הקדמה
איך התחיל הכל? מהיכן הגיעו כל הדברים? מי עשה אותם? אלה הן שאלות אטיולוגיות המרתקות את כל בני האדם באשר הם – בני תרבויות שונות, בתקופות שונות ובכל גיל. לרוב התרבויות יש מיתוסים של מוצא הדברים – של עצמן, של סביבתן, של מנהגיהן ומוסדותיהן, ומיתוסים של בריאת עולמן. אחד מסיפורי הבריאה המוכרים ביותר הוא הסיפור המקראי המופיע בפרקים הפותחים את ספר בראשית. הקריאה העממית בפרקים אלה תופסת את הבריאה כעבודתו השלווה של אל יחיד וכל יכול, שברא את העולם מאַין בכוח רצונו, ויצר את כל מרכיביו בדיבור "ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור".
אולם בחינה קרובה של פרק א' בבראשית מרמזת על תפיסות חלופיות לבריאה. כך למשל, האור אמנם נברא, אך המים, הארץ והאדמה לא נבראו אלא אורגנו, תוחמו, ועוצבו.
התהליך האמנותי מתואר בבהירות בפרק ב':
(ז) וַיִּ֩יצֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃
(7) God יהוה formed the Human from the soil’s humus, blowing into his nostrils the breath of life: the Human became a living being.
(יט) וַיִּ֩צֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כׇּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כׇּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה־יִּקְרָא־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ׃
(19) And God יהוה formed out of the earth all the wild beasts and all the birds of the sky, and brought them to the Human to see what he would call them; and whatever the Human called each living creature, that would be its name.
בטקסטים מקראיים אחרים הופך הפיסול לאדריכלות, כאשר אלוהים מודד ובונה.
בפרק א' מופיעים גם רמזים מוצנעים למתנגדים מיתולוגיים של אלוהים. יריבים אלה מוכרים מסיפורי בריאה אחרים, הן מקראיים והן חוץ-מקראיים.
מאבקים אלה עם המפלצות, שהם שיטת הבריאה השלישית, מהממים משהו:
(א) בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא יִפְקֹ֣ד יְהֹוָה֩ בְּחַרְבּ֨וֹ הַקָּשָׁ֜ה וְהַגְּדוֹלָ֣ה וְהַחֲזָקָ֗ה עַ֤ל לִוְיָתָן֙ נָחָ֣שׁ בָּרִ֔חַ וְעַל֙ לִוְיָתָ֔ן נָחָ֖שׁ עֲקַלָּת֑וֹן וְהָרַ֥ג אֶת־הַתַּנִּ֖ין אֲשֶׁ֥ר בַּיָּֽם׃ {ס}
(1) In that day GOD will punishWith a great, cruel, mighty swordLeviathan the Elusive Serpent—Leviathan the Twisting Serpent;The Dragon of the sea will be slain.
אזכורים גלויים אלה למפלצות הכאוס, התוהו, מצויים גם במיתולוגיה של המזרח הקדום ומסייעים להסביר הרמזים (אלוזיות) תמוהים בפרק א' בבראשית, אליהם נתייחס בהמשך.
לבסוף, עולה עוד דרך לבריאה, כאשר מי השפיר פורצים מרחמו של הים, כפי שאנו שומעים בדברי יהוה אל איוב מן הסערה:
(ד) אֵיפֹ֣ה הָ֭יִיתָ בְּיׇסְדִי־אָ֑רֶץ הַ֝גֵּ֗ד אִם־יָדַ֥עְתָּ בִינָֽה׃ (ה) מִי־שָׂ֣ם מְ֭מַדֶּיהָ כִּ֣י תֵדָ֑ע א֤וֹ מִֽי־נָטָ֖ה עָלֶ֣יהָ קָּֽו׃ (ו) עַל־מָ֭ה אֲדָנֶ֣יהָ הׇטְבָּ֑עוּ א֥וֹ מִי־יָ֝רָ֗ה אֶ֣בֶן פִּנָּתָֽהּ׃ (ז) בְּרׇן־יַ֭חַד כּ֣וֹכְבֵי בֹ֑קֶר וַ֝יָּרִ֗יעוּ כׇּל־בְּנֵ֥י אֱלֹהִֽים׃ (ח) וַיָּ֣סֶךְ בִּדְלָתַ֣יִם יָ֑ם בְּ֝גִיח֗וֹ מֵרֶ֥חֶם יֵצֵֽא׃ (ט) בְּשׂוּמִ֣י עָנָ֣ן לְבֻשׁ֑וֹ וַ֝עֲרָפֶ֗ל חֲתֻלָּתֽוֹ׃ (י) וָאֶשְׁבֹּ֣ר עָלָ֣יו חֻקִּ֑י וָ֝אָשִׂ֗ים בְּרִ֣יחַ וּדְלָתָֽיִם׃ (יא) וָאֹמַ֗ר עַד־פֹּ֣ה תָ֭בוֹא וְלֹ֣א תֹסִ֑יף וּפֹא־יָ֝שִׁ֗ית בִּגְא֥וֹן גַּלֶּֽיךָ׃
(4) Where were you when I laid the earth’s foundations?Speak if you have understanding. (5) Do you know who fixed its dimensionsOr who measured it with a line? (6) Onto what were its bases sunk?Who set its cornerstone (7) When the morning stars sang togetherAnd all the divine beings shouted for joy? (8) Who closed the sea behind doorsWhen it gushed forth out of the womb, (9) When I clothed it in clouds,Swaddled it in dense clouds, (10) When I made breakers My limit for it,And set up its bar and doors, (11) And said, “You may come so far and no farther;Here your surging waves will stop”?
פסוקים 7-4 מתארים את הבריאה כמפעל אדריכלי אלוהי (בדומה לתיאור בבראשית ב'), ואילו פסוקים 8 ו-9 מתארים אותה במונחים של לידה. בנוסף, בפסוקים 7, 11-10 מופיעות מילים הקשורות במאבק ובקרב (ואשבר, בריח ודלתיים).
סופו של סיפור מיתי זה הוא בכוח הדיבור (פסוק 11), כמו שראינו בבראשית א'. מכאן שאפשר לראות ארבעה אופנים שונים לבריאה בסיפור רב עצמה זה, וארבעת האופנים האלה חוזרים ונשנים במקרא כולו.
איך התמודדו האמנים עם סיפורי הבריאה השונים? ואיך יכולים אנחנו להפוך תפיסות אלה לתפיסות אישיות?
הבריאה במאמר, במאגיה ובשפה – בראשית א'- ב'
בראשית...
וַיֹּאמֶר אלוהים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר (א' 3).
וַיֹּאמֶר אלוהים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם (א' 6)
וַיֹּאמֶר אלוהים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד (א' 9)
וַיֹּאמֶר אלוהים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא (א' 11)
וַיֹּאמֶר אלוהים, יְהִי מְאוֹרוֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם (א' 14)
וַיֹּאמֶר אלוהים--יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם (א' 20)
וַיֹּאמֶר אלוהים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ (א' 24)
וַיְבָרֶךְ אלוהים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ (ב' 3)
איך אפשר לדמיין את הבריאה במאמר? מי בעולמנו יכול לדבר ולגרום שדברים יתהוו? נפנה לאמנות בחיפוש תשובות לשאלות אלה.
באיור לתנ"ך משנת 1478, איור של אנטון קוברגר (Anton Koberger), נראה אל גשמי לחלוטין בחלק העליון של המסגרת, כשהוא מצביע ובורא את העולם במאמר (במרכז התמונה בונה אלוהים את חווה מגופו של אדם, כמעשה אמנות, כפי שיוסבר להלן). כדי לצייר בדרך מעשית את פעולת הדיבור, צייר קוברגר צרור שורות היוצאות מפי האל ומכוונות אל לב הבריאה.
בתמונת המזבח גרבאו שצייר מייסטר ברטראם במאה שקדמה לקוברגר, די במחווה, בתנועה קלה, להביע דיבור.
מחוות אלה מסמלות מילים. הן נראות כמעשה כשפים, והקוסם, המדבר ארמית אומר אברכדברא" שהם המילים "אברא כדברא" – אברא בדיבור, במילים. והנה, בהינף יד נוצר יש מאין. השפה יוצרת את המציאות. השקפה זו של הבריאה מהדהדת לאורך ההיסטוריה, מהתנ"ך עד לברית החדשה (ה"לוגוס" – "בראשית הייתה המילה"), ועד לריפוי בעזרת שיחות ולתיאוריות ספרותיות פוסט-מודרניות.
שימוש חשוב במיוחד שנעשה בדיבור בזמן הבריאה מופיע שלוש פעמים בפרקים א' ו-ב' בבראשית, ומסתיים בברכה למלאכת היצירה:
(ג) וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכׇּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת׃ {פ}
(3) And God blessed the seventh day and declared it holy—having ceased on it from all the work of creation that God had done.
בקתדרלה של סן מרקו בוונציה אנו מוצאים איור שהוא ביטוי גשמי מובהק למילים אלה:
קתרדלה של סן מרקו,
ברכת היום השביעי (רישום ע"פ הפסיפס), המאה ה13
ששת ימי המעשה עומדים סביב לכסא המלכות של אלוהים, שמחוות ידו מברכת את היום השביעי.
וכך, בתמונות אלה, מדבר אלוהים בשני אופנים. האחד, באוויר אותו הוא נושף מפיו, והשני במחוות המתארות את מאמר הבריאה.
אולם, משנאמרה מילה, הרי שהיא חלפה ואיננה. כדי לתת לה אורך חיים, על המילה להיראות. הראייה מזמנת את הזיכרון, וכך יכולה המילה להמשיך ולהתקיים. המילים מוצפנות בתמונות שהופכות לאותיות, וכתיבה הופכת לדרך נוספת לחזות בשפה המדוברת. מאליו מובן שעל פי המסורת היהודית, הכתיבה האולטימטיבית היא התורה. המדרש הראשון ב"בראשית רבא" יוצר את הדו-שיח שבין החכמה שבספר משלי (פרק ח') ובין המילה "בראשית", המילה הפותחת את התורה. (את המילה "בראשית" יש להבין לא כ"בהתחלה" אלא כ"התורה/החכמה"). המדרש נטווה כך: בספר משלי טוענת החכמה שהיא הייתה הכלי שבעזרתו ברא האל את העולם:
(כב) יְֽהֹוָ֗ה קָ֭נָנִי רֵאשִׁ֣ית דַּרְכּ֑וֹ קֶ֖דֶם מִפְעָלָ֣יו מֵאָֽז׃
(22) “The LORD created me at the beginning of His courseAs the first of His works of old.
(ל) וָאֶהְיֶ֥ה אֶצְל֗וֹ אָ֫מ֥וֹן וָאֶהְיֶ֣ה שַׁ֭עֲשׁוּעִים י֤וֹם ׀ י֑וֹם מְשַׂחֶ֖קֶת לְפָנָ֣יו בְּכׇל־עֵֽת׃
(30) I was with Him as a confidant,A source of delight every day,Rejoicing before Him at all times,
ומסביר המדרש:
(א) רַבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה פָּתַח (משלי ח, ל): וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם וגו', אָמוֹן פַּדְּגוֹג, אָמוֹן מְכֻסֶּה, אָמוֹן מֻצְנָע, וְאִית דַּאֲמַר אָמוֹן רַבָּתָא. אָמוֹן פַּדְּגוֹג, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (במדבר יא, יב): כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק. אָמוֹן מְכֻסֶּה, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (איכה ד, ה): הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע וגו'. אָמוֹן מֻצְנָע, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (אסתר ב, ז): וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה. אָמוֹן רַבָּתָא, כְּמָא דְתֵימָא (נחום ג, ח): הֲתֵיטְבִי מִנֹּא אָמוֹן, וּמְתַרְגְּמִינַן הַאַתְּ טָבָא מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָא רַבָּתָא דְּיָתְבָא בֵּין נַהֲרוֹתָא. דָּבָר אַחֵר אָמוֹן, אֻמָּן. הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת אֲנִי הָיִיתִי כְּלִי אֻמְנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין, אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא מִדַּעַת אֻמָּן, וְהָאֻמָּן אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא דִּפְתְּרָאוֹת וּפִנְקְסָאוֹת יֵשׁ לוֹ, לָדַעַת הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה חֲדָרִים, הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּשְׁפְּשִׁין. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָּא תּוֹרָה, הֵיאַךְ מָה דְּאַתְּ אָמַר (משלי ח, כב): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ.
(1) Rabbi Hoshaiah Rabbah said (Proverbs 8:30): "I was with him as a master craftsman, and I was his delight day by day." "Master craftsman" means "pedagogue", "covered" means "faithful", "modest" means "subdued", and some say "great pedagogue". "Pedagogue" - how is this so? As it is written (Numbers 11:12): "Did I conceive all these people? Did I give birth to them?" "Faithful" - how is this so? As it is written (Lamentations 4:5): "Those who once ate delicacies are now desolate in the streets." "Subdued" - how is this so? As it is written (Esther 2:7): "Mordecai had raised her, Hadassah, his uncle's daughter, for she had no father or mother." "Great pedagogue" - as it is said (Nahum 3:8): "Are you better than Thebes that sat by the Nile, surrounded by water?" "Another thing I say, O artist: The Torah says, 'I was the tool of His (God's) artistry,' referring to the fact that the King of Flesh and Blood who builds palaces in this world, does not do so from his own knowledge, but from the knowledge of an artist. And the artist himself does not create from his own knowledge, but rather from his tools and implements, in order to know how to make rooms and carve designs. Similarly, God looked into the Torah and created the world. And the Torah says, 'In the beginning God created the heavens and the earth.' And there is no beginning except for the Torah. As it says, 'The Lord acquired me at the beginning of His way.'" (Proverbs 8:22)
כתיבת התורה היא הורתה של הקליגרפיה. קליגרפיה (מיוונית: "קלי" – יפה, "גרפיה" – כתיבה) איננה רק שיטת קידוד, אלא ביטוי אסתטי ותיאולוגי. כך, לדוגמא, ביצירה "אלפבית הבריאה" של האמן בן שאן (Ben Shan), מקובצות אותיות שחורות ברחם האלוהי, כישות בכוח אך עדיין לא ישות קיימת. האמן יצר ליתוגרפיה (תחריט אבן) זו כחלק מעבודתו על "ספר היצירה", טקסט מיסטי יהודי עתיק.
הרחם עצמו הוא אזור לבן נרחב המקבל את צורתו מהאותיות שטרם נבראו סופית. מבחינה תיאולוגית הרקע הלבן הוא נוכחותו של האל, נוכחות כה בוהקת שאיננו יכולים לראות דבר עד שהסופר מעלה על הכתב את האותיות השחורות. אלוהים זקוק לנו, הסופרים, כדי לגלות היבט מוגבל אחד של נוכחותו.
פסקה בתלמוד הירושלמי מתארת את התורה הכתובה כאש שחורה על גבי אש לבנה:
רבי פנחס בשם רבי שמעון בן לקיש: התורה שנתן לו
הקב"ה למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה היא
אש מובללת באש חצובה מאש ונתונה מאש דכתיב (דברים
לג) מימינו אש דת למו (ירושלמי שקלים כ"ה, ע"ב).
כך שהאותיות השחורות (האש השחורה) הן הנותנות את הצורה לאש הלבנה, היא האור המסוונר – המעוור – אור נוכחות האל.
אבּל פאן (Abel Pann) מפשט את התיאור הזה בהשאירו רק את קרן האור.
אבל פאן, ויברא את המאורות הגדולים, 1924
קודם לכן, ציירו המקובלים את הבריאה כקונסטלציה, קבוצת כוכבים זוהרת (הספירות), והבריאה היא הקשר הבסיסי ביותר בין עולם הרוח של האלוהים לבין עולם החומר.
לקונסטלציה זו צורה המרמזת על צורת הגוף האנושי, צורה הקרויה לא פעם "אדם קדמון", אך יש לה גם ממאפייני האלוהים.צורת הספירות יכולה להיות גם צורת האות אלף, וגם במקרה זה ישתלבו בה צורות אנושיות.
הקבלה פותחת את התורה, שהיא המקום בו מצוי הן המפתח לבריאה והיא גם תהליך הבריאה. הרווח הלבן שבין האותיות, היעדר אמות התנועה, סימני פיסוק והערכים המספריים של האותיות העבריות יוצרים חוסר בהירות המתפרצת אל יצירה מיסטית מתעתעת.
זמן רב לפני היות הספרות, זמן רב לפני היות האלפבית, זמן רב לפני היות השפה, הייתה הדמות. אמנות ילידית אוסטרלית עוסקת ברובה ב"זמן החלום", גרסתם לסיפור הבריאה, סיפור שמגוללים בו העבר, ההווה והעתיד, הבריאה, המוות והלידה מחדש.
הבריאה כאמנות וכאדריכלות
כפי שנאמר לעיל, אופן בריאה אחר מופיע בפרק השני של ספר בראשית ובסיפורים מקראיים אחרים – הבריאה כמעשה אמנות. דוגמא בולטת לתפיסה זו נשמעת בדבריו של נביא אנונימי שניבא על הגלות ועל השיבה לארץ:
(יב) מִֽי־מָדַ֨ד בְּשׇׁעֳל֜וֹ מַ֗יִם וְשָׁמַ֙יִם֙ בַּזֶּ֣רֶת תִּכֵּ֔ן וְכָ֥ל בַּשָּׁלִ֖שׁ עֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ וְשָׁקַ֤ל בַּפֶּ֙לֶס֙ הָרִ֔ים וּגְבָע֖וֹת בְּמֹאזְנָֽיִם׃
(12) Who measured the waters with a hand’s hollow,And gauged the skies with a span,And meted earth’s dust with a measure, And weighed the mountains with a scaleAnd the hills with a balance?
אמני ימי הביניים, שהוקסמו מהדימוי של אלוהים הבנאי, נהגו לתת בידי האל את כלי העבודה של האדריכל.
בספר התהילים של טיבריוס מהמאה האחת-עשרה, נמזגו זה בזה פרק א בספר בראשית ופרק מ בישעיהו לייצוג סכמטי של ההתחלה. אלוהים נעזר במאזניים, במצפן ובכלים נוספים כדי למדוד את משקלו, נפחו ואורכו של העולם, בעוד יונה ("רוח אלוהים") מרחפת על פני המים. בתנ"ך סנט לואיס שנכתב במאה השלוש-עשרה, "מכתר" אלוהים את העולם המונח כאילו הוא רחמו של האל. בתוך העולם נמצאים חשיכה, חוסר צורה ומים קדמונים וארבע רוחות השמים (בראשית א 2) המיוצגות בפינות, כמיקרוקוסמוס בתוך מקרוקוסמוס.
המצפן מופיע שוב במאה התשע-עשרה בעבודתו של המשורר והאמן הבריטי, בן האסכולה הרומנטית, ויליאם בלייק. בורא העולם הוא דמוי אדם (אוריזון, יצירתו של בלייק, שמקורו באל ה"אמתי") עולה מתוך השמימיות הלוהטת, מכוון את המצפן אל הרִיק ומציב גבולות לעולם.
למרות ההתקדמות המדעית הגדולה ולמרות העובדה שאנו תרים את החלל, אנחנו ממשיכים לחשוב במונחים של עולם תלת-קומתי – שמים, ארץ ועולם תחתון – חלוקה הטבועה בדמנו. רגלינו ניצבות על פני האדמה, אנו נושאים עיננו לשמיים ותוהים באשר למה שנמצא מתחתנו. התרשים המופיע כאן ממפה את האזכורים המקראיים לעולמנו המחולק לשלושה. העולם נתפס כאן כמקום מגורים שיש לו גג המונע מהגשם מלחדור, אזור מגורים ויסודות תמך. על פי התנ"ך לכל אחד מתחומים אלה יש מרכיבים משלו.
מבנה שמים וארץ במקרא
ביטוי שירי נתן לחלוקה זו לוי גינצבורג באגדות היהודים (כרך האינדקס, ע' 12):
הארץ נחה על עמודים
הנחים על מים
הנחים על ההרים
הנחים על הרוחות
הנחות על הסערות
הנחות על זרועו של אלוהים.
תפיסת העולם כמקום מגורים שברא האל-האדריכל היא המונחת בבסיסו של נאום אלוהים מתוך הסערה:
(ד) אֵיפֹ֣ה הָ֭יִיתָ בְּיׇסְדִי־אָ֑רֶץ הַ֝גֵּ֗ד אִם־יָדַ֥עְתָּ בִינָֽה׃ (ה) מִי־שָׂ֣ם מְ֭מַדֶּיהָ כִּ֣י תֵדָ֑ע א֤וֹ מִֽי־נָטָ֖ה עָלֶ֣יהָ קָּֽו׃ (ו) עַל־מָ֭ה אֲדָנֶ֣יהָ הׇטְבָּ֑עוּ א֥וֹ מִי־יָ֝רָ֗ה אֶ֣בֶן פִּנָּתָֽהּ׃
(4) Where were you when I laid the earth’s foundations?Speak if you have understanding. (5) Do you know who fixed its dimensionsOr who measured it with a line? (6) Onto what were its bases sunk?Who set its cornerstone
ביטוי נוסף לאלוהים כאמן, והפעם כקדר, נמצא בפרק ב בספר בראשית (פסוק 7), בו מעצב אלוהים את אדם מתוך גושי חמר, כפי שמתאר לוחית השנהב הביזנטית. נראה שאלוהים מושיט יד לסיים את הגימור האחרון לאדם שמלאכת הכנתו טרם נשלמה. יחד עם זאת, האינטימיות שבין שתי הדמויות יש בה מתהליך הלידה.
לוחית שנהב ביזנטית, בריאת האדם, המאה ה10 - 11
אוגוסט רודן, הפסל הצרפתי המודרני הדגול, התעניין מאוד בדימוי של אלוהים כאמן, ולקראת סוף הקריירה שלו פיסל בשיש גרסאות אחדות של יד אלוהים היוצרת את האנושות. רודן מפריד בינו לבין המסורת בבראשית א, שם יוצר אלוהים יצור אנדרוגני במאמר, ומהסיפור בפרק ב שם נוצרים האיש והאישה לחוד, האיש מהאדמה והאישה מהאיש. בעבודה של רודן יד אלוהים אוחזת, כאילו בתוך הרחם, בשתי דמויות משורגות. זוהי עבודתו של פסל המשקף במפעל חייו את הדימוי של האל בורא העולם.
ארבע מאות שנים לפני רודן, חי מיכלאנג'לו שאף הוא יצר מתוך האדמה והותיר אחריו דמות לא-גמורה שנראית כאילו היא נחלצת או מתעוררת מתוך האבן. מיכלאנג'לו האמן מחקה את אלוהים האמן ש"שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אלוהים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב' 3).
כאשר היו בעיצומן עבודות השחזור של ציורו המונומנטאלי של מיכלאנ'גלו שבו נראה אלוהים בורא את האדם, קלט צלם את צלליתו של אחד המשחזרים כשהוא ניצב בתנוחה דמוית אלוהים. האם הייתה כאן יד אלוהים או יד המקרה?
שיקום תקרת הקפלה הסיסטינית, 1989
בריאה במאבק
עד שהתגלתה השירה האפית הבבלית במאה התשע-עשרה, דומה היה שסיפור הבריאה בפרק א' בבראשית תיאר פעילות חסרת מאמץ של אלוהים הכל יכול ביסודות חסרי חיות ופסיביים. אולם, פענוח מיתוס הבריאה הבבלי, 'אֶנוֹמָה אֶליש", חשף מגוון קשרים לשוניים וספרותיים לסיפור בבראשית א', והבהיר שהסיפור המקראי הפסטורלי אינו אלא כתב פולמוס נגד תפיסת הבריאה הגסה והאלימה שרווחה במרכז התרבותי הגדול שבמסופוטמיה.
אחד היסודות הפסיביים לכאורה הללו בסיפור היצירה הוא התהום (בראשית א' 2). מסתבר שמילה זו היא גלגול השם הבבלי תיאמת, נחש התהומות המפלצתי והאם הקדמונית. האל מרדוך ניצח את תיאמת וביתר את גופתה כדי ליצור את העולם. את הפרטים מעוררי הפלצות של סיפור זה תוכלו למצוא כאן.
שני האיורים שלהלן מראים את מידת הפופולריות של "אנומה אליש" במזרח התיכון הקדום. על גביע כסף שנחשף בכפר הפלשתיני עין סמיע נראה האל מרדוך, בעל שני הראשים, מתעמת בעזרת צמחים רעילים עם תיאמת דמוית הנחש. בשלב השני במאבק הוא נראה עומד מעליה כאשר היא המופיעה פה כששושֶנת (רוזטה). מימין מחזיקות שתי דמויות את קשת הרקיע המפרידה את שני חלקיה של תיאמת ומונעת את שובו של התוהו.
הקרב הגדול בין מרדוך לתיאמת מופיע תדיר כסמל במסופוטמיה העתיקה, כפי שנראה בחותם הגליל כאן, שעליו מתואר האל הגיבור ואנשיו נלחמים בדרקון התוהו.
תיאמת מקושרת גם לחבורת מפלצות בעלי שמות שונים – תנין (ראו בראשית א' 21), רהב (ישעיה נ"א 9) ולוויתן (ישעיה כ"ז 1) או, כשמו בסיפורים האוגריתיים – לוֹתָן, ושם זה מופיע גם בתרבויות אחרות במזרח התיכון הקדום. תיאמת זכתה לעדנה בתקופה המודרנית שכן היא מופיע במשחק הדמיון "מבוכים ודרקונים" ובתרבות הפופ. ג'ודית ג'ונס, אמנית מקליפורניה, ציירה את תיאמת כשבטנה שסועה והעולם נראה דרכה.
ג'ודית ג'ונס, תיאמת, 1980
שימו לב שגוף האישה הוא היולד את העולם, וכך משולבים בדמות זו ילודה ומלחמה.
התנ"ך דיכא את הסיפור המסופוטמי האלים כדי להדגיש את היותו של אלוהי ישראל כל יכול, יחיד ומיוחד, ובורא עולם ללא כל מאמץ מיוחד. ועם זאת, המפלצת מרימה ראשה פעם אחר פעם, לא רק ברמיזות בבראשית א, אלא בגלוי ובעוז באיוב מ'-מ"א, בישעיה כ"ז ובתהילים ק"ד.
1865 בהמות ולויתן, 1823 - 26
שני אמנים בני המאה התשע-עשרה, ויליאם בלייק וגוסטב דורה ציירו, כל אחד, את אלוהים מרומם ומשפיל חליפות את נחש הים הוא הלוויתן.
צלם הטבע ארנסט האס תפס את כוחו הפראי של הים ואת השפעתו על החוף, ואפשר שאלה הם שיצרו לראשונה את האגדות על מפלצות הים. כדי ליצור דימוי עז כל כך, השתמש הצלם בטכניקות מיוחדות ויצר בבואת מראה של הים במפלי גולפוס שבאיסלנד. על עבודתו זו כתב: "תצלום 'כריך' – עותק השקופית שהונח באופן הפוך על המקור, כדי ליצור את האפקט 'ייפרדו המים' (בראשית א' 6; Creation, 1965).
ארנסט האס, יהי רקיע בתוך המים, 1965
עד כה בחנו את הבריאה דרך המאבק בכתבי הקודש ובמזרח התיכון הקדום. בימינו אנו, האמנית בת איימס שוורץ גם היא נאבקת ונלחמת בחומרים והורסת אותם כדי לייצור. בסדרה שיצרה, "סדרת עשרת האתרים" (Ten Sites Series), היא שבה ומבקרת בישראל כדי לשחזר את סיפוריהן של נשים יהודיות, סיפורים הקשורים בספירות ובמקומות. תוך כדי עבודתה, פיתחה שוורץ טכניקה של יצירה בדרך ההריסה.
בת איימס סוורץ, צפת מס' 1, 1981
יום אחד לקחתי חתיכה גדולה של נייר לצביעה בצבעי מים, חרטתי עליה את המילים fear of dying (פחד ממיתה), קרעתי בה פתח במברג. רציתי להיכנס אליה כשם שנכנסתי אל ההרים.
חרטתי מילים עזות, השחתתי את פניו של הנייר ושרפתי מה ששרפתי.... הבנתי שאיכשהו יצרתי פולחן.
ובסוף הייתי מסוגלת להתמודד עם מרקמם של הסלעים. פיתוח תהליך/פולחן האש בשנים 1976/77 אפשר לי – במלוא מובן המילה – לחדור אל תוככי העבודה – להשחית את הנייר ולשרפו, לרבד אותו, לזרוק צבע עליו ולהשתמש באדמה כבצבען – להיכנס אל תוך העבודה כשם שנכנסתי אל הנוף (Israel Revisited, Beth Ames Swartz, מאי 1981, ע' 11-10)/
במאבק שהיו בו אש, אדמה, אור שמש ואמצעים אמנותיים שונים, קיבצה שוורץ את החומרים שהיו לה לכדי פיסול-קולאז' שבו נראית האות אלף ברווחים השליליים.
בריאה בילודה/באהבה
מגע מיני וילודה שניהם מטפורות עיקריות לבריאה בתרבויות עתיקות רבות, והסיבות ברורות מאליהן. אולם מטפורות אלה דוכאו במקרא, שכן אלוהי ישראל גדול מתהליכים טבעיים ומתהליכי החיים. כתוצאה, הדת המקראית המתהווה דחתה את הדימויים המיניים הבוטים של התרבויות הסובבות אותה, במיוחד אלה של מצרים ומסופוטמיה.
אולם כוחן של מטפורות אלה צף ועולה למרות הנטייה לדיכוי, וכך, בבראשית א' 24-25, אנו קוראים תיאור זה של בריאת חיות היבשה: "וַיֹּאמֶר אלוהים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ", כאילו האדמה עצמה היא שילדה את היצורים הללו, בדיוק כשם שהצמחייה מתוארת בפסוק 12 – "ותוצא הארץ דשא". בציור כאן נראית חיה אגדתית (שהיא שילוב של בעל חיים וצמח!), הטלה הטרטרי קשור לחבל טבור אנכי היוצא מאמא אדמה.
בנוסף, בבראשית א' 2-1, חמשת היסודות (תוהו ובוהו, חושך, תהום, רוח ומים) שהתקיימו לפני שנברא האור מטרימים את תהליך הלידה. המילה בראשית (שמקורה במילה "ראש") עצמה מרמזת על רגע יציאתו של הראש (crowning) לאוויר העולם בלידה. כך גם, באיוב לח פורץ הים אל מחוץ לרחם.
(ח) וַיָּ֣סֶךְ בִּדְלָתַ֣יִם יָ֑ם בְּ֝גִיח֗וֹ מֵרֶ֥חֶם יֵצֵֽא׃
(8) Who closed the sea behind doorsWhen it gushed forth out of the womb,
בתקופות בתר-מקראיות שגשגו דימויים אלה במיסטיקה היהודית, בפרשנות ובליטורגיה, לדוגמה, בהצהרה על ראש השנה "היום הרת עולם". הפירוש השגור הוא "היום נולד העולם", אך הבנה עמוקה יותר של הדברים גורסת "הזמן תמיד יולד". לבסוף, אם נשוב לבראשית, נשמע את המילים "אלה תולדות" חוזרות ונשנות בספר – והפעם הראשונה שמופיע הביטוי הוא מתייחס לבריאת העולם (ב' 4).
ביצה אורפית, 1775
בתרבויות עתיקות רבות נתפס העולם כמה שהתחיל באחדות שצורתה צורת ביצה. במיתוסים היווניים על אורפיאוס, הבריאה היא נחש מתפתל המסמל את הזמן שאין להימנע ממנו. הנחש מפצל אחדות זו לשניוּת של השמים והארץ:
(ז) וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִ֒יעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן׃
(7) God made the expanse, and it separated the water which was below the expanse from the water which was above the expanse. And it was so.
בדומה, בציור המצרי שלעיל, השמים הנקביים (האלה נוּט) היו בעבר מאוחדים עם אב האדמה המפרה (האל גֵבּ), סיפור המשקף את אותו הדימוי האוניברסלי שבאמירה המקראית
(כד) עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזׇב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד׃
(24) Hence a man leaves his father and mother and clings to his wife, so that they become one flesh.
הביצה הקוסמית הזאת, מה צורה לה בתוכה? מה היא משמעותה?
שני איורי המנדלה הללו, משתי תרבויות שונות בתכלית, מציגות את הסיפור הפנימי של הביצה הקוסמית. מצד שמאל, האל האורפיאי פאנס (נושא האור) מופיע בתוך הביצה, עטוף בטבעות הנחש המפרה. המסגרת שהיא גלגל המזלות, מהווה את חצי קליפת (כיפת) השמיים ומגדירה את הזמן, ואילו ארבע רוחות השמים מגדירים את המרחב. מימין, צורת הביצה מאפיינת את היקום של הילדגארד מבינגן, מיסטיקנית נוצרית בת המאה השתים-עשרה. הדימוי שלה מבוסס על שבע הספירות של הקוסמולוגיה האריסטוטלית, ששינו את צורתן לצורת ביצה, ולספר מהברית החדשה, "ההתגלות". גם כאן נוכחים הזמן והמרחב, הפעם בפניהם של ארבע רוחות השמיים ובשמש, בירח ובכוכבים. שני גופים דמויי ביצה אלה יכולים גם להיראות כנפתחים אל תוך הרחם המתעבר והיולד.
חלק מאותם דימויים מופיעים בגרסה אירופאית זו של האמנות הילידית האוסטרלית, ויש כאן ביטוי ללא-מודע הקולקטיבי שבו נחש האדמה (זכר) וזרע השמימי דמוי הביצה (נקבה) מתאחדים בבריאה.
לאיטיטיה ד'אטויל, נחשארץ ולידת המים
קיי לנג, גוף אמריקאי מס' 21 ארנסט האס, 1964
1989 - 90
אם כן, האם זוהי אמא אדמה או שמא זהו אבא אדמה? מצד שמאל, בצילום של ארנסט האס, דומים קוויהם החלקים של ערמות השלג הצח על אבנים בערוץ נחל להורינו, אמא אדמה ואבא אדמה. מימין, הורים לעתיד חובקים את פרי זרעם, הד לברכה שברך אלוהים את האיש ואת אשתו, "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ" (בראשית א' 28).
הופעת הבכורה של לואיס בראון, תינוקת שנולדה בהפריה חוץ-גופית, הייתה בצילום בעיתון טיים ב-31 ביולי, 1978. לואיס המצולמת ברחמה של אמה, לזלי, דומה דמיון מעורר יראה לאותו יצור היולי, "אדם קדמון". אותו "אדם קדמון" שנשתל ברחמו של ה"אינסוף" הנצחי שלוש מאות שנה קודם להשתרשותה של לואיס.
יוהאן גאורג וכטר, טיים, ילד מבחנה, 31 ליולי 1978
1699
אין מנוס מארכיטיפ הרבייה בבריאה, מבראשית ועד היום.
לתמונות נוספות בנושא זה ראו תל"י מדרש אמנות