ואמר רבי חנינא בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת אמר רבה בר בר חנה כי הוה אזלינן בתריה דרבי אלעזר לשיולי בתפיחה זימנין אמר המקום יפקדך לשלום וזימנין אמר ליה רחמנא ידכרינך לשלם היכי עביד הכי והאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי ואמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי שאני חולה דשכינה עמו.
אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה ווידוי מעשר קרית שמע ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפיקדון ואלו נאמרין בלשון הקודש מקרא ביכורים וחליצה ברכות וקללות ברכת כהנים וברכת כהן גדול ופרשת המלך ופרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם.
גמ' ת"ר ק"ש ככתבה דברי רבי וחכמים אומרים בכל לשון מ"ט דרבי אמר קרא והיו בהוייתן יהו ורבנן מ"ט דאמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע אבל והיו שלא יקרא למפרע הוא דאתא וקי"ל כרבנן חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דסתם לן תנא דמתני' כוותייהו דתנן (סוטה דף לב.) ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר וק"ש ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון וקיי"ל דסתם מתני' ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתני' והא דקתני תפלה בכל לשון ה"מ בצבור אבל ביחיד לא (שבת דף יב.) דאמר רב יהודה אמר רב לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי ואמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית:
אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה כו': ותפלה ידוע ומתפללין בני אדם בכל לשון ואמנם זה בצבור אבל יחיד יזהר בעצמו שלא יתפלל אלא בלשון הקודש.
ה"ג בסדר המשנה אלו נאמרין בלשונם - ופירוש כל אדם בלשונו שהוא שומע לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון פרסי אם אינו שומעו אבל בכל לשון משמע בין שומע בין אינו שומע ובגמרא לא משמע הכי:
בכל לשון. דוקא כשמבין הלשון וה"ה בתפלה וב"ה אבל קידוש וברכת הפירות וברכת המצות והלל יוצא אפילו אינו מבין הלשון [תו' רפ"ז דסוטה] וע' מ"ש ר"ס קצ"ג:
בכל לשון - ודוקא שמבין באותו הלשון.
שו"ת יביע אומר, אורח חיים חלק ה' י"ב:ב'
אולם המתפלל וכן המברך בעצמו בלשון הקדש אע"פ שאינו מבין נראה שיוצא י"ח, וכמ"ש להדיא הב"ח (ר"ס קכד) וז"ל, אבל במתפלל בעצמו בנוסח התפלה אפילו אינו מבין מה שמוציא מפיו יוצא י"ח. ע"כ. וכן מוכח מדברי המג"א (ר"ס קצג) הנ"ל, שסיים, שיאמרו מלה במלה עם המברך, אלמא דבכה"ג שפיר יוצאים י"ח. וז"ל הלבוש (ר"ס קצג), וזהו ההפרש שיש בין המברך ובין השומע, שהמברך יוצא בברכת עצמו אפילו אינו מבין כיון שטופס הברכה כך הוא, אבל השומע אינו יוצא אא"כ מבין מה שאומר המברך ומכוין לכל מלה ומלה. ע"כ. וכ"כ בשו"ת שער אפרים (סי' יג), דדוקא בשומע התפלה או בהמ"ז צריך שיבין מה שאומרים וזולת זה אינו יוצא בתפלתו או בבהמ"ז, אבל אם הבור מברך לעצמו וכן עם הארץ שמתפלל לעצמו אפילו אינו יודע מה שמוציא מפיו מ"מ יוצא י"ח בין בתפלה בין בבהמ"ז, ואע"פ שהתוס' והרא"ש ברכות מה: כ' דנשים אינם יוצאים בבהמ"ז שלנו וכו', א"כ משמע דנשים וע"ה צריכים להבין דוקא ואז יוצאים י"ח, אבל זה אינו, ואדרבה משם משמע דדוקא כשהאשה רוצה לצאת בבהמ"ז שלנו והיא אינה מברכת לכן אינה יי"ח אם אינה מבינה, אבל אם הנשים וע"ה מתפללים או מברכים לעצמם אז אינם צריכים להבין. עכת"ד. והן אמת כי בשו"ת בית דוד (חאו"ח סי' פו) כ' לסתור ד' הלבוש הנ"ל שמחלק בזה בין המברך לבין השומע, מלשון הרא"ש הנ"ל דנקט, מכאן רוצים להביא ראיה וכו': ואינה צריכה לברך בלשון שהיא מכירה, ואינה ראיה וכו'. אלמא דלמסקנת הרא"ש צריכה לברך בלשון שמכרת. וכן בלשון תר"י שסיים: אלא צריכה לברך בהמ"ז בלשון שהיא מבינה. אלמא דאף כשמברכת לעצמה צריכה לברך בלשון שהיא מכירה ומבינה. עכת"ד. אולם לפע"ד אין מזה ראיה לומר שגם המתפלל והמברך בהמ"ז בלשון הקדש צריך להבין, לעיכובא, אלא לא באו רק להוציא מי שמתפלל ומברך בלעז בלשון שאינו מבין, וכמ"ש התוס' סוטה (לב), אלו נאמרים בלשונם, פי' כל אדם בלשונו שהוא שומע לאפוקי מדי שאינו אומר בלשון פרסי אם אינו שומעו וכו'. והתם תנן: ק"ש ותפלה ובהמ"ז. וע"ז כ' הרא"ש ור' יונה שצריכה לברך בלשון שמכירה ומבינה, כי בלה"ק אינה יכולה לברך בעצמה, כיון שאינה בקיאה בו, ובזמנם לא היו סידורי תפלה מצויים כ"כ. (וכדמוכח מד' ה"ר מנוח הובא בב"י (סי' ק), דמ"ש הפוסקים שצריך להסדיר תפלות המועדים, בזמנינו שמתפללים מתוך הסידורים אין צורך להסדיר. וכ' הברכי יוסף שם שהוא חילוק אמתי ושכן פשט המנהג ע"פ גדולי ישראל שבכל דור ודור. ע"ש). ולכן תפסו הרא"ש ור' יונה שצריכה לברך בלשון שמבינה, אבל אה"נ שהן הן יודו שבלה"ק יוצאות י"ח אפילו אינן מבינות. וכעין מה דקי"ל במגילה (יח) שהלועז אינו יוצא י"ח אלא בלשון שמבין ולא בלשון אחרת שאינו מבין, אבל בלה"ק יוצא בו אפילו אינו מבין. וכ"פ בטוש"ע (סימן תרצ ס"ח וס"ט). ע"ש. וע' בתר"י (ר"פ היה קורא), שלפמ"ש לא ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שאין מלאכי השרת מכירין בל' ארמי, יש לתמוה על המנהג שנהגו בכל העולם שהנשים מתפללות בשאר לשונות, שמכיון שנשים חייבות בתפלה לא היה להן להתפלל אלא בלה"ק, ותי' בשם רבני צרפת שהתפלה הקבועה שנתקנה לצבור אפילו כשמתפלל אותה לבדו כמתפלל בצבור דמי, שאינן צריכין מליץ אצל הקב"ה, ואם אינו יודע בלה"ק יוכל לצאת אף בשאר לשונות וכו'. ע"ש. והרא"ש (שם סי' ב) הביא ג"כ קו' זו בשם ה"ר יונה, ותי' דשאני לשון ארמי שהוא מגונה בעיני מלאכי השרת וכו'. וכ"ה בב"י (ס"ס קא) ובש"ע שם. ע"ש. ואם איתא שאין יוצאות י"ח תפלה ובהמ"ז אפילו בלה"ק אם אינן מבינות, מאי ק"ל להרא"ש ור' יונה, הרי ודאי שאין לבטלן ממצות תפלה לגמרי, מפני שאין מלאה"ש מכירין בשאר לשונות. א"ו דפשיטא להו שיכולות להתפלל ולברך בלה"ק אפילו אינן מבינות. וכמו שהבין השער אפרים בכוונת הרא"ש ור' יונה הנ"ל. [ובאמת שכדברי הרא"ש ור' יונה הנ"ל איתא במס' סופרים (פי"ח ה"ד): שהנשים חייבות בתפלה ובבהמ"ז, ואם אינן יודעות בלשון הקדש, מלמדין אותן בכל לשון שהן יכולות לשמוע וללמוד. ע"כ. וכ"ה ברוקח (סי' שלג). ולפ"ד הלבוש צ"ל הפי' כאמור. ודו"ק].
מש"כ שהמתפלל בלשון הקדש אע"פ שאינו מבין יוצא י"ח. נ"ב, וכן העלה בשו"ת חלקת יואב ח"ב (סי' א). והוסיף שאף בשמיעה יוצאים בלה"ק בלא הבנה, וכד' הגר"ז (סי' קפה), עש"ב. וי"ל ע"ד. וע' בשו"ת הרדב"ז ח"ג (ס"ס תכה), שכ', דלא אמרינן שומע כעונה אלא במבין לשון הקדש, ולכן ע"ה שאינו מבין קריאת התורה אין שמיעת קריאת ס"ת מועילה לו כלום. ע"ש.
גמ' אבל ביחיד לא דאמר רב הונא אמר רב אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית וכו'. כיון דאסיקנא דתפלה ביחיד אינה נאמרת אלא בלשון הקודש תימה הוא על המנהג שנהגו בכל העולם שהנשים מתפללות בשאר לשונות שכיון שחייבות (ד' כ:) בתפלה לא היה להן להתפלל אלא בלשון הקודש ורבני צרפת ז"ל רוצים לתת טעם למנהג ואומרים כשהיחיד מתפלל התפלה בעצמה שמתפללין אותה הצבור כמו תפלת צבור דיינינן לה ויכול לאומרה יחיד בלשון אחרת ומאי דאמר רב יהודה (שבת יב.) לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית זהו כשואל צרכיו כגון שמתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו וכיוצא בזה אבל תפלה שהיא ידוע לצבור אפילו כשמתפלל אותה בביתו כמתפלל בצבור דמי ואם אינו יודע לשון הקודש יכול לצאת והטעם שצרכי צבור שואלין בכל לשון מה שאין כן בצרכי יחיד מפני שהצבור אינן צריכין מליץ אצל הקב"ה אבל היחיד צריך אליו כענין שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ וגו' ומלאכי השרת אינן נזקקין אלא ללשון הקודש:
ת"ר ק"ש ככתבה דברי רבי. וחכ"א בכל לשון. מ"ט דרבי. אמר קרא והיו בהוייתן יהו. ורבנן מ"ט אמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע אבל והיו לשלא יקרא למפרע הוא דאתא. וקיימא לן כרבנן חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דסתם לן תנא דמתניתין כוותייהו דתנן סוטה דף לב. ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה ווידוי מעשר וק"ש ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון. וקיימא לן דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני'. ועוד דקאמר בסמוך ורבנן סבירא להו כמאן דאמר לא השמיע לאזנו יצא והכי פסקינן הלכתא לקמן (ברכות דף טו.) ועוד דקאמר הכא דרבי סבר לה כרבי יוסי דאמר לא יצא ולקמן שם על מילתיה דרבי יוסי גופיה קאמר ורבי יוסי תרתי שמעת מינה לפי שלא היה רוצה לחלוק על רבנן דהלכתא כוותייהו. כתב רב אלפס ז"ל האי דקתני תפלה בכל לשון ה"מ בצבור אבל ביחיד לא. דאמר רב יהודה אמר רב שבת דף יב: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי. ואמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי. מצאתי בנימוקי תלמידי ה"ר יונה ז"ל שהיה תמיה כיון שתפלה ביחיד אינה נאמרת אלא בלשון הקודש היאך נהגו כל העולם שהנשים מתפללות בשאר לשונות דכיון שחייבות בתפלה לא היה להן להתפלל אלא בלשון הקדש. ורבני צרפת ז"ל היו נותנין טעם למנהג ואמרו כיון שהיא התפלה שהצבור מתפללין כמו תפלת צבור דיינינן לה ויכול יחיד לאמרה בלשון אחרת. והא דאמר רב יהודה אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי זהו בשואל צרכיו כגון שיש לו חולה בביתו או דבר אחר שהוא צריך. אבל תפלה שהיא קבוע לצבור אפילו כשיחיד מתפלל בביתו כמתפלל בצבור דמי שא"צ מליץ לפני הקב"ה. ולי נראה דאינו קשה דדוקא לשון זה קאמר רב יהודה דלא ישאל אדם צרכיו. וכן הקשו בתוספות שבת שם ד"ה שאין אהא דקאמר שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי והלא אפילו מחשבות לב האדם הם יודעים ומכירין אלא לשון זה מגונה בעיניהן להזקק לו:
ארמי - ובצבור מותר אף לשון ארמי. ובזה אתי שפיר מה דאומרים יקום פורקן ובריך שמיה בצבור וכדומה [פמ"ג]. ולפ"ז אם מתפלל בביתו אין יכול לאמר שום יקום פורקן. וכן מוכח באור זרוע הגדול בהלכות שבת סי' נ':
קורא אדם את שמע בכל לשון שיהיה מבינה.
(10) A person may recite the Shema in any language he understands. One who recites in a foreign language must be as scrupulous in his enunciation as if he were reciting it in the Holy Tongue.
שו"ת משנה הלכות חלק ג סימן פ"ג
תפלה בכל לשון.
וכל מה שטרח בעל הבית זה לא טרח אלא בשבילי והביא עוד כ"ג ראי' מדברי הגאון בעל שו"ת תשובה מאהבה אפסק השו"ע או"ח סי' ק"א סעי' י"ד שיכול להתפלל בכל לשון שירצה כתב וז"ל חפשתי בהרמב"ם בחבורו הגדול ולא מצאתי שמביא דין זה שהתפלה בכל לשון ונ"ל מה דתנינין תפלה בכל לשון אין ספק שגם לשון ההוא צ"ל צחה ומדוקדקת ונקיה מכל סוג ומכוונת בכל הכוונות הפנמיות וענינים ורמזים ורזים כמו שמראה בתפלה אשר חקרוה ויסדוה ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים המקובלת לנו ואם בהעתק חסר אחת מהנה ותהי' חלילה תפלתו תועבה ויש לאיום ממה דאז"ל על התפלה דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם ואחר שראה הרמב"ם שא"א מכמה דורות להעתיק בלשון אחרת בכוונה האמיתית כהוייתה ולכך השמיט דינה לגמרי ע"כ.
ובעיקר קושית הגאון ז"ל למה השמיט הרמב"ם ז"ל דתפלה בכל לשון נלפענ"ד לאחר העיון בס"ד דהרמב"ם לא השמיט האי הלכתא, שכתב בפ"א מהל' תפלה ה"ד וז"ל כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צרכו בלשון אחת אלא בשיבוש שנאמר ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו' ואינם מכירים לבד יהודית וכלשון עם ועם ומפני זה "כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקב"ה בלשון הקודש עד שיערבו עמה לשונות אחרות וכיון שראה עזרא וב"ד כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר וכו' כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפילת בעלי לשון הצחה ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העלג ע"כ".
כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האמות ונולדו להם בנים בארצות הגוים ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מערבת מלשונות הרבה וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צרכו בלשון אחת אלא בשבוש שנאמר (נחמיה יג כד) ״ובניהם חצי מדבר אשדודית״ וגו׳ (נחמיה יג כד) ״ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם״. ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאל חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר. שלש ראשונות שבח לה׳ ושלש אחרונות הודיה. ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הצבור כלן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלמה כתפלת בעלי הלשון הצחה. ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסדרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העלג:
(4) When Israel was exiled in the time of the wicked Nebuchadnezzar, they became interspersed in Persia and Greece and other nations. Children were born to them in these foreign countries and those children's language was confused.
The speech of each and every one was a concoction of many tongues. No one was able to express himself coherently in any one language, but rather in a mixture [of languages], as [Nehemiah 13:24] states: "And their children spoke half in Ashdodit and did not know how to speak the Jewish language. Rather, [they would speak] according to the language of various other peoples."
Consequently, when someone would pray, he would be limited in his ability to request his needs or to praise the Holy One, blessed be He, in Hebrew, unless other languages were mixed in with it. When Ezra and his court saw this, they established eighteen blessings in sequence.
The first three [blessings] are praises of God and the last three are thanksgiving. The intermediate [blessings] contain requests for all those things that serve as general categories for the desires of each and every person and the needs of the whole community.
Thus, the prayers could be set in the mouths of everyone. They could learn them quickly and the prayers of those unable to express themselves would be as complete as the prayers of the most eloquent. It was because of this matter that they established all the blessings and prayers so that they would be ordered in the mouths of all Israel, so that each blessing would be set in the mouth of each person unable to express himself.
יכול להתפלל בכל לשון שירצה וה"מ בצבור אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש וי"א דה"מ כששואל צרכיו כגון שהתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו אבל תפלה הקבועה לצבור אפי' יחיד יכול לאומרה בכל לשון ויש אומרים דאף יחיד כששואל צרכיו יכול לשאול בכל לשון שירצה חוץ מלשון ארמי:
(4) One may pray in any language one desires; and this applies [when one is praying together] with a congregation. But when [one is praying] alone, one should only pray in the Holy Language. And some say that this [requirement to only pray in Hebrew] only applies when one is asking for one's own [personal] needs, for example: one who has prayed for someone who is ill, or for some affliction in one's household; however, [when reciting] the regular liturgy established for the congregation, even an individual may recite it in any language. And some say that even an individual requesting his own personal needs may request them in any language one wishes, except for in the Aramaic language.
Rule: When the Shulchan Aruch says a stam and then a yeish omrim the halacha is like the stam.
בכל לשון - ומצוה מן המובחר הוא דוקא בלשון הקודש.
שו"ת חתם סופר, ליקוטים חלק ו' פ"ו
והא דאין אנו מתרגמין בבה"כ תרגום אחר המובן לנו תחת תרגום הארמית ונקיי' תקנת עזרא שתיקן להבין להעם וכבר בימי חכמי התלמוד היו מקומו' שלא הי' בקיאין בתרגו' הארמית ולא העמידו תורגמן ומ"ט לא תרגמוהו בלשונם משום שא"א בשום אופן לכוין האמת בפשטות כוונת הקרא אם איננו מקובל מפי מרע"ה מפי הקב"ה ואע"ג שאין הפסד אם אדם מתרגם התורה בכל לשון שירצה ולפרש בכל פי' יפה ה"נ לו ולקבל שכר שיחה נאה אבל לקרות בציבור אם לא יכוין האמת יהי' דובר שקרי' לא יכון וראה נפלאות ברמב"ן פ' ויגש בפסוק ויזבח זבחים בחכמה רבה שבקבלת אונקלוס ותרגומו שמות הקדושים ומדותיו ית"ש ומי כמוהו מורה ע"כ אין בריה יכולה לכוין זה מעצמו וכבר באגרת שכתבתי לה"ב שכתבתי שאם התירו להתפלל בכל לשון באקראי ליחידי' שבציבור או אפי' ליחיד ממש אבל לקבוע בקביע' תמידית ולהעמיד ש"ץ ולהשכיח לה"ק לגמרי א"א בשום אופן דא"כ הי' אנשי כנה"ג מתקנים התפלה בלשון המובן להעם אז דהיינו תרגום ארמית.
בכל לשון - וגם עיין בתשובת ח"ס או"ח סי' פ"ד ופ"ו שהאריך בכמה ראיות דמה שהתירו להתפלל בכל לשון היינו דוקא באקראי אבל לקבוע בקביעה תמידית ולהעמיד ש"ץ ולהשכיח לה"ק לגמרי זה א"א בשום אופן עי"ש ועוד מחמת כמה וכמה טעמים נכוחים האריכו כל גאוני הזמן בספר דברי הברית והסכימו שאיסור גמור הוא לעשות כן ולאפוקי מכתות חדשות שנתפרצו מחוץ למדינה בזה והעתיקו את כל נוסח התפלה ללשון העמים ועבירה גוררת עבירה שדלגו הברכה של קבוץ גליות וברכת ולירושלים עירך וכשם שרוצים להשכיח זכרון ירושלים כן רוצים להשכיח לשה"ק מישראל פן יגאלו בזכות שלא שינו את לשונם הקב"ה ישמרנו מדיעות אפיקורסות כאלו ועיין בבה"ל:
יכול להתפלל בכל וכו' - עיין במ"ב וכתב במגן אברהם בשם הספר חסידים דמוטב להתפלל בלשון שמבין אם אינו מבין בלשה"ק ומוכח בספר חסידים סימן תקפ"ח דהיינו דוקא אם הוא י"ש ורצונו בזה הוא רק כדי שיתפלל בכונה אבל אם אינו בכי האי גוונא יתפלל בלה"ק והטעם כי לה"ק יש לו סגולות רבות מכל לשונות.
שו"ת משנה הלכות חלק ג סימן פ"ג
עכ"פ נראה דדא ודא אמת הוא שאין אנחנו בקיאין עתה בלשונות ובדקדוקיהם והלשונות נשתבשו וגם לשיטת הראב"ד ז"ל שהבאתי לעיל דבכל לשון לא בעי לדקדק כלשון הקדש מ"מ כבר העלתי בס"ד בספרי דלדעתו התקנה היתה שקהל לעולם לא יתפללו אלא בלשון הקודש ומה שאמרו בגמ' בכל לשון ותירצו כאן ביחיד כאן בצבור פירשתי בס"ד דהכוונה כשהיחיד מתפלל עם הצבור אז היחיד מתפלל בכל לשון אבל צבור לעולם בלה"ק ומיניה ומיני בס"ד יצא הלכה ואי נאמר דגם דעת הרמב"ם ז"ל כמו שהעלתי דקהל לעולם רק בלה"ק והא דאמרו כאן ביחיד כאן בצבור היינו כשהיחיד מתפלל עם הצבור הוה אתי שפיר מכ"ש. ואין לשנות מנהג אבותינו הקדושים אפילו על קיצו של יוד וכבר חתם לן מרן רשב"י הח"ס ז"ל דחדש אסור מה"ת.
ס' כ"ז כתבתי דעתי לענין הפיוטים אשר חברו ויסדו הראשונים מני קד' חכמי חידות בלולים במדרשות ואגדות לשונם תדבר שירי ידידות בלשון תורה ובלשון חכמים ברוך שבחר בהם ובמשנתם אבל לערך ק"ן שנים שחברו לקוט תפלות ותחנות לקוטי בתר לקוטי והלכו בו נמושות ואין בהן מחשבת חכמה ודעת מביני' בלי תואר ובלי הדר ולשון עברי אשר בידיה' לשון עלגים כנשים זקנות בלעגי שפה ובלשון אחרת ושפת אמת נעדרת חשד תאר' משחור ושחרחורת והמחברים האלה הכו בסנורים אנשים עורים המון עם לא בינות בהזכרת שמות המלאכים והממונים וספירות בלי מה ומלאכי השרת אינם נזקקים ללשונם המשובשת כמו יה"ר שנדפסו בין התקיעות והתחנות אשר לתוקעים ומתפללים והעם הולכים בחשך ומתפללין אל המדות ולמלאכים אשר לילה' לבדו ראוי להתפלל אף לא ע"י אמצע התפלה במקו' קרבן. וכתיב זובח לאלדי' יחרם בלתי לה' ואמרו בספרי מי כה' אלדינו בכל קראנו אליו אליו ולא למדותיו ואמרו ז"ל המנותא דידן דאפי' בפרוונקא לא נקבלי' ואמרו בירושלמי ברכות בשר ודם אם באת לו צרה קורא לבן ביתו של פלטרין ואומר לו פלוני על פתח בחוץ אבל הקב"ה אינו כן אם באה צרה לאדם לא למיכאל ולא לגבריאל צוח אלא צוח לה' והוא עונה הה"ד כל אשר יקרא בשם ה' ימלט וז"ל הרמב"ם (בעיקר החמישי מי"ג עקרים פיו"ד ממס' סנהדרין) שהוא ית' הוא הראוי לעבדו כו' ולא יעשו כזה למי שהוא תחתיו במציאות מן המלאכים כו' לפי שכלם המוטבעים על פעלתם אין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו הש"י וכן אין ראוי לעבדם כדי להיותם אמצעים לקרבה אליו אלא אליו בלבד יכונו המחשבות ויניחו כלם מה שזולתו כו' עייש"ה ועיין בס' ראש אמנה לאברבנאל ובס' עקרים מאמר שלישי פרק שמונה ולא נעלם מני דברי הב"י בטור א"ח סי' ק"א שכתב וז"ל והטעם שצורכי הצבור נשאלין בכל לשון משא"כ בצורכי היחיד מפני שהצבור א"צ מליץ לפני הקב"ה אבל היחיד צריך אליו כענין שנאמר אם יש מלאך מליץ כו' עכ"ל ויותר מפורש להדי' מצאתי ברש"י במס' סוטה דף ל"ג ע"א ד"ה יחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת צבור לא צריפו להו דכתיו הן אל כביר לא ימאס אינו מואס בתפלתן של רבים עכ"ל ושל עשרה רבים נקראי' וכל בי עשרה שכינה שרי' וא"צ מלאך מליץ וכמ"ש רש"י במס' שבת דף י"ב ע"ב ד"ה דשכינה עמו ואין המתפלל צריך שיזדקק לו מלאכי השרת להכניס תפלתו לפני מן הפרגוד עכ"ל ואין כ"מ ולא עוד אלא שבתפלו' ותחנו' אשר התחדשו חדשים מקרוב מכמה רורות משנת תכ"ו ל' התערבו בכמה מקומות שמות התרפים והבעלים מכלב רע שבתי צבי המשומד התוגר שחוקא טמיא עפ"י קבלתו המטונפה המלאה קיא צואה וצואה רותחת יוצקת לתוך פיו של אותו הרשע ותלמידיו ותלמידי תלמידיו אתה אלדים הוריד' לבאר שחת ולא יחצו ימהם ותערובותיהן אוסרות במשהו ותערובות תערובותיהן דרך כלל יאות לבטל כל התחנו' ובקשות אלו וכיוצא בהן שנתחדשו מלקוטי האחרונים, ומעיד אני עלי שמים וארץ שראיתי אחד הי' רצה לברך על אתרוג המהודר של רבינו הגאון האמתי נ"ע (כי הי' תמיד מהדר מן המהדרין אחר אתרוג המהודר בכל מיני הידור וכסף וזהב לא הי' נחשב בעיניו מאומ' אף שהאתרוג הי' בתכלית היוקר) וכאשר ראה שאותו פלוני אמר יה"ר קודם נטילת לולב (הנדפס במחזורים ובלקוטי צבי) כעס ורגז ואמר בקצף גדול האומר יה"ר אינו מניחו לברך על אתרוג שלו ולא הניחו לברך ועיין מ"ש רבינו בספרו נ"ב חלק א"ח סי' ל"ה דף כ' ע"ג ובחלק י"ד סי' צ"ג והרבה יש לי לדבר בענינים האלה וכאלה ומרוב טרדותי לא אוכל להאריך ועוד חזון למועד אשיב אליך אי"ה בלי נדר.
שו"ת שרידי אש חלק א' ח'
ועצתי, עצת זקן ובעל נסיון, שלא להתעקש נגד היראים אף שהם רק מתי מעט, שבאם היראים ההם יעזבו את הקהילה יוציאו שם רע על קהילתו שהיא קהילה ריפורמית, וסופה של מחלוקת זו תביא לידי הריסת הקהילה, ח"ו.
שו"ת משנה הלכות חלק ה' כ"ו
האומר באמצע תפילתו דברי תחנונים בלשון אשכנ"ז
ב"ה ג' סיון התשכ"ז ברוקלין נ"י יצו"א.
כבוד האי צורב עוסק בחוקי חורב מופלא ומופלג מלא פלג מוה"ר אברהם מייזעלס הי"ו. אחדשה"ט וכו'.
...ולענין מה ששאלת בענין סדור שאתם נוהגים לומר בענין התפלות והסדורים אין המקומות שוין וכל אחד ואחד אומר כפי מקומו ומ"מ אם לא אמר כן אינו מעכב שלא כדברי מי שאומר לכם שזה קרוי משנה ממטבע שטבעו חכמים ולא יצא ע"כ ע"ש וצ"ע על מרן הח"ס ז"ל א"ח סי' ט"ו שלא הרגיש בדברי הרשב"א הנ"ל ע"ש. ומיהו לדידן מבואר דשינוי נסחאות באמצע הברכה ותפלה לא מקרי שינוי ממטבע. והנה אמרו ז"ל כל מי שעושה תפלתו קבע אין תפלתו רחמים ואמרו הלואי שיתפלל כל היום אם יכול להוסיף מה שהוא על תפלתו ואף שח"ו לנו לשנות מנוסח התפלות שקבלנו מאבותינו ואבות אבותינו.
שו"ת אגרות משה, אורח חיים חלק ג' ח'
אם בשביל כוונה מותר לומר בפה בלע"ז באמצע התפלה.
ובדבר אם מותר במקום שאסור להפסיק לפרש בפה בלע"ז כוונת ובאור התפלה אשר ע"י זה יכוין יותר לבו לשמים, פשוט שהוא הפסק ואסור, לא מבעיא באמצע הברכות אלא אפילו בין הפרקים ואפילו בפסוקי דזמרה הוא הפסק, ויש לכוין בהנוסחאות שתיקנו לנו חז"ל כפי מנהג כל מקום שבזה הוא דין הכוונה ולא לחזור התיבות אף בלשון הקדש וכ"ש שלא לתרגמם שהוא לחזור אותם בלשון אחר, ורוב פעמים אין בהם פירוש וקשה להדברים שמקלקל אותם כגון שיוסיף התיבות שמתרגם שלא במקומם אבל אף אם הוא כראוי אסור, ול"ד לניגונים בעלמא שאף שנשמע כעין הברה כיון שאין לההברה שום כוונת דבור אינו הפסק. ובדיעבד בתפלה כיון שהוא במזיד חוזר לראש התפלה כדאיתא /או"ח/ בסימן קי"ד סעיף ז', והוא אף שהיה זה באמצעיות, עיין בבאור הלכה ד"ה אבל, ומסתבר דאומר מותר אינו כשוגג לענין זה, דהא אין החזרה ענין קנס אלא משום דבמזיד שלא הוצרך לשוח ושח הרי לא רצה להתפלל כתקנה אלא כפי שהוא רוצה שזה אינה תפלה, עיין בב"ח /או"ח/ סימן ק"ד ד"ה ובכ"מ שצריך לפרש כן בכוונתו בהטעם שכתב, ואפילו לבעל חדושי הגהות בסימן קי"ד /או"ח/ שבשח אפילו במזיד אינו חוזר לראש התפלה אלא רק לאותה ברכה אם היא מאמצעיות, משום שלא מחשיב שהתפלה אינה כתקנה בזה שלא עשה יפה לשוח באמצע הברכה, ורק בלא אמר הברכה כראוי שאמר מוריד הגשם בקיץ במזיד שהראה שאינו רוצה להתפלל כתקנה אלא על דעת עצמו שלכן תפלתו תועבה, נמי יודה בהוסיף בהברכה תיבות אחרות ותרגומים ובאורים שחז"ל לא תיקנו זה, והוא עושה זה לכוונת תפלה הרי נמצא שעושה זה לדעת עצמו ולא תפלה כתיקון חז"ל שאינה תפלה לטעמיה, ול"ד לשח דברים בטלים שלא שייכי לתפלה שלא מקלקל מה שהתפלל לדידיה, וטעם זה שייך אף באומר מותר לעשות לדעת עצמו דעכ"פ הרי לא נתכוין לתפלה שתיקנו חז"ל שאינה תפלה.
ובברכות ק"ש מספקא להמג"א בסימן ק"ד סק"ו, ובברכת המזון מסיק המג"א דחוזר לראש בסימן קפ"ג ס"ק י"א עיי"ש. ומה שכתב המג"א בסימן ק"ד שם דכיון דרוב העולם אין נזהרין להשיח בברכות של ק"ש הוא כשוגג דאומר מותר שוגג הוא, שהוא לכאורה דלא כדכתבתי, נראה דהוא רק בטעות דרבים ששייך לומר שחושבים לעשות כתקנה דחז"ל דרבים ודאי רוצים לעשות כתקנה, אבל ביחיד אף שאומר מותר יודע שאין זה כתקנה שהרי רואה שאחרים אין עושין כמותו והוא המשנה אך שחושב שרשאי לעשות שלא כתקנה דחז"ל אלא לדעת עצמו שזה נחשב כלא בירך.
ומה שראה מע"כ שצדיק אחד עשה כן אין להשגיח על זה ואין אנו אחראים על מעשיו, ואתה צריך לעשות כדין שאסור לשנות מכפי שתיקנו חז"ל. ידידו, משה פיינשטיין.
שו"ת אגרות משה, אורח חיים חלק ד' ע'
ד' אם יכול אדם לסדר תפלה לעצמו בלשון שמבין ומה שהכריז רב אחד שמי שאינו מבין התפלה בלשון הקודש שנסדר לנו מאנשי כה"ג, יסדר בעצמו תפלה כפי שהוא מבין בלשונו הרגיל שהוא באנגלית, הוא דבר הבל שאף חיוב תפלה דאורייתא לא יצא בזה, דהא איכא אף מדאורייתא שבתחלת תפלתו יגיד שבחו של הקב"ה ובסוף תפלתו יתן שבח והודיה להשי"ת על הטובה שהשפיע לו ובאמצע יבקש מה שצריך בלשון בקשה ותחנה כמפורש ברמב"ם פ"א מתפלה ה"ב, וזה ודאי אינם יכולין רובא דרובא מאינשי דזה"ז, וליקח נוסח מנכרים הוא בחשש ע"ז ותיפלות ושנוי לפני המקום, אלא שעד שילמוד בלשון הקודש יאמר נוסח התפלה באנגלית שנדפסו וטוב למצא תרגום לאנגלית ממה שתירגם מי שידוע לשומר תורה ומצות ביותר.
תנו רבנן קריאת שמע ככתבה דברי רבי וחכמים אומרים בכל לשון.
ונקראת בכל ל' בר"פ היה קורא (ברכות יג.) ת"ר ק"ש ככתבה דברי רבי וחכמים אומרים בכל לשון ובפרק אלו נאמרין (סוטה לב.) סתם לן תנא כחכמים. וכתב הכלבו בשם הרי"ף דה"מ בציבור אבל ביחיד לא כדאמר ר' יוחנן (שבת יב:) אל ישאל אדם צרכיו בל' ארמי ע"כ ואיני יודע מה שאלת צרכים יש בק"ש הילכך אין נראה לחלק בין יחיד לציבור וכן נראה שהוא דעת כל הפוסקים שלא חילקו בין יחיד לציבור:
יכול לקרותה בכל לשון ויזהר מדברי שיבוש שבאותו לשון וידקדק בו כמו בלשון הקודש:
(2) One may read [the Sh'ma] in any language, and they should be careful to avoid word mispronunciations in that language, and one should be precise in it just as in Hebrew [lit. "the holy tongue"].
בכל לשון - ועיין בספרי האחרונים דבימינו אף מצד הדין יש ליזהר שלא לקרותה בלשון אחר כ"א בלשון הקודש כי יש כמה וכמה תיבות שאין אנו יודעים איך להעתיקם היטב כגון תיבת ושננתם יש בו כמה ביאורים אחד לשון לימוד ואחד לשון חידוד כמו שאמרו חז"ל שיהו ד"ת מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו. וכן כמה וכמה תיבות שבק"ש שאין אנו יודעין היטב ביאורו על לשון אחר כגון תיבת את ותיבת לטוטפות וכדומה אבל כשאנו קוראין שמע בלשה"ק וכן בתפלה וברכת המזון וקידוש ושארי ברכות אפילו אם אינו מבין הלשון יצא דזה אינו מצוי שבן ישראל לא ידע ביאור הפסוק ראשון שבק"ש שהכונה בו לעיכובא וכמו שכתוב בסימן ס"ג ס"ד: