רב סעדיה גאון (882-942) והתרבות הערבית
אברהם שלום יהודה
הרס“ג, שהראב”ע קורא “עמוד התורה”, ושעלה על כל בני דורו בגאוניותו בתלמוד היתה לו מעלה יתרה על כל חכמי התלמוד שלפניו ושבזמנו, על שהכיר את נחיצות למודי החול ותועלתם, החל ממדעי הלשון וגמור בידיעת הצמחים והחיות, לא רק ככלי שמוש לתורה ולתלמוד בכל המקצועות, אלא גם מפאת חשיבותם להשתלמות תרבותית, כדי לעמוד על הגובה של היותר משכילים שבזמנו. בודאי גדולה זכותו על הוכיחו כלפי חוץ, שהפילוסופיה אינה מתנגדת אלא עוזרת לבסס את האמונה והדת בישראל; אבל עוד יותר מזה ראוי הוא לשבח על שהראה למעשה בעצמו כלפי פנים, כי ההשכלה הכללית אינה מחללת את קדושת ההשכלה התורנית, כמו שחשבו וחושבים רוב חכמי התלמוד בכל הזמנים ובזמננו.
ואמנם השפעת הרס"ג על בני דורו והבאים אחריו לא היתה רק בדברי הלכה ודרישת התורה, אלא גם מצד ההשכלה הכללית של הערבים, להשתמש במדעיהם ודרכיהם ולהרחיב אפקי ידיעותיהם כדי לבסס את מדעי היהדות על יסודות חדשים. הוא פתח את השערים להכניס את המעולה ואת הטוב ואת הישר שבהשכלה הערבית לתוך למודי היהדות, ולשכלל אותם במזיגה יפה ונכונה, בכוון להתפתחות החכמות בתקופה ההיא, וגם לפי רוח היהדות ולפי טעם שפתנו ומסורותינו.
ובכאן אני נוגע בנקודה שצריך לעמוד עליה, והיא מעמדו של הגאון בנוגע להשכלה הכללית והתרבות החדשה, אשר יצרו הערבים באותה תקופה והיתה השלטת אז בכל הארצות, ואשר ממנה שאב כמה מידיעותיו וילמד ראשי דרכי מחקריו. כי מן הראוי לדעת איך הושפע הגאון ממנה ואיך השפיע הוא באמצעותה ומה היא התועלת אשר יצאה ממנה ליהדות, ובאיזה דרך השתמש בה הגאון להגן על היהדות ולהבטיח את קיומה..
...יש הרבה דברים בספרי הרס“ג, בדעותיו ובהשקפותיו, בלשונו ובסגנונו, ואפילו בוכוחיו ומריבותיו, שאינם מובנים בכל היקפם, אם לא נדע את הלמודים הערבים אשר קנה לו, את הספרים הערבים אשר הגה בהם, את ההשקפות הערביות אשר קלט אל תוכו, ואפילו את הדיעות והאמונות של דת האסלאם אשר טפל בהן, כאשר כתב את ספריו בפילוסופיה, ואפילו את פירושו על התנ”ך. אבל מאידך גיסא אם נשים לב אל כל הדברים האלה, אשר היו גורמים חשובים להרבה מיצירותיו וחדושיו, רק אז נווכח לדעת עד כמה גדלה התמסרותו ליהדות; מה גבהה ונשגבה נשמתו היהודית. עד כמה עמקה אהבתו לכל קדשינו ולמסורותינו; עד כמה חמו רגשותיו לכל דבר הנוגע לעם ישראל, לארץ ישראל וללשון הקודש, ואפילו למנהגינו היותר פשוטים. רק אז נווכח לדעת כי לא רק שרחק בכל מרחק לשעבד דיעותיו להשקפות זרות, או להחליף את הישן שביהדות בחדש שבתרבות הערבית, אלא אדרבא שקבל מסביבתו רק את הטוב והמועיל אשר עזר לו לחזק ולקיים את כל אשר ביהדות, ולהכניס למחקריו ולמסקנותיו מהמדעים הערבים רק את אותן הדיעות אשר היו קרובות להשקפה היהודית ומתאימות לקבלה היהודית ואשר כמה מהן היו אפילו ממקור יהודי. זהו האופי אשר בו הצטיינו הרס“ג והבאים אחריו עד הרמב”ם ועד בכלל, דהיינו שלא ויתרו על נכסי היהדות לטובת נכסי חכמות זרות, ושלא קפחו את זכויות מסורותינו וקבלותינו לטובת תרבויות נכריות...
...אין אנו יודעים הרבה מהסביבה היהודית במצרים, אף לא ממדרגת תרבותם והשכלתם ותורתם באותם הימים, אין ספק שהיתה עומדת על מעלה יותר גבוהה, כי אי אפשר לחשוב שאדם גדול בתורה והשכלה כמו הרס"ג יבשיל בסביבה שאינה מפותחת כל צרכה. בכל זאת כנראה שההשכלה הכללית הערבית היתה יותר נפוצה במצרים מידיעת התורה. וזאת אפשר להבין כי בבבל, במקום המתיבתות וחכמי התלמוד, היתה התרבות התורנית מספיקה לרוות צמאון היהודים לרוחניות; אבל במצרים גברה יותר ההשכלה הערבית של הסביבה, ולכן אנו רואים את רבנו סעדיה מושלם גם בכל ידיעות ערב והאסלאם. בעודו רך בשנים, רכש לו את כל מה שיכלה התרבות הערבית והשכלתה להעניק לו: את הלשון הערבית עם כל מדעיה ושיטות מחקריה, את דת המוסלמים, את הקוראן ואת המדות שבהן דרשו אותו חכמיהם, להוציא ממנו הלכות ודינים חדשים לפי התפתחות תנאי החיים והכלכלה. הוא רכש לו את דעת הפילוסופיה הערבית ואת החכמות השמושיות ודבר לא נעדר ממנו. הוא שעה אל כל הלמודים האלה לא רק להיות מושלם בתכלית השלימות בהשכלה כללית, אלא בכוונה תחילה להשתמש בידיעותיו בכדי להגין על היהדות המתמוטטת, ולדעת כדת מה ואיך להשיב למתנגדיה, מאיזה צד שיהיה, אם מהמתבוללים במחננו או משונאינו במערכות הגויים. ולא זאת בלבד אלא שרצה להראות ליהודים, ובפרט למתבוללים, שכל מה שיש אצל הגויים בחכמה ובמוסר יש גם ביהדות, ושאפשר להקים בנין למדעים מאוצרות היהדות כמו שעשו חכמי האסלאם, ודוקא באותם הדרכים ואותם האמצעים שלהם. כל מגמתו וכל מטרתו היתה מראש וראשונה אחת שהיא שתים: להכניס, כמו שאמרנו, ליהדות את הטוב ואת המועיל שבשיטתם, ולפקוח את עיני חכמי הגויים לראות את המאור שביהדות, שלא ילכו תועה אחרי המומרים והמלשינים והבוערים.
השירה העברית בספרד:
בְּמֶשֶׁךְ שְׁנֵי דּוֹרוֹת בִּלְבַד הִתְגַּבְּשׁוּ אָפְיָהּ וְצוּרָתָהּ שֶׁל הַשִּׁירָה הָעִבְרִית בִּסְפָרַד, וּבְצֶדֶק אָמַר עָלֶיהָ אַבְרָהָם אִבְּן דָּאוּד בַּעַל סֵפֶר הַקַּבָּלָה:
בִּימֵי רַבִּי חִסְדַּאי הַנָּשִׂיא הִתְחִילוּ לְצַפְצֵף וּבִימֵי רַבִּי שְׁמוּאֵל הַנָּגִיד נָתְנוּ קוֹל.
דוּנָשׁ בֶּן לַבְּרָט, תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַב סְעַדְיָה גָּאוֹן מִבַּגְדָּד, הֻזְמַן אֶל קוֹרְדּוֹבָה וְהִפְלִיא אֶת יְהוּדֵי אַנְדָּלוּסְיָה בְּחִדּוּשָׁיו. הוּא חִבֵּר בִּשְׁבִילָם שִׁירֵי חוֹל וּלְשִׁירִים אֵלֶּה הִכְנִיס צִיּוּרִים וְקִשּׁוּטֵי מְלִיצָה לְפִי דֻּגְמָאוֹת עַרְבִיּוֹת. הוּא גַּם שָׁקַל אוֹתָם לְפִי שִׁטַּת הַמִּשְׁקָלִים הָעַרְבִית, וּלְשֵׁם כָּךְ קָבַע אֶת הַמַּקְבִּילוֹת לִיסוֹדוֹתֶיהָ שֶׁל שִׁטָּה זוֹ בַּלָּשׁוֹן הָעִבְרִית.
בְּעִקְבוֹתָיו קָמוּ בִּסְפָרַד מְשׁוֹרְרִים מֻמְחִים שֶׁעָשׂוּ אֶת שִׁירָתָם אָמָּנוּת לְהִתְפַּרְנֵס בָּהּ, וּקְהַל הַקּוֹרְאִים הִתְחִיל רוֹאֶה בַּשִּׁירִים יְצִירוֹת סִפְרוּתִיּוֹת. נִצָּנֵי הַחִדּוּשִׁים הָאֵלֶּה נִמְצָאִים כְּבָר בִּיצִירָתוֹ הָעֲנֵפָה שֶׁל רַב סְעַדְיָה גָּאוֹן, וְאֵין זֶה מִקְרֶה שֶׁמַּשְׂכִּילֵי סְפָרַד הָרִאשׁוֹנִים רָאוּ בְּרַב סְעַדְיָה אֶת אֲבִיהֶם הָרוּחָנִי. [1]
לְדַעַת פְּרוֹפ' יוֹסֵף פָאוּר,[2] מְשׁוֹרְרֵי סְפָרַד נִכְּסוּ לְעַצְמָם אֶת תּוֹרַת הַשִּׁיר הָעַרְבִית, וְלֹא חָשְׁשׁוּ מֵהִתְמוֹדְדוּת עִם הַתַּרְבּוּת הָעַרְבִית הַמַּשְׂכִּילָה שֶׁסְּבִיבָם. הוּא קוֹרֵא לַגִּישָׁה הַזֹּאת הַגִּישָׁה הַדִּינָמִית, הַמּוּכָנָה לִשְׁאֹל חָכְמָה וּמַדָּע מֵהַתַּרְבּוּת שֶׁסְּבִיבָהּ וְלַהֲפֹךְ אוֹתָם לְנֶכֶס מְיֻחָד לַתַּרְבּוּת הַיְּהוּדִית. לְעֻמָּתָהּ, הַגִּישָׁה הַפָּאסִיבִית מַעֲדִיפָה לְהִסְתַּגֵּר בְּתוֹךְ גֶּטוֹ פִיזִי וְרוּחָנִי כְּדֵי לְהָגֵן עַל עַצְמָהּ מִפְּנֵי הַשְׁפָּעוֹת חִיצוֹנִיּוֹת.
הַגִּישָׁה הַדִּינָמִית שְׁכִיחָה יוֹתֵר בַּתַּרְבּוּת הַסְּפָרַדִּית שֶׁהִתְפַּתְּחָה תַּחַת שִׁלְטוֹן הָאִסְלָאם, וְאִלּוּ הַגִּישָׁה הַפָּאסִיבִית שְׁכִיחָה יוֹתֵר בַּתַּרְבּוּת הָאַשְׁכְּנַזִּית שֶׁהִתְפַּתְּחָה תַּחַת שִׁלְטוֹן הַנַּצְרוּת.
כּוֹתֵב רַבִּי שְׁלֹמֹה אִבְּן גַּבִּירוֹל:
וּבְכֵן דְּעוּ יִתְרוֹן לְשׁוֹן עִבְרִית / אֲשֶׁר הִיא מִלְּשׁוֹן כָּל עַם וְעַם יוֹתֶרֶת...
רִיב יֵשׁ לְאֵל בָּכֶם שְׁאֵרִית יַעֲקֹב / אִם תִּשְׁכְּחוּ שָׂפָה מְאוֹד נִבְחֶרֶת
הָעַרְבִים טָעֲנוּ שֶׁהַשָּׂפָה הָעִבְרִית דַּלָּה לְעֻמַּת הָעַרְבִית.
רַבִּי יְהוּדָה אַלְחַרִיזִי מִתְיַחֵס לַבְּעָיָה בְּאֹפֶן הִתּוּלִי: וְזֶה לְךָ הָאוֹת / כִּי לְשׁוֹנֵנוּ לְשׁוֹן נִפְלָאוֹת / וּדְבָרֶיהָ דִּבְרֵי נְבוּאוֹת / כִּי הִיא צָרָה וְתִתְרַחֵב לָנוּ / וּקְצָרָה וְתַסְפִּיק לְכֻלָּנוּ.[3]
תְּנַאי רִאשׁוֹן לַשִּׁמּוּשׁ הַמַּקִּיף בַּלָּשׁוֹן הַמִּקְרָאִית הָיָה טִפּוּחָן שֶׁל הַפַּרְשָׁנוּת וְהַבַּלְשָׁנוּת. חֵקֶר הָעִבְרִית בִּסְפָרַד הִתְפַּתֵּחַ בְּמַקְבִּיל לְשִׂגְשׂוּגָהּ שֶׁל הַשִּׁירָה, וְהַמְּדַקְדְּקִים שֶׁקָּמוּ שָׁם בִּתְקוּפַת הַזֹּהַר הֶעֱלוּ אֶת הַמַּדָּע לְדַרְגָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה יְדוּעָה לִפְנֵי כֵן. הַמְּשׁוֹרֵר צָרִיךְ הָיָה לִהְיוֹת אִישׁ מְלֻמָּד הַבָּקִי בְּאוֹצְרוֹת סִפְרוּתֵנוּ, וּבְמַקְבִּיל, הַחֲקִירָה הַמְּדֻקְדֶּקֶת בִּלְשׁוֹן הַמִּקְרָא הֶעֱשִׁירָה עַד מְאֹד אֶת הַשִּׁירָה.
בְּנֵי הָאַסְכּוֹלָה הַסְּפָרַדִּית לֹא הִרְבּוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּחִדּוּשִׁים גְּמוּרִים וְהֶעְדִּיפוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִלִּים מִקְרָאִיּוֹת, גַּם אִם נְדִירוֹת בְּיוֹתֵר, אוּלָם בִּשְׁעַת הַצֹּרֶךְ הִכְנִיסוּ לְאוֹצַר לְשׁוֹנָם גַּם מִמְּקוֹרוֹת אֲחֵרִים. מֵהַמֵּאָה הַשְּׁלָשׁ עֶשְׂרֵה וָאֵילָךְ שׁוּב הִשְׁתּוֹקְקוּ הַמְּשׁוֹרְרִים לְגַוֵּן אֶת דַּרְכֵי הַבִּטּוּי וְנָטְלוּ לְלֹא הִסּוּס מִלִּים מִתַּרְגּוּמֵי הַמִּקְרָא הָאֲרַמִּיִּים, מִן הַמִּשְׁנָה, הַתַּלְמוּדִים וְהַמִּדְרָשִׁים, וַאֲפִלּוּ מֵאוֹצַר הַמֻּנָּחִים הַמַּדָּעִיִּים.
מְשׁוֹרְרֵי הַתְּקוּפָה הַקְּלָאסִית נָהֲגוּ לְתַבֵּל אֶת דִּבְרֵיהֶם בִּפְסוּקִים אוֹ בְּשִׁבְרֵי פְּסוּקִים מִן הַכָּתוּב כִּלְשׁוֹנוֹ. וְכָךְ כּוֹתֵב רַבִּי מֹשֶׁה אִבְּן חָבִיב בֶּן הַמֵּאָה הַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה:
אָמְנָם יֵשׁ לָזֶה מַעֲלָה וְכָבוֹד לַלָּשׁוֹן הָעִבְרִית עַל כָּל לְשׁוֹנוֹת הַגּוֹיִים בְּנוֹסָף לָזֶה, שֶׁיָּבִיאוּ הַמְּשׁוֹרְרִים בְּשִׁירֵיהֶם פְּסוּקִים כִּפְשׁוּטָם אוֹ דֶּרֶךְ שִׁתּוּף וְהַשְׁאָלָה, וְאֵין לָשׁוֹן בְּכָל זוּלָתוֹ שֶׁיַּעֲלֶה לְזֹאת הַמַּעֲלָה.[4]
הַחוֹקְרִים הַיְּהוּדִים הַחֲדָשִׁים כִּנּוּ תַּבְלִין לְשׁוֹנִי זֶה בְּשֵׁם סִגְנוֹן שִׁבּוּצִי. שִׁירְמַן מַנִּיחַ כִּי שִׂגְשׂוּגוֹ שֶׁל סִגְנוֹן זֶה נָבַע בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה מִן הַחִנּוּךְ הַיְּהוּדִי הַמָּסָרְתִּי [וְיֵשׁ לְהַדְגִּישׁ – דַּוְקָא הַסְּפָרַדִּי], שֶׁהִקְנָה לִילָדִים אֶת הַתָּנָ"ךְ בְּגִיל רַךְ. הַיְּלָדִים הָיוּ יוֹדְעִים פְּרָקִים מִתּוֹכוֹ בְּעַל פֶּה עוֹד לִפְנֵי שֶׁהֵבִינוּ אוֹתָם לְכָל פְּרָטֵיהֶם, וְלִפְנֵי שֶׁהִתְבָּרְרוּ לָהֶם יְסוֹדוֹת הַדִּקְדּוּק וּשְׁאַר הַחָכְמוֹת.
מַעֲמָדוֹ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר הָעִבְרִי בַּחֶבְרָה הָיָה מְכֻבָּד, שֶׁכֵּן בִּקְהִלָּה הַיְּהוּדִית בְּאַנְדָּלוּסְיָה הִתְגַּבֵּשׁ צִבּוּר שֶׁל אֲנָשִׁים רַבֵּי מַעְלָה וּבַעֲלֵי הַשְׂכָּלָה עִבְרִית נִכֶּרֶת, שֶׁרָאוּ עַצְמָם חַיָּבִים לְכַבֵּד מְשׁוֹרְרִים וּמַשְׂכִּילִים. לְצִבּוּר זֶה הִשְׁתַּיְּכוּ פְּקִידֵי מֶמְשָׁלָה וּקְהִלָּה, רוֹפְאִים, סוֹחֲרִים, אַנְשֵׁי כְּסָפִים, וּבַעֲלֵי בָּתִּים וְקַרְקָעוֹת. אַךְ לֹא רַק הַפַּטְרוֹנִים זָכוּ לֵהָנוֹת מִיְּצִירָתָם שֶׁל הַמְּשׁוֹרְרִים, אֶלָּא כָּל הַצִּבּוּר הָרָחָב עָסַק בַּשִּׁירָה וְנֶהֱנָה מִמֶּנָּה.
וְכָךְ כּוֹתֵב רַבִּי מֹשֶׁה אִבְּן עֶזְרָא:
בִּי הַמְּנַגֵּן הַמְּמַגֵּן מַחְשְׁבוֹת / עָצְבִּי וְתוּגָתִי כְּצֵל יִבְרָחוּ
הַקּוֹל וְהַפֹּעַל בְּמוֹ מִשְׁקָל וְעַל / מִסְפָּר בְּמוֹפֵת הָאֱמֶת הֻנָּחוּ
יִסָּגְרוּ דַּלְתֵי אֲפֵל אַךְ מִשְׁכְּנֵי / עֶלְיוֹן לְעֵינֵי יוֹדְעִים נִפְתָּחוּ
יַעֲלוּ לְעוֹלָם הַנְּפָשִׁים מִבְּלִי / מַעְלוֹת וְנַחְלֵי הַיְקָר יִצְלָחוּ
זַכּוּ שְׂעִפֵּיהֶם וְכִמְעַט יֹאמְרוּ / רוּחוֹת מְשָׁרְתֵי אֵל עֲלֵיהֶם נָחוּ.[5]
The Golden Age - Hebrew Poetry in Spain
In the course of only two generations, the character and form of Hebrew poetry took shape in Spain, as Abraham Ibn Daoud rightly says in his Sefer HaKabbalah: In the days of Rabbi Hasdai the President they began chirping, and in the days of Rabbi Shmuel the Governor they began singing.
Dunash ben Labrat, a student of Rav Saadia Gaon of Baghdad, was invited to Cordoba and amazed the Jews of Andalusia with his innovations. He composed secular poems for them, poems he adorned by images and ornaments of praise according to Arabic poetry rules. He also metered them according to the Arab system, and to do that he established the equivalents of the foundations of this method in the Hebrew language. I
n his wake, expert poets arose in Spain who made their poetry a profession, and the readers soon viewed the poems as literary works and not mere liturgy. The seeds of these innovations can already be found in the brilliant work of Rav Saadia Gaon, and it is no coincidence that the scholars of Spain considered Rav Saadia their spiritual father.
According to Prof. Jose Faur, the poets of Spain appropriated the Arabic theory of poetry and were not afraid of engaging with the enlightened ed Arab culture around them. He calls this approach the dynamic approach, which is prepared to borrow wisdom and knowledge from the surrounding culture and turn it into a unique asset for of Jewish culture. In contrast, the passive approach prefers to shut itself in a physical and spiritual ghetto in order to protect itself from external influences.
The dynamic approach is more common in the Sephardic culture that developed under the reign of Islam, while the passive approach is more common in the Ashkenazi culture which developed under the reign of Christianity.
Rabbi Shlomo Ibn Gabirol writes:
You should know the advantage of the Hebrew language / which is superior to the language of every nation
There is strife for God in you, the remnant of Jacob / if you forget a very chosen language.
The Arabs claimed that the Hebrew language was poor in comparison to the Arabic.
Rabbi Yehuda Al-Harizzi refers to the problem with his typical humor:
And this is the sign for you / that our tongue is a wonderful tongue / and its words are prophetic / because it is narrow but will expand for us / and short yet enough for us all.
The essential prerequisite for the comprehensive use of the biblical language was the cultivation of interpretation and linguistics. The study of Hebrew in Spain developed parallel to the progress of poetry, and the grammarians who arose there during the glory period, called the Golden Age, raised the science to the level unknown before. The poet needed to be a learned man who knew the treasures of our literature, and at the same time, the careful study of the biblical language greatly enriched the poetic language.
The poets of the classical Sephardic school did not often use completely new words, and preferred to use biblical words, even if rare. However, if there was a need, they would use other sources as well. From the thirteenth century onwards, poets aspired to enrich the ways of expression, and they used without hesitation words from the Aramaic translations of the Bible, the Mishnah, the Talmud, the Midrash, and even from the thesaurus of scientific terms.
The poets of the classical period used to season their words with verses or fragments of verses from the Bible. And thus writes R Moshe Ibn Habib of the fifteenth century:
Indeed, the Hebrew language has superiority and [greater] honor over all the languages of the Gentiles in one additional detail, namely that the poets will use verses in their simple meaning or by borrowing and adjusting, and there is no language like it to rise to this excellence.
Modern scholars call this method of embellishment Embroidery or Studding. Shirman assumes that the mastery of this style resulted first and foremost from the traditional Jewish education [specifically the Sephardic one], which taught children the Bible at a tender age. The children knew chapters of it by heart, even before they understood the texts in all their details, and before they fully grasped the foundations of language and grammar.
Hebrew poets enjoyed a respectable social status, because the high ranking and affluent members of Jewish Andalusia was enlightened and educated, and they saw themselves obliged to honor poets and scholars. Government and community officials, doctors, merchants, financiers, and landlords were part of this group. However, not only the patrons were able to enjoy the work of the poets, but the entire community was engaged in reading and enjoying poetry.
Writes Rabbi Moshe ibn Ezra:
In me, whose poetry gathers thoughts / my anger and sorrow flee like a shadow
The sound and verb in meter and by / numbers were laid in the sign of truth
Doors of darkness will shut but the dwelling places / of He who sits on high open for the eyes of the wise
They will ascend to the world of souls without / stairs and they will cross rivulets of honor
Their thoughts are pure and [people] almost say / the spirits of the servants of God rest upon them.
על תוכן ואופי השירה הספרדית
על פי הקדמת חיים שירמן, השירה העברית בספרד ופרובאנס
מְשׁוֹרְרֵי סְפָרַד הָיוּ חֲדוּרִים בֶּאֱמוּנָה עֲמֻקָּה. בְּכוֹחַ אוֹתָהּ אֱמוּנָה יָצְרוּ בְּפִיּוּטֵיהֶם צִיּוּרִים מֻפְלָאִים כְּדֵי לְהַבִּיעַ אֶת הַרְגָּשַׁת הָאֵין סוֹף וְלִכְרֹךְ בָּהּ אֶת אַפְסוּתוֹ שֶׁל אֱנוֹשׁ בָּשָׂר וָדָם. אַךְ הוֹאִיל וְכָל אָדָם הוּא עוֹלָם קָטָן שֶׁבּוֹ מִתְגַּלָּה חָכְמַת הַבּוֹרֵא לֹא פָּחוֹת מֵאֲשֶׁר בָּעוֹלָם הַגָּדוֹל, יִעֲדוּ הַפַּיְטָנִים הַסְּפָרַדִּים אֶת פִּיּוּטֵיהֶם לְהִרְהוּרִים עַל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת אֵלּוּ. יֵשׁ בַּפִּיּוּטִים אֶת רִשְׁמֵי הַפִילוֹסוֹפְיָה הַיְּוָנִית הַפּוֹפּוּלָרִית, אֲבָל יְסוֹדוֹת אֵלֶּה הִתְמַזְּגוּ בְּהַשְׁקָפַת הָעוֹלָם הַיְּהוּדִית שֶׁל הַמְּשׁוֹרְרִים. אִם נְצָרֵף לְשִׁירִים אֵלֶּה עַל עוֹלַם הַבְּרִיאָה וְעַל הַנְּשָׁמָה, כְּשֶׁלְּעַצְמָהּ וּבְחִבּוּר אֶל הַגּוּף, גַּם אֶת הַסְּלִיחוֹת, הַמַּעֲלוֹת אֶת בְּעָיַת הַחֵטְא וְעָנְשׁוֹ, הֲרֵי לְפָנֵינוּ הַתְּחוּמִים הַחֲשׁוּבִים שֶׁבָּהֶם עָסְקוּ מְשׁוֹרְרֵי סְפָרַד וְתָרְמוּ אֶת תְּרוּמָתָם הַחֲשׁוּבָה בְּיוֹתֵר לְסִפְרוּת הָעִבְרִית.
נוֹשְׂאֵי שִׁירִים אֵלֶּה, הָעִנְיָנִים הַמֻּשְׁפָּעִים מֵהַמַּחְשָׁבָה הַיְּוָנִית וְהָעַרְבִית הַכְּלוּלִים בָּהֶם, וְכֵן דַּרְכֵי הַצָּגָתָם, מְשַׁוִּים לָהֶם אֹפִי כְּלַל אֱנוֹשִׁי מֻבְהָק. מִבְּחִינָה זוֹ נִבְדָּלִים הַסְּפָרַדִּים בְּמִדָּה נִכֶּרֶת מֵהָאַשְׁכְּנַזִּים שֶׁאֶצְלָם גָּלוּי הַיְּסוֹד הַיְּהוּדִי הַרְבֵּה יוֹתֵר, וּבִמְיֻחָד בַּקִינוֹת עַל כָּל פֻּרְעָנוּת גְּדוֹלָה שֶׁפָּגְעָה בִּקְהִלּוֹתֵיהֶם. לְדַעַת שִׁירְמַן, שִׁירֵי צִיּוֹן שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי לֹא הָיוּ בָּאִים לָעוֹלָם בַּאֲוִירַת הַתַּרְבּוּת הָאַשְׁכְּנַזִּית.
מְשׁוֹרְרֵי סְפָרַד כָּתְבוּ גַּם שִׁירַת חוֹל לְצַד הַפִּיּוּטִים, וְהָיָה נוֹשֵׂא מְקֻשָּׁר לִשְׁנֵי הַתְּחוּמִים הָאֵלּוּ וְהוּא שִׁירַת הַמָּוֶת. בְּשִׁירַת הַחוֹל יֶשְׁנָם שִׁירִים עַל הָאַהֲבָה, עַל רוּחַ הָעוֹלָם וְהַזְּמַן, הַנְּדִיבִים וְהַיְּדִידִים, וְעַל טִיב הַיַּיִן. הַמְּשׁוֹרְרִים תֵּאֲרוּ צוּרוֹת נָאוֹת, צְבָעִים, צְלִילִים, רֵיחוֹת וּטְעָמִים וְכָךְ כָּתְבוּ שִׁירִים אוֹפְּטִימִיִּים, שִׁירֵי שִׂמְחַת חַיִּים, וְסִפְרוּת שַׁעֲשׁוּעִים בַּחֲרוּזִים – מָקָאמוֹת. אֵלֶּה אָמְנָם שִׁקְּפוּ אֶת דֶּרֶךְ חַיֵּיהֶם שֶׁל הָעֲשִׁירִים וְהַנְּדִיבִים אֲבָל גַּם סִפְּקוּ לַקּוֹרְאִים מָנוֹס מִן הַסְּבִיבָה וּמִן צָרוֹת הַיּוֹמְיוֹם.
הִתְפַּתְּחוּתָהּ שֶׁל הַשִּׁירָה הָעִבְרִית בִּסְפָרַד נִמְשְׁכָה בְּעֵרֶךְ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. שִׁירְמַן מַצִּיעַ לְחַלֵּק אֶת הַתְּקוּפָה הַזֹּאת לְכַמָּה פְּרָקִים, וְאִם כִּי הוּא מוֹדֶה שֶׁהִיא מְלָאכוּתִית בְּמִדַּת מָה עֲדַיִן לְדַעְתּוֹ יֵשׁ יִתְרוֹנוֹת בַּחֲלֻקָּה כָּזוֹ:
|
950-1020 |
רֵאשִׁית הַשִּׁירָה הָעִבְרִית בִּסְפָרַד וְהִתְגַּבְּשׁוּת סִגְנוֹנָהּ הַמְּיֻחָד |
א |
|
1020-1150 |
הַתְּקוּפָה הַקְּלָאסִית (שֶׁבָּאָה אֶל קִצָּהּ עִם כִּבּוּשׁ אַנְדָּלוּסְיָה בִּידֵי הַמוּוַחִידִין) |
ב |
|
1150-1300 |
הַתְּקוּפָה הַפּוֹסְט קְלָאסִית בִּסְפָרַד |
ג |
|
1275-1330 |
שִׂגְשׂוּג הַשִּׁירָה הָעִבְרִית בִּפְרוֹבַנְס |
ג1 |
|
1300-1492 |
תְּקוּפַת הַיְּרִידָה |
ד |
|
1300-1370 |
הִתְנַוְּנוּת הַשִּׁירָה בִּסְפָרַד |
ד1 |
|
1370-1445 |
הִתְעוֹרְרוּת חֲדָשָׁה |
ד2 |
|
1445-1492 |
שְׁקִיעָה אַחֲרוֹנָה |
ד3 |
מקורות לתולדות החינוך בישראל, שמחה אסף – מתוך ההקדמה
תקופת הגאונים
אף על פי שהמקורות לתקופת הגאונים מועטים הם, מכל מקום יש ללמוד מהם כמה ידיעות חשובות על התפשטות החינוך העממי, על עמדתם החברתית של המלמדים, שהיו מתמנים על ידי הציבור, על לימודי כתב ערבי וחשבונות וכו'. משיר "מוסר השכל" תודה המיוחס לרב האי נלמד שנהגו גם לחינוך הבנות וללימוד המלאכה.
יהדות ספרד
כשאנו מגיעים לספרד מתרבים המקורות במידה ניכרת. אמנם גם כאן יש לציין שביחס לעיזבון הספרותי הגדול שהשאירו לנו חכמי ספרד אין המקורות מרובים ביותר. מעניין שדווקא בספרות החילונית... תמצא רק ידיעות מועטות על דרכי החינוך ותכנית הלימודים. אמנם אפשר ללמוד מהם הרבה בנוגע לענייני החינוך ומצבם התרבותי של יהודי ספרד, אבל רק מכללא ולא בפירוש. יצירת הסוג הספרותי הזה כשהוא לעצמו נותנת לנו כבר מקום להרהורים ולמסקנות ידועות על החיים התרבותיים והחברתיים, שהרי באשכנז לא היה לו מקום כל עיקר.
מצד אחד מעניין לראות שבספרים ידועים הוקדשו פרקים שלמים ומיוחדים לשאלות החינוך, תכניתו ותכליתו, כגון מרפא הנפשות לרבי יוסף בן עקנין, יאיר נתיב לרבי יהודה בן עבאס, ואף הרמב"ם ייחד בספרו הגדול משנה תורה מקום בראש להלכות תלמוד תורה - הוא היה הראשון מבין הפוסקים שעל יסוד המאמרים המפוזרים בעניין זה בתלמוד ובמדרשים סידר לו שיטת חינוך שלמה וקבע בה מסמרות. את כל זה לא נמצא בספריהם של הראשונים בחכמי צרפת ואשכנז בני אותה התקופה.
יהדות איטליה
חשיבות יוצאת מן הכלל יש למקורות הבאים אלינו מאיטליה. יהודי איטליה הקדישו תשומת לב מרובה לשאלות החינוך. כאן מוצאים אנו ספרי תקנות של חברות תלמוד תורה, המעובדים בפרטיהם ודקדוקיהם, במספר רב כזה שלא נמצא דוגמתו בארץ אחרת.
בכל קהילה הייתה קיימת חברת תלמוד תורה, שתפקידה היה לטפל בחינוך הבנים ולפקח עליו, ולכל אחת מהן היה, כנראה, ספר תקנות ערוך בכל שמזמן לזמן היו מכניסים בו את השינויים הדרושים לפי צורכי השעה. בתי התלמוד תורה לא היו על פי רוב מיוחדים לילדי העניים, ושעריהם היו פתוחים לכל ילדי הקהילה. היו אמנם גם בתי ספר אחרים, שבכל אחד מהם למדו מספר ילדים מצומצם, והחזקתם הייתה מוטלת על הורי הילדים, או מלמדים פרטיים. תכנית הלימודים מפורשת באר היטב לכל ימי השנה ולכל מדרגה ומדרגה. הסדרים בבתי התלמוד תורה היו נאים, וקרובים הם לסדרים הנהוגים היום בבתים מתוקנים. דאגו לניקיון הבית, ולספרי לימוד וספרי קריאה שיהיו מצויים בידי התלמידים, ובכל תלמוד תורה היה אוצר ספרים הגון פחות או יותר ומסודר באופן הנוח לשימוש המורים והתלמידים...
מעניין לראות את התפקיד החשוב שמילאו הנשים כמלמדות. כמעט בכל מקום למדו הילדים הרכים, זכרים או נקבות, מגיל 3 עד 7, אצל מלמדות, ומהן למדו את ראשית הקריאה והגיעו לקריאת פסוק בתנ"ך כתיקונו עם הטעמים, ויש מהן שלימדו את הילדים גם את פירוש רש"י על התורה וגם את הלכות הרמב"ם. נשי איטליה הצטיינו בדרך כלל בהשכלתן העברית והכללית, כי ההורים דאגו שם במידה מרובה לחינוך הבנות. ברומא נוסד עוד בשנת תק"ה (1745) תלמוד תורה מיוחד לבנות.
את המקורות שהגיעו אלינו מאיטליה יש לחלק לשניים: אלה שזמנם לפני סוף המאה הט"ו ואלה שהם מראשית המאה הט"ז ואילך, היינו אחרי גירוש היהודים מספרד. חלק גדול של מגורשי ספרד ופורטוגל עבר דרך איטליה, ורבים מהם, מן העשירים והמשכילים שבהם... גם התיישבו בה. השפעת יהודי ספרד על חיי הקהילות באיטליה במאה הט"ז והי"ז הייתה עצומה, ואין כל ספק שההשפעה הזו התבטאה גם בחינוך. עד סוף המאה הט"ו מועטים הם המקורות שהגיעו אלינו מאיטליה... אולם מראשית המאה הט"ז זורמים אלינו המקורות בשפע רב.
... המקורות האלו יסבירו לנו כמה חזיונות בחייהם של יהודי איטליה. איטליה היא הארץ היחידה באירופה, עם קהילות עבריות במספר הגון, שלא עברה עליה תנועת ההשכלה שעברה על יהודי אשכנז, אוסטריה, פולניה ורוסיה ואחרות. גם לא קמה בה תנועת תיקונים בדת כמו ביתר ארצות אירופה המערבית והמרכזית. שיטת החינוך שהייתה מקובלת שם מזמנים עתיקים לא נתנה מקום למלחמת אבות ובנים, ולכן אנו רואים שבו בזמן שהצעותיו של רנ"ה וייזל לתיקון החינוך והכנסת לימודים כלליים בתכנית הלימודים עוררו רעש גדול והתנגדות נמרצת בין רבני אשכנז ופולין, הן קיבלו סיוע מאת רבני איטליה. בשבילם לא היה בדברי וייזל הרבה מן החידוש. וייזל רצה שילמדו שפת המדינה, חשבון, דקדוק הלשון העברית, ולהרבות בלימוד התנ"ך, והרי כל זה היה נהוג בבתי התלמוד תורה באיטליה מקדמת דנא. אף הסדרים החיצוניים שוייזל מקפיד עליהם הונהגו בהם מזמן רב...
מאמר על שיפוט עברי ומשפט עברי במאות 11-12 בספרד
כנסת מחקרים, עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים, כרך בית: ספרד, מאת ישראל תא שמע
באשכנז ובצרפת המטרה הראשית הייתה הבנה לשמה של התלמוד כחלק ממצוות לימוד תורה, ללא קשר הכרחי עם פסיקת ההלכה למעשה. במהלך הלימוד נרשמו השיטות כולם למען יעמדו ימים רבים. לא כך בספרד. מטרת לימודיו של חכמים שם היתה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא למען דעת דרך חיים על פי ההלכה בכל תחומי המעשה, בין אדם לחברו ובין אדם למקום. אופייני להם היעדר כמעט מוחלט של ספרות לסדרי קודשים וטהרות,ואי התעסקות בלימוד המשנה.
האלטרנטיבות הפרשניות שעלו בוודאי בישיבה תוך לימוד הסוגיות נשקלו אהדדי במטרה לפסול את הרוב ולקיים את האפשרות האחת שנראתה בעיני ראש הישיבה בזמנו. בדרך כלל נזכרו פירושים אחדים, והצגתן נועדה רק להסיר מכשול מתלמיד טועה...
מקומו של תלמיד חכם שאינו נושא בעול ההוראה, אלא יושב בין כותלי הישיבה או בביתו ולומד לעצמו, נפקד כמעט כליל מן המקורות שאנו עתידים לעסוק בהם [המקורות של תא שמע על לימוד התורה בספרד]. המושג תלמיד חכם מזדהה בהם עם בעל הוראה הממלא תפקיד בחיי המעשה. לצידם של מורי ההוראה המקומיים פעלו בהנהגת הקהל גופים אחרים שצמחו מתוך הקהל ונבחרו [הברורים] לתפקידיהם על ידיו.
לגופים אלו נתן הקהל בהסכמתו סמכויות שיפוטיות רבות, וכתוצאה מכך קם ועלה בספרד חזיון נדיר בתולדות ישראל: קיום משפט עברי חי ופעיל בחברה שבה פעלה שכבה דקה בלבד של תלמידי חכמים מומחים. שני מקורות משפטיים הונחו ביסודו: מחד גיסא מערכת דיני ממונות שבתלמוד על פי פירושי הגאונים ותקנותיהם, ומסורת ההלכה הספרדית הקדומה שאותן נשאה על כתפיה השכבה הדקה הנזכרת של מורי הוראה, תלמידי הישיבה המרכזית הגדולה שבמדינה, ומאידך גיסא מערכת משוכללת מאוד של תקנות קהל קדומות ומתחדשות.
היזכור יעלת החן ידידה / אשתו של דונש בן לברט, סוף המאה העשירית
הֲיִזְכֹּר יַעֲלַת הַחֵן יְדִידָהּ
בְּיוֹם פֵּרוּד וּבִזְרוֹעָהּ יְחִידָהּ
וְשָׂם חוֹתָם יְמִינוֹ עַל שְׂמֹאלָה
וּבִזְרוֹעוֹ הֲלֹא שָׂמָה צְמִידָהּ
בְּיוֹם לָקְחָה לְזִכָּרוֹן רְדִידוֹ
וְהוּא לָקַח לְזִכָּרוֹן רְדִידָהּ
הֲיִשָּׁאֵר בְּכָל אֶרֶץ סְפָרַד
וְלוּ לָקַח חֲצִי מַלְכוּת נְגִידָהּ
Will her love remember? / The wife of Dunash Ben Labrat, late 10th century
Translation by Peter Cole
Will her love remember his graceful doe,
her only son in her arms as he parted?
On her left hand he placed a ring from his right,
On his wrist she placed her bracelet.
As a keepsake she took his mantle from him,
and he in turn took hers from her.
He won't settle in the Land of Spain,
though its prince give him half his Kingdom.
רב האי גאון (939-1038)
שיר מוסר השכל
מתוך הקדמת המהדיר - א. ה. ווייס
דרך הגאונים בלימוד המדעים
במשך הזמנים פרו ורבו מחקרי הלשונות העברית והערבית בארץ הגאונים, והחכמות והמדעים הופיעו אורם כשמש בגבורתו עד כי גם בין אחרוני הגאונים ראשי ישיבות בבבל מצאו מאהביהם המדעים והחכמות, ולכולם לראש חוכמת לשון הקודש. הן מי יערוך לרב סעדיה גאון ומי ישוה לו בדורות ההם בחוכמת דקדוק לשון הקודש ובביאור המקרא לפי עומק פשוטו ונועם תרגומו ללשון ערבית!... אחד מן הגאונים אשר התפעל מרוח הרב סעדיה... הוא רב האי גאון בן רב שרירא גאון... מימי נעוריו ישב לרגלי הגאון הרב אהרון הכהן המכונה גם כלב בן סרגדו... הלא רב האי עוד צעיר לימים. וקרוב הדבר מאד כי גם רבו זה העיר את לבו לדעת חוכמות אחרות ולהגות במדעים. והלא ידענו כי רב אהרן זה יותר אשר היה חכם בחוכמה התלמודית עוד היה חוקר ודורש במדעים...
על השתרשות המנהגים
הנה מנהיג או רב זה וזה היה בחסידותו מפריז על מידת הדין ורצה לזכות את מונהגיו באסורים חדשים אשר אינם מצווים ומה עשה? חינכם על פי דרכו במידת חסידותו, וכאשר ארכו הימים נעלם מקורו ונשכח ראשיתו, ובאחרונה היה מנהג ישראל. ברור הוא בעיני כי ממקור כזה יצא המנהג לאסור אורז ודוחן בפסח. רבותינו בעלי התלמוד לא גזרוהו, בספרד ובצרפת לא הנהיגוהו ויש מגדולינו קראוהו מנהג שטות, ומאין בא אלינו? מחסידי אשכנז אשר מעולם אנשי השם וגיבורי כח להוליד מנהגים. ואם יתמיד זה לעולמי עד תמלא כל הארץ רבבות אלפי מנהגים, וזה באמת מכת פרושים.
ואמנם רב האי בהחזקתו במנהגים מצא למכה הזאת תרופה וייסד וקבע... שכל מנהג שאין בו איסור יש לעשותו. ומזה למדנו כי מנהג אשר יש בו נזק לתורה ולדת אין לעשותו... מאוד יתרעם על המנהג שנהגו להתיר נדרים ושבועות באופן שעומד בראש השנה ואומר "כל נדר שאני עתיד לידור כל השנה הרי הוא בטל"... ואמנם בעניין אמירת כל נדרי ביום הכיפורים עוד יותר מזהיר ומתרעם ואומר "נוהגים העמים אשר סביבותינו לומר ביום הכפורים כל נדרי ואומרים דברי הערמה לשנה הבאה. אין ראוי לעשות כן... וחס וחלילה"...
על נידויים וחרמות
דבר ידוע הוא כי הנידויים והחרמות עמדו בימי הגאונים ברומו של עולמם, הם היו כלי מלחמתם... אך רב האי גאון ראה כי זה עניין רע ואכזריות אשר לא יאות למידת היהדות, על כן ביטל המנהג הרע הזה וייסד שמי שהחרימוהו הקהל חייבים למול את בנו וקוברים את מתו... לדעתו ראוי לבטל מנהג בעת שנדרש כן לתכלית מעשה טוב ולדבר מצוה... על אחת כמה וכמה שלא נתן יד להעמיד מנהג של מה בכך אם על ידי העמדתו יתן יד למריבות ומחלוקות בקרב קהלות ישראל, כי איה דבר ישר וטוב יותר מהחזקת השלום?
מעמדו של רב האי כסמכות מרכזית
...רב האי גאון... שמעו הלך עד קצווי ארץ וים רחוקים... היו צריכים להגאון רב האי, ולתורתו ולחכמתו ייחלו כל הגדולים אשר בארץ וחכמי המזרח. מכל פנות הארץ, מתימן ממזרח מצפון ומארץ כוש שלחו אליו שלוחים לקחת הוראה מפיו. גם מאשכנז וצרפת ואספמיא עומדים לפניו בענין שאלותיהם וספקותיהם... היה שלם וכולל ברוחו כל פנות חכמות התורה והדת והיה נאור במדעים ומלומד בלשונות. ואין גם גאון אשר העשיר ספרות ישראל כמוהו בתורתו וחכמתו...
דעת רב האי על המדרש והאגדה
ובתשובותיו על ערך האגדה... השיב: "כל הנקבע בתלמוד מחוור ממה שלא נקבע בתלמוד, ואף על פי כן כל האגדות הכתובות בו [בתלמוד] אם לא יכוּוְנו או ישתבשו אין לסמוך עליהן. כי הכלל הוא אין סומכין על אגדה. אבל כל הקבוע בתלמוד שאנו מצווין להסיר שבושו יש לנו לעשות כן, כי לולא שיש בו מדרש לא נקבע בתלמוד, אבל מה שלא נקבע בתלמוד אין אנו צריכים לכל כך. אם נכון ויפה הוא דורשין ומלמדין אותו ואם לא אין משגיחין בו"...
דרכו בפירוש המקורות
ואמר: "דע כי אנו מעודנו אין דרכנו לחפות על דבר ולפרש אותו שלא מדעת מי שאמרו כדרך שאחרים עושים. והרי אנחנו מפרשים לך דעתו של זה התנא ותוכן כוונתו ואמתתו מה שהוא סבור, ואין אנו ערבים עכשיו שהדברים הלכה... אנו רואים בזה את רב האי גאון עומד על מצב הביקורת המדעית במדרגה עליונה. כי בדבריו אלה יגלה ויֵרָאה לפנינו לאיש דורש בחכמה וחושב שם האמת בדעת ובלי משוא פנים. ידע והכיר כי הדעות והמושגים מתחלפים בגלגול הזמנים... היהודים האלכסנדרוניים דרשו את התורה על פי החכמה הפלטונית, הערביים והספרדים מצאו בתורה ובדברי חכמינו חכמת אריסטו, והמנהג הזה לא חדל גם בדורות הבאים כמעט עד הדורות האחרונים. לא כן עשה רב האי גאון. כמשפט המבקר האמתי היה משפטו, רק פירש דברי הקדמון על פי מדת דעות זמנו ועל דעת מי שאמרם, ואף אם הוא לא כן ידמה...
חיבוריו
מחבוריו הרבים נשארו אך אחדים... האחד מהם הוא פירושו למשניות מסדר טהרות... לבאר מלות ודבורים בלשון קצרה וקלה על פי דקדוקו ושמושו והוראת גזרתו אם משרש לשון מקרא או לשון חכמים או ממקור לשונות אחרות, ארמית, פרסית, יוונית ורומית... ומה נאמנו מאד דברי הנגיד בקינתו באמרו עליו "אשר אחז בעודו חי בכל חכמה יפהפיה". ראינו כי דרך מדעי ואמתי דרכו בפירושיו, ראינו כי היה למוד ובקי בלשונות שונות, ועוד יתר על כל אלה נראה כי נתן את לבו לדרוש ולתור בכל מיני החכמות... ספר הערוך מרבי נתן בן יחיאל מרומי העלה רוב פירושי רב האיי...
שמירתו את דרך המדעי וההגיוני נודעת לנו עוד יותר מכתביו ההלכתיים... האחד הוא ספר מקח וממכר... בששים שערים כתובים בלשון ערבית... סדר הספר נאה ונערך בערך הגיוני והלכותיו מיוסדות על ראיות.
רוחב דעתו
...ככוכב נגה הופיע אורו בשמי החכמות. "בכל חכמה יפהפיה אחז" מעיד עליו אוהבו הנגיד. לא בזה ולא שיקץ להגות בספרי הפילוסוף הערבי אבו נצר אלפראבי, וקרא גם ספרי המדקדק הערבי אלכליל, ומזכיר את אלקראן ומאמר עלי בן אבו טאלב, והתווכח עם חכמי ישמעאל ולא יכלו לענות מפני חכמתו, ורומז בפירושו לאגדה בברכות על דעת הרבה מחכמי יוון וזולתם...
הוא עצמו נתן לבו לדרוש ולתור בחכמות ההן ולקנות בינה בכל הידיעות הנאות המועילות ממה שחוץ לחכמת התורה: בלימוד הלשונות הזרות, בתכונה, ברפואה ובטבעיות, אף כי יעץ וצוה גם לבני עמו להקשיב לחכמה אזנם, כי אלה החכמות אינן צרות לתורה...
התייעצות עם חכמי הנוצרים
וסיפר הנגיד... כי רב מצליח בן אלבצק הדיין בסיציליא בשובו מבגדד שלח לו אגרת בסיפור חיי רב האי גאון ומעלותיו החשובות ובתוך שאר הדברים סיפר: יום אחד נפל הדיבור בבית הישיבה אודות פסוק אחד ורמז רב האי לרב מצליח שילך אצל קתוליק הנוצרים אודות מה שנמצא אתו בביאור זה הפסוק. ובראות הגאון כי קשה הדבר לרב מצליח התרעם עליו באמרו: "האבות הצדיקים הקדמונים אשר היו קדושים לא נמנעו מלחקור על ביאור מילות אצל בעלי אמונות שונות". אז הלך רב מצליח אל הקתוליק ושאל את פיו וקיבל ממנו תרגומו בלשון סורית...
דעתו על נסים וקבלה מעשית
באחת מתשובותיו כתב מפורש כי מאמר בני אדם שאפשר לעשות מעשים גדולים על ידי שמות, כל אלה וכיוצא בהם דברים בטלים הם ואפילו הם צדיקים גמורים אין נעשה להם כזאת... סיפרו לו השואלים כי יש מסורת ביד הצרפתים שבא רב נטרונאי בקפיצת הדרך והרביץ תורה וחזר ולא נראה בדרך. ועל זה אמר רב האי: אדם רמאי נזדמן להם ואמר אני נטרונאי... מה נשגבו הליכות הגאון בדבר הזה אשר לא נשא פנים לאמונת ההמון ולא אמר אמת לכל אשר יאמר העם הזה אמת. ולא שם מחסום לפיו להוכיחם על פניהם דרכם כסל למו...
על פיוטיו
מפיוטיו נמצא אחד בתפלת הספרדים לליל יום הכפורים המתחיל "שמע קולי" והוא כתוב בחרוזים שקולים כמשפט הספרדים. אך יפה אף נעים ממנו הוא שירו "מוסר השכל" והוא מעשה ידי אמן נעלה מאד בעניינו, נשגב בהגיונו ויפה בתארו... הגיוניו לבושים במחלצות מליצות נשגבות מחכימות קוראיהן ומשמחות לב, ותארו כתואר משלי שלמה וכליל בהדר מליצת הערביים הספרדים בחרוזים שקולים ושווי ההברות הסופיות...
מוסריו יתפשטו על כל מערכי האדם ומצביו בחיים המוסריים המדיניים והדתיים ועל חובותיו בחיי החברה האנושית, במה יזכה האיש ארחו מול אלהיו; יורהו בדרך יבחר להתרועע עם החכמים ללמוד ממעשיהם. יורה ענוה במשאליו מהשפיל לפני נדיב אף אם הוא שארו הקרוב אליו, יורהו לכת באהבה וחסד עם אשתו אשר הוכיח לו אלהים ועם בניו נחלתו מאלהיו, לכלכל ביושר נפשות ביתו ולא ישכחם רחם גם במוסרו, לחנך בניו בחכמה ולתת להם מלמד מנעורים, ויהי מחונן את המלמד מהונו שכר לפעולתו. אמנם יען כי לא על החכמה לבדה יחיה האדם על כן יעירהו ללמד את בנו מלאכה. בשבתו בביתו גם בלכתו בדרך לא ישכח אשת בריתו...
יורהו משפטו עם בני אדם. יורהו מדת האהבה לזולתו כי יתמכהו בימין צדקו; יעירהו לתת צדקה בכל עת, האמונה והיושר יהיה מדתו בכל מעשיו ולהרחיק נפשו מעוול וחמס. להשתמר מקנאת איש מרעהו רק יקנא בחכמים ללמוד ממעשיהם... לא שכח להזהיר גם להיות חונן עבדי ביתו ולהיות רחום גם על נפש בהמתו. מאד מאד מזהיר לבל יהיה אויב ומתנקם ואל ישמח לאיד זולתו ויזכור כי כן גם בו יוכל לפגוע ביום מחר... ויורנו לחיות בתמימות ולברוח מהוד ורָשות, לדרוש בשלום כל אדם, לבלתי המרות נגד המושל אך ישמור לו אמונתו ויתפלל בשלומו...
ויזהיר מלשון הרע, מגלות סוד רֵעַ, מהיות נוטר לחטאת זולתו, ומהתחבר לכעס וחימה. שבח גדול ישבח יתרון החכמה ומרומם ומנשא ההגות בתורת אל ודתו... ועם אלה יחבר עוד את תורת האדם במנהגו בנחת עם הבריות, במשפט תהלוכותיו בדרך ארץ למצוא חן ושכל טוב בעיני הכל... יותר יאתה לכנות את השיר הזה בשם "מכלל הפילוסופיא המוסרית" אשר היא הנזר לכל פנות הפילוסופיא...
מתוך מוסר השכל לרב האי גאון
בְּיָמֶיךָ אֱהַב אֵשֶׁת נְעוּרִים
וְדוֹדֶיהָ בִּלְבָבְךָ שִׂים קְשׁוּרִים...
וְאִם תּוֹלִיד לָךְ בָּנִים וּבָנוֹת
בְּכָל עֵת יַסְּרֵם אָכֵן בְּחַנּוֹת
קְנֵה לָהֶם בְּכָל כֹּחֲךָ סְפָרִים
וְשִׂים לָהֶם מְלַמֵּד מִנְּעוּרִים...
מְלַאכְתְּךָ תִּהְיֶה בֶּאֱמֶת נְכוֹנָה
וּמֹאזְנֶיךָ בְּצֶדֶק וֶאֱמוּנָה...
וְאִם שָׂכִיר יִהְיֶה לְךָ וַעֲבָדְךָ
חֲשֹׁב אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא יְלִידְךָ...
וְלַמֵּד נָא לְבָנֶיךָ מְלָאכָה
תְּהִי לָהֶם לְיוֹם מָחָר עֲרוּכָה...
בְּכָל עוֹנָה יְהִי סִפְרָךְ בְּחֵיקָךְ
וְהַשֵּׂכֶל יְהִי תָּמִיד דְּבֵקָךְ
וְאִם אַתָּה תְּשִׂימֵהוּ קְשׁוּרָךְ
לְמַרְפֵּא הוּא יִהְיֶה לָךְ מִמְּזוֹרָךְ
דְּעֵה חָכְמָה וְאִם דַּעְתָּהּ פְּלִיאָה
דְּעֵה חֶשְׁבּוֹן וּבִין סִפְרֵי רְפוּאָה
וְתֵדַע לָךְ אֲזַי מוֹלַד לְבָנָה
וְעֵת הַמּוֹעֲדִים שָׁנָה בְּשָׁנָה
Shema Koli was written by Rav Hai ben Sherira Gaon, the last master of the Babylonian Yeshivah (939-1038), and it has become part of the introduction to the Kippur prayers. The poem starts with references to historic figures to whose prayers God responded. Following that list, the author mentions those who should give thanks to God for saving them: seafarers, those who traveled in the desert, someone who was healed, and a prisoner who was released. Here we pray to God to remember us with all those who need help and support, the sick, the needy, those who are neglected, abused or abandoned; we think of those who live under dictatorship, at state of war, in poverty or disease stricken areas, and of those deprived of education and basic needs. The prayer serves as a call for action for us, to be active in our quest for making this world a better place by easing the suffering of others.
We can also pause for a moment and think of figures we admire or personally know and whose prayers were answered, and then focus on their story to direct our prayers.
שמע קולי / רב האיי גאון
שְׁמַע קוֹלִי אֲשֶׁר יִשְׁמַע בְּקוֹלוֹת, וְהָאֵל הַמְּקַבֵּל הַתְּפִלּוֹת
וְהָעוֹשֶׂה בְּלִי חֵקֶר גְּדוֹלוֹת, וְנִפְלָאוֹת וְהַנּוֹרָא עֲלִילוֹת
וְהֶחָכָם וְהַקַּיָּם לְעוֹלָם, וְהַגִּבּוֹר עֲלֵי כָּל הַיְּכוֹלוֹת
וְהָרַחוּם וְהַחַנּוּן וְהַטּוֹב, וְהֶחָסִיד וְהַמַּרְבֶּה מְחִילוֹת
אֲשֶׁר עָנָה לְאַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִשְׂרָאֵל לְמַלְּאוֹת כָּל שְׁאֵלוֹת
וְהָעוֹנֶה בְּבֵית כֶּלֶא לְיוֹסֵף, וּמִבּוֹר הֶעֱלָהוּ לַגְּדֻלּוֹת
וְהָעוֹנֶה בְּמִצְרַיִם לְעַמּוֹ, וְהוֹצִיאָם לְחֵרוּת מִסְּבָלוֹת
וְהָעוֹנֶה בַּיָּם וְיַּעֲבִירֵם, וְטִבַּע אוֹיְבֵיהֶם בַּמְּצוּלוֹת
וְהָעוֹנֶה בְּהַר סִינַי לְמֹשֶׁה, וֹבִשַּׂרְתּוֹ בְּטוּבְךָ בַּגְּאוּלּוֹת
וְהָעוֹנֶה לְאַהֲרֹן בַּקְּטֹרֶת, וְגַם פִּנְחָס עֲנִיתוֹ בַּפְּלִילוֹת
וְהָעוֹנֶה יְהוֹשֻׁעַ וְעֵלִי, וְגַם חַנָּה בְּהִתְחַנְּנָהּ בְּמִלּוֹת
וְהָעוֹנֶה שְׁמוּאֵל בַּתְּשׁוּעוֹת, וְהָעוֹנֶה עֲלֵי מַשְׁבֵּר לְחָלוֹת
וְהָעוֹנֶה שְׁלֹמֹה רַב שְלוֹמוֹת, וְגַם דָּוִד אֲשֶׁר שָׁר לָךְ בְּמַעֲלוֹת
וְהָעוֹנֶה לְאֵלִיָּה בַּכַּרְמֶל, וְאֵשׁ יָרְדָה וְאָכְלָה מַאֲכָלוֹת
וְהָעוֹנֶה בְיֶשַׁע לֶאֱלִישָׁע, וְחִזְקִיָּה עֲנִיתוֹ בַּתְּעָלוֹת
וְהָעוֹנֶה בְלֵב הַיָּם לְיוֹנָה, וְהוֹצֵאתוֹ לְאוֹרוֹת מֵאֲפֵלוֹת
וְהָעוֹנֶה חֲנַנְיָה וַעֲזַרְיָה, וּמִישָׁאֵל בְּהִצָּלוֹת לְהַפְלוֹת
וְהָעוֹנֶה לְדָנִיאֵל בְּרַחֲמָיו, וּמַלְאַךְ חִלְּצָהוּ מִשְּׁחָלוֹת
וְהָעוֹנֶה לְמָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר, וְהָפַכְתָּ יְגוֹנוֹתָם לְגִילוֹת
וְהָעוֹנֶה בְמוֹ עֵזֶר לְעֶזְרָא, וְחַשְׁמוֹנִים עֲנִיתָם בַּחֲיָלוֹת
וְהָעוֹנֶה בְּתוֹךְ מַעְגָּל לְחוֹנִי, בְּעֵת נִשְׁבַּע בְּשִׁמְךָ רַב פְּעֻלּוֹת
וְהָעוֹנֶה לְכָל צַדִּיק וְחָסִיד, אֲשֶׁר הָיוּ בְּכָל דּוֹר בַּקְּהִלּוֹת
וְהָעוֹנֶה אֳנִיּוֹת יָם בְּסַעֲרוֹת, וְהָעוֹנֶה לְמִתְעַנֶּה בְּמַחְלוֹת
וְהָעוֹנֶה לְהוֹלְכִים בַּיְּשִׁימוֹן, וְהָעוֹנֶה אֲסִירִים בַּכְּבָלוֹת
וְהָעוֹנֶה לְכָל צוֹעֵק וְקוֹרֵא, וְכָל בָּאִים לְפָנֶיךָ לְחַלּוֹת
עֲנֵה עָנִי שְׁפַל כָּל הַשְּׁפָלִים, וְשָׂא חֶטְאוֹ מְקַבֵּל הַתְּפִלּוֹת
וְהַאֲרֵךְ נָא בְּרַחֲמֶיךָ שְׁנוֹתָיו, וְצַוֵּה כָּל שְׁאֵלוֹתָיו לְמַלֹּאת
וְתַחְשׁוֹב כָּל תְּפִלּוֹתָיו קְטֹרֶת, לְפָנֶיךָ כְּקָרְבָּנוֹת וְעוֹלוֹת
וְהָאֵל הַמְּקַבֵּל הַתְּפִלּוֹת, שְׁמַע קוֹלִי אֲשֶׁר יִשְׁמַע בְּקוֹלוֹת
Shema Koli
Hear my voice, He who listens to voices, the God who receives prayers:
He whose handiworks are great beyond comprehension, wondrous, and whose actions are revered:
Wise and Eternal, Powerful beyond all capabilities:
Merciful, Graceful and Good; Faithful, whose Forgiveness is great.
He who answered Avraham, Yitzhak, and Israel, fulfilling all requests:
Who answered Yosef in prison, and raised him to greatness from the pit:
Who answered His nation in Egypt, and delivered them to freedom from suffering:
Who answered them at sea and made them cross it, while their enemies He drowned in the depths:
He who answered Moshe at Mount Sinai; You promised redemption with Your goodness:[1]
He who answered Aharon with the incense,[2] and Pinehas when seeking justice:[3]
He who answered Yehoshua[4] and Eli[5], and also Hannah as she pleaded with words:[6]
He who answered Shemuel in victories,[7] and who answers women in labor on the birth-stool.
He who answered Shelomo with great peace[8], and also David who praised You on [the Temple’s] steps:[9]
He who answered Eliyahu in Mount Carmel, as fire came down and devoured the sacrifices:[10]
He who answered Elisha with salvation[11]; You answered also Hezekiah with healing[12]:
He who answered Yonah in the middle of the ocean[13]; You brought him to light from darkness:
He who answered Hananiah Azariah and Mishael[14] when they were about to burn, making wonders[15] for them:
He who answered Daniel with mercy, an angel saving him from lions:[16]
He who answered Mordechai and Esther; You have turned their agony to joy:
He who answered and helped Ezra;[17] You have responded to the Hasmoneans and their armies:
He who answered Honi in the circle[18], as he swore in Your mighty name,
He who answers all the righteous and pious who ever lived in the communities:
He who answers ships in storms; He who answers those anguishing in illness:
He who answers the travelers in the desert; He who answers shackled prisoners:[19]
He who answers all who cry out and call; all who come before You to plead:
Respond to a poor [man], lowliest of all low, and carry his burden, [You who] receives prayers:
Prolong his life in Your mercy, and decree that all his requests will be fulfilled:
Consider all his prayers as incense, before you like sacrifices and offerings:
God who receives prayers, hear my voice, He who listens to voices:
[1] This is a reference to the revelation at the burning bush, when Moshe was told that God is going to deliver Israel to freedom (Ex. Ch. 3).
[2] Following the dispute with Korah and his followers (Num. 17:11-15).
[3] This refers to Pinehas act of zeal (Num. 25:5-9). Prayer is not mentioned there, but the Midrash comments that Pinehas’ life was threatened by the Israelites and he prayed to God to save him. In Psalms 130:6 the story is recounted with the words ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה – Pinehas stood and פלל and the plague stopped. The essential meaning of the root פלל is to judge, and a secondary meaning of prayer is derived from it because prayer is self-judgment.
[4] After the defeat in the battle of Ai (Jos. 7:7-9).
[5] Eli is a tragic character. As the High Priest in Shiloh he failed to reign in his sons, and a s a result was punished with the annihilation of his family. The prayer to which the poet refers is probably the one mentioned in 1 Sam. 1:17, where he responds to Hannah’s request by wishing the God will grant her wish.
[6] Hannah’s story can be found in the first chapter of 1 Samuel, and her prayer appears in the second chapter. It is unique because she was the first one to pray for herself and not seek an intermediary. This is the reason that Eli, who was watching her praying silently, did not understand what she was doing. This is probably the reason that in some siddurim Hannah’s prayer opens the morning prayer.
[7] תשועה – victory, is related to ישועה – salvation. The term is mentioned in chapter 11 of 1 Samuel in connection with the coronation of Shaul by Shemuel.
[8] This is a wordplay on the name שלמה and the word שלום.
[9] There are 15 psalms with the title שיר המעלות/למעלות (Ps. 120-134)
[10] In chapter 18 of 1 Kings we read of the debate between Eliyahu and the false prophets on Mount Carmel. After Eliyahu was able to deliver the miracle of heavenly fire devouring water-soaked firewood and sacrifices, he challenged the people to choose between God and idolatry, and they replied with ה' הוא האלהים – HaShem is God, a verse that is a recurring motif in Yom Kippur prayers.
[11] Wordplay on the name אלישע and the word ישע – salvation. The author does not specify an event in Elisha’s life, but rather refers generally to the miracles performed by him, which are described in 2 Kings, chapters 2-13.
[12] Hezekiah’s illness is mentioned in 2 Kings, ch. 20. He was by the prophet Isaiah that he will die but he refused to accept the verdict, prayed to God, and was healed.
[13] Yonah’s story is read as the Haftara for Mincha of Kippur. His prayer is mentioned in the second chapter of the book, and it is a request to be saved from the darkness in the belly of the fish.
[14] The three were thrown to the furnace by the king of Babel for refusing to bow down to his idol (Dan. Ch. 3).
[15] In Hebrew להפלות, which has the double meaning of פלא – wonder, and פלה – distinguish. The two meanings are related as a wonders and miracles are distinct acts that stand apart from the rest.
[16] Daniel was thrown to the lions’ den by Darius for transgressing the prohibition of praying to any God for a period of thirty days. The lions did not touch Daniel. The story appears in chapter 6 of the book of Daniel.
[17] Ezra’s prayer is mentioned in the ninth chapter of the book of Ezra. He was the leader of the returnees to Zion, and upon realizing the abysmal spiritual state of the Jews in Israel he tore his clothes, fasted, and uttered a prayer. The first verse of that prayer: “My God, I am ashamed and embarrassed to lift my face up to You”, has been incorporated into several prayers. God’s answer to Ezra is perhaps the success of the returnees in building the Temple and reestablishing Jewish life in Israel.
[18] Honi is a Mishnaic scholar known as Honi the Circle-Maker. The Mishnah (Taanit 3:8) relates that once, during a drought, Honi drew a circle in the ground, stood inside it, and swore that he will not step out until God brings rain down.
[19] The four types of people mentioned in these two stanzas correspond to those who must thank God, in the form of Birkat HaGomel, as the Talmud says (Berakhot 54:1).
רב שמואל בן חפני, גאון סורא, נפטר בשנת 1013
על חשיבות הדקדוק
והנה רבנו שמואל בן חפני ראש הישיבה ז"ל מזהיר על העניין הזה הזהרה גדולה, ומביא עדים בשבח אנשי הצחות והמהירים בחוכמת הלשון והמכירים עלילותיו והמבינים מחלקותיו ואופני שימושיו... ומגנה המרפים ידיהם מן העניין הזה... וראיתי אותו עם גדולתו ועיקר מעלתו סומך על אנשי הדקדוק ברוב המקומות ומודה להם ומביא ראיה מדבריהם...
(מתוך ספר הרקמה לר' יונה אבן ג'נאח, 995-1050, עמוד יב)
חובות הלבבות, שער שלישי, פרק ד
רבנו בחיי אבן פקודה 1050-1120
ומפני שהיות התורה מלות וענינים נחלקו בני אדם בחכמת התורה על עשר מעלות.
תחלתם אנשים למדו החומש והמקרא והספיק להן בגירסת הפסוק מבלי הבנת ענין ואינם יודעים פירוש המלות ושמוש הלשון והם בתכונת חמור נושא ספרים.
והשנית אנשים בקשו לברר קריאתם ולשמור התנועות ושמו רוב השתדלותם בידיעת מקומות הנקוד והם בעלי הנקוד והמסורת.
והשלישית אנשים ראו חסרון מי שקדם זכרם והשתדלו לדעת עילת הנקוד והטעמים וחברו אליהם דעת שמוש הלשון ודקדוקו ודעת השמות והפעלים ותיבות הטעם והסמוך והנפרד וספור העבר בלשון עתיד והצווי בלשון המקור והשלם והחסר והנח והכפול והנראה והנסתר והדומה לזה.
והרביעית אנשים שהוסיפו על מה שהקדמנו זכרם בפירוש המלות המסופקות בספרי הקודש והנראה מן הפשט וחקרו עם זה על ידיעת העובר והאמיתי בלשון העברית והשמות הדומים ושאינם דומים והנגזרים ושאינם נגזרים והזרים וכן בתארים ובפעלים והדומה להם.
והה׳ אנשים שהוסיפו על מה שהקדמנו זכרם כדעת עניני ספרי הקדש ולהבין שרשיו ולחקור על העובר והאמיתי מעניניו כגשמות הנזכרת בו והם המפרשים ספרי אלהים כנראה ממנו ואין סומכין על הקבלה.
והששית אנשים סמכו על קבלת הקדמונים שהיא המשנה והגיעו לקצת חיובי התורות והמצות והדינין מבלי עיון בתלמוד.
והז׳ אנשים שהוסיפו על כל מה שזכרנו בעיון התלמוד והשתדלו בגרסתו וקריאת הלכותיו מבלי פרוק קושיותיו ופתח סתומותיו.
והח׳ אנשים לא הספיק להם מחכמת התורה מה שהספיק למי שקדם זכרו עד שהטריחו את עצמם להבין דברי אנשי התלמוד ולהתיר ספקותיו ולפתוח סתימותיו לקנות בזה השם והתפארת והם מתעלמים מחובת הלבבות ואינם מתעוררים למפסידי המעשים וכלו ימיהם בידיעת הענינים הנכרים מתולדות הדינין והזר הקשה מפסקי הדינין וזכרו מחלוקת בעלי התלמוד בחדושין הנופלים בדינין והתעלמו מעיין במה שאין להם רשות להתעלם ממנו מעניני נפשותם אשר הם חייבין לחקור עליו מאמתת אותות הנביא עליו השלום והקבלה ותנאיה אשר בהם תתברר ומה שחייבנו בו הבורא מהבאת הראיות עליו בשכלנו ולעבדו בלב שלם והרבה כזה ממה שאני עתיד לבארו מאשר יושג בדרך השכל בשער הזה.
והתשיעית אנשים שהגיעו נפשותם לדעת חובת הלבבות והאברים ומפסידי המעשה והבינו פשט דברי הקדש ובמצפוני ענינו ועמדו על אמתת הקבלה מן הכתוב והמושכל וסדרו הדינין וחלקו חובת המעשים כפי הראוי לעניני כל זמן והתחלקות מדיני כ״מ אחר שהבינו שרשי ספר התורה ונזהרו בם והזהירו עליהם עם הפקת האמת בסתר ובגלוי ונטות עם האמת באשר הוא נוטה והן בעלי הגמרא והגאונים הנוהגים מנהניהם אחריהם.
והעשירית אנשים שירשו חכמת התורה מהנביאים בכל פירושיה ותולדות שרשיה והן אנשי כנסת הגדולה ומי שקבל מהם מן התנאים והן בעלי המשניות והברייתות כמו שנזכר במס׳ אבות משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע...
And since the Torah consists of words and matters, individuals, in respect to their understanding of its wisdom, fall into ten graded classes.
The beginner's class consists of those who have learnt the Torah (five books of Moses) and the rest of the Scriptures and are satisfied with their ability to read the text without any understanding of the contents. They do not know the meaning of the words nor have they any acquaintance with the grammar of the language. They are akin to a donkey laden with books.
The second class consists of those who have tried to learn to read correctly, pay heed to the vowels and specially concentrate their attention on the right position of the accent. They [may be said to] belong to the class of Punctuators and Massorites.
The third class consists of those who have noted the insufficiency of the previous classes and have striven to know the principles of punctuation and musical accentuation (neginoth). They have in addition sought to acquire knowledge of the correct use of the language and its grammar, nouns and verbs, modifying parts of speech (prepositions, conjunctions and adverbs) absolute and construct forms (of nouns and adjectives) ; use of the future to express the past and of the infinitive to express the imperative; the various classes of verbs: complete (all three letters sounded), defective (one letter omitted), silent (one or two letters not sounded), duplicate (verbs with the second and third letters the same) ; the apparent and the hidden. (i.e. Closed and open syllables; the former ending in a consonant, the latter in a vowel sound.)
The fourth class consists of those individuals who have advanced beyond the preceding classes in their ability to explain words of doubtful meaning in the Holy Scriptures, and in their understanding of the plain sense of the text. They have also investigated the figurative and the literal meaning of words in the Hebrew language; homonyms and synonyms; derivative nouns (derived from other words), primary nouns, foreign nouns; and so with adjectives and verbs.
The fifth class consists of those who have advanced beyond the preceding classes in their knowledge of the subject-matter of the Holy Scriptures, have sought to understand its fundamental principles and have endeavored to investigate the metaphorical sense and the true meaning of its contents with regard, for instance, to the anthropomorphic expressions in the Bible. They are those who attempt to explain the Scriptures of G-d according to the plain meaning without relying on the received Tradition (Oral Torah).
The sixth class consists of those who rely on the ancient Tradition as contained in the Mishnah, so that they have attained knowledge of some of the duties, commandments and laws of the torah without studying the Talmud.
The seventh class comprises those who have added to what we have just mentioned an intense study of the Talmud and devoted themselves to a knowledge of its text, reading its decisions without attempting to answer its questions and clearing up its difficulties.
The eighth class consists of those who were not satisfied with the knowledge of the Torah, which had been sufficient for the previous class, but exerted themselves to comprehend the words of the Talmudic sages, resolve the doubtful points and elucidate the obscurities, with the purpose of winning a name and glory. But they ignore the duties of the heart. They pay no attention to what would be detrimental to their religious and moral activities. They spend their days in the study of singular deductions from the legal principles and of what is strange and difficult in the final decisions; they cite the conflicting views of the Talmudic authorities on novel points of law while they neglect topics which they have no permission to do - topics that affect their spiritual interests which it is their duty to investigate, such as the truth of the prophet's signs and of tradition, and the modes by which it can be demonstrated; the obligation which the Creator has imposed upon us to bring proofs with our reasoning faculties of His existence and to serve Him with a perfect heart, and many similar points that can be intellectually understood and which I will explain in this treatise.
The ninth class consists of those who have exerted themselves to know the duties of the heart as well as the active duties and also what is detrimental to right conduct; who understand the plain sense of the Holy Scriptures as well as their inner meaning, and have arrived at a conviction of the truth of tradition, based on Scripture and on reason; have arranged the laws into an orderly system, divided the practical duties in accordance with circumstances of time and place, as a result of their understanding of the fundamental principles of the Pentateuch; scrupulously observe the duties and exhort others (to do likewise); cherish truth inwardly and outwardly, and follow it wherever it may lead them. They are the Talmudic teachers and the Geonim who continued their predecessors' customs.
The tenth class consists of those who received the wisdom of the Torah from the prophets, with all its interpretations and detailed results of fundamental principles. They are the men of the Great Assembly and their successors (the Tanaim) who received the traditions from them, the authorities named in the Mishnah and Beraithoth (additional teachings and views not incorporated in the Mishnah) as set forth in the Ethics of the Fathers: "Moshe received the Law from Sinai and delivered it to Yehoshua...
רבי יהודה הלוי, 1075-1141
(סז) (סז) אָמַר הַכּוּזָרִי: הֲיֵשׁ לָעִבְרִית מַעֲלָה עַל לְשׁוֹן הָעֲרָב, הִיא יוֹתֵר שְׁלֵמָה וּרְחָבָה ממֶּנָּה, וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת זֶה בְעֵינֵינוּ.
(סח) (סח) אָמַר הֶחָבֵר: מָצָא אוֹתָה מַה שֶּׁמָּצָא נוֹשְׂאֶיהָ, נִתְדַּלְדְּלָה בְדַלּוּתָם וְצָרָה בְּמִעוּטָם. וְהִיא בְעַצְמָהּ הַחֲשׁוּבָה שֶׁבַּלְּשׁוֹנוֹת מִקַּבָּלָה וּסְבָרָא.
הַקַּבָּלָה, שֶׁהִיא הַלָּשׁוֹן אֲשֶׁר דִבֶּר בָּהּ יְיָ יִתְבָּרֵךְ עִם אָדָם וְחַוָּה, וּבָהּ דִּבְּרוּ שְׁנֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר יוֹרֶה עַל זֶה הִגָּזֵר אָדָם מֵאֲדָמָה, וְאִשָּׁה מֵאִישׁ, וְחַוָּה מֵחַי, וְקַיִן מִקָּנִיתִי, וְשֵׁת מִשֶּׁת, וְנֹחַ מִינַחֲמֵנוּ, עִם עֵדוּת הַתּוֹרָה וְקַבָּלַת דּוֹר אַחַר דּוֹר עַד עֵבֶר עַד נֹחַ עַד אָדָם, וְשֶׁהִיא לְשׁוֹן עֵבֶר וּבַעֲבוּרוֹ נִקְרֵאת עִבְרִית, מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁאַר עָלֶיהָ עֵת הַפְלָגָה וּבִלְבּוּל הַלְּשׁוֹנוֹת, וּכְבָר הָיָה אַבְרָהָם מְדַבֵּר בַּאֲרָמִית בְּאוּר כַּשְׂדִּים, שֶׁהָאֲרָמִית הִיא לְשׁוֹן כַּשְׂדִּים, וְהָיְתָה לוֹ הָעִבְרִית לָשׁוֹן מְיֻחֶדֶת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְהָאֲרָמִית לְשׁוֹן חֹל, לָכֵן נָשָׂא אוֹתָה יִשְׁמָעֵאל אֶל הָעֲרָב, וְהָיוּ אֵלּוּ שָׁלֹשׁ לְשׁוֹנוֹת מְשֻׁתָּפוֹת מִתְדַּמּוֹת, הָאֲרָמִית וְהָעַרְבִית וְהָעִבְרִית, בִּשְׁמוֹתֵיהֶם וּבְתַהֲלוּכוֹתֵיהֶם וּבְשִׁמּוּשֵׁיהֶם.
וּמַעֲלָתָה מִדֶּרֶךְ הַסְּבָרָא לְפִי הָעָם הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ, בְּמַה שֶׁהָיָה צָרִיךְ אֵלָיו מֵהַמְּלִיצָה, כָּל שֶׁכֵּן עִם הַנְּבוּאָה הַפּוֹשֶׁטֶת בֵּינֵיהֶם, וְהַצֹּרֶךְ אֶל הָאַזְהָרָה וְאֶל הַנִּגּוּנִים וְהַזְּמִירוֹת, וּמַלְכֵיהֶם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְדָוִד וּשְׁלֹמֹה הֲיִתָּכֵן שֶׁיֶּחְסַר לָהֶם מְלִיצָה בְּעֵת שֶׁהָיוּ צְרִיכִים אֵלֶיהָ לְדָבָר, כַּאֲשֶׁר תֶּחְסַר לָנוּ הַיּוֹם בַּעֲבוּר שֶׁאָבַד הַלָּשׁוֹן מִמֶּנּוּ?
הֲרָאִיתָ סִפּוּר הַתּוֹרָה, הַמִּשְׁכָּן וְהָאֵפוֹד וְהַחֹשֶׁן וְזוּלָתָם כְּשֶׁהֻצְרְכוּ אֶל שֵׁמוֹת נָכְרִיוֹת, הֵיאַךְ מָצְאוּ אוֹתָם עַד תֻּמָּם, וְכַמָּה נָאֶה סֵדֶר הַסִּפּוּר הַהוּא, וְכֵן שְׁמוֹת הָעַמִּים וּמִינֵי הָעוֹפוֹת וְהָאֲבָנִים, וּזְמִירוֹת דָּוִד, וְהִתְרַעֵם אִיּוֹב וְהִתְוַכְּחוֹ עִם רֵעָיו, וְתוֹכְחוֹת יְשַׁעְיָה וּנֶחָמוּתָיו, וְזוּלָתָם.
(67) 67. Al-Khazari: Is Hebrew superior to other languages? Do we not see distinctly that the latter are more finished and comprehensive?
(68) 68. The Rabbi: It shared the fate of its bearers, degenerating and dwindling with them. Considered historically and logically, its original form is the noblest.
According to tradition it is the language in which God spoke to Adam and Eve, and in which the latter conversed. It is proved by the derivation of Adam from adāmāh, ishshāh from ish; ḥayyāh from ḥayy; Cain from qānīthī; Shēth from shāth, and Noah from yenaḥ, mēnū. This is supported by the evidence of the Tōrāh. The whole is traced back to Eber, Noah and Adam. It is the language of Eber after whom it was called Hebrew, because after the confusion of tongues it was he who retained it. Abraham was an Aramaean of Ur Kasdim, because the language of the Chaldaeans was Aramaic. He employed Hebrew as a specially holy language and Aramaic for everyday use. For this reason Ishmael brought it to the Arabic speaking nations, and the consequence was that Aramaic, Arabic and Hebrew are similar to each other in their vocabulary, grammatical rules, and formations.
The superiority of Hebrew is manifest from the logical point of view if we consider the people who employed it for discourses, particularly at the time when prophecy was rife among them, also for preaching, songs and psalmody. It is conceivable that their rulers such as for instance, Moses, Joshua, David, and Solomon lacked the words to express what they wished, as it is the case with us to-day, because it is lost to us?
Dost thou not see how the Tōrāh, when describing the Tabernacle, Ephōd and breastplate and other objects, always finds the most suitable word for all these strange matters? How beautifully is this description composed? It is just the same with the names of people, species of birds and stones, the diction of David's Psalms, the lamentations of Job, and his dispute with his friends, the addresses of Isaiah, etc.
יפה נוף - ר' יהודה הלוי
יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב.
לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעְרָב!
הֲמוֹן רַחֲמַי נִכְמָר כִּי אֶזְכְּרָה קֶדֶם,
כְּבוֹדֵךְ אֲשֶׁר גָּלָה וְנָוֵךְ אֲשֶׁר חָרָב.
וּמִי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, עַד
אֲרַוֶּה בְדִמְעָתִי עֲפָרֵך וְיִתְעָרָב!
דְּרַשְׁתִּיךְ, וְאִם מַלְכֵּךְ אֵין בָּךְ וְאִם בִּמְקוֹם
צֳרִי גִּלְעֲדֵך – נָחָשׁ שָׂרָף וְגַם עַקְרָב.
הֲלֹא אֶת-אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם
וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרָב!
עבדי זמן - ר' יהודה הלוי
עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –
עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְּבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ
“חֶלְקִי אֲדֹנָי!” אָמְרָה נַפְשִׁי.
תפלה - ר' יהודה הלוי
יוֹנַת אֵלֶם צְקִי לַחֲשֵׁךְ
הֲלוּמָה בְּתוֹךְ מִשְׁכְֵּנֵי מֶשֶךְ
וּשְׂאִי לֶאֱלוֹהַּ נַפְשֵׁךְ
דִּגְלֵךְ רִכְבֵּךְ וּפָרָשֵׁךְ
הַֹמַּזְרִיחֵ אוֹר שִׁמְשֵׁךְ
יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ.
לַכֹּל קָרָא בְּמַאֲמָרוֹ
וְעָמַד רֶגַע לְפִי דְבָרוֹ
לְהַרְאוֹת לַכֹּל עֹז יְקָרוֹ
בְּעוֹלָם לֹא תֹהוּ יְצָרוֹ
עֵת מִמִּזְרָח לְאוֹרוֹ
קָרָא וַיָּמֶשׁ חֹשֶׁךְ
וּצְבָא שְּחָקָיו שָּמָעוּ
אֹמֶר יְהִי אוֹר וְנוֹדָעוּ
כִּי יֶשׁ צוּר בּוֹ נִבְקָעוּ
שְׁחָקִים וּפִנוֹת הָטְבָּעוּ
וְהוֹדוּ לְיֹצְרָם וְיָדָעוּ
יִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ
יָאִיר כֵּן עוֹד אֲפֵלָתִי
וְיִסְמֹךְ לְקוֹמֵם נְפִילָתִי
וְיַזְרִיחַ אוֹר קְהִלָּתִי
וְתִתְהַלֵל עוֹד סְגֻלָתִי
הִנֵּה אוֹר צוּר תְּהִלָתִי
לִי כִּי אֵשֵב בַּחֹשֶׁךְ.
לפרידת ר' משה אבן עזרא - ר' יהודה הלוי
אֵיךְ אַחֲרֶיךָ אֶמְצְאָה מַרְגּוֹעַ?
תָּנַע וְהַלֵּב עִמְּךָ יִנּוֹעַ.
לוּלֵי לְבָבוֹת יִחֲלוּ יוֹם שׁוּבְךָ,
אָז יוֹם פְּרִידָה תַּמְנוּ לִגְוֹעַ.
הֵן הַרֲרֵי בֶתֶר יְעִידּון, כִּי מְטַר
שַׁחַק מְאֹד כִּילַי וְדִמְעִי – שׁוֹעַ.
נֵר מַעֲרָבִי! שׁוּב לְמַעֲרָבָךְ, הֱיֵה
חוֹתָם עֲלֵי כָל‑לֵב וְכָל‑אֶזְרוֹעַ,
שָׂפָה בְרוּרָה, מַה לְךָ אֶל עִלְּגִים
אוֹ מַה לְטַל חֶרְמוֹן אֱלֵי גִלְבּוֹעַ?
מתוך ספר מרפא נפשות לרבי יוסף בן עקנין, 1150-1220
עניין הדרגת הלימודים הוא שיתחיל עמהם בלימוד הכתיבה... וצריך שילמדם הכתב עד כי יהיה כתב שלהם ברור אשר יוכל הקורא לרוץ בו... אחר זה ילמדם בקריאת תורה, נביאים וכתובים בנקודות וטעמים... אחר זה ילמדם מדרש ומשנה עד אשר יהיה זה סדור בפיהם... וזה כאשר יגיעו לעשר שנים... ואחר זה ילמדו דקדוקי המילים וצרופיהם ואיזו מן הפעלים שלמים ואיזו מסוכנים [חסרים] והקלים והכבדים ושאר דקדוקיהם...
אחר זה ילמדם חוכמת השיר ויציע לפניהם שירי מוסר ביותר ושאר מיני השיר המעולים אשר בהם יתעורר על כל מידה טובה... אחר זה אמרו ז"ל בן חמש עשרה לתלמוד כלומר אם הגיע לשנת החמש עשרה ילמדם תלמוד וזה שיקרא אותו עמהם להרגילם בו עד אשר יהיה סדור בפיהם ואז כשהגיעו לשנת השמונה עשר ילמדו אותו בעיון וחקור...
וכאשר התמידו על קריאת התלמוד בעיון והשכלה והבין דבר מתוך דבר, וכאשר השתלם כוח השגתם והתלמוד נעשה להם קניין גמור עד כי רק בקושי ישכחוהו... ילמדו הצורך השלישי והוא להילחם נגד הטענות הכוזבות של המינים והאפיקורסים הנקראים זנדיק...
ספר תחכמוני לרבי יהודה אלחריזי (1165-1225), שער י"ח
וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּעַת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת לַיְּצִירָה[1] / צָלְחָה עַל בְּנֵי סְפָרַד בַּמֵּאָה הַשְּׁבִיעִית רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה,
וְאָז הִתְחִילוּ הָעִבְרִים / לְהַרְגִּיל לְשׁוֹנָם בְּדַרְכֵי הַשִּׁירִים,
וְהִתְחִילוּ יְקוֹדֵי הַמְּלִיצוֹת אֶת לִבָּם לְהַבְעִיר / וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה לַעֲלוֹת מִן הָעִיר.[2]
אַךְ מְלִיצָתָם בָּעֵת הַהִיא הָיְתָה גְּרוּעָה / וּלְשׁוֹנָם בִּנְתִיב הַשִּׁיר צְלוּעָה
עַד בּוֹא הַמֵּאָה הַשְּׁמִינִית / וְאָז הִתְעוֹרְרוּ לְנַגֵּן עַל הַשְּׁמִינִית
וְהֵכִינוּ בַּיִת כְּמִשְׁפָּט וּכְתַבְנִית / וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית
בַּיָּמִים הָהֵם זָרַח בִּסְפָרַד שֶׁמֶשׁ הַתְּהִלָּה / בִּרְקִיעַ הַגְּדֻלָּה
הוּא הַנָּשִׂיא הַגָּדוֹל רַבִּי יִצְחָק הַסְּפָרַדִּי בֶּן חַסְדַּאי / יָנוּחַ בְּצֵל שַׁדַּי / כִּי הֵרִיק לְכָל שׁוֹאֲלָיו בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי
וּבְיָמָיו הָמוּ גַּלֵּי הַחָכְמוֹת / וַיִּגְרְשׁוּ מֵימֵיהֶם גָּבִישׁ וְרָאמוֹת / וְנִצְּבוּ נוֹזְלֵיהֶם כַּחוֹמוֹת
וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר צָמְאָה לְמֵי חָכְמָה רִוְּתָה בּוֹ צִמְאוֹנֶיהָ / וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ
וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם מְתוּקָה לַשְּׂפָתַיִם / וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם
כִּי הַנָּשִׂיא הַהוּא הֶחֱיָה בְּטַלְלֵי חֲסָדָיו מְתֵי הַסִּכְלוּת / וּמָשַׁךְ בַּעֲבוֹת נִדְבוֹתָיו לִבּוֹת בְּנֵי הַגָּלוּת
וְהֶעֱבִיר קוֹל מִי לָה' אֵלַי / וְכָל מַחְסוֹרוֹ עָלַי
וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל גָּאוֹן וְכָל רַב / מֵאַרְצוֹת אֱדוֹם וַעֲרָב / וּמִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב
וְעָרַךְ שֻׁלְחָן חֲסָדָיו לִפְנֵיהֶם / וַעֲנָן הוֹדוֹ עוֹמֵד עֲלֵיהֶם / וְעַמּוּד אֵשׁ כְּבוֹדוֹ יָאִיר לְעֵינֵיהֶם
וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו חַכְמֵי הַדּוֹר מְאִירִים בְּאוֹר נְגוֹהִים / לַעֲרֹךְ מַעֲרֶכֶת חָכְמָה לִפְנֵי דּוֹרֵשׁ אֱלֹהִים / וַיְמַלֵּא אוֹתָם רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה / וּבְדַעַת נְסוּכָה וּבְכָל מְלָאכָה
לַחֲשֹׁב מַחְשָׁבוֹת / וְלַחֲצֹב מִן הַלְּבָבוֹת / מוֹקְדֵי לֶהָבוֹת
וּמִן הָעֵת הַהִיא פָּרְצוּ הַחָכְמוֹת בִּסְפָרַד פָּרֶץ / וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ
סיבוב רבי פתחיה מרגנשבורג (נפטר 1225)
וראש ישיבה בבגדת רבי שמואל הלוי בן עלי ראש ישיבה, והוא שר ומלא חכמה ותורה שבכתב ותורה שבעל פה וכל חוכמת מצרים, ואין דבר נעלם ממנו, וכל התלמוד יודע בגירסא.
ואין עם הארץ בכל ארץ בבל ובארץ אשור, ובארץ מדי ופרס שלא יודע כל עשרים וארבע ספרים וניקוד ודיוק וחסרות ויתרות, כי החזן אינו קורא בתורה, אלא כל מי שיעמוד לספר תורה הוא קורא. ויש לראש הישיבה כאלפיים תלמידים בפעם אחת וסביביו חמש מאות ויותר, וכולם מבינים בטוב, וקודם שידעו לומדין בעיר לפני תלמידי חכמים אחרים וכשיודעין אז יבואו לפני ראש הישיבה...
ובית גדול יש לראש ישיבה ומחופה במעילים והוא מלובש בגדי זהב... והוא יושב למעלה והתלמידים יושבים על הקרקע. והוא אומר למתורגמן, ומתורגמן אומר לתלמידים והתלמידים שואלים מן המתורגמן, ואם אינו יודע ישאל המתורגמן לראש ישיבה. ומתורגמן אחד אומר לצד אחד מסכתא אחת, ומתורגמן אחר אומר מסכת אחר לצד אחר, וכל התלמוד בניגון, ואחר שגורסין מפרש להם...
ורבי שמואל יש לו ספר הייחוס שלו עד שמואל הרמתי בן אלקנה ואין לו בנים אלא בת אחת והיא בקיאה בקרייה ובתלמוד, והיא מלמדת הקרייה לבחורים, והיא סגורה בבניין דרך חלון אחד, התלמידים בחוץ למטה ואינן רואין אותה.
אבן אל פאכאר – אבי יצחק אבן סהל הישראלי, נפטר 1245
מתוך מאמר של אברהם שלום יהודה באתר פרויקט בן יהודה
על הספרדים העברים אשר התנוססו כאבני נזר בשדה ספרות הערבים יחשב אברהם, המכונה אבן אל־פאכאר אשר חי בטולידו במאה האחרונה לאלף החמישי. ויהי אבן אל־פאכאר חכם גדול ונכבד מאד בעיני כל יודעיו ומכיריו; יהודים בישמעאלים כנוצרים אהבוהו על מדותיו הטובות ועל מדברו הרך והנאוה, ויכבדוהו על שיריו אשר שר בשפה הערבית, ויצא שמו לברכה בקרב הארץ. שיריו ומכתביו נאספו אל מחברת מיוחדה ע"י הנוסע הערבי צלאח אל־המדאני, וסופר תולדות הספרות הערבית והתפתחותה בארץ ספרד, אחמד אלמקרי, יספר תהלת בן אלפאכאר ברוב ענין ואלה דבריו:
החכם היהודי הזה היה גדול בהגיון השפה, במליצתה ובמלאכת השיר; וישר בה שירים רבים ויקרים. וכל איש מבין במלאכת השיר, אשר יקרא את שיריו לא יאמין כי מכנור איש יהודי יצאו השירים ההם, המפוארים והמשכללים במליצות יפות ונעימות; כי איך יוכל היות כי יחונן האל דעת לאיש יהודי לשיר שירים מהוללים כאלה בשפת הנביא (מחמד)? אך מזאת נראה עד כמה עשו היהודים חיל בשפתנו, ועד כמה רחבה ידיעתה בין האנשים החכמים האלה אשר עשו להם שם בכל החכמות; ויקומו בהם משוררים נפלאים כמו אבן אל־פאכאר הנודע בשערים שמו, ואבן סהל אל־איסראילי (הישראלי) המפורסם ברוחב בינתו ובטוב טעמו, ועוד רבים כאלה אשר יצר לנו המקום בזה להביאם בפרטות; ופה נביא רק משוררים אחדים ומעט משיריהם.
רבנו יונה גירונדי, 1200-1263
מתוך הספר כנסת מחקרים, עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים, כרך בית: ספרד, מאת ישראל תא שמע
קשריו של רבנו יונה הקטאלאני עם המרכז באיוורא [פרובנס], הם תחילתה של שרשרת ארוכה ורצופה של היכרות, הוקרה עמוקה ושיתוף פעולה מתמשך בין שני המרכזים האלו. פסגתה היא כאמור קליטתו הקלה של הרא"ש ובני חוגו בטולדו כ-75 שנה לאחר מכן, ותוצאותיה הן חדירת ערכי דת, מוסר, חברה ולימוד תורה אשכנזים אל לב לבה של ספרד הקלאסית... בתחילה היה רבנו יונה ראש הלוחמים ברמב"ם, אך לאחר שריפת התלמוד בפריז בשנת 1240, ראה רבנו יונה בזה עונש מן השמים על שריפת ספרי הרמב"ם בפומבי בידי הקנאים בפריז כחודש קודם לכן, ועשה תשובה ברבים. משקבע ישיבתו בברצלונה, בכל הלכה היה מזכיר חיבור רבנו משה ואמר: רבנו משה כתב כך בחיבור ונראים לי דבריו, ולא חלק עוד עליו...
מסימני השילוב הצרפתי והספרדי שרבינו יונה העמידו על בסיסו והרמב"ן חידדו:... פיתוחו של יסוד ההסברה והניתוח העצמאי לצד צמידות מרבית לנוסח הגאוני הבדוק, התרחקות מרבית מהגהת הנוסח על פי סברה, שימוש השוואתי זהיר בסוגיות קרובות עניין תוך המנעות מגלגול הנושא לחוץ מגדרו, היכרות מקיפה עם כל העושר הפרשני העתיק תוך ברירה מדוקדקת של נתיבי הסברה העיקריים שבו, התרכזות בעיקר והתעלמות משבילי העיון הצדדיים, והעמדת חידושיהם של בעלי התוספות לצד מסורות ההלכה והעיון הספרדים הקלאסיים...
באגרת התשובה ובספר היראה לימד רבינו יונה את הזהות הבסיסית הקיימת לדעתו בין עולם ההלכה לבין דרישות היראה והמוסר, וגם בזה באה שוב לידי ביטוי אותה מזיגה צרפתית-אשכנזית-ספרדית נאה. היסודות הנורמטיביים שבה, המחמירים והקפדניים, שאובים מבארות חסידי אשכנז ובעלי התוספות באשכנז ובצרפת, ואילו המרכיבים העיוניים הפסיכולוגיים והפילוסופיים מורשת ספרד הם...
רבנו יונה מתאר את הפסיכולוגיה של הילדות כך: כי הנער לא שלמו כלי שכלו עד אשר יגדל, ויצר לב האדם רע מנעוריו. והנה הוא מתנהג כפי תאוותו, כי אין לו עזר מאת שכלו להוכיח נפשו ולהניח דרכי תאוותו. ואחרי שירגיל נפשו בימי הנערות ללכת אחרי תאוותו יתחזק הכח המתאוה אשר בו. וכאשר יגדל וישלם כוח שכלו, ויבקש להפרד מדרך תאוותו, יכבד עליו מפני הגידול וההרגל. על כן צריך שיעזרוהו יולדיו בשכלם, ויוכיחוהו וידריכוהו בדרך ישרה בימי הנערות וגם כי יזקין לא יסור ממנה... (פירוש למשלי ח:א)
ספר המבקש, ר' שם טוב אבן פלקירא, 1225-1295
https://benyehuda.org/read/33347
בספר "המבקש" מתאר המחבר את תכנית הלימודים האידיאלית דרך סיפור על אדם צעיר המבקש לרכוש חכמה:
ביקש המבקש למצוא דברי חפץ... לשאול על חפצי בני אדם ולנסות, לדעת איזה מהם יכשר... ויקרא המבקש עם בעל הלשון ספרי הדקדוק והלשון ובפשט הפסוקים וישב עמו עד מלאת לו שנה תמימה [מבעל הלשון הלך המבקש אל משורר וקרא עמו את מבחר שירי המשוררים הגדולים. מן המשורר הלך אל החכם בעל האמונה שיורהו את הדרך הישר.]
אמר לו המבקש: הודיעני פירושי התורה שצריך האדם שיתעסק בהם והם ראויים לסמוך עליהם. השיב החכם: בתחילה יתעסק בתורה שבכתב ואחר כך בתורה שבעל פה ויקרא פירושה, ודי לאדם בזמן הזה בקראו הלכות רב אלפס ז"ל, ויקרא עמהם ספרי רבנו משה ז"ל שהם נקראים משנה תורה, כי הם דברים נכוחים, גם פירוש המשניות ספר מועיל מאד, והרוצה לעמוד על הפסק די בדבריו. ואם יפָּנֶה, טוב הוא שישנה במשניות ובגמרא שהיא פירושם, כדי לייגע המחשבה ולחדד אותה, כי זה הכרחי בלימוד, כי היגיעה בה תקל על האדם הידיעה וההבנה ושיזכור אותם הענינים, אבל אגיד לך דבר כי אין ראוי לבלות כל הימים בקושיות ובדחיות כמו שעושים רבים, ומיגעים נפשם כל הלילה בקריאת הלכה אחת, ובבוקר אם ישאל השואל בענינה אין מענה.
ואמר החכם: כל חכמה שלא תיכנס עם בעליה במרחץ אינה חכמה... תנה את לבך להתעסק בחכמות, והחל מהחכמות שהן הצעות לחכמת הטבע ולאלהות, ואז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא... ויקרא המבקש עם החכם בתורה שבכתב ודברי החכמים ז"ל חמש שנים... [מן החכם החסיד הלך המבקש ללמוד את החכמות ויבוא אל ה"חשבוני" – מתמטיקאי, ויקרא עמו שנה תמימה, אחרי כן הלך המבקש לבקש חכם בחכמת התשבורת – אלגברה, וימצא איש חכם מכת אקלידיס התשבורי... ויקרא עמו שנה תמימה. ממנו הלך לחכם בחכמת המראות – אופטיקה, ואחר כך למד תכונה – אסטרונומיה, נגינה, והגיון – לוגיקה, טבע ופילוסופיה].
דמותם של יהודי המזרח בסיפור העברי הקצר במאה העשרים
מתוך "ירודים ונעלים", פרופ' לב חקק
(מספרי העמודים בסוף כל קטע מתייחסים לספרו של חקק)
א.ב. יהושע (1936-2022, בן למשפחה ספרדית ירושלמית מיוצאי סלוניקי) נשאל האם אין הוא סקרן להכיר את ההווי הספרדי שאביו יעקב יהושע תיארו ביצירותיו, והשיב: עברתי תהליך דומה לזה שעברו יהודים בחברה גויית, התבוללתי בתוך האשכנזים. רציתי להתבולל לחלוטין לא רק בתוקף הנסיבות אלא גם מרצון. וכשהוא נשאל האם הוא עשה זאת משום שהיחס הכללי אל הספרדים הוא כאל עדה נחותה, הוא השיב: כן, גם משום כך...
חיים הזז (1898-1972, יליד קייב) כתב במעריב בשנת 66:
אנו הולכים אל עברי פי תהום מבחינת הלבנטיניות. עלינו לנסות ולהביא לעדות המזרח את התרבות האירופית. איננו יכולים להיהפך לעם מזרחי. יש לי התנגדות גדולה לדבר זה. עברנו דרך של 2000 שנה עד שהפכנו לחטיבה תרבותית אירופית-יהודית. אי אפשר להחזיר עכשיו את הגלגל אחורנית ולקבל את תרבות תימן, מרוקו ועירק כמות שהן (עמ' 16)
אפרים שמואלי (1908-1988, יליד לודז'), סופר ומחנך, מייסד ומנהל בית מדרש למורים בחיפה. ספרו "תולדות עמנו בזמן החדש" נמנה עם הספרים המומלצים על ידי משרד החינוך והתרבות, ויצא במהדורה שמינית.
ברוך נאדל כותב בידיעות אחרונות, בשנת 1976, על ספר זה:
בתיאור חייהם של יהודי המזרח חוזר דוקטור ש. על כל השקרים המוסכמים, ויחסו אליהם במקרה הטוב הוא יחס סלחני ואבהי של איש תרבות אל אחיו הנחותים... בדברי שקר אלה מלמדים אצלנו בגימנסיה הן את בניהם של אנשי ה"מערב" הן את בניהם של אנשי ה"מזרח"...
לסיום רצוני לצטט הסתה גזענית מעמוד 414 של הספר, הסתה שלדעתי חייבת היתה לקומם כל מי שאינו אשכנזי, כל מי שאינו בן היישוב הוותיק, וכל מי שהוא אשכנזי ובן היישוב הוותיק, אך ייחוסו זה לא העבירו על דעתו.
והרי הקטע: "כלל דברים על הנוער. בקרב הנוער העברי בארץ, בעיקר בקרב בני הנוער האשכנזי, בני הישוב הוותיק, צפונות כמה וכמה סגולות יקר. כגון מסירות לארץ ונכונות עזה להגן עליה, התקשרות לאדמה, פשטות הליכות ורעננות התפיסה, עם כיסופים לכל מרום ונשגב".
לעתים, עלי להודות, אני בוש להיות אשכנזי ובן היישוב הוותיק, אלא שלהגנתי אני רשאי לומר שד"ר אפרים שמואלי על גזענותו ובורותו, אינו מייצג אותי. לא הוא ולא כל אלה שאישרו את ספרו כספר לימוד לילדי! (22-23)
ד"ר אליעזר ירושלמי-ירוסלימסקי (1900-1962, יליד ליטא)
ירושלמי כותב על היהדות המזרחית במאמרו על הסופר יהודה בורלא בשנתון כרמלית של אגודת הסופרים העבריים, שנת 1956:
כמו אצל המוסלמים והנוצרים, היו גם אצל היהודים נושאי התרבות רק כוהני הדת בלבד. העם כולו היה רחוק מהשכלה. ברם, היהודים למדו במדרשות, קיבלו שם השכלה אלמנטרית כדת אבל לא יותר מזה. להשכלה יותר גבוהה הגיעו רק החכמים בלבד... לעולם יהודי זה הייתה זרה כל תנועה חברתית... חיי שלום שררו ברחוב היהודים ללא תנועה, ללא שאיפות, פרט לשאיפות האישיות... העם נשאר אדיש ורחוק מן השאיפה לתחיה לאומית. הוא לא קם כשהחלה ההתיישבות החדשה בארץ... (עמוד 24)
בעתון הארץ נכתב כך בשנת 1949:
"זוהי עליית גזע שלא ידענו כמוהו בארץ... לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת, וחמור עוד יותר חוסר הכשרון לקלוט כל דבר רוחני. בדרך כלל הם עולים רק במשהו על הדרגה הכללית של התושבים הערבים, הכושים והבֶּרבֶּרים שבמקומותיהם. בכל אופן זוהי דרגה נמוכה עוד ממה שידענו אצל ערביי ארץ ישראל לשעבר.
בניגוד לתימנים, הללו נעדרים גם שורשים ביהדות. לעומת זאת הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים והפראיים. בכמה תקלות עולה למשל חינוכם של האפריקאים, שיעמדו בתור לקבלת המזון בחדר האוכל ולא יקימו מהומה כללית. ויהודי בולגרי אחד שעמד וטען לפניהם על העמידה בתור, מייד שלף אחד אפריקאי סכין וגזר את אפו...
בפינות מגוריהם של האפריקאים במחנות תמצא את הזוהמה, משחק הקלפים בכסף, שתייה לשכרות וזנות. רבים מהם מוכי מחלות עיניים רציניות, מחלות עור ומין, כל זה בלי להזכיר פריצוֹת וגניבות. אלמנט אַ-סוציאלי זה אין דבר בטוח מפניו ואין מנעול סוגר משהו ב"רצינות"...
צורות חיים אלו מביאים האפריקאים אתם למקומות יישוביהם, ואין פלא שגל הפשעים הכלליים במדינה הוא במעלה... וזה עוד לפני ששוחררו הצעירים האפריקאים מן הצבא. אגב, הללו הבטיחוני לא פעם: משנסיים את המלחמה בערבים נצא למלחמה באשכנזים...
אבל מעל כל אלה קיימת עובדה יסודית חמורה לא פחות, והיא המחסור בכל נתונים להסתגלות לחיי הארץ, ובראש ובראשונה עצלות כרונית ושנאת העבודה...
מה אפשר אפוא לעשות בהם? כיצד לקלוט אותם? ואנו כאן בישראל... האם נתנו את דעתנו על כך מה יארע למדינה זו אם זו תהיה אוכלוסייתה? והרי ביום מן הימים תתווסף אליהם עליית יהודי ארצות ערב! מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה עם אוכלוסיות כאלה?...
והלא הטרגדיה המיוחדת לקליטה זו, בהבדל מחומר אנושי גרוע מאירופה, היא שגם לגבי ילדיהם אין תקווה להעלות את רמתם הכללית בעמקי ישותם העדתית. זהו עניין לדורות! (אולי אין פלא שמר בגין וחירות דורשים להעלות את כל מאות האלפים הללו מיד, כי יודעים הם שהמונים בורים, פרימיטיביים ועניים, הם החומר הטוב בשבילם, ורק עלייה כזו עשויה להעלות אותם לשלטון).
והייתי רוצה לסיים במה שאמר לי בימים אלה דווקא דיפלומט וסוציולוג צרפתי: אתם עושים בישראל את השגיאה הפטאלית שעשינו אנחנו הצרפתים, ושהיא בעוכרנו ובניווננו. אתם פותחים את שעריכם לרווחה וללא הקפדה נמרצת והסדר נמרץ לפני בני אפריקה... עליית חומר אנושי מסוים עלולה להוריד אתכם ולעשותכם מדינה לבנטינית, ואז נחרץ גורלכם ואתם מידרדרים לאבדון... (עמ' 25-26)
משה גיל-גילר (1911-1967, יליד פינסק, רוסיה הלבנה)
היצירה הספרותית של יהודי המזרח:
הספרות העברית באירופה צמחה ביישובים יהודיים שבתוכם התחוללו תהליכים של התפתחות כלכלית, חברתית ותרבותית, שהיו במידה מרובה מקבילים ודומים לתהליכים שבתוך החברה של הסביבה, והיו אלה יישובים שהגיעו לעלייה כלכלית ולתסיסה רוחנית... השפעות חזקות מתרבות הסביבה ומספרותה הניעו את יהודי אירופה לבנות את תרבותם ואת ספרותם הלאומית... התרבות היהודית המסורתית העשירה והעמוקה באירופה עשויה הייתה לקלוט את ההשפעות החיצוניות ולסגל לעצמה גם צורות חדשות...
יהדות המזרח שכנה לעומת זאת בארצות מפגרות, שהתעוררותן התחילה באיחור רב, ולמעשה רק אחרי מלחמת העולם הראשונה... לפנינו חברה ענייה חדלת תנועה...
סביבה זו גידלה עם יהודי מיוחד: חברת דלה, שהמחסור והצמצום נותנים בה אותותיהם; משטר פטריארכלי כדוגמת זה זה הקיים בחברה הערבית; צורות מסורת ישנות, העוברות ללא התחדשות מדור לדור, ושכבר נס ליחן ויבש תוכן... הדת טובעת את חותמה המכריע בכל התחומים אך לאו דווקא הדת החייה והמאירה והמשובבת נפשות; לפעמים אין זו אלא מסורת מאובנה..
יהדות המזרח נמצאה איפוא עד תקופה מאוחרת מחוץ למעגלי התהליכים הדינמיים של יהדות המערב. ההשכלה הגיעה לכאן בצעדים רופפים לא לפני העשור הראשון והשני של המאה הנוכחית... [המאה העשרים] (עמ' 28-29)
ראו דברים דומים של משה גיל במאמרו על יהודה בורלא
הסטריאוטיפים של יהדות המזרח בספרות העברית
חקק מזכיר שתי דוגמאות של תפיסה סטריאוטיפית בספרות הישראלית לגבי ספרדים: "הענקה" חוזרת ונשנית של תפקיד עוזרת בית לאשה הספרדיה ותפיסת הגבר הספרדי כאלים ומפליא מכותיו בבני משפחתו... חקק מצטט דוגמאות מרובות להצגת האשה כעוזרת אצל סופרים כמו שטיינברג, הזז, שנהר, חמדה בן יהודה, ואפילו סופרים ספרדים כמו בורלא וטביב. אלמנט הגבר הספרדי האלים מופיע בכתביהם של מילא אוהל, חורגין, שנהר, גלוסקא, קמחי, שחר, אריאלי, טביב וחמדה בן יהודה...
מוסיף חקק וכותב: אבל אם קורה, רחמנא ליצלן, שבעל אשכנזי מכה את אשתו התימנייה כמו ב"זיתים פצועים" לגלוסקא, הרי זוהי רק תוצאה של התרופפות נפשית שלו עקב מלחמת ששת הימים, וכשרומיה אשתו מצליחה להשיבו לאיתנו והוא נרפא ממחלתו, שב הוא ליחסו הטוב והאוהב כלפיה...
הסופר יוסף חיים ברנר, (1881-1921, יליד אוקראינה), ביצירה מכאן ומכאן, שם בפי המספר דברים ברורים ולפיהם יהודי המזרח אינם ראויים כלל להיכלל בגרעין היהודים בארץ:
...צריך שהגרעין יהיה טוב. בימי שיבת בבל עלו רק ארבעים ושניים אלף ועזרא הסופר אתם. כחצי מן הסכום הזה יש לנו כבר במושבות, אם נצרף גם את היישוב הפועל שבעריפ. ועכשיו קח יהודי המזרח...
איני שד, שאקחם! – הולך רוחי וקצר עוד יותר...
ובפי גיבורו דיאספורין שם ברנר את הדברים האלו:
מה תועיל השפה האחת? שפה אחת למי? לי ולספרדים? מה לי ולספרדים? וכי באמת אנחנו לאום אחד עמהם? אמור מה שתאמר: לפי דעתי זה כבר עם אחר!
תדמיתם של הספרדים בספרותנו בעתיד ופעילותם הספרותית
חקק מסכם בפרק ז' של ספרו:
אחדים מן הספורים שקראנו משקפים תדמית "חיובית" של יהודי המזרח, ואחרים תולים בהם בעקיבות, בקיצוניות, בטון של עליונות, כל מדה רעה שניתן להעלות על הדעת.
קבוצת ספורים אחרת היא זו בה מתוארים יוצאי המזרח לא בצבעים של שחור או לבן, אלא הדמות המורכבת היא תערובת של טוב ורע, והמספר שם לו לאתגר לעצב את שני צדדיה האנושיים. תדמית יהודי המזרח ברבים מן הספורים משקפת את היחס שהובע לפעמים כלפיהם במציאות החברתית של ישראל.
דמויות שוליות הפכו בכמה וכמה ספורים לדמויות מרכזיות והן מעוצבות לא כדמויות של יחידים המלמדים על עצמם בלבד, אלא כמלמדות על הכלל כולו על "רקע" של דרכי חיים ו"נורמות" מזרחיות.
ניתן למצוא מקבילות ברורות בין דברים שיוחסו ליוצאי המזרח במציאות (בעתונות וכד') לבין מה שיוחס להם בספורים רבים:
תמותה רבה של ילדים בחו"ל; ריחות איומים שעולים מהם; העדר טיפוח הכשרים השכליים שהם גורמי האינטליגנציה; תפיסת "ההתפתחות הקולטורית" שלהם כירודה; תיאורם כאביונים קרועים, בלויים, מוכי רזון וחסרי חינוך בארץ מוצאם; חסרי תרבות והתפתחות – אינם יודעים שיש מיטות ולאיזה צורך הן קיימות; בורים, פרימיטיביים ואלימים; אופייניות להם רדיפת נשים, זוהמה, שכרות ועצלות.
כנגד זה השליטה בכלים שדרכם מעצבים תדמית היתה נתונה בעיקרה בידי אשכנזים, והובילה תכופות לעיצוב מעורר כבוד שלהם כלפי אשכנזים. מצד אחד עוצבה תכופות, ככלל, תדמית ירודה של הספרדים על ידי בעלי היכולת לעצב תדמיות ולשלוט באמצעי התקשורת, ומצד שני עוצבה תכופות, ככלל, תדמית הירואית, מכובדת ומתקדמת של האשכנזים. עיצוב כזה השפיע על הדרך שבה אלה ראו את אלה, ובאותו זמן על הדרך שבו כל עדה ראתה את עצמה. (עמ' 159-160)
התדמית המזרחית - על פריחות ועל ערסים
פרחה שם יפה
מרסל מוסרי, מעריב 25.11.2019
פרחה! שמחה! בכל שיר חינה, סרט ערבי או אפילו שיר של ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן מופיעה המילה "פרחה" בהקשר של יופי, של אור, של שחרור. אז מתי ובאמצעות מי הפך השם הזה לכינוי גנאי, לזונה, נהנתנית, כזו שנותנת מבלי שיבקשו? שמה של אמי, מרגלית, “מרגו" אם תרצו, אבן חן יקרה, זו שנוצרת בין צדפות הים ומוצאת ביניהן את מקומה בשלל גוונים. אבל בדיוק כמו השם “פרחה", בכל הסרטים הישראליים שהופיע בהם השם הזה “מרגו" כיכבו נשים מזרחיות כזונות. פעם הייתה זו השכנה שלא בוחלת באף גבר, פעם האישה הלא מוצלחת המנסה לפתות את בעלה דרך המיטה, פעם זונה שנכנסה לזינזאנה כשהיא מקללת את השוטר ואת אמ־אמא שלו.
אמי לא הייתה כזו, נכון, גדלה בלוד, נכון, הקלפים שניתנו לה ולמשפחתה לא היו מהטובים, אבל סבי וסבתי לא הניחו לאף אחד מהם. היא קנתה תקליטים של חוה אלברשטיין, שנסונים צרפתיים, שירי להקות צבאיות, אריק איינשטיין, הייתה האישה הראשונה בשכונתה שהתגייסה לצה"ל, אחר כך עבדה כבכירה בממן ואף שברה לבבות של כמה בני משפחות אצולה שהתלהבו מהיופי הצפון אפריקאי שלה, מהפזיזות, מהשנינות ומהתחכום. אבל בכל פעם שאמרו שלבת זוגם קוראים “מרגו", גיחכו חבריהם ושאלו “הכרתם בבורדל?". עד שפגשו אותה, כמובן, ומאז לא העזו.
טלפנתי לשמעון. “אני אקריא", אמרתי, ושלושה ימים אחר כך מצאתי עצמי יושבת למרגלות הבמה הגדולה בבית היוצר בתל אביב ומקשיבה לשמעון מקריא את “פרחה שם יפה" כששקט מופתי באולם. מיד אחריו עליתי, הקראתי סיפור קצר משל עצמי, משהו על אהבה, פשטות ולימונדה מתוקה. מהבמה הגדולה הבטתי על הקהל, זו הייתה הפעם הראשונה שהעזתי להגיע לאירוע שירה. אבל הקהל, כמו ישב איתי בליל הסדר, כמו חגג איתי את ימי ההולדת שלי, כמו טעם אוכל הישר מידיה של סבתי. הכרתי את כולם, ולא היה להם גוון מסוים, לא צורת לבוש, ובאותו הרגע לא השתייכו לאף קבוצה. כולם ידעו שפרחה זה שם יפה, כולם ערגו לחוות את אותו סיפור האהבה שהקראתי, וכולם דמעו כשהקריא שמעון את השיר שנכתב על ידי הילד שבגר ונסע אל הגלות לכבוד אמו שמחכה במולדתו על המרפסת.
פרחה שם יפה
סמי שלום שטרית (נ' 1960)
כְּשֶׁנּוֹלְדָה פִּרְחִיָה בְּדַּר אִל-בֵּידָה
קָרְתָה אוֹתָהּ אִמָּהּ פְרֵחָה
שֶׁיִּהְיוּ חַיֶּיהָ מְלֵאִים בְּשִׂמְחָה
פְרֵחָה שֵׁם יָפֶה,
אָמְרָה פְרֵחָה שֵׁם יָפֶה
שיר הפרחה
מלים אסי דיין (1945-2014) / לחן צביקה פיק / ביצוע עפרה חזה
אֵין לִי רֹאשׁ לְמִלִּים אֲרֻכּוֹת
וְאַתָּה מִין מִלָּה אֲרֻכָּה שֶׁכָּזֹאת
צָ'אוּ יְדִידִי וד"ש לְחַיֶּיךָ
בְּתִקְוָה שֶׁתָּבִין אֶת הַפְרֵחָה
הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁל פַרַאג' קוֹרַעַת אֶת הַיָּם
וַאֲנִי מַפְלִיגָה בְּתוֹךְ הַכַּפְכַּפִים
לְאָן שֶׁיִּקְחוּ הָאוֹרוֹת אֲנִי שָׁם
עִם הַלַּכָּה הַלִּיפְּסְטִיק וּשְׁאָר דָּאווִין
כִּי בָּא לִי לִרְקֹד וּבָא לִי שְׁטוּיוֹת
בָּא לִי לִצְחֹק וְלֹא בָּא לִי עָלֶיךָ
בָּא לִי בַּיָּמִים וּבָא לִי בַּלֵּילוֹת
בָּא לִי לִצְעֹק: "אֲנִי פְרֵחָה"
פָּנִים שֶׁלֹּא עוֹשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן
וְגִ'ינְס בִּסְטַיְל שֶׁכָּתוּב בָּעִתּוֹן
סִלְסוּל נִצְחִי בַּשְּׂעָרוֹת
וְפּוֹסְטֵרִים בִּמְקוֹם קִירוֹת
רוֹצָה לֶאֱהֹב כְּמוֹ בַּסְּרָטִים
חָתִיךְ שֶׁיָּבוֹא בְּאַנְגְּלִית וּצְבָעִים
קָאם אוֹן בֵּיְיבִּי הַמָּטוֹס מְחַכֶּה
וְעוֹד חֲלוֹם שֶׁלִּי מַמְרִיא לוֹ וּבוֹכֶה
פַּעַם שֶׁיִּהְיֶה לִי זְמַן לִהְיוֹת גְּדוֹלָה
פַּעַם תִּגָּמֵר הַמְּסִבָּה
כִּי בְּסוֹף כָּל פְרֵחָה מִסְתַּתֵּר שִׁכּוּן קָטָן
בַּעַל לְדֻגְמָה וְאֶלֶף כִּוּוּנֵי עָשָׁן
שני שירי פריחה, מתוך" חוט מושך מן הלשון / אלמוג בהר
א.
מוֹדְעוֹת אֵבֶל בִּרְחוֹב בַּר יוֹחַאי בַּקָטָמוֹנִים
מְסַפְּרוֹת כִּי פְרִֵיחָה מֵתָה אֶתְמוֹל, וְדַוְקָא
לֹא הָיְתָה נְשׂוּאָה לְעַרְס, דַּוְקָא לִיחֶזְקֵאל
בַּעְלָהּ. בְּשָׁרְשָׁהּ הָיָה פֶּרַח שֶׁמַּשְׁמָעוּתוֹ שִׂמְחָה,
אֲבָל נְכָדֶיהָ שֶׁשָּׁכְחוּ לְדַבֵּר עֲרָבִית הִתְבַּיְּשׁוּ
בִּשְׁמָהּ מִחוּץ לְכָתְלֵי הַבַּיִת. לֹא רָצוּ
שֶׁיִּצְחֲקוּ עֲלֵיהֶם, וְצָדְקוּ. גַּם כָּךְ לְנֶכְדוֹתֶיהָ
שֶׁל פְרִֵיחָה קוֹרְאִים פְרִֵיחוֹת בְּבֵית-הַסֵּפֶר,
וְהֵן לֹא מַסְבִּירוֹת שֶׁפְרִֵיחָה זֹאת שִׂמְחָה,
שֶׁנְּכָדוֹת צְרִיכוֹת לִהְיוֹת שְׂמֵחוֹת כְּשֶׁהֵן נִקְרָאוֹת
בְּשֵׁם סָבָתָן, שֶׁפְרִֵיחָה מֵתָה אֶתְמוֹל וְלָכֵן
הֵן שׁוֹתְקוֹת כְּשֶׁשּׁוּב קוֹרִין אַחֲרֵיהֶן פְרִֵיחוֹת
ב.
אֶתְמוֹל בְּבֵית הַסֵּפֶר הַיְּלָדִים אָמְרוּ פְרִֵיחָה
לָזֹאת וְעַרְס לָזֶה. עָצַרְתִּי אֶת הַשִּׁעוּר
כְּדֵי לִשְׁאֹל מִי מֵהֶם יוֹדֵעַ עֲרָבִית.
תַּלְמִיד אֶחָד יָדַע וְהִסְבִּיר מָה זֹאת
פְרִֵיחָה, אֲבָל לֹא זָכַר מַהוּ עַרְס.
הוֹצֵאתִי מֵהָאַרְנָק דַּף מְצֻלָּם וּמְקֻפָּל, עָלָיו
כָּתוּב שִׁיר אֶחָד שֶׁל סַמִּי שָׁלוֹם
שִׁטְרִית, וּבִקַּשְׁתִּי מֵאַחַד הַיְּלָדִים שֶׁיִּקְרָא: "פְרִֵיחָה
שֵׁם יָפֶה אָמְרָה. פְרִֵיחָה שֵׁם יָפֶה".
קָרָא וְהַיְּלָדִים צוֹחֲקִים. פְרִֵיחָה שֵׁם מַצְחִיק.
אוּלַי מֵעַתָּה, חָשַׁבְתִּי, כְּשֶׁיִּשְׁמְעוּ פְרִֵיחָה יַחְשְׁבוּ
עַל שִׁירָה, אוֹ עַל בָּתֶּיהָ הַלְּבָנִים
שֶׁל דַאר אֶלבִּידָא בְּמָרוֹקוֹ. כְּשֶׁיָּצָאתִי לָרְחוֹב
שֶׁמּוּל בֵּית-הַסֵּפֶר רָאִיתִי אֶת מוֹדְעוֹת
הָאֵבֶל לִפְרֵיחָה, וְלָחַשְׁתִּי לָהּ בְּלִי שֶׁיִּשְׁמְעוּ
הָאֲבֵלִים: מִי יָבִיא מְעַט מֵעֲפָרָהּ שֶׁל
דַאר אֶלבִּידָא לְהַנִּיחַ עִם עֲפַר אֶרֶץ-
יִשְׂרָאֵל בְּקִבְרֵךְ, פְרֵיחָה, נְכָדוֹת רַבּוֹת לָךְ,
מִי מֵהֶן תָּבִיא מְעַט מֵעָפָר דַאר
אֶלבִּידָא לְהַנִּיחַ עִם עֲפַר אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.
ילדים זה שמחה
מלים יהושע סובול (נ' 1939) / לחן שלמה בר
תָּבִיאוּ שְׁנַיִם תָּבִיאוּ שְׁלוֹשָׁה
תָּבִיאוּ אַרְבָּעָה יְלָדִים
תְּקַבְּלוּ שִׁכּוּנִים עִם כְּנִיסָה וּמִטְבָּח
וּשְׁנֵי חֲדָרִים קְטַנִּים
תָּבִיאוּ אַרְבָּעָה תָּבִיאוּ חֲמִשָּׁה
תָּבִיאוּ שִׁשָּׁה יְלָדִים
תְּקַבְּלוּ הֲנָאָה וְכָבוֹד מִקְּרוֹבִים
אַתֶּם אוֹהֲבִים יְלָדִים
יְלָדִים זֶה שִׂמְחָה
יְלָדִים זֶה בְּרָכָה
וְלָכֶם יֵשׁ לֵב שֶׁל זָהָב
כָּתוּב בַּתּוֹרָה
אוּלַי בַּגְּמָרָא
לְכוּ תִּשְׁאֲלוּ אֶת הָרַב
תָּבִיאוּ שִׁשָּׁה תָּבִיאוּ שִׁבְעָה
תָּבִיאוּ שְׁמוֹנָה יְלָדִים
זֹאת לֹא בְּדִיחָה
הָאָרֶץ צְרִיכָה הַרְבֵּה צְעִירִים נֶחְמָדִים
תָּבִיאוּ תְּרֵיסָר וְלָמָּה לֹא ח"י?
תָּבִיאוּ עֶשְׂרִים יְלָדִים
אֱלֹהִים כְּבָר יִתֵּן
הַסַּעַד גַּם כֵּן
מָה שֶׁצְּרִיכִים יְלָדִים
אֱלֹהִים הוּא גָּדוֹל
קָשֶׁה לוֹ לִסְבֹּל
שֶׁאֶחָד יְקַבֵּל אֶת הַכֹּל
לְאֶחָד הוּא דּוֹחֵף כֶּסֶף, כֹּחַ וְכֵיף
וְלָכֶם הוּא נוֹתֵן יְלָדִים
שיר קניה בדיזנגוב / ארז ביטון (נ' 1942)
קָנִיתִי חֲנוּת בְּדִיזְנְגּוֹב
כְּדֵי לְהַכּוֹת שֹׁרֶשׁ
כְּדֵי לִקְנוֹת שֹׁרֶשׁ
כְּדֵי לִמְצֹא מָקוֹם בְּרוֹוָל
אֲבָל
הָאֲנָשִׁים בְּרוֹוָל
אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי
מִי הֵם הָאֲנָשִׁים בְּרוֹוָל.
מַה יֵּשׁ בָּאֲנָשִׁים בְּרוֹוָל.
מַה הוֹלֵךְ בָּאֲנָשִׁים בְּרוֹוָל,
אֲנִי לֹא פּוֹנֶה לָאֲנָשִׁים בְּרוֹוָל
כְּשֶׁהָאֲנָשִׁים בְּרוֹוָל פּוֹנִים אֵלַי
אֲנִי שׁוֹלֵף אֶת הַשָּׂפָה
מִלִּים נְקִיּוֹת,
כֵּן אֲדוֹנִי,
בְּבַקָּשָׁה אֲדוֹנִי,
עִבְרִית מְעֻדְכֶּנֶת מְאוֹד,
וְהַבָּתִּים הָעוֹמְדִים כָּאן עָלַי
גְּבוֹהִים כָּאן עָלַי,
וְהַפְּתָחִים הַפְּתוּחִים כָּאן
בִּלְתִּי חֲדִירִים לִי כָּאן,
בְּשָׁעָה אַפְלוּלִית
בַּחֲנוּת בְּדִיזְנְגּוֹב
אֲנִי אֹורֵז חֲפָצִים
לַחְזֹר לַפַּרְבָּרִים
לָעִבְרִית הָאַחֶרֶת
חתונה מרוקאית
מלים ארז ביטון / לחן שלמה בר
א.
מִי שֶׁלֹּא רָאָה חֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית מִיָּמָיו -
שָׁמַעְנוּ שָׁמַעְנוּ,
בְּרוּכוֹת קְמוּרוֹת יָדַיִךְ בְּתֻפֵּי הַטַּמְטַם,
שָׂרָה בַּת דּוֹדוֹ,
מִקְּצֵה הַכְּפָר וְעַד קְצֵה הַכְּפָר
עֲרָבִים וִיהוּדִים נָבוֹא.
רָאִינוּ רָאִינוּ
אֶת חֶבְיוֹנַיּוֹת הָעַרַק, אֶת שַׁרְשְׁרוֹת הַיּוֹנִים הַצְּלוּיוֹת
אֶת מַרְבְּצֵי הַתְּמָרִים בְּשִׁבְעָה מִינִים
בְּפֶתַח הַבַּיִת
אֶת כַּדֵּי הַזֵּיתִים הַגֵּאִים,
בְּרוּכוֹת קְמוּרוֹת יָדַיִךְ בְּתֻפֵּי הַטַּמְטַם,
שָׂרָה בַּת דּוֹדוֹ,
עֲרָבִים וִיהוּדִים נָבוֹא.
לִבֵּנוּ מִתְרַחֵב לְאַט וְנַפְשֵׁנוּ שְׂמֵחָה.
ב.
אַיִּמָּה
עֶשֶׂר צִפּוֹרִים רוֹצוֹת לְהִנָּתֵק מִקִּבֹּרֶת חָזִי,
יַקִּיר יַקִּיר נַפְשִׁי, כְּמוֹ תָּמָר מִסּוּג בֻּסְקְרִי
שֶׁהוּא הַסּוּג הַמָּתוֹק בְּיוֹתֵר
שִׂפְתוֹתַיִךְ שְׁנֵי תְּמָרִים
מִסּוּג בֻּסְקְרִי שֶׁהוּא הַסּוּג הַמָּתוֹק בְּיוֹתֵר.
אַיִּמָּה
אֶת אוֹר הָעֶרֶב הַזֶּה אֲנִי נוֹשֵׂא כְּמַשָּׂא הָאֹשֶׁר שֶׁלֹּא יוּשַׁר.
אַיִּמָּה
אֲנִי מַרְגִּישׁ כְּמוֹ הָאָרֶץ נְמוּכָה מִמֶּנִּי שְׁתֵּי אַמּוֹת
יַקִּירָתִי יַקִּירַת נַפְשִׁי
צַוָּארֵךְ כְּמוֹ אַמַּת-יָד דַּקָּה, כְּמוֹ אֶצְבַּע הָאֶצְבָּעוֹת
עֲדוּיָה בִּרְצוּעוֹת לִבִּי.
עוֹד יֹאמְרוּ: מֵאָז חֲתֻנָּתֵךְ לֹא הָיְתָה חֲתֻנָּה כַּחֲתֻנָּתֵךְ.
ג.
גַּם אֲנִי רוֹצֶה סָלַט פִּלְפֵּל מְבֻשָּׁל שֶׁמּוֹרִידִים קֹדֶם אֶת קְלִפָּתוֹ
וּמְתַבְּלִים אוֹתוֹ בַּעֲשָׂרָה תַּבְלִינִים,
אִמָּא.
גַּם אֲנִי רוֹצֶה לַחְמָנִית עִם בֵּיצָה קָשָׁה מְרֻדֶּדֶת בְּלֶבְּזָר וְקָמוּן.
תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה
תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה תֵּה
בְּטַנְבּוּל.
נַק תֶּעִישׁ (שֶׁתִּחְיֶה) אַשֵּׁיח חֲסֶן.
תִּשְׁתֶּה אִתִּי סֵפֶל עַרַק שֵׁיח חֲסֶן.
לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ לְהָבִיא אֶת כָּל הַתִּקְרֹבֶת הַזֹּאת
אַבּוּ מְחַמֶד הַיָּקָר שֶׁלָּנוּ.
וְאַתָּה הַמְּנַגֵּן בְּטַנְבּוּל,
מַה זֶּה הָיָה לְךָ בּוֹדֵד בַּפִּנָּה וַאֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים בְּמַנְגִינַתְךָ.
ד.
מִי שֶׁלֹּא הָיָה בַּחֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית,
מִי שֶׁלֹּא שָׁמַע אֶת סָבְתָא פְרֶחָה
מְסַלְסֶלֶת אֶת מַקָּמַת הָעֵרָגוֹן בְּאָזְנֵי הַכַּלָּה וְהֶחָתָן,
מִי שֶׁלֹּא יָשַׁב עַל הָאָרֶץ עַל כִּסְתוֹת פּוּךְ וְכָרֵי אַטְלָס,
מִי שֶׁלֹּא בָּצַע אֶת הַלֶּחֶם בִּשְׁתֵּי יָדָיו
מִי שֶׁלֹּא חָפַן בְּיָדָיו סָלָט נוֹזֵל
וְקִנֵּחַ וְשָׁטַף אֶת פִּיו בְּיַיִן מִמַּרַקֶשׁ,
מִי שֶׁלֹּא נָשַׁם אֶת הֶמְיַת הַנְּעוּרִים שֶׁל נַעֲרוֹתֵינוּ,
מִי שֶׁלֹּא הָיָה בַּחֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית,
הִנֵּה לְךָ כַּרְטִיס
בּוֹא הִכָּנֵס
אֶל מְהוּמוֹת הֶחָזֶה
שֶׁלֹּא הָמִיתָ אַף פַּעַם
Moroccan Wedding
Erez Biton / Shlomo Bar
A.
He who has never seen a Moroccan wedding in his life
we've heard we've heard
blessed, curved are your palms on the tamtam drums,
Sarah bat dodo
from one end of the village to the other
Arabs and Jews we come
we've seen we've seen
the little barrels of Arak
the chains of roasted pigeons
the layers of dates in seven species
at the door
the proud jars of olives
blessed, bent are your palms on the tamtam drums
Sarah bat dodo
Arabs and Jews we come
our heart expands slowly and our soul rejoices.
B.
Ayima[1]
ten birds want to take flight from my rib cage
my dear (m.) my soul’s dear one like a date of the buskeri brand
which is the sweetest brand
your lips are like two dates
of the buskeri brand which is the sweetest brand
Ayima
the light of this evening I carry as the burden
of joy which will not be sung
Ayima
I feel as if the ground is two feet below me
my dear (f.) my soul 's dear one
your neck like a slender hand, like the finger of fingers
adorned with the straps of my heart
they are going to say: since your wedding there was no wedding such as your wedding
C.
I also want a salad of cooked Pepper
which they first remove its skin
and then season it with ten spices,
Ima.
I also want a small bun with a boiled egg layered with lebzaar[2] and cumin
te te te te te te
te te te te te te te te te
in the Tanboul[3]
Nak Teish (you should live long) Sheikh Hassan
drink with me a cup of Arak Sheikh Hassan.
you should not have brought all this offering
our dear abu Mhammed
and you the Tanboul player
why would you be alone in the corner and we
rejoice with your music
D.
He who never was in a Moroccan wedding, he who has never heard grandma Freha cantillating the makama of longing to the bride and groom
he who never sat on the ground on puffy cushions and silk pillows,
he who never tore bread with his two hands he who never cupped up liquid salad
and wiped and washed his mouth with wine fromMarrakesh
he who never breathed the youth hum of our young girls
he who never was in a Moroccan wedding here have a ticket
come and enter the turmoil of the chest which you have never experienced
זיכרון מצחיק / ויקי שירן
הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה כָּל כָּךְ מַצְחִיק
פָּשׁוּט בְּדִיחָה
אִישׁ קָטָן, כָּפוּף, עִם טְרַנְזִיסְטוֹר זָעִיר
וְאָזְנִיּוֹת פְּלַסְטִיק בָּאָזְנַיִם
הוּא תָּמִיד הָיָה כָּזֶה מַצְחִיק
כִּי הַמּוֹכֵר שֶׁמָּכַר אֶת הַטְּרַנְזִיסְטוֹר
נָתַן אָזְנִיּוֹת עִם חוּט נַיְלוֹן קָצָר
שֶׁחָנַק לוֹ אֶת הַצַּוָּאר
זֶה בִּמְפֹרָשׁ הִגִּיעַ לוֹ
כִּי הוּא רָצָה לִשְׁמֹעַ שִׁירִים בַּעֲרָבִית, אִיכְסָה
וַחֲדָשׁוֹת בַּעֲרָבִית, פִיכְסָה, הוּא כָּל כָּך הִרְגִּיז
אוֹתָנוּ, מְסַפֵּר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לִקְרֹא וְלִכְתֹּב
עֲרָבִית סִפְרוּתִית. אִישׁ מַצְחִיק, מִמָּתַי לָעֲרָבִים
יֵשׁ סִפְרוּתִית מִלְּבַד יָא חַבִּיבִּי אִי-אִי-אִי
חֲצִי שָׁעָה יָא חַבִּיבִּי בַּגָּרוֹן.
הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה, בִּמְלֹא הָרְצִינוּת, הוּא
אַבָּא שֶׁלִּי.
אֲנִי לֹא אֲשֵׁמָה שֶׁלָּעַגְתִּי לוֹ יַחַד עִם חַבְרוֹתַי
מִכִּתָּה וָי"ו שְׁלִישִׁית, שַׂמְתִּי אֶצְבַּע עַל הָרַקָּה
סוֹבַבְתִּי וְצָחַקְתִּי טְרָלָלָה, אֵיזֶה טְרָלָלָה.
אֶצְלָן בַּבַּיִת הָיָה כָּזֶה כֵּיף, שָׁתוּ תֶּה עִם הֲמוֹן סֻכָּר
וְלֹא קָפֶה מַר, דִּבְּרוּ יִידִישׁ, שָׁמְעוּ קוֹל יִשְׂרָאֵל בְּעִבְרִית
הָלְכוּ בְּמִכְנְסֵי חָאקִי קְצָרִים וְחֻלְצָה בַּחוּץ
וְלֹא בְּמִכְנְסֵי קְלוֹשׁ אֲרֻכִּים וְחֻלְצָה בִּפְנִים.
הָיִיתִי מַמָּשׁ בַּת בַּיִת אֵצֶל חַבְרוֹתַי וְאָבִי לֹא הֵבִין
לָמָּה שָׂמַחְתִּי כְּשֶׁלְּפֶתַע שְׂעָרוֹ הִלְבִּין וְהִתְעַנְיַנְתִּי
אֵצֶל הַמּוֹרָה כַּמָּה זְמַן אַחֲרֵי זֶה זְקֵנִים מֵתִים.
אַף אֶחָד בְּעֶצֶם לֹא אָשֵׁם, לֹא אֲנִי, לֹא הֵן
אַבָּא שֶׁלִּי הָיָה צָרִיךְ לְהָבִין שֶׁלֹּא יָפֶה לְהִתְעַקֵּשׁ
יֵשׁ לוֹ בָּנוֹת כְּמוֹ שֶׁאִמָּא שֶׁלִּי אָמְרָה, יֵשׁ לָהֶן
חֲבֵרִים כְּמוֹ שֶׁאִמָּא שֶׁלִּי אָמְרָה, כָּל מַה שֶּׁהָיָה שָׁם מֵת
אָמְרָה וְהוּא הִתְעַקֵּשׁ לִהְיוֹת טְרָלָלָה.
פַּעַם אַחַת כְּשֶׁצָּעֲקוּ אֶחָד עַל הַשֵּׁנִי (כָּל כָּךְ הִתְבַּיַּשְׁתִּי)
הוּא אָמַר לָהּ בַּסּוֹף, בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט, אֲנִי לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת
אָדָם רֵיק. הִיא צָעֲקָה לְעֶבְרוֹ מַשֶּׁהוּ בְּצָרְפָתִית (בְּעֶרֶךְ בְּסִגְנוֹן זַבָּ"שְׁךָ)
וְהוּא שָׁתַק. דֹּק שֶׁל עַצְבוּת עָטַף אֶת עֵינָיו.
מֵאָז יָשַׁב בְּפִנַּת הַמִּרְפֶּסֶת, נְקֻדָּה אִלֶּמֶת
עִם חוּט נַיְלוֹן קָצָר שֶׁחוֹנֵק לוֹ אֶת הַצַּוָּאר
לִפְעָמִים בּוֹכֶה לִפְעָמִים צוֹחֵק
לֹא מְסַפֵּר אֵיזֶה תַּחֲנוֹת יֵשׁ לוֹ בָּרֹאשׁ.
כָּךְ אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹתוֹ יוֹשֵׁב בַּפִּנָּה
מְכֻוָּץ לְבַדּוֹ, עִם זַבָּ"שׁוֹ.
מִי הָיָה מַאֲמִין, אִמִּי, שֶׁהַיּוֹם
זֶה יִהְיֶה כָּל כָּךְ זַבָּ"שִׁי.
אלמוג בהר, נ' 1978
הֵקַמְתִּי כּוּתַאבּ קָטָן עִם בְּנִי בַּסָּלוֹן.
בִּבְקָרִים שֶׁל יוֹם שִׁשִּׁי הוּא קָם עִמִּי מֻקְדָּם
לִלְמֹד, וַאֲנִי מַזְכִּיר לוֹ כִּי בַּחֶדֶר אֵין מוֹרֶה
וְאֵין תַּלְמִיד, רַק תּוֹרָה לְפָנֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ מְשַׁנְּנִים יַחַד
אֲנַחְנוּ נִזְהָרִים בְּמִלִּים רַבּוֹת, בֵּינֵיהֶן אֱ-לֹהִים
ואללה וְהַשֵּׁמוֹת הָרַבִּים,
וּכְשֶׁאֲנִי רוֹאֶה כֵּיצַד
יִרְאָה קָשָׁה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּפָנָיו, אֲנִי מַמְתִּיק לוֹ אוֹתִיּוֹת
בִּדְבַשׁ, מְתַכְנֵן עִמּוֹ כֵּיצַד הַכּוּתַאבּ
יִתְרַחֵב עִם אֶחָיו וְאַחֲיוֹתָיו, וְנַמְתִּיק גַּם לָהֶם
אֶת הָאוֹתִיּוֹת בִּדְבַשׁ, וְלֹא נִלְעַג לַנִּכְשָׁלִים,
וּנְבָרֵךְ יַחַד לִפְנֵי וְאַחֲרֵי הַפְּסוּקִים.
וַאֲנִי אוֹמֵר לוֹ בְּכָל בֹּקֶר בְּתֹם הַלִּמּוּד,
אָב חַיָּב לְלַמֵּד לִבְנוֹ תּוֹרָה, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְלַמְּדוֹ
חַיָּב לִשְׂכֹּר מְלַמֵּד לִבְנוֹ מִבְּנֵי עִירוֹ לְלַמְּדוֹ,
אֲבָל אַתָּה בְּנִי, עָלֶיךָ לִזְכֹּר שֶׁגַּם יָבוֹא הַיּוֹם
שֶׁתִּהְיֶה חַיָּב לְהַרְגִּישׁ כְּמִי שֶׁלֹּא לִמְּדוֹ אָבִיו,
וְאָז תִּהְיֶה חַיָּב לְלַמֵּד עַצְמְךָ כָּל הַפְּסוּקִים
In the poem ‘Kuttab’, (Arabic: elementary school), Behar reflects on fatherhood, and a way to recover religious tradition without becoming dogmatic:
I assembled a small kuttab with my son in the living room.
On Friday mornings he gets up early with me
to study, and I remind him that in the cheder
there is no teacher and no student,
only Torah before us. Together we learn by heart
the verses in Hebrew and Aramaic and Arabic.
We are cautious about many words, among them God
and Allah and his many names
[...]
A father must teach his son Torah, and if he is unable to teach
he must hire a teacher for his son from the people of his city,
but you, my son, you should remember that a day will come
where you will feel as if your father never taught you
and then you will have to teach yourself all the verses
and the names and the letters and serifs
that never passed between us,
and those that passed between us
without us saying a word
about their place in our lives.
[Tr. Seth Shapiro]
מתוך: חוט מושך מן הלשון / אלמוג בהר
ליהודה הלוי, במילותיו (א)
א.
אַל תִּשְׁאֲלָה אִשָּׁה עֲלוֹת כְּמוֹ יָרֵחַ
לֹא שָׁאֲלָה עִמָּךְ עֲלוֹת כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ
הִיא בֵּין עֲצֵי עֵדֶן כַּהֲדַס פּוֹרֵחַ
וְאַתָּה כְּכוֹכַב נִדַּח וְכִכְסִיל זוֹרֵחַ
ב.
הַאֲזִינִי אֵיךְ מִלְּשׁוֹן אִלֵּם תַּעֲלֶה רְנָנָה
וּרְאִי אֵיךְ אֶל עֵין עִוֵּר תִּכָּנֵס תְּמוּנָה
וְאַתְּ עֲדַיִן עוֹמֶדֶת כְּחֶרֶב בִּנְדָנָהּ
אַתְּ שׁוֹמַעַת הַכֹּל וְאַתְּ לֹא עוֹנָה
ו.
אֵל בְּיוֹם בְּרָאֵךְ קֵרַב מִזְרַח וּמַעֲרָב
אָסָף אֶל טַבּוּרֵךְ הַנְּחֹשֶׁת וְהַזָּהָב
יְהִי חֹשֶׁךְ צִוָּה עַל שְׂעַר רֹאשֵׁךְ
וַיְהִי אוֹר אָמַר לְמִצְחֵךְ וּלְצַוָּארֵךְ
ז.
וְאִם אֹמַר כִּי אֲנִי הַיָּם וַהֲמוֹן גַּלָּיו
כִּי לִבִּי אוֹקְיָנוֹס עוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו
כִּי חֲדָרָיו צְמֵאִים לָאִיִּים וּלְַסוֹף הַסְּתָיו
כִּי שִׁירִי אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת סַךְ מִלָּיו
ח.
שָׂפָה בְּרוּרָה מָה לָךְ בֵּין עִלְּגִים
מַיִם חַיִּים מָה לָכֶם בֵּין מִקְדְּשֵׁי אֱלִילִים
יוֹנַת רְחוֹקִים מָה לָךְ בֵּין נְשָׁרִים
אַיֶּלֶת חֵן מָה לָךְ בֵּין זְאֵבִים
מתוך: חוט מושך מן הלשון / אלמוג בהר
עקדת יִשְׁמַע-אֵל
אֲנִי שֻׁלַּחְתִּי לַמִּדְבָּר עִם יִשְׁמָעֵאל
וְעִם הָגָר אִמּוֹ בָּכִיתִי תַּחַת הַשִּׂיחִים
וְלֹא חָזְתָה עֵינַי בְּקוֹל מַלְאַךְ הָאֵל
וּבִגְרוֹנִי אָחַז צָמָא שֶׁל מִישׁוֹרֵי מִדְבַּר צְחִיחִים
וְנִזְכַּרְתִּי אֵיךְ הִשְׁכִּים אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר פַּעֲמַיִם
וְחָבַשׁ אֶת-חֲמוֹרוֹ וּמִלֵּא הַחֵמֶת מַיִם
וְלָקַח אֶת-בְּנוֹ אֶת-יְחִידוֹ אֲשֶׁר-אָהַב כִּפְלַיִם
עַד שֶׁנָּדַמּוּ כָּל הַקּוֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם
וְצָחֲקָה שָׂרָה כַּאֲשֶׁר גֹּרְשָׁה הָגָר
וְהִתְיַפְּחָה בַּיּוֹם בּוֹ לֻקַּח יִצְחָק
וְלֹא שָׁלְחָה אֶת רַחֲמֶיהָ לַמִּדְבָּר
וְלֹא יָכְלָה לָשֵׂאת אֶת הַמֶּרְחָק
וּכְשֶׁכָּרַע תַּחַת מַאֲכֶלֶת הַמִּדְבָּר הַכְּבֵדָה
לֹא שָׁאַל בֶּן הָאָמָה אַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה
רַק רָאָה אֵיךְ אִמּוֹ נִשְׁאֶרֶת בּוֹדֵדָה
וּבָכָה עָלֶיהָ אֶת לִבּוֹ בְּלִי אֹמֶר מִלָּה
* * *
אֲנִי שֻׁלַּחְתִּי לְמִדְבָּר עִם יִשְׁמָעֵאל
וְלֹא הִצְלַחְתִּי לְפַיֵּס אֶת בְּכִי הָגָר
יָמִים שֶׁל צִמָּאוֹן הָלַכְתִּי מִתְפַּלֵּל לְצֵל
עַד שֶׁסָּגַר גַּם עָלַי הַחוֹל וְהַמִּדְבָּר
וְיִצְחָק בּוֹ בַּזְּמַן עַל הַר הַמּוֹרִיָּה
דִּמְעוֹת אָבִיו הַחַמּוֹת נִכְנְסוּ אֶל עֵינָיו
וּכְשֶׁרָאָה אַבְרָהָם הָאַיִל יִצְחָק כְּבָר לֹא רָאָה
אֲבָל נִחֵשׁ קִרְבַת מוֹת הָאִמָּהוֹת וְהִתְרוֹקְנוּת חַיָּיו
אֲנִי לֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁיִּזְכּוּ שְׁנֵיהֶם לְהִנָּצֵל
כִּי יִשְׁמַע שְׁתִיקָתָם הָאֵל עַד בּוֹא הַלֵּיל
הִבַּטְתִּי בְּצַוָּארָם וּפִי מַר עִקֵּשׁ וּמְקַלֵּל
מִתְבַּלְבֵּל בֵּין אָח לְאָח וּבֵין אֵם לְאֵם בֵּין אֵל לְאֵל
נִזְכַּרְתִּי אֵיךְ הִשְׁכִּים אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר פַּעֲמַיִם
וְחָבַשׁ אֶת-חֲמוֹרוֹ וּמִלֵּא הַחֵמֶת מַיִם
וְלָקַח אֶת-בְּנוֹ אֶת-יְחִידוֹ אֲשֶׁר-אָהַב כִּפְלַיִם
עַד שֶׁנָּדַמּוּ כָּל הַקּוֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם