הראשון — הוא הבית, אשר הקים המלך שלֹמה — עד חרבן הבית בימינו, אשר היה בשנה השנית למלכות אספסינוס, מלאו אלף ומאה ושלשים שנה ושבעה ירחים וחמשה־עשר יום. ומבנין הבית השני, הוא מעשה ידי הנביא חגי בשנה השניה למלכות כֹּרש, עד חרבנו בידי אספסינוס נשלמו שש מאות ותשע ושלשים שנה וארבעים וחמשה יוםב)המספרים אינם מדֻיקים ומקור החשבון לא נודע, ועיין בהערות..
(א) צרות היהודים הנשרפים בבית־המקדש. על נביא־השקר ועל האותות, אשר בשׂרו את האסון מכבר.
א. ובעת אשר בער ההיכל באש, גזלו הרומאים כל דבר הבא לידם וערכו מטבח נורא לכל היהודים אשר פגעו בהם, ולא חמלו על עוּלים ומלאי־ימים ולא הדרו פני שרי־קֹדש, כי־אם המיתו זקנים ועוללים, הדיוטות וכהנים יחד, וחרב האויב אכלה את כל משפחות העם מסביב, וגם המבקשים חנינה וגם העומדים על נפשם נשחטו בלא חמלה; וקול משק הלהבה העולה למרום התערב בקול אנקת החללים, ומפני גֹבה הר־הבית וגֹדל הבנין הלוהט באש נדמה לעין רואה, כי כל העיר בוערת. ואיש לא יוכל לשער בנפשו דבר נורא ואיֹם מקול הצעקות במעמד ההוא. כי קול תרועת הלגיונות הרומאים השוטפים ואנקות המורדים, אשר הקיפו אותם האש וחרבות השונאים, ויללת העם העזוב העומד מלמעלה, אשר נדחף בבהלה אל תוך האויבים לקראת המות, ונאקות השבר — כל אלה חֻבּרו יחד. ולקול הצעקות העולות מהר־הבית ענתה צעקת העם אשר בעיר, כי אנשים רבים, אשר כִּלה הרעב את כֹּחם ולשונם דבקה אל חִכָּם, ראו את האש אשר בבית־המקדש ומצאו כֹח בנפשם לקשור מספד־תמרורים וגם להרים קול צעקה. והֵד הרמה אשר מעבר לנחלא)במקור: אשר מארץ־העֵבר (פרַיה), וזהו שם עבר־הירדן ביונית. אך קשה לחשוב, כי כתב המחבר גוזמה כזו, ומפני זה יש מתרגמים מעבר [הנחל] = מעבר לקדרון. וההרים שמסביב לעיר חִזק את הצעקה הנוראה, אולם הכאב היה גדול ונורא מכל הצעקות האלה יחד. לעין הרואה נדמה, כי הר־הבית בוער כֻּלו מתחתית שרשיו, כי מכל פנותיו יצאו להבות־אש. אולם נחלי־הדם גברו עוד על להבות־האש, ומספר הנשחטים היה רב ועצום ממספר שוחטיהם, ובכל מקום לא נראתה־האדמה תחת מכסה החללים, ואנשי־הצבא דרכו על תלי פגרים ברדפם אחרי הבורחים. בעמל רב הדפו השודדים את הרומאים ונמלטו אל חצר בית ה׳ החיצונה, ומשם אל תוך העיר, ושרידי העם ברחו אל האולם החיצון. ואחדים מן הכֹּהנים הוציאו לראשונה את השפודיםב)הם הנקראים במשנה ״כלה עורב״ — הנטועים על הגג, כדי לגרש משם את העופות המזֹהמים (לעיל, ספר ה, ה, ו). אשר על גג ההיכל עם קרקעיותיהם העשויות עופרת והשליכו אותם אל הרומאים, וכאשר לא היה שׂכר לפעלם זה והאש התנשאה למרום והגיעה עדיהם, עלו על קיר ההיכל הרחב שמונה אמות ונשארו שם. ושני טובי הכֹּהנים ראו לפניהם שני דרכים — לעבור אל הרומאים ולהציל את נפשם, או להשאר למעלה עד אשר ימצא אותם גורל הנשארים, ובחרו להפיל את עצמם אל תוך האש ולהשרף יחד עם ההיכל. אלה היו מאיר בן בִּלְגָה ויוסף בן דלָיָהג)בלגה ודליה הם שמות שני משמרות־כהֻנה, החמשה־עשר והשלשה־ועשרים. (דברי הימים א, כ״ד, י״ד, י״ח)..
(ב) ב. והרומאים חשבו, כי למותר הוא לרחם על הבנינים אשר מסביב אחרי שרפת ההיכל, והעבירו את הכּל באש: את שרידי האולמים ואת השערים — מלבד שׁנַים, הם אחד משערי המזרח ושער הדרום, וגם את השערים האלה הרסו לאחר זמן. הם שרפו גם את לשכות בית־האוצר, אשר נמצא שם המון כסף לאין־מספר ובגדים וכלי־חפץ, אשר לא ימָנו מרֹב. בקצרה, שם נערם כל עֹשר היהודים, כי הניחו שם העשירים את כל כבוד ביתם. משם עברו הרומאים אל האולם הנשאר בחצר בית ה׳ החיצונה, ושמה נמלטו מבני־העם נשים וילדים ועֵרב רב כששת אלפים נפש. ואנשי־הצבא לא חכו עד אשר יוציא הקיסר את משפט השרידים ושרי־החילים יתנו להם פקֻדה, כי־אם מהרו אל האולם בחמת־נקם ושִׁלחו בו אש. הקופצים מתוך האש [נפּצו את עצמותיהם ו]מתו והנשארים נשרפו חיים ואיש לא נִצל מהם. נביא־שקר אחד השיא מות על האנשים: הוא קם ביום ההוא והעביר קול בין יושבי העיר, כי האלהים מצַוה לעלות אל המקדש ולקבּל את אותות הישועה. והנה נביאים רבים נשלחו בימים ההם בידי העריצים אל העם לחַזק את לבו ולהודיעו, כי עוד מעט תבוא ישועת אלהים, למען ימעט מספר הבורחים הנופלים אל הרומאים, וגם האנשים, אשר לא יפחדו מאימת השומרים [על מוצאי העיר], יתעוררו להשאר בעיר בתקותם זאת. בעת צרה מאמין האדם לכל דבר על־נקלה, ובבוא אליו נוֹכל להבטיח לו רֶוַח ופדות ממצוקותיו הקשות, יהָפך הסובל לעבד נרצע לתקוותיו.
(ג) ג. כדברים האלה דברו מתעים נוכלים, בנשאם את שם אלהים לשוא, והוליכו את העם האמלל שולל, כי נפתה אחרי דבריהם ולא שׂם את לבו לכל האותות והמופתים המבשׂרים לו את החרבן בעתיד ולא האמין בהם. ככה עמדו היהודים כהלומי־רעם, אשר טחו עיניהם מראות וטפש לבם מהבין, ולא הקשיבו לאותות אלהים, ואלה היו האותות: האחד, כי נראה ממעל לעיר כוכב במרום, אשר היה לו מראה חרב, וגם דָרַך כוכב תועהא)ביונית: קומֵיטיס. בשמים ולא מש משם שנה שלמה. והשני, כי בהתאסף עולי־רגלים לחֹג את חג־המצות, עוד לפני המרד ותנועת המלחמה, ביום השמיני לחֹדש קסַנתּיקוס (ניסן)ב)קשה לחשוב, כי כבר בשמיני לניסן נאספו עולי־הרגלים לחֹג את חג־המצות, ונראה, כי הכונה היא: זמן קרוב לפני חג המצות, שבו עלו לרגל., עלה בתשע שעות בלילה אור גדול והגיה את המזבח ואת ההיכל, עד אשר נראו כמו בעצם יום בהיר; והמראה הזה ארך חצי שעה. והנה בעיני האנשים, אשר לא למדו חכמה, נראה, כי הדבר הזה הוא סִמן טוב. אולם המבינים בכתבי־הקֹדש דרשו מיד את הדבר על המעשים אשר היו אחר זמן. ולמועד החג ההוא המליטה פרה אחת עגל, כאשר הוליך אותה אישג)בהוצאה הישנה: כאשר הוליך אותה הכֹּהן הגדול. וּגִרסת ניזה עִקר. לשחוט אותה לקרבן בתוך חצר בית ה׳. וגם שער הקדים להיכל לפנים, אשר היה עשוי כֻלו נחֹשתד)הפונה לשער העזרה, הוא שער נִקָּנור. וכבד מאד, עד כי בעמל רב מצאה יד עשרים איש לסגרו בערב, ואשר נשען במסגרותיו על קורות מצֻפּות ברזל ועל בריחים נעוצים עמֹק אל הסף העשוי כֻלו אבן אחת — נראה פתאֹם פתוח לרוָחה מאליו בשש שעות בלילה, ושומרי המקדש רצו להודיע את הדבר לפקיד המשמר, והוא עלה למעלה, ורק אחרי עמל רב ועבודה קשה עלה בידו לסגור את השער. וגם בדבר הזה ראו ההדיוטות אות לטובה, כי יפתח להם האלהים את שערי הברכה. אולם המשכילים הבינו, כי חלפה פתאם שלות ההיכל, והשער הסגור נפתח למען האויב, והודיעו, כי האות הזה הוא מופת גלוי לחרבן. לא עברו ימים רבים אחרי חג־המצות ההוא, והנה נראה בעשרים ואחד לחדש ארטֵמיסיוס (אִיָּר) מראה אלהים, אשר לא יאמן כי יסֻפּר. אמנם לסִפּור־בדים ירָאה בעיני רבים הדבר אשר אספּר, לולא היו עדי־ראיה להצדיק את דברי, וגם הפֻּרענות הבאה מִלאה אחרי המופת הגדול. וזה הדבר: לפני בוא השמש נראו במרום בכל הארץ כדמות מרכבות־מלחמה ומערכות אנשי־צבא מזֻינים, המפלסים להם דרך בין העבים ומקיפים את הערים מסביב, ובעת החג הנקרא בשם יום החמשים (חג השבועות) עלו הכהנים בלילה אל חצר בית ה׳ הפנימית לשרת בעבודת הקדש כחֹק, וספּרו, כי שמעו קול רעש ואחרי־כן קול המון רב: ״נסעה ונלכה מזה״ (נעברה מזה). ועוד דבר נורא מזה: ארבע שנים לפני המלחמה, בעוד נמצאה ירושלים בשלוָתה והתענגה על רֹב טובה, בא אכר הדיוט אחד ושמו ישוע בן חנניהא)בהוצאה הישנה: ישוע בן חנן. אל העיר למועד החג, אשר בו חֹק לכל היהודים להקים סֻכּות לכבוד אלהים, והחל פתאם לקרא בקול רם בחצר בית ה׳: ״קול ממזרח, קול ממערב, קול מארבע רוחות. קול על ירושלים וההיכל, קול על חתן וכלה, קול על כל העם״. ואת הדברים האלה הוסיף לקרֹא ביום ובלילה בסבבו בכל רחובות העיר. ואחדים משועי העם קצפו עליו בדבר הקללות האלה ותפשו את האיש והרבו להכותו וליסרהו. אולם הוא לא הרים את קולו לבקש על נפשו ולהשיב דבר למַכּיו, ולא חדל להשמיע את הקריאה אשר קרא. וראשי העם חשבו לצדק, כי רוח אלהים נמצאה באיש הזה והוליכו אותו אל נציב הרומאים, והוא צוה לדוש את בשרו בשוטים, עד אשר נחשׂפו עצמותיו. אולם האיש לא בקש רחמים ולא הזיל דמעות, ובשארית כֹּחו הרים קול יללה לכל מכה ומכה: ״הוי, הוי, ירושלים!״ וכאשר שאל אותו אלבּינוס — כי הוא היה הנציב בימים ההם — מי הוא ואֵי מזה בא, ועל מה ולמה הוא קורא את הקריאה הזאת, לא ענה על אחת משאלותיו ולא חדל להוציא מפיו את הנהי על העיר, עד אשר גזר אלבינוס, כי נטרפה עליו דעתו, ושלח אותו לנפשו. וכל העת עד בוא המלחמה לא פנה ישוע אל אחד מיושבי ירושלים, ולא נראה בדַבּרו עם בן־אדם, כי־אם הוציא נהי מפיו ברגש רב, כאִלו התפלל לאלהים, [את המלים:] ״הוי, הוי, ירושלים״ מדי יום ביומו, ומעולם לא בטא בשפתיו דבר קללה למַכּיו המתעללים בו יום יום, וגם לא ברך את האנשים הנותנים לו לחם לאכול, כי רק מענה אחד נמצא בפיו, והוא המשׂא הנורא [על ירושלים], ויותר מכֹּל הרבה לצעוק במועדי השנה. ואת הדברים האלה קרא שבע שנים וחמשה חדשים, ולא נִחר גרונו, ולא עיף ולא יגע, עד אשר בא מצור ירושלים וראה בעיניו, כי קמו דברי נבואתו, ואז נאלם לנצח. כי פעם אחת סבב בחומה וקרא בקול איֹם: ״הוי, הוי על ירושלים ועל העם ועל ההיכל״, ולאחרונה הוסיף: ״אוי, אוי גם לי״, כי אבן אחת שלוחה מכלי־קלע פגעה בו והמיתה אותו מיד, ובעוד הוא קורא בקול את נבואתו יצאה נפשו.
(ד) ד. אם ישים איש אל לבו את הדברים האלה, ימצא, כי עין אלהים פקוחה על האדם, והוא מגלה לבני־אנוש את דרכי הישועה, ורק מסכלותם ומרֹע מעשיהם הם בוחרים להם דרכי־מות. ככה עשו היהודים את מקדשם רָבוּע אחרי אשר נהרסה הבירה אף כי נמצא כתוב בספריהם, כי יבוא חרבן העיר וההיכל גם־יחד, כאשר יהיה בית־המקדש רבוע. והדבר, אשר הרבה להעיר את לבם למלחמה הזאת היה גם הוא דבר חזון סתום, אשר נמצא בכתבי־הקֹדש, כי בימים ההם יקום מארצם איש, אשר ימלוך בכל העולם. הם דרשו את החזון הזה על אחד מאחיהם, ורבים מן החכמים נבוכו בפתרון הנבואה, ולא הבינו, כי היא מראָה על מלכות אספסינוס, אשר נקרא לקיסר בארץ יהודה. אפס לא נִתּן לאדם להמלט מגזר־דינו גם בצפותו אותו מראש. על־כן דרשו היהודים את חלק דברי הנבואה לטובתם, ולשאריתם לא שמו לב, עד אשר בא חרבן עירם וקִצם הרע הוכיח על סכלותם.
(1) The walls resistant to the battering rams
When by the eighth of the month of Lous two of the legions had completed the embankments, Titus ordered the rams to be posted opposite the western portico of the outer court of the sanctuary. The previous six days before their arrival, the most powerful of the siege engines had incessantly battered the wall without...impact on the huge and perfectly bonded stones. Another team tried to undermine the foundations of the northern gate and after great exertion succeeded in levering out the outer stones, but the gate...stood firm, till, despairing of all attempts with engines and crowbars, the Romans set up ladders against the porticoes. The Jews were in no hurry to intervene, but when they climbed up, they vigorously attacked them; some were thrust back and hurled down headlong, others were encountered and slain; many, as they stepped off the ladders, were unable to shield themselves with their bucklers and were cut down with swords. Some ladders, crowded with men, were pushed sideways from above and thrown to the ground, not, however, without inflicting considerable losses. Romans who had brought up the standards fought fiercely around them, realizing that it would be a terrible disgrace if they were captured. But eventually the Jews captured even these ensigns, destroying all who had mounted the ladders. The remainder, demoralized by the fate of the fallen, withdrew. Of the Romans no one died without having achieved something. Among the rebels, all those who had distinguished themselves in previous action fought gallantly once more in this instance...But when Titus realized that his attempts to spare a foreign temple resulted in the injury and slaughter of his troops, he ordered the gates to be set on fire.
(2) ...
Setting fire to the gates and porticoes
By now the troops were already setting fire to the gates; the silver melted...admitting the flames to the solid woodwork, whence it fastened in a dense mass onto the porticoes. When the Jews saw the ring of fire, they lost all power of body and mind; because of their consternation and terror, no one attempted to extinguish the flames; thus paralyzed, they stood looking on. Yet, in their dismay at this destruction, they did not have the sense to preserve what was still left intact, but only increased their rage against the Romans, as if the whole sanctuary had already burst into flames. All through that day and the following night the fire prevailed, for the whole range of the porticoes could not be ignited at once, but only one segment after another.
(3) Titus' consultation with his staff
The next day Titus, having ordered a division of his army to put out the fire and to make a road to the gates in order to facilitate the ascent of the legions, summoned his generals...After the other prefects and tribunes gathered, Titus brought up...the fate of the sanctuary. Some thought that the law of war should be enforced, since the Jews would not cease to rebel as long as the Temple remained a rallying point from every quarter. Others argued that if the Jews abandoned it, and no one placed any weapons there, it should be saved, but in case they mounted it again for military purposes, it should be burned...
Titus' declaration followed by the extinction of the flames
But Titus declared that even if the Jews were to mount it and fight from it, he would not make way on inanimate constructions instead of men nor, whatever happened, burn down such a magnificent edifice; for it would be the Romans who would lose thereby, and if it were preserved, the empire would gain a unique monument...Titus thereupon...ordered the...men...to clear a road through the ruins and put out the fire.
(4) The ninth and tenth days of Ab (Sept. AD 70)
Exhaustion and shock had depressed the energies of the Jews throughout that day; but on the next, having recovered their strength and confidence, they sallied out around the second hour through the east gate and attacked the Roman troops who occupied the outer court of the Temple. The Romans stood their ground and met the onslaught by sheltering behind a solid wall of shields held out in front of them and closed their ranks; but it was evident that they could not hold out for long against the fanatical fury of their assailants, who surpassed them in numbers. Caesar...anticipated the collapse of the line (and) rushed to their assistance with picked horsemen. The Jews could not withstand their charge and, when their front ranks fell, the rest withdrew...this lasted till about the fifth hour of the day when the Jews were overpowered and shut up in the inner Temple courts.
(5) The Temple burned despite Titus' orders
Titus retired to the Antonia, intending to launch a full scale attack the following day at dawn and take possession of the Temple. The sanctuary, however, had long before been condemned by God to the flames; and now, after the passing of the years, the fated day was at hand, the tenth of the month of Lous - the very date when centuries before it had been burned by the king of Babylon. But now it was their own people who had caused and started the conflagration. For when Titus had withdrawn, the rebels shortly after attacked the Romans again, and a clash followed between the guards of the sanctuary and the troops who were putting out the fire inside the inner court; the latter routed the Jews and followed in hot pursuit right up to the Temple itself. Then one of the soldiers, without awaiting any orders and with no dread of so momentous a deed, but urged on by some supernatural force, snatched a blazing piece of wood and, climbing on another soldier's back, hurled the flaming brand through a low golden window...As the flames shot up, the Jews let out a shout of dismay that matched the tragedy; they flocked to the rescue, with no thought of sparing their lives or husbanding their strength; for the sacred structure that they had constantly guarded with such devotion was vanishing before their very eyes.
(6) The ferocity of the Roman army
A runner brought the news to Titus while he rested in his tent after the battle. Leaping up as he was, he ran to the Temple to extinguish the conflagration. He was followed by all his generals, and these, in turn, by the excited legionaries, with the shouting and confusion characteristic of a disorganized rush by such a large force. Caesar, both through voice and a raised hand, waved to the combatants to put out the fire; but his shouts were not heard, as their ears were deafened by the overwhelming din, and his beckoning hand went unheeded amid the distractions of the fight and the avenging fury. No exhortation or threat could now restrain the impetuosity of the legions; for passion was in supreme command. Crowded together around the entrances, many were trampled down by their companions; others, stumbling on the smoldering and smoke-filled ruins of the porticoes, died as miserably as the defeated. As they drew closer to the Temple, they pretended not even to hear Caeser's orders, but urged the men in front to throw in more firebrands. The rebels were powerless to help; carnage and flight spread throughout. Most of the slain were peaceful citizens, weak and unarmed, and they were butchered where they were caught. The heap of corpses mounted higher and higher about the altar; a stream of blood flowed down the Temple's steps, and the bodies of those slain at the top slipped to the bottom.
(7) Caesar's vain attempt to save the Temple
When Caesar failed to restrain the fury of his frenzied soldiers, and the fire could not be checked, he entered the building with his generals and looked at the holy place of the sanctuary and all its furnishings, which exceeded by far the accounts current in foreign lands and fully justified their splendid repute in our own. As the flames had not yet penetrated to the inner sanctum...Titus assumed correctly that there was still time to save the structure; he ran out and by personal appeals he endeavored his men to put out the fire, instructing...a centurion...to club any of the men who disobeyed his orders. But their respect for Caesar and their fear of the centurion's staff...were overpowered by their rage, their detestation of the Jews, and an utterly uncontrolled lust for battle. Most of them were spurred on, moreover, by the expectation of loot, convinced that the interior was full of money and dazzled by observing that everything around them was made of gold. But they were forestalled by one of those who had entered into the building, and who, when Caesar dashed out to restrain the troops, pushed a firebrand, in the darkness, into the hinges of the gate. Then, when the flames suddenly shot up from the interior, Caesar and his generals withdrew, and no one was left to prevent those outside from kindling the blaze. Thus, in defiance of Caesar's wishes, the Temple was set on fire.
(8) The Temple destroyed on the anniversary of the previous conflagration
Deeply as one must mourn the destruction of the most wonderful edifice ever seen or spoken of, whether for its structure, size, and lavish perfection of detail, or the repute of its holy places, yet we may find very real comfort in the thought that fate is inexorable, not only in regard to living beings but also in regard to structures and places. We may wonder, too, at the accuracy of the cycle of fate; for it awaited, as I said, the very month and day on which the Temple had been burned by the Babylonians...
(1) The scenes of horror and massacre attending the fire
While the Temple was ablaze, the attackers plundered it, and countless people who were caught by them were slaughtered. There was no pity for age and no regard was accorded rank; children and old men, laymen and priests, alike were butchered; every class was pursued and crushed in the grip of war, whether they cried out for mercy or offered resistance. Through the roar of the flames streaming far and wide, the groans of the falling victims were heard; such was the height of the hill and the magnitude of the blazing pile that the entire city seemed to be ablaze; and the noise – nothing more deafening or frightening could be imagined. There were the war cries of the Roman legions as they swept onwards en masse, the yells of the rebels encircled by fire and sword, the panic of the people who, cut off above, fled into the arms of the enemy, and their shrieks as they met their fate. The cries on the hill blended with those of the multitudes in the city below; and now many people who were exhausted and tongue-tied as a result of hunger, when they beheld the Temple on fire, found strength once more to lament and wail...But more horrifying than the din were the sufferings. The Temple Mount, everywhere enveloped in flames, seemed to be boiling over from its base; yet the blood seemed more abundant than the flames and the numbers of slain greater than those of the slayers. The ground could not be seen anywhere between the corpses; the soldiers climbed over heaps of bodies as they chased the fugitives. The rebel horde managed with difficulty to push through the Romans, and to break through to the outer courts of the Temple Mount and from there to the city, while the surviving populace took refuge on the outer porticoes. Some of the priests at first tore out from the Temple roof the spikes with their lead sockets and hurled them at the Romans; but subsequently, as they did not achieve anything and the flames leaped towards them, they withdrew to the wall...and stayed there...
(2) Burning of the surrounding area and destruction of the people
The Romans, deeming it useless to spare the surrounding buildings now that the Temple was in flames, set fire to them all, both of what remained of the porticoes and all the gates...They burned also the treasury-chambers, which contained huge sums of money, vast quantities of raiment, and other precious belongings; here, in fact, was the general depository of Jewish wealth, where the rich had brought the contents of their dismantled homes for safe keeping. They now reached the last surrounding portico of the outer court, on top of which poor women and children of the populace and a mixed multitude, numbering six thousand, had found refuge. Before Caesar could reach any decision or give any orders to his officers as regards these people, the soldiers, carried away by their fury, set fire to the porticoes from below; consequently, many were killed as they threw themselves out of the flames, while others were consumed by the blaze; of all that multitude not a soul escaped.
The people deluded by false prophets
The people owed their destruction to a false prophet who had, on that very day, declared to the people of the city that God ordered them to go up to the Temple courts to receive there the signs of their deliverance. Many prophets had been induced in these days by the rebel leaders to deceive the people by exhorting them to wait for help from God...to reduce the flow of deserters, as well as buoy up with hope those who were beyond fear or precaution. Man is quickly persuaded in adversity; and when the deceiver actually holds out a prospect of release from the prevailing horrors, the sufferer falls wholly prey to these expectations.
(3) Portents and omens of the end of days
This is how the unhappy people were beguiled at this stage by charlatans and false messengers of God, while they disregarded and disbelieved the unmistakable portents that foreshadowed the coming desolation, and, as though thunderstuck [sic], blind, senseless, paid no heed to the clear warnings of God. It was like this when a star that looked like a sword stood over the city and a comet that continued for a whole year. Then again, before the war and the events that led to it, while the people were assembling for the Feast of Unleavened Bread, on the eighth [?] of the month Xanthicus [1] at the ninth hour of the night so bright a light shone round the altar and Temple that it looked like broad daylight; and this lasted for half an hour. The inexperienced regarded it as a good omen, but it was immediately interpreted by the sacred scribes in conformity with subsequent events. During the same feast a cow brought by someone for sacrifice gave birth to a lamb right in the midst of the Temple courts; furthermore, the east gate of the inner sanctuary was a very massive gate made of brass and so heavy that it could scarcely be moved every evening by twenty men; it was fastened by iron-bound bars and secured by bolts that were sunk very deep into a threshold that was fashioned from a single stone block; yet this gate was seen to open on its own accord at the sixth hour of the night. The Temple guards ran and reported the news to the captain and he came up and by strenuous efforts managed to close it. To the uninitiated this also appeared to be the best of omens as they assumed that God had opened to them the gate of happiness. But wiser people realized that the security of the Temple was breaking down of its own accord and that the opening of the gate was a present to the enemy; and they interpreted this in their own minds as a portent of coming desolation.
Supernatural apparitions
Then again, not many days after the feast, on the twenty-first of the month of Artemisium[2], a supernatural apparition was seen, too amazing to be believed. What I am now to relate would, I imagine, have been dismissed as imaginary, had this not been vouched for by eyewitnesses, then followed by subsequent disasters that deserved to be thus signalized. For before sunset chariots were seen in the air over the whole country, and armed battalions speeding through the clouds and encircling the cities. Then again, at the feast called Pentecost[3], when the priests had entered the inner courts of the Temple by night to perform their usual ministrations, they declared that they were aware, first, of a violent commotion and din, then of a voice as of a host crying, “We are departing hence.”
Jesus’ woeful outcries four years before the war
A portent still more alarming had appeared four years before the war at a time when profound peace and prosperity still prevailed in the city. One Jesus the son of Ananias, an uncouth peasant, came to the feast at which every Jew is expected to put up a tabernacle for God; as he stood in the Temple [courts], he suddenly began to cry out: “A voice from the east, a voice from the west, a voice from the four winds, a voice against Jerusalem and the sanctuary, a voice against the bridegroom and the bride, a voice against the whole people.” Day and night he uttered this cry as he went about all the alleys. Some of the leading citizens, seriously annoyed at these ominous pronouncements, laid hold of the man and beat him savagely. But he, without uttering a word in his own defense, or for the private information of those who were beating him, persisted in uttering the same warnings as before. Thereupon, the magistrates, rightly concluding that some supernatural impulse was responsible for his behavior, took him before the Roman governor. There, although flayed to the bone with scourges, he neither begged for mercy nor shed a tear, but raising his voice to a most mournful cry, answered every stroke with “Woe, woe to Jerusalem!” When Albinus, the governor, asked him who he was and whence he came and why he uttered these cries, he made no reply whatever, but endlessly repeated his dirge over the city, until Albinus released him because he judged him insane. Throughout this time, until the war broke out, he never approached another citizen nor was he seen talking to any, but daily, like a prayer that he had memorized, he recited his lament “Woe, woe to Jerusalem!” He never cursed any of those who beat him from day to day nor did he thank those who gave him food; his only response to anyone was that melancholy prediction. His voice was heard most of all at the festivals. So, for seven years and five months he continued his wail, his voice as strong as ever and his vigor unabated, till, during the siege, after seeing the fulfillment of his foreboding, he was silenced. He was going his rounds, shouting in penetrating tones from the wall, “Woe, woe once more to the city, and the people and the Temple”; then when he added a last word, “and woe to me also!” a stone hurled from the ballista struck him, killing him on the spot. Thus, with the same forebodings still upon his lips, he met his end.
(4) The oracles
Anyone who ponders these things will find that God does care for people, and by all sorts of ways shows his people the means of salvation, while it is to folly and evils of their own choosing that they owe their destruction. Thus the Jews, after the demolition of the Antonia, reduced the Temple [area] to a tetragon, though their oracles warned them that when the Temple would become four square, the city and the Temple would fall. But what incited them more than anything else to the war was an equivocal oracle also found in their sacred scriptures, announcing that at that time a man from their country would become ruler of the world. This they took to mean someone of their own race, and many of their scholars misinterpreted it, when in fact the oracle pointed to the accession of Vespasian who was proclaimed emperor. For all that, it is impossible for people to escape their fate even if they see it coming. The Jews interpreted some of these prophecies to suit themselves and treated the others with contempt, till the fall of their country and their own destruction proved their folly.
[1] Nissan. Cf. John 11:55, Acts 21:26-27
[2] 21 Iyar, Omer 36
[3] Precisely two weeks later