(כד) תכלית המצוות
יב. ואלה הם דברי חז"ל (ב"ר פמ"ד) בשאלתם: "וכי מה איכפת לֵיה להקב"ה למי ששוחט מן הצוואר או מי ששוחט מן העורף? הֱוֵי, לא נִתְנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות". עכ"ל. והצירוף הזה פירושו הזדככות הגוף העכור, שזוהי התכלית היוצאת מקיום התורה והמצוות כולנה. מפני ש"עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד". כי כשיוצא ונולד מחיק הבריאה הוא מצוי בתכלית הזוהמה והשפלות, שפירושם הוא, ענין ריבוי גדלות אהבה עצמית הנטבעת בו. אשר כל תנועותיו סובבות בחזקה על קטבו עצמו, מבלי ניצוצי השפעה לזולתו ולא כלום. באופן שאז נמצא במרחק הסופי מן השורש ית' וית'. דהיינו מן הקצה אל הקצה. בהיות השורש ית' כולו להשפיע בלי שום ניצוצי קבלה כלל וכלל ח"ו, ואותו הנולד נמצא כולו במצב של קבלה לעצמו בלי שום ניצוצי השפעה ולא כלום. על כן נבחן מצבו בנקודה התחתונה של השפלות והזוהמה המצויה בעולמנו האנושי. וכמו שהוא הולך וגדל, כן יקבל מהסביבה שלו שיעורים חלקיים של השפעה לזולתו. וזהו ודאי תלוי בערכי ההתפתחות הנמצאים באותה הסביבה.
(כה) והנה גם אז מתחילים לחנכו בקיום תורה ומצוות לאהבת עצמו – משום שכר בעולם הזה ובעולם הבא, המכונה 'שלא לשמה'. כי אי אפשר להרגילו באופן אחר. וכשגדל ובא בשנים, אז מגלים לו איך לבוא לעסק המצוות 'לשמה', שהיא רק בכוונה מיוחדת – רק לעשות נחת רוח ליוצרו. כמ"ש הרמב"ם (הלכות תשובה פ"י ה"ה) שלנשים וקטנים אין לגלות את העסק בתורה ומצוות 'לשמה' כי לא יוכלו שְׂאֵתוֹ, רק כשגדלים וקונים דעת ושכל אז מלמדים אותם לעשות 'לשמה'. וכמ"ש ז"ל (פסחים נ, ב): "מתוך שלא לשמה, בא לשמה", שהיא המוגדרת בהכוונה לעשות נחת רוח ליוצרו ולא לשום אהבה עצמית, יהיה מה שיהיה.
(כו) ועל ידי סגולה הטבעית שבעסק התורה והמצוות 'לשמה', אשר נותן התורה ידעה, כמ"ש ז"ל (קידושין ל, ב) שהקב"ה אומר: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" – הרי נמצא הנברא ההוא הולך ומתפתח ופוסע אל על בדרגות ומעלות הרוממות האמורה, עד שמספיק לאבד מקרבו כל הניצוצין של אהבה עצמית, וכל מצוותיו שבגופו מתרוממות, ועושה את כל תנועותיו רק להשפיע. באופן אשר אפילו ההכרחיות שהוא מקבל, זורמת גם כן לכוונת ההשפעה, כלומר כדי שיוכל להשפיע. זהו אמרם ז"ל: "לא נִתְּנוּ המצוות אלא לצרף בהם את הבריות".
(כז) כלל התורה – אהבת הזולת
(כח) שני החלקים בתורה, מטרתם אחת
יג. ואם אמנם נמצאים ב' חלקים בתורה: א) מצוות הנוהגות בין אדם למקום ית'. ב) מצוות הנוהגות בין אדם לחברו – הנה שניהם לדבר אחד מתכוונים. דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדבקות בו ית', כמבואר.
(כט) ולא עוד אלא אפילו הצד המעשי שבשניהם הוא גם כן בחינה אחת ממש. כי בשעה שעושה מעשהו 'לשמה' ולא לשום תערובות של אהבה עצמית, דהיינו בלי שום הפקת תועלת של מה בעדו עצמו – אז לא ירגיש האדם שום הפרש במעשהו, בין אם הוא עובד לאהבת חברו בין אם הוא עובד לאהבת המקום ית'.
(ל) משום שחוק טבעי הוא לכל בריה, שכל הנמצא מחוץ למסגרת גופו עצמו, הוא אצלו כמו ריקני ובלתי מציאותי לגמרי. וכל תנועה שאדם עושה לאהבת זולתו, הוא עושה זאת בעזרת אור (תענוג) חוזר ואיזה גמול שסופו לחזור אליו ולשמשו לתועלתו עצמו. לפיכך אין מעשים כגון אלו יכולים להיקרא בשם 'אהבת זולתו', משום שנידונים על שם סופם, ודומים לשכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף ומכל מקום אין מעשה השכירות נחשב לאהבת זולתו. אולם לעשות איזו תנועה וטרחה משום אהבת זולתו לגמרי, דהיינו בלי ניצוצי אור חוזר ושום תקוה של איזה גמול שישוב אליו, זהו מצד הטבע לגמרי מן הנמנעות (בלתי אפשרי). ועל כיוצא בזה אמרו בזוהר (תיקוני זוהר כב, א) על אומות העולם: "כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין, לְגַרְמֵייהוּ הוּא דְּעָבְדִין". פירוש, כל מה שהמה מתחסדים עם חבריהם או בעבדות אלהיהם אין זה משום אהבת זולתם, אלא משום אהבה עצמית. והוא משום שדבר זה הוא מחוץ לדרך הטבע, כמבואר.
(לא) ועל כן רק מקיימי התורה והמצוות מוכשרים לדבר זה. שבהרגיל את עצמו לקיים את התורה והמצוות לעשות נחת רוח ליוצרו, אז לאט לאט נפרש ויוצא מחיק הבריאה הטבעית וקונה טבע שני, שהוא אהבת זולתו האמורה. זהו שהביא לחכמי הזוהר להוציא את אומות העולם מדבר אהבת זולתו מכל וכל, ואמרו "כל חסד דעבדין, לגרמייהו הוא דעבדין". משום שאין להם ענין עסק בתורה ומצוות לשמה, וכל דבר העבדות לאלהיהם הוא משום שכר והצלחה בעולם הזה ובעולם הבא כנודע. נמצא אשר גם עבדותם לאלהיהם היא משום אהבה עצמית. וממילא לא תארע להם לעולם שום פעולה שתהיה מחוץ למסגרת גופם עצמם, שיוכלו להתרומם בשבילה אפילו כחוט השערה ממעל לקרקע הטבע.
(30) 30. Since it is a natural instinct for every creature that everything outside the framework of its own body is completely empty and unreal to them, any action that a person does for the love of others, he does with the help of a returning light (pleasure) that is destined to return to him and serve his own benefit. Therefore, actions such as these cannot be called 'love for others', because they are judged based on their outcome and are similar to rental that does not pay off until the end, and in any case, renting is not considered love for others. However, to make any effort or movement entirely out of love for others, without any returning sparks of light or any hope for any reward that will come back to him, this is entirely impossible according to nature. Similarly, in the Zohar (Tikkunei Zohar 22a), they said about the nations of the world: "All kindness that they do is for their own sake." Meaning, everything that they do through kindness with their fellow man or in the service of their gods is not out of love for others, but rather out of self-love. And that is because this thing is beyond the natural way, as is explained
(31) 31. Therefore, only those who observe the Torah and its commandments are capable of achieving this. When one accustoms oneself to observe the Torah and its commandments in order to give pleasure to their Creator, gradually they transcend and exit the boundaries of the natural creation, and acquire a new nature, which is the aforementioned love for others. This is what led the sages of the Zohar to exclude all nations of the world from the concept of love for others when they said, "All kindness that they do is for their own sake." This is because they have no interest in the Torah and the commandments for their own sake, and anything they do in the service of their gods is for the sake of reward and success in this world and the next, as is well known. Therefore, even their service to their gods is out of self-love. In any case, it will never happen that they perform any action that is beyond the framework of their own body, from which they can elevate themselves even by a single hair's breadth above the ground of nature.