(כז) התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת
(כח) ו. ותדע אשר שני כוחות משמשים ודוחפים אותנו לעלות ולטפס על שליבות הסולם האמור, עד שנגיע לראשו שבשמים, שהיא הנקודה התכליתית של השוואת צורתנו להיוצר ית'.
(כט) וההפרש בין ב' הכוחות הללו הוא: שהאחד דוחף אותנו שלא מדעתנו, כלומר בלי בחירתנו. וכוח הזה הוא דוחף אותנו מאחורינו (שנק' וִיז אַ טֶערְגֹא). והוא שגדרנו אותו בשם דרך יסורין או דרך ארץ. וממנו הגיעה אלינו הפילוסופיה של תורת המוסר שנקראת עֶטיקא (אֶתִיקָה), המיוסדת על הכרה נסיונית, דהיינו מתוך הביקורת של התבונה המעשית. שכל עיקרה של התורה ההיא איננה יותר רק סיכום של הנזקים שנולדו לעינינו ע"י גרעיני האגואיזם. והנה הנסיונות האלו הגיעו אלינו במקרה, דהיינו שלא מדעתנו ובחירתנו. אולם המה בטוחים למטרתם. כי דמות הרע הולכת ומתבררת בחושינו, ובשיעור שאנו מכירים את נזקיו, באותו שיעור אנו מסתלקים הימנו ואז מגיעים לשליבה יותר עליונה שבהסולם.
(ל) וכוח השני דוחף אותנו מדעתנו, דהיינו מכוח בחירתנו עצמנו. וכוח הזה מושך אותנו מלפנינו (שנק' וִיז אַ פְרֹאנְטא). והוא שגדרנו אותו בשם דרך התורה והמצוות. כי ע"י עסק המצוות והעבודה לעשות נחת רוח ליוצרנו, נמצא מתפתח בנו במהירות נפלאה אותו החוש של הכרת הרע, כמו שנתבאר במאמר מתן תורה (אות יג, עש"ה).
(לא) ואנו מרוויחים בשנים: א) שאין אנו צריכים לחכות על נסיונות החיים שידחפו אותנו מאחורינו, שכל שיעור הדחיפה שבהם נמדד רק במידת המכאובים והחורבנות הנגרמים לנו ע"י מציאות הרע בקרבנו. אולם בדרך העבודה להשי"ת, מתפתחת בנו אותה ההכרה בלי שום הקדם של יסורין וחורבנות, ואדרבה, מתוך הנועם והעידון שאנו מרגישים בעת העבדות הטהורה להשי"ת, לעשות נחת רוח אליו, מתפתח בנו יחס רֶלָטִיבִי (יחסי, קשור) להכיר את שפלות הניצוצין הללו של אהבה עצמית, בהיותם מפריעים לנו על דרכנו לקבל את הטעם המעודן הזה של השפעה להשי"ת. באופן אשר החוש ההדרגתי של הכרת הרע הולך ומתפתח בנו מתוך העִתּוֹת של עונג ושלווה רבה. דהיינו ע"י קבלת הטוב בעתות העבודה להשי"ת, מתוך הרגשתנו את הנועם והעידון שמגיעים לנו אז מפאת השתוות הצורה ליוצרה. ב) שאנו מרוויחים זמן. כי הוא פועל לדעתנו, ויש בידינו להרבות בעסק ולמהר בזמן כפי חפצנו אנו.