והעברתם וגו׳. וכן במקראות הסמוכות ונתתם. ואין הלשון מדויק. וכי ב״ד עושים דבר. והכי מיבעי ועברה נחלתו לבתו. והיתה נחלתו לאחיו. אלא ללמדנו שיש ביד ב״ד איזה כח להעביר וליתן. וכמו שיש ביד האב להוריש מדעתו ולהעביר נחלה לבן בין הבנים כדאי׳ בפ׳ מי שמת דקי״ל כריב״ב ומדכתיב ביום הנחילו את בניו. ה״נ יש איזה כח ביד ב״ד. אבל הדבר מובן שב״ד אין להם להעביר לפי רצונם ח״ו כמו באב שעושה מצד אהבה לבנו א׳. אלא היינו שפרש״י יבמות דל״ח ורשב״ם ב״ב דקכ״ט במשנה דנפל הבית. דספק יורש אינו נוטל כלום במקום שיש ודאי ולא כמו שהבינו התוס׳ דהכי ס״ל לרש״י ורשב״ם בכל דיני ממונות דאם אחד יש לו ודאי בזה החפץ והשני ספק לב״ד נותנים להודאי כולה. והרבו להקשות ע״ז. אבל באמת גם רש״י ורשב״ם לא ס״ל הכי אלא בירושה כמש״כ הנימוק״י ביבמות שם. והיינו מדיוקא דהני קראי דיש כח לב״ד להאלים כח האחד. והיינו באם הוא ודאי והשני ספק להם. נותנים להודאי וברור להם:
סָפֵק וְיָבָם שֶׁבָּאוּ לַחֲלוֹק בְּנִכְסֵי סָבָא. סָפֵק אָמַר: הַאי גַּבְרָא בַּר מִיתָנָא הוּא, וּפַלְגָא דִּידִי הוּא. יָבָם אָמַר: אַתְּ, בְּרַאי דִּידִי אַתְּ, וְלֵית לָךְ וְלָא מִידֵּי.
The Gemara brings another case, that of one of uncertain descent, who is either the son of the deceased or the son of the yavam, and the yavam who came to divide up the possessions of the grandfather, i.e., the father of the yavam and the deceased, and each one made a claim to the inheritance. The son of uncertain descent said: That man, referring to himself, is the son of the deceased, and therefore half of the possessions are mine because the inheritance should be split between the two sons, i.e., the deceased and the yavam, and since I am the sole heir of the deceased, I should receive his portion. The yavam said to him: You are my son, and therefore you have absolutely no rights to the possessions; rather, I should receive all the inheritance. One half is mine because I am the grandfather’s son, and the other half, which would have gone to my deceased brother, I should receive by virtue of the fact that I consummated the levirate marriage with his widow.
הוי יבם ודאי וספק ספק - פי' בקונטרס ודאי שיודע מאיזה כח הוא בא ומוחזק בנכסים ולא דמי לההוא דרב משרשיא דלעיל דהתם אע"ג דספק אית ליה בנכסים זכיה ממה נפשך אפ"ה לא חשיב ודאי דלא ידע מכח מי הוא בא עליהם משמע מתוך פירושו דקרי ודאי מה שודאי נוטל חלק בנכסים ובפרק מי שמת (ב"ב דף קנח: ושם) גבי הא דתנן נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו פירש רבינו שמואל שיחלוקו יורשי האם דהיינו אחי האם מאביה עם יורשי הבן היינו אחי הבן מן האב ראובן ולא רצה לפרש יורשי האם בני האם דהיינו אחי הבן מן האם דהיינו בנימין דא"כ ה"ל בנימין ודאי וראובן ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ואין נראה כלל דאטו מפני שהוא ודאי במקצת הנכסים יהא ודאי בכולן ועוד דאמר התם ומייתי ליה לקמן גבי נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה וב"ח כו' ומסיק דיורשי האב אחי הבן אלמא אע"ג דיש לאב בנים אחרים לא חשבינן להו ודאי וכן בפ"ק דב"ק (דף ט. ושם) גבי אחים שחלקו ובא ב"ח ונטל חלקו של אחד מהן דאמר רב אסי נוטל רביע בקרקע או רביע במעות משום דמספקא ליה אי כיורשים דמו אי כלקוחות ולא אמרי' שלא יטול כלום שהרי זה המוחזק הוא ודאי במקצת נכסים וכן זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי גבי שנים אוחזים בטלית (ב"מ דף ב.) אלא הא דקרי הכא יבם ודאי היינו משום שהיבם הוא ודאי יורשו של סבא אבל ספק הוא ספק אם הוא יורשו כלל אבל התם בנפל עליו ועל אמו לא הוי בנימין ודאי יורש בכל חצי האחר דאם מתה רחל קודם יוסף הוי ראובן נמי יורשו וכן בנפל הבית עליו ועל אביו אם מת האב קודם הוי בעל חוב יורש ולא בן האחר:
הוי יבם ודאי. כי אפילו לדברי הספק היבם ודאי הוא בנכסים ליטול פלגא מיהת וכיון שכן אין אומרים שיחלוקו חצי האחר אלא אמרי' שעומדין כל הנכסים ברשותו כי הוא יורש ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי דאמר ליה הבא ראיה דאת יורש ושקול ודוקא בהא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי מטעמא דאמרן אבל בדבר שהאחד ודאי שלא מחמת ירושה אין אומרים כן וכל שכן אם ודאי של זה מחמת הודאת חבירו שאין אומרים כן אלא נוטל מה שהודה וחולקים השאר כדינא כדמוכח ריש מציעא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי שזה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע ולפי מה שאמרו שאין אומרים כן אלא ביורש אפי' יש לשם עדים לאחד מהן שהמחצה שלו אין אומרים בו אין ספק מוציא מידי ודאי אלא זה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע:
מַתְנִי׳ נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִשְׁתּוֹ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל אוֹמְרִים אִשָּׁה מֵתָה רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבַּעַל יוֹרְשֵׁי אִשָּׁה אוֹמְרִים בַּעַל מֵת רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵתָה אִשָּׁה
MISHNA: If the house collapsed upon a husband and upon his wife, and it is unknown who died first, if the wife did not have any children from her husband, then the following claims arise: The husband’s heirs say: The wife died first and was inherited by her husband, and afterward the husband died, and therefore the husband’s heirs inherit both his and her property. The wife’s heirs say: The husband died first and afterward the wife died, and her heirs inherit the property that she brought with her to the marriage and the payment of her marriage contract.
נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודין שיחלוקו. שאלו לרבינו שמואל למה יחלוקו הוה לן למימר שיורשי האם הם ודאי בחלקו האחד שיש לה בנים אחרים והבן זה הוא ספק כי שמא מת קודם אמו והוה ליה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי כדאמר ביבמות פרק החולץ (יבמות ד' לח. ושם) ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא בא ספק ואמר ההוא גברא בר מיתנא ופלגא דידיה ויבם אמר את ברא דידי ולית לך ולא מידי הוי יבם ודאי וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ופירש רש"י שם דלהכי קרו ליה ליבם ודאי לפי שהוא ודאי בפלגא אחד יש להיות ודאי בכל הנכסים וא"כ ה"נ אמאי לא אמרינן הכי ותירץ רבינו שמואל דהכא מיירי שאין לה לאם בנים אחרים אלא יורשי האם היינו אחיה שאם מת הבן אחריה אין להם כלום ולכך הם ספקות אלו כמו אלו ואין נראה לר"י ולר"ת ולריב"א דהא אפי' יש לה בנים אין לנו לחשוב זה ספק ודאי מדקאמר לקמן (בבא בתרא ד' קנט:) גבי נפל הבית עליו ועל אביו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב כו' מאי לאו יורשי האב כו' ופירש רבינו שמואל בני מורישיו אחי יורשי האב אחי הבן אלמא אע"ג דיש בנים אחרים לאב לא הוי אמרי' ספק ודאי שאין לנו לחושבן ודאי בכל הנכסים לפי שהוא ודאי בחלק אחד ועוד קשה לרבי מדתנן בפ"ק דב"מ (דף ב.) זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי מי שאמר חציה שלי ישבע שאין לו פחות [מרביע ויטלנו וזה ישבע שאין לו פחות מג' רביעים] ויטלנו אמאי לא הוי הכל שלו כיון שהוא ודאי בזה החצי יטול הכל דהוי ספק וודאי ואין ספק כו' ועוד קשה לר"י מדאמר לעיל פרק בית כור (בבא בתרא דף קז.) שני אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם כו' כי אמר רב אסי נוטל רביע בקרקע ורביע במעות ומסיק דמספקא ליה אי הוו כלקוחות שלא באחריות פי' דאי כיורשים הוו אז יחזרו על האחין אי כלקוחות [שלא] באחריות הוו אז [לא] יחזרו על האחין ולכך נוטלין רביע ואמאי נוטלו הא הוו להם אחיהם ודאי בפלגא והם ספק בחלקם ואין ספק מוציא מידי ודאי וע"ק דהלכתא בלא טעמא הוא שבשביל שהוא ודאי בחלק זה יהא ודאי בחלק אחר ע"כ נראה לר"י כמו שתירץ ריב"א דהכא מיירי שפיר שיש לה בנים אחרים לאם והא דקרי ליבם ודאי לפי שהוא יורש הסבא ודאי אבל הספק אינו יורש ודאי הסבא אבל הכא הוי אלו ספק כמו אלו בחלק המגיע לבן ולא שייך כאן כלל ספק וודאי:
הרוחות לכל בשר. נתבאר לעיל ט״ז כ״ב דבשר משמעו הנאת הגוף. וכל אדם רוחו שהוא דעתו נמשכת לפי הנאתו. מש״ה קשה להנהיג את ישראל באמת. אלא איש אשר דעתו עזה בלי שום הנאת עצמו:
לכל בשר. שרוח שלו רך ונפתה כמו בשר שהוא רך. וכדאי׳ בסנהדרין דף ס״א ב׳ מפי אחרים גריר אבתרייהו. ועוד יש לפרש לכל בשר שהרוח דומה לבשר להיותו נמשך אחר הנאת עצמו. וה״ז כמו תענוג בשרים. וע׳ להלן כ״ז ט״ז ובספר בראשית ו׳ ג׳ וס׳ דברים ה׳ כ״ג. והנה הועילה תפלתם. ובא דבור בפ״ע על עדה אחרת שעמדו סביב למשכן קרח דו״א:
והעמדת אותו וגו׳. העמדה זו היא לשררות עליהם. ומכ״מ אינו אלא עבדות שמוכרח לעבדם במה שמשתרר עליהם. מש״ה כתיב בלשון והעמדת אותו לפני. באותו לשון דכתיב להלן כ״א שמראה על טפילות. היינו משום שבאמת השררה ג״כ הוא טפילות:
And you shall set him, etc.: This setting is [to give him] authority over them. And nevertheless it is only service, as he is obligated to serve them in that which he has authority over them. Therefore, it is written with the wording, "And you shall set him in front of " - with the same wording as later on [in verse] 21, which demonstrates subservience. This is because authority is truly also subservience.
לפני אלעזר הכהן. הוא בעניני עבודת המשכן. שיהושע הי׳ כעין מלך כמבואר ברמב״ם פ״א ה״ג מהל׳ מלכים. ושם פ״ג ה״ח דלהכי כתיב כל איש אשר ימרה את פיך יומת. והכי אי׳ בסנהדרין דמ״ט. ומלך שררותו גם בבהמ״ק שהרי בירושלמי מפרשי הא דתמיד קרב בד׳ שעות הי׳ בימי שלמה ומשום שהיו המפתחות ברשותו. ובמדרש איכה אי׳ שהי׳ ינאי המלך מזהיר את הכה״ג שלא יקריב נדבות ביום שהוא הקריב:
Before Elozor the kohein. Yehoshua had authority over Elozor who was appointed over the service in the Mishkan, for Yehoshua was like a king, and a king has authority over the Beis HaMikdash, as explained in the Yerushalmi: The constant offering was sacrificed at the fourth hour in the days of Shlomo, because the keys were in his possession.
ולפני כל העדה. היינו בהנהגת הדור:
וצויתה אותו לעיניהם. פרש״י בני טרחנין הם כו׳ והקשה הרמב״ן שזה אינו ראוי להגיד בפני כולם. ולק״מ דבפני כל העדה. היינו סנהדרין כמו במקרא כ״א וכל העדה שהוא סנהדרין. וא״כ כשצוה אותו ע״ז. כש״כ שהגיע להם לדעת לסבול את הצבור כאשר ישא האומן את היונק אפי׳ הוא מטריח. מיהו גם זה שכ׳ הרמב״ן אמת שנכלל בזה הצווי שאר דברי מוסר ג״כ השייך להנהגת הכלל. וע׳ להלן כ״ג:
ויצוהו כאשר דבר ה׳ ביד משה. כבר ביארנו בכ״מ פירוש ביד משה הוא הערה מה׳ כמו ד״ק. וה״נ משמעות ויצוהו אמר לו דברי מוסר הנוגע לענין. ושפע מוסר הי׳ דבר ה׳ ביד משה. ויותר הי׳ ראוי לכתוב כאשר צוה ה׳. אבל כאשר דבר ה׳ משמעו דבר ה׳ בפירוש. והוא כפרש״י שהאציל מהודו וקירון עור פניו על פני יהושע כדבר ה׳ ופי׳ ביד משה. שהי׳ בכחו לעשות כן:
וענין המלחמות הוא בדרך זה. דע כי כשהשם יתברך רוצה לעקור אומה או להשפילה אינו משפיל או עוקר האומה עד שמשפיל השר שלה תחילה, שהרי ארז"ל: אין אומה נופלת אלא אם כן נופל שרה תחלה שנאמר ביום ההוא יפקוד יאי על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה (שם, כד, כא) ודע והאמן, כי כשרדף פרעה אחרי ישראל על הים ונאמר עליו 'ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים', (שמות י״ד:ז׳), כי המלחמה היתה למעלה ולמטה, והמלחמה היתה חזקה בשמים. והסוד: 'ויקח שש מאות רכב בחור', ואחר כך: 'וכל רכב מצרים', שהרי שר של מצרים נתחבר עם סמאל, וניתוספו לו שש מאות רכב בחור מלבד רכב מצרים, שאם לא תאמר כן, מאי דכתיב ויקח שש מאות רכב בחור, ואחר כך וכל רכב מצרים וכי כולם לא היו רכב מצרים? אלא, שש מאות רכב בחור מלבד רכב מצרים, ולפיכך הוצרך לומר 'וכל רכב מצרים' והמלחמה היתה למעלה, והוצרך אדנ"י ללבוש שלושת מיני מלבושים: לבוש מלכות, והיא תפארת גאון יעקב; ולבוש החסד, מצד אברהם, להציל את ישראל; ולבוש מלחמה, מצד יצחק, הגבור"ה להלחם עם מחנה מצרים למעלה. וכשנתלבשה באותן שלושת מלבושים, בסוד וים"ע ויב"א וי"ט שהם סוד ג' מלבושים שאמרנו, עשתה מלחמה במצרים של מעלה ונצחה אותם. וזהו סוד: ויסר את אפ"ן מרכבותיו וינהגהו בכבדות ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל כי י"י נלחם להם במצרים (שם יד, כד) וזהו שאמרה תורה: י"י ילחם לכם ואתם תחרישון (שם, יד), ואומר: וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה יהו"ה במצרים. ומה שהזכיר יהו"ה במלחמת מצרים, ואיננו מזכיר אדנ"י בפירוש, כבר הודענוך כי כל השמות כלולים בשם יהו"ה, וכל שם ושם ידוע מהו מלאכתו. וכשהוא אומר 'יהו"ה נלחם להם במצרים', ידוע כי הוא סוד ה' אחרונה של שם יהו"ה, והיא הלוחמת מלחמות יהו"ה ונקראת אדנ"י. וכל אלו המלחמות, מנצח אותם אדנ"י בכח יהו"ה אלהים צבאות, שנתלבש בהן בכח ג' מרכבות הידועות בסוד ויס"ע ויב"א וי"ט. ולפי דרך זה התבונן כי השם הנקרא אלהים צבאות הוא המשפיע כח בשם אדנ"י ללחום מלחמות יהו"ה, והסוד: אלהים צבאות שוב נא הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת (תהלים פ, טו). 'שוב נא', כמו שכתוב 'שובה י"י רבבות' (במדבר י, לו) שוב להשפיע כח בשם אדנ"י הנקרא 'גפן זאת', ועל ידי מי אתה פוקד גפן ואת? על ידי הפקיד שהוא אל חי. ולפי דרך זה נאמר: אלהים השיבנו והאר פניך ונושעה (תהלים פ, ד). ונקראת מידה זו הו"ד בפסוק זה, שנאמר: לך י"י הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד (דברי הימים, כט, יא) והסוד שנקרא הו"ד הוא בהיותו מתלבש במידת הגבורה והכוח, להשפיל האויבים ולנצח מלחמות ולהציל אוהבי י"י, והסוד: והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כ"ח (דניאל י, ח). ולפי שזה הוא מקום ניצוח המלחמות ועשיית הנסים והנפלאות, אצל מקום זה נאמרות ההודאות. וכל מיני הודאות שאמר דוד עליו השלום בספר תהלות, אצל שתי מידות הללו סמוכות: