(ח) וּבַחֹ֤דֶשׁ הַחֲמִישִׁי֙ בְּשִׁבְעָ֣ה לַחֹ֔דֶשׁ הִ֗יא שְׁנַת֙ תְּשַֽׁע־עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּ֣ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֑ל בָּ֞א נְבוּזַרְאֲדָ֧ן רַב־טַבָּחִ֛ים עֶ֥בֶד מֶלֶךְ־בָּבֶ֖ל יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ (ט) וַיִּשְׂרֹ֥ף אֶת־בֵּית־יְהֹוָ֖ה וְאֶת־בֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וְאֵ֨ת כׇּל־בָּתֵּ֧י יְרוּשָׁלַ֛͏ִם וְאֶת־כׇּל־בֵּ֥ית גָּד֖וֹל שָׂרַ֥ף בָּאֵֽשׁ׃
(8) On the seventh day of the fifth month—that was the nineteenth year of King Nebuchadnezzar of Babylon—Nebuzaradan, the chief of the guards, an officer of the king of Babylon, came to Jerusalem. (9) He burned the House of GOD, the king’s palace, and all the houses of Jerusalem; he burned down the house of every notable person.
(ד) וַיְהִי֩ בַשָּׁנָ֨ה הַתְּשִׁעִ֜ית לְמׇלְכ֗וֹ בַּחֹ֣דֶשׁ הָעֲשִׂירִי֮ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹ֒דֶשׁ֒ בָּ֠א נְבוּכַדְרֶאצַּ֨ר מֶלֶךְ־בָּבֶ֜ל ה֤וּא וְכׇל־חֵילוֹ֙ עַל־יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם וַֽיַּחֲנ֖וּ עָלֶ֑יהָ וַיִּבְנ֥וּ עָלֶ֛יהָ דָּיֵ֖ק סָבִֽיב׃ (ה) וַתָּבֹ֥א הָעִ֖יר בַּמָּצ֑וֹר עַ֚ד עַשְׁתֵּ֣י עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ צִדְקִיָּֽהוּ׃ (ו) בַּחֹ֤דֶשׁ הָרְבִיעִי֙ בְּתִשְׁעָ֣ה לַחֹ֔דֶשׁ וַיֶּחֱזַ֥ק הָרָעָ֖ב בָּעִ֑יר וְלֹא־הָיָ֥ה לֶ֖חֶם לְעַ֥ם הָאָֽרֶץ׃ (ז) וַתִּבָּקַ֣ע הָעִ֗יר וְכׇל־אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֡ה יִבְרְחוּ֩ וַיֵּֽצְא֨וּ מֵהָעִ֜יר לַ֗יְלָה דֶּ֜רֶךְ שַׁ֤עַר בֵּין־הַחֹמֹתַ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ עַל־גַּ֣ן הַמֶּ֔לֶךְ וְכַשְׂדִּ֥ים עַל־הָעִ֖יר סָבִ֑יב וַיֵּלְכ֖וּ דֶּ֥רֶךְ הָעֲרָבָֽה׃
(4) And in the ninth year of his reign, on the tenth day of the tenth month, King Nebuchadrezzar moved against Jerusalem with his whole army. They besieged it and built towers against it all around. (5) The city continued in a state of siege until the eleventh year of King Zedekiah. (6) By the ninth day of the fourth month, the famine had become acute in the city; there was no food left for the common people. (7) Then [the wall of] the city was breached. All the soldiers fled; they left the city by night through the gate between the double walls, which is near the king’s garden—the Chaldeans were all around the city—and they set out for the Arabah.
(יב) וּבַחֹ֤דֶשׁ הַֽחֲמִישִׁי֙ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹ֔דֶשׁ הִ֗יא שְׁנַת֙ תְּשַֽׁע־עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ נְבוּכַדְרֶאצַּ֣ר מֶלֶךְ־בָּבֶ֑ל בָּ֗א נְבֽוּזַרְאֲדָן֙ רַב־טַבָּחִ֔ים עָמַ֛ד לִפְנֵ֥י מֶלֶךְ־בָּבֶ֖ל בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ (יג) וַיִּשְׂרֹ֥ף אֶת־בֵּית־יְהֹוָ֖ה וְאֶת־בֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וְאֵ֨ת כׇּל־בָּתֵּ֧י יְרוּשָׁלַ֛͏ִם וְאֶת־כׇּל־בֵּ֥ית הַגָּד֖וֹל שָׂרַ֥ף בָּאֵֽשׁ׃
(12) On the tenth day of the fifth month—that was the nineteenth year of King Nebuchadrezzar, the king of Babylon—Nebuzaradan, the chief of the guards, came to represent the king of Babylon in Jerusalem. (13) He burned the House of GOD, the king’s palace, and all the houses of Jerusalem; he burned down the house of every notable person.
חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב.
בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז (1) נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, (2) וּבָטַל הַתָּמִיד, (3) וְהֻבְקְעָה הָעִיר, (4) וְשָׂרַף אַפּוֹסְטֹמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, (5) וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל.
בְּתִשְׁעָה בְאָב (1) נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, (2) וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה (3) וּבַשְּׁנִיָּה, (4) וְנִלְכְּדָה בֵיתָר, (5) וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה:
The mishna discusses the five major communal fast days. Five calamitous matters occurred to our forefathers on the seventeenth of Tammuz, and five other disasters happened on the Ninth of Av. On the seventeenth of Tammuz the tablets were broken by Moses when he saw that the Jews had made the golden calf; the daily offering was nullified by the Roman authorities and was never sacrificed again; the city walls of Jerusalem were breached; the general Apostemos publicly burned a Torah scroll; and Manasseh placed an idol in the Sanctuary. On the Ninth of Av it was decreed upon our ancestors that they would all die in the wilderness and not enter Eretz Yisrael; and the Temple was destroyed the first time, in the days of Nebuchadnezzar, and the second time, by the Romans; and Beitar was captured; and the city of Jerusalem was plowed, as a sign that it would never be rebuilt. Not only does one fast on the Ninth of Av, but from when the month of Av begins, one decreases acts of rejoicing.
חָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה, דִּכְתִיב: ״וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם: וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה׳ וְגוֹ׳״ (מלכים ב כה:ח-ט), וּכְתִיב: ״וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל בִּירוּשָׁלִָם: וְגוֹ׳״ (ירמיה נב:יב).
וְתַנְיָא: אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּשִׁבְעָה, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״בֶּעָשׂוֹר״ (ירמיה נב:יב)! וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בֶּעָשׂוֹר, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״בְּשִׁבְעָה״ (מלכים ב כה:ח)! הָא כֵּיצַד? בְּשִׁבְעָה נִכְנְסוּ נׇכְרִים לַהֵיכָל וְאָכְלוּ וְקִלְקְלוּ בּוֹ שְׁבִיעִי שְׁמִינִי, וּתְשִׁיעִי סָמוּךְ לַחֲשֵׁיכָה הֵצִיתוּ בּוֹ אֶת הָאוּר וְהָיָה דּוֹלֵק וְהוֹלֵךְ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ...וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, ״אִלְמָלֵי הָיִיתִי בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר לֹא קְבַעְתִּיו אֶלָּא בָּעֲשִׂירִי מִפְּנֵי שֶׁרוּבּוֹ שֶׁל הֵיכָל בּוֹ נִשְׂרַף״. וְרַבָּנַן אַתְחַלְתָּא דְפוּרְעֲנוּתָא עֲדִיפָא.
וּבַשְּׁנִיָּה מְנָלַן? דְּתַנְיָא: מְגַלְגְּלִין זְכוּת לְיוֹם זַכַּאי, וְחוֹבָה לְיוֹם חַיָּיב.
אָמְרוּ, ״כְּשֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּרִאשׁוֹנָה אוֹתוֹ הַיּוֹם תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה, וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הָיָה, וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה, וּמִשְׁמַרְתָּהּ שֶׁל יְהוֹיָרִיב הָיְתָה, וְהַלְּוִיִּם הָיוּ אוֹמְרִים שִׁירָה, וְעוֹמְדִין עַל דּוּכָנָם. וּמָה שִׁירָה הָיוּ אוֹמְרִים? ״וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם״ (תהלים צד:כג), וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר ״יַצְמִיתֵם ה׳ אֱלֹקינוּ״ (תהלים צד:כג), עַד שֶׁבָּאוּ נׇכְרִים וּכְבָשׁוּם. וְכֵן בַּשְּׁנִיָּה.
The Temple was destroyed the first time. The Gemara explains that this is as it is written: “And in the fifth month, on the seventh day of the month, which was the nineteenth year of King Nebuchadnezzar, king of Babylon, Nebuzaradan, captain of the guard, a servant of the King of Babylon, came to Jerusalem. And he burnt the house of the Lord” (II Kings 25:8–9). And it is also written: “And in the fifth month, on the tenth day of the month, which was the nineteenth year of King Nebuchadnezzar, king of Babylon, Nebuzaradan, captain of the guard, who served the king of Babylon, came into Jerusalem. And he burnt the house of the Lord” (Jeremiah 52:12–13). And it is taught in a baraita: It is impossible to say that the Temple was burned on the seventh of Av, as it has already been stated, in Jeremiah, that it was destroyed on the tenth. And it is also impossible to say that the Temple was burned on the tenth of Av, as it has already been stated that it was destroyed on the seventh, in II Kings 25:8–9. How so; what actually occurred? On the seventh of Av, gentiles entered the Sanctuary, and on the seventh and the eighth they ate there and desecrated it, by engaging in acts of fornication. And on the ninth, adjacent to nightfall, they set fire to it, and it continuously burned the entire day, as it is stated: “Woe unto us, for the day has declined, for the shadows of the evening are stretched out” (Jeremiah 4:6). This verse is interpreted as a prophecy about the evening when the Temple was burned. And this is what Rabbi Yoḥanan meant when he said: Had I been alive in that generation, I would have established the fast only on the tenth of Av because most of the Sanctuary was burned on that day. And the Sages, who established the fast on the ninth, how do they respond to that comment? They maintain that it is preferable to mark the beginning of the tragedy. And the mishna further taught that the Temple was destroyed for the second time also on the Ninth of Av. The Gemara asks: From where do we derive that the Second Temple was destroyed on this date? It is taught in a baraita: A meritorious matter is brought about on an auspicious day, and a deleterious matter on an inauspicious day, e.g., the Ninth of Av, on which several tragedies had already occurred. The Sages said: When the Temple was destroyed for the first time, that day was the Ninth of Av; and it was the conclusion of Shabbat; and it was the year after a Sabbatical Year; and it was the week of the priestly watch of Jehoiarib; and the Levites were singing the song and standing on their platform. And what song were they singing? They were singing the verse: “And He brought upon them their own iniquity, and He will cut them off in their own evil” (Psalms 94:23). And they did not manage to recite the end of the verse: “The Lord our God will cut them off,” before gentiles came and conquered them. And likewise, the same happened when the Second Temple was destroyed.
וחובה על ידי חייב – היינו תשעה באב דרגילין להיות בו רעות:
בשניה פי' נודע להם מצד הקבלה ועל דרך מה שאמרו מגלגלין זכות וכו'
וטיטוס שב אל הבירה והחליט להשׂתער ממחרת היום כעלות השחר על ההיכל בראש כל חילו ולכבשו. אולם האלהים כבר גזר מימים ראשונים לתת את היכלו למאכֹלת־אש והנה בא יום־הדין לקץ העתּים, הוא היום העשירי לחֹדש לוֹאוֹס (אב), אשר בו נשרף גם בית־המקדש הראשון בידי מלך בבל. ומידי היהודים יצאה האש לראשונה ומעִמָּם היתה הסִבּה. כי אחרי שוב טיטוס ממקום המלחמה, שאפו המורדים רוח מעט ויצאו עוד הפעם להַצּוֹת ברומאים. שומרי ההיכל התנגחו עם השונאים המכַבּים את הבערה (בחצר בית ה׳ הפנימית), ואלה הניסו את היהודים ורדפו אחריהם עד ההיכל. ואחד אנשי־הצבא לא חכה לפקֻדת המצביא ולא נבהל מהמעשה הנורא אשר אמר לעשות, כאִלו צֻוָּה למלא את הדבר מפי הגבורה, ותפש בידו לפיד בוער מתוך האש, ואחד מחברי האיש הרים אותו למעלה, והוא שלח את האש אל חלון־הזהב, אשר בקרבתו היה המבוא מצד צפון אל הלשכות הסובבות את ההיכל. וכאשר התלקחה הלהבה, הרימו היהודים קול צעקה נוראה, בהכּירם את גֹדל האסון, ומהרו מכל עברים לעצור בעד האש ולא חסו על חייהם ולא חמלו על כֹּחותיהם, בראות עינם באבדן מקדשם ובית־חייהם, אשר למענו שמרו את נפשותיהם.
(5) The Temple burned despite Titus' orders
Titus retired to the Antonia, intending to launch a full scale attack the following day at dawn and take possession of the Temple. The sanctuary, however, had long before been condemned by God to the flames; and now, after the passing of the years, the fated day was at hand, the tenth of the month of Lous - the very date when centuries before it had been burned by the king of Babylon. But now it was their own people who had caused and started the conflagration. For when Titus had withdrawn, the rebels shortly after attacked the Romans again, and a clash followed between the guards of the sanctuary and the troops who were putting out the fire inside the inner court; the latter routed the Jews and followed in hot pursuit right up to the Temple itself. Then one of the soldiers, without awaiting any orders and with no dread of so momentous a deed, but urged on by some supernatural force, snatched a blazing piece of wood and, climbing on another soldier's back, hurled the flaming brand through a low golden window...As the flames shot up, the Jews let out a shout of dismay that matched the tragedy; they flocked to the rescue, with no thought of sparing their lives or husbanding their strength; for the sacred structure that they had constantly guarded with such devotion was vanishing before their very eyes.
(ח) ח. מי האיש אשר לא יַרבּה להָמֵר על חרבן הבית הזה, הוא הנפלא מכל הבנינים, אשר ראו עינינו ואשר שמעו מהם אזנינו, והנעלה מכֻּלם בגדלו ובהדרו ובתפארתו לכל חלקיו וגם במהלל כבוד קדֻשתו? אך דבר אחד יהיה לו לנחמה גדולה, בשומו אל לבו, כי מקרה אחד לכל אשר בו רוח־חיים וגם לבנינים [הנהדרים] ולמקומות [הקדושים], וכֻלם לא יִמָּלטו מפני הגזרה אשר יצאה עליהםא)ביונית: הֵימַרְמֵנֵי (היא מָיְרָה) = הגורל, מנת היקום, שעל־פי המִתּולוגיה היונית גם האֵלים לא יִמָּלטו ממנה.. ומי לא ישתומם על מועד החרבן הנכון לתקופת הזמנים? כי קץ הבית השני שמר — כאשר אמרתי למעלה — את החדש ואת היום, אשר בו נשרף הבית הראשון בידי הבבלים...
(8) The Temple destroyed on the anniversary of the previous conflagration
Deeply as one must mourn the destruction of the most wonderful edifice ever seen or spoken of, whether for its structure, size, and lavish perfection of detail, or the repute of its holy places, yet we may find very real comfort in the thought that fate is inexorable, not only in regard to living beings but also in regard to structures and places. We may wonder, too, at the accuracy of the cycle of fate; for it awaited, as I said, the very month and day on which the Temple had been burned by the Babylonians...
כֹּֽה־אָמַ֞ר ה׳ צְבָקוֹת צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים וְהָאֱמֶ֥ת וְהַשָּׁל֖וֹם אֱהָֽבוּ׃
Thus said GOD of Hosts: The fast of the fourth month, the fast of the fifth month, the fast of the seventh month, and the fast of the tenth month shall become occasions for joy and gladness, happy festivals for the House of Judah; but you must love honesty and integrity.
אָמַר רַב פָּפָּא, "...בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם יִהְיוּ לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, יֵשׁ שְׁמָד - צוֹם, אֵין שְׁמָד וְאֵין שָׁלוֹם - רָצוּ מִתְעַנִּין, רָצוּ אֵין מִתְעַנִּין". אִי הָכִי, תִּשְׁעָה בְּאָב נָמֵי? אָמַר רַב פָּפָּא, "שָׁאנֵי תִּשְׁעָה בְּאָב, הוֹאִיל וְהוּכְפְּלוּ בּוֹ צָרוֹת, דְּאָמַר מָר, "בְּתִשְׁעָה בְּאָב חָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחֶרְשָׁה הָעִיר"".
Rav Pappa said...When there is peace in the world and the Temple is standing, these days will be times of joy and gladness; when there is persecution and troubles for the Jewish people, they are days of fasting; and when there is no persecution but still no peace, neither particular troubles nor consolation for Israel, the halakha is as follows: If people wish, they fast, and if they wish, they do not fast. Since there is no absolute obligation to fast, messengers are not sent out for these months. The Gemara asks: If so, the Ninth of Av should also be like the other fast days, that sometimes it is observed and sometimes not, depending upon the wishes of the community at the time. Why does the mishna state that messengers go out for the month of Av? Rav Pappa said: The Ninth of Av is different, since the calamities that occurred on that day were multiplied. As the Master said: On the Ninth of Av the Temple was destroyed, both the first one and the second one; on this day the city of Beitar was captured; and on this day the city of Jerusalem was plowed over by the enemies of the Jewish people, as a sign that it would never be rebuilt. Consequently, the fast of the Ninth of Av is obligatory, and not optional like the other fasts. Messengers are consequently sent out so that people will know when to fast.
בְּלֵיל זֶה אֵרְעוּ בוֹ חָמֵשׁ מְאוֹרָעוֹת.
גָּזַר עַל אָבוֹת בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת.
וְדָבְקוּ בוֹ צָרוֹת מְצֵרוֹת וְגַם רָעוֹת.
יוֹם מוּכָן הָיָה בִּפְגֹּעַ פְּגָעוֹת.
On this night five awful tragedies occurred.
A decree against our ancestors denying them entry into the Holy Land.
Afflicting them with everlasting sorrow and evilness.
A day destined for everlasting afflictions.
יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת...
י''ז בְּתַמּוּז חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ בּוֹ:
(1) נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת,
(2) וּבָטֵל הַתָּמִיד מִבַּיִת רִאשׁוֹן,
(3) וְהֻבְקְעָה יְרוּשָׁלַיִם בְּחֻרְבָּן שֵׁנִי,
(4) וְשָׂרַף אַפּוֹסְטוֹמוֹס הָרָשָׁע אֶת הַתּוֹרָה,
(5) וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל:
וְתִשְׁעָה בְּאָב חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ בּוֹ:
(1) נִגְזַר עַל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ,
(2) וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה
(3) וּבַשְּׁנִיָּה,
(4) וְנִלְכְּדָה עִיר גְּדוֹלָה וּבֵיתָר שְׁמָהּ וְהָיוּ בָּהּ אֲלָפִים וּרְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ גָּדוֹל וְדִמּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְנָפַל בְּיַד הָרוֹמִיִּים וְנֶהֶרְגוּ כֻּלָּם וְהָיְתָה צָרָה גְּדוֹלָה כְּמוֹ חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
(5) וּבוֹ בַּיּוֹם הַמּוּכָן לְפֻרְעָנוּת חָרַשׁ טוּרְנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע אֶת הַהֵיכָל וְאֶת סְבִיבָיו...
וְאַרְבָּעָה יְמֵי הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ הֲרֵי הֵן מְפֹרָשִׁין בַּקַּבָּלָה, "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְגוֹ'" (זכריה ח:יט)...
There are days when the entire Jewish people fast because of the calamities that occurred to them then, to arouse [their] hearts and initiate [them in] the paths of repentance. This will serve as a reminder of our wicked conduct and that of our ancestors, which resembles our present conduct and therefore brought these calamities upon them and upon us.
...The Seventeenth of Tammuz. Five tragedies took place on this day:
a) The Tablets were broken;
b) In the First Temple, the offering of the daily sacrifices was nullified;
c) [The walls of] Jerusalem were breached in [the war leading to] the destruction of the Second Temple;
d) Apostmos, the wicked, burned a Torah scroll; and
e) He erected an idol in the Temple.
On the Ninth of Av, five tragedies occurred:
a) It was decreed that the Jews in the desert would not enter Eretz Yisrael;
b) The First
c) and the Second Temples were destroyed;
d) A large city named Betar was captured. Thousands and myriads of Jews inhabited it. They were ruled by a great king whom the entire Jewish people and the leading Sages considered to be the Messianic king. The city fell to the Romans and they were all slain, causing a national catastrophe equivalent to that of the Temple's destruction.
e) On that day designated for retribution, the wicked Tineius Rufus plowed the site of the Temple and its surroundings...
These four fasts are explicitly mentioned in the prophetic tradition [Zechariah 8:19]: "The fast of the fourth [month], the fast of the fifth [month]...."
R' Hasdai Crescas, Letter to the Jews of Avignon (1391)
וביום צרה ותוכחה, יום שהוכפלו בו הצרות, שבעה עשר בתמוז, חמת ה׳ נתנה על עיר הקודש אשר משם תצא תורה ודבר ה׳, היא קהלת טוליטולה, ויהרגו במקדש ה׳ כהן ונביא. שמה קדשו את השם ברבים רבניה, הם זרע הכשר והנבחר, זרע הרב רבי אשר זכר צדיק לברכה, הם ובניהם ותלמידיהם. גם שם המירו רבים לא יכלו לעמוד על נפשם...
R' Crescas is referring to the Rosh, R' Asher ben Yechiel (d. 1328). His son was the Tur, R' Yaakov ben Asher (d. 1340).
Alahambra Decree (March 31, 1492)
We were informed that in our realms there were some bad Christians who Judaized...the chief cause was the communication between the Christians and the Jews...(therefore, in 1480) we ordained that said Jews should be set apart...(in) Jewish quarters…hoping that with this separation (the matter) would be corrected...(however,) many offenders have been revealed...by the Inquisitors...Thereby is established...the great damage to the Christians which has resulted...from the...communication which they have held...with the Jews...
This is proved by the many...confessions both of the Jews themselves and also of those who were corrupted and deceived by them...
It was our wish to be content with ordering them to leave...Andalusia...in the belief that this would be sufficient for those in other...places...(however,) every day it is discovered and made manifest that the said Jews continue ever more in their evil and harmful purpose in every place where they dwell...
Having considered the matter with much deliberation, (we) are agreed in ordering that all...Jews...of our realms shall leave and never return...by the end of...July...under the penalty that if they do not do so...they incur the punishment of death and the confiscation of all their property...with no trial nor sentence nor declaration...
...הזמן המוכן לצרותיו הוא החודש הקבוע לרעתו חודש אב...הלא תראה שבאותו החודש
(1) נגזרה גזירה על דור המדבר ששם ימותו, וליל ט' באב היה
(2) בו ביום נחרב בית ראשון,
(3) בו ביום נחרב בית שני,
(4) בו ביום נחרב אלכסנדריא קהל גדול מהיהודים שהיה שמה,
(5) בו ביום נעשה גרוש אי קצה הארץ הנקר' אינגלה טיר"א,
(6) ובו ביום נעשה גרוש צרפת בשנת כל"ה גרש יגרש אתכם מזה,
(+) וכמה עוד מהשמדות והגרושים היו בחודש ההוא לישראל ומה אוסיף עוד לדבר,
(7) והנה כשגזר מלך ספרד גרוש על כל היהודים אשר בכל מדינות מלכתו שיצאו כמשלש חדשים נשלם והיה יום היציאה ט' באב והוא לא ידע מזה הזמן דבר כאלו מן השמים הדריכוהו להגבלת הזמן הזה...
(אַתְחַלְתָּא דְפוּרְעֲנוּתָא עֲדִיפָא)
- מְגַלְגְּלִין זְכוּת לְיוֹם זַכַּאי, וְחוֹבָה לְיוֹם חַיָּיב
- רגילין להיות בו רעות
- הוּכְפְּלוּ בּוֹ צָרוֹת
- יוֹם מוּכָן הָיָה בִּפְגֹּעַ פְּגָעוֹת
- בוֹ בַּיּוֹם הַמּוּכָן לְפֻרְעָנוּת
- יום צרה ותוכחה, יום שהוכפלו בו הצרות, שבעה עשר בתמוז
- הזמן המוכן לצרותיו...כאלו מן השמים הדריכוהו להגבלת הזמן הזה
כָּל הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ עֲתִידִים לִבָּטֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהֵם עֲתִידִים לִהְיוֹת יוֹם טוֹב וִימֵי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר, "כֹּה אָמַר ה' צְבָקוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח:יט):
All these [commemorative] fasts will be nullified in the Messianic era and, indeed ultimately, they will be transformed into holidays and days of rejoicing and celebration, as [Zechariah 8:19] states: "Thus declares the Lord of Hosts, 'The fast of the fourth [month], the fast of the fifth [month], the fast of the seventh [month], and the fast of the tenth [month] will be [times of] happiness and celebration and festivals for the House of Judah. And they shall love truth and peace.'
...ט"ב אעפ"י שהוכפלו בו צרות מ"מ היה יום צדקה כי בו ביום תם עונך בת ציון ונתכפרו עונות ע"י עצים ואבנים...
This is from a derashah delivered by the Chasam Sofer on the 8th of Teves, 5599 [Tuesday, December 25, 1838]. He was 76 years old at the time and would pass away less than a year later.