עקדת יצחק באמנות

אמונה ומחאה

בשחר ההיסטוריה היהודית, מצוה אל בלתי נתפס, ללא כל הסבר, על חביבו, אבי האומה אברהם, להעלות את בנו האהוב לעולה. בלי לשאול שאלות, מזדרז הזקן למלא את המשימה. בנו, במודע או שלא במודע, משתתף בהכנות. בסופו של דבר, אלוהים משנה את דעתו, אך האב והבן אינם שבים הביתה יחדיו.

אי אפשר להישאר אדיש. אפשר להתפעל מאמונתו של האיש ומאומץ לבו, או לגנות את טירופו. למעשה, סוגיות קריטיות רבות ביהדות מעצבות את הסיפור המכונן הזה, ואף מטרימות את אופיין של דתות הבת שלה, הנצרות והאסלאם:

•המבוכה והיראה שמעוררות קריאת התגר של אלוהים: האם זה אלוהים? למה אני? כיצד עליי להגיב?

•גיאוגרפיה קדושה: המסע הפנימי/רוחני והחיצוני/גופני

•האם התוקפנות טבועה באופי האדם?

•אהבה ומתיחות במשפחה

•השתקת הנשים

•האם יש קונפליקט בין אמונה ומוסר?

מנושאים אלה עולות הן דבקות והן מחאה: קבלת הסיפור התנכי כנורמטיבי ונכון והביקורת על אודות עיקרי האמונה.

התיאור המקראי מכיל כבר את ניצני ערעורו. בשאלתו של יצחק "ואיה השה לעולה?" יש או תמימות מוחלטת או חשד כמוס. במדרשים הקדומים, יצחק קורא בקול, קרוע בין אמונה ופחד, ומפציר באברהם שיעקוד אותו היטב שמא התנגדותו הטבעית תפגום בקורבן. כפי שנראה להלן, יתפתחו הסתייגויות אלה, ועד לתקופת הרנסאנס יגדלו ויהפכו לעימותים ברורים, עד שבתקופה המודרנית ייעשו ביטול גמור. אנו נשמע את שני הקולות, נקרא את שני הטקסטים, נבחן את התמונות הסותרות ואז...

עד לשנות השלושים של המאה הקודמת, האמינו רוב המלומדים שהיהדות העתיקה לא יצרה כל אמנות. וכך, עמד העולם האקדמי נדהם מול חשיפתם, בשנת 1932, של ציורי קיר על נושאים מקראיים שקישטו את בית הכנסת דורה אירופוס שנבנה בסוריה במאה השלישית.

הדוגמאות הקדומות הללו של אומנות יהודית (שנוצרו 200 שנים לפני אומנות נוצרית דומה), מבטאות קבלה של הפרשנות המדרשית הרבנית החסודה.

במרכז, מעל לארון הקודש, נראית, בציור נאיבי, דמותו של אברהם העומד איתן מול המזבח, בידו המאכלת וגבו לצופה.

פרט, בית כנסת דורא אירופוס, עקדה

האיל הגואל קשור מאחורי אברהם, ממתין לרגע התיאולוגי שלו. יצחק הקטן משופד על גבי מזבח ענק (ראו את המדרש בתרגום יונתן, למטה). גם הוא מופיע כשגבו אלינו וכך גם שרה (המופיעה לעיתים נדירות בציורי העקידה) בפתח האוהל, שהוא הנקודה הגבוהה והרחוקה ביותר בציור. כולם מרוכזים בידו של אלוהים "הַמָּקוֹם—מֵרָחֹק" במוריה (פסוק ד), המזוהה בשלהי תקופת המקרא כמקום שבו עמד ויעמוד בית המקדש. בציור זה, שצויר 170 שנים לאחר החורבן, משוחזרים בית המקדש וכליו במרכז ובצד שמאל, והם, יחד עם העקידה, מסמלים את תקוותם של היהודים הגולים לתקומת הלאום והדת.

בית כנסת דורא אירופוס, עקדה, 244

שלוש שנים בלבד לפני חשיפת דורה אירופוס, התגלתה רצפת פסיפס מדהימה בקיבוץ בית אלפא. זוהי רצפת בית כנסת מהמאה השישית, ובה ציור העקידה הקדום ביותר שנמצא בישראל. בסגנון הנאיבי של הפסיפס נראים יסודות יהודיים, פגאניים, ואולי אף נוצריים.

בית כסנת בית אלפא, המאה ה-6

עקדת יצחק רצפת בית הכנסת

בכניסתו לבית הכנסת פגש המתפלל – קודם לכל דבר אחר – את העקידה, סיפור מכונן במסורת היהודית. לאחר מכן הוא ראה את גלגל המזלות, כשבמרכזו אל השמש הליוס ומרכבתו. האם זה בית כנסת? סביר להניח שסמלים פגאניים אלה נתפסו והוסברו כמייצגים את לוח השנה הפולחני-דתי של הקהילה. עם זאת, הופעתם בבית הכנסת מעידה על קיומה של תרבות יהודית המכירה את סמלי המסורת הביזנטית היוונית-רומאית. לבסוף, בחלק השלישי, הקרוב ביותר לארון הקודש, ראה המתפלל (כמו בדורה אירופוס) את הדלתות, המנורה וכלי הפולחן של המקדש שלעתיד לבוא. תבניות הצבע העליזות וציור הדמויות כבובות נייר מטשטשים משהו את העוצמה התיאולוגית של סיפור העקידה.

שני המשרתים עומדים משמאל, יחד עם החמור (פסוק 5). במרכז, האייל תלוי בשיח ואיננו אחוז בסבך כפי שמספרת התורה (פסוק 13). מעל, יד מוקפת הילה של מלאך "קוראת": "אל תשלח ידך אל הנער" (פסוק 12). בצד ימין, הילד יצחק נישא מורם בין אברהם והמזבח הבוער (פסוק 9). האמנים מיקמו את האיל במרכז, וכך שיבשו את רצף הסיפור המקראי. בהצבתם את האיל במרכז משנים האמנים את רצף הסיפור המקראי, ונראה שהפסיפס מתמקד במעשהו הרחום של אלוהים שהחליף את יצחק באיל, ולא במעשה האמונה יוצא הדופן של אברהם. אפשר שהאיל התלוי מבוסס על איקונוגרפיה (תורת סמלים) נוצרית, המחברת את יצחק, האיל וישו כקורבנות מקבילים. אך כמו השימוש בגלגל המזלות הפגאני, אין השאלתו של דגם זה מרמזת על פרשנות אפיקורסית, אלא על קשר תרבותי.

בתקופה בה הורכב הפסיפס בבית אלפא, כתבו רבני ארץ ישראל את "תרגום יונתן" הארמי לתנ"ך, שכתיבתו החלה טרם ימי הנצרות והושלמה זמן קצר לאחר עליית האסלאם. הלוואי שיכולתי לפגוש את "יונתן" הזה, שמייצג מעל 600 שנים של שכתוב דמיוני של התנ"ך. הטקסט נראה כמו בד שלתוכו נארגו צבעים נועזים, שהוא הטקסט המדרשי הנוסף שהוסיפו המתרגמים למילות התנ"ך. עלינו לגלות את השאלות שילדו את תשובות הללו, שהן תשתיתה של התיאולוגיה הרבנית במאות הראשונות לנצרות. הן מגלות כיצד היהודים מהמאות המוקדמות הללו התייחסו לסיפור העקידה המזעזע. כותבי תרגום יונתן לא היו חתרנים. נהפוך הוא—הם אהדו בכל מאודם בסיפור זה, ואפילו פטרו את אלוהים מאחריות למתן ההוראות האיומות ההן.

הטקסט שלמטה, תירגום לעברית של התרגום הארמי, מראה כיצד נעשתה האריגה הצבעונית. (הכתב העבה הוא הציטוט מהתנ"ך והכתב הרגיל מתרגום יונתן):

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, היו דין ודברים בין יצחק וישמעאל. אמר ישמעאל: אני בנו בכורו של אבא, ואני הוא שצריך לרשת אותו. אך יצחק אמר, אני הוא יורשו של אבא כי בן שרה אשתו אני, ואתה בן הגר, שפחתה של אמי. ענה ישמעאל ואמר: שווה אני ממך שכן נימולתי בגיל שלוש עשרה, לו לא רציתי בכך, לא הייתי מחרף נפשי כדי שאהיה נימול. השיב יצחק: היום בן שלושים ושבע שנים אנוכי. ואילו ביקש הקדוש ברוך הוא את כל אברי אחד לאחד לא הייתי ממחה בידו. מיד שמע אלוהי צבאות את דבריו ומיד יצר קול ְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם (כ"ב, א).

טקסט זה עונה על השאלה "מדוע ניסה אלוהים את אברהם?" והוא מסתיים בסיפור על אודות תחרות בין אחים. במילים אחרות, לא אלוהים הגה את רעיון הניסיון, אלא האחים הניצים יזמו אותו. תרגום יונתן פוטר את אלוהים מאחריות.

נדלג עכשיו כמה מאות שנים קדימה, למה שקרוי, "ימי הביניים", ונעבור מההקשר היהודי של בית אלפא ודורה אירופוס אל העולם הנוצרי.

גם בסביבה זו, מופיעה העקידה תדיר בעבודותיהם של אמנים נוצרים ימיביניימיים, אמנים המבינים את החשיבות של כמעט-הקרבתו של יצחק כהטרמה של צליבת ישו, וההקשר הפיזי שלה הוא הכנסייה והפולחן הכנסייתי.

קתרדלת שרטר, עקדת יצחק, 1250-1194

דוגמה מצוינת לקריאה הנוצרית של סיפור העקידה נמצאת באגף הצפוני של הקתדרלה הגותית בשרטר (Chartres) שבצרפת. כאן, עומדים אברהם ויצחק כעמוד אחד, רגליהם על האיל. פניהם המקבילות מביטות ברוגע למרום, לכיוון מלאך המרחף מעל דמותו הסמוכה של מלכיצדק. אברהם מלטף את פניו של יצחק. למרות המאכלת ביד ימינו של אברהם, האווירה היא אווירה של שלווה ואמונה, שבה אברהם ויצחק חד הם. ידיו ורגליו המשולבות של יצחק מזהות אותו כבן דמותו של ישו.

חמישים שנים קודם לכן, בכנסייה הרומנסקית בסואיאק, גם היא בצרפת, ננקטה גישה מפתיעה ושונה לעקידה. בשנת 1939, טען מאיר שפירא, בעל שם עולמי בהיסטוריה של האמנות, שהפסלים בכנסייה זו שנבנתה במאה השתיים עשרה, מגלים את הסתייגותם מן הדוקטרינה הכנסייתית אודות כניעה ושליטה.

"יש לציין ... שהנושא של אברהם ויצחק, שאינו רק סמל של הגאולה והצליבה אך גם ... של כניעה למרות ... מוצג בפרודיה בצד השני של עמוד התמך בדימויים של קונפליקט בין אדם צעיר ואדם מבוגר, זוגות מתגוששים המזכירים את אברהם ויצחק."

קתדרלת סואיאק, עמוד התמך המרכזי,1130

וכך מופיעה בסואיאק תצוגה דו-ערכית של העקידה: מצד אחד, אברהם ויצחק נכנעים, ראשיהם כפופים לרצונו של אלוהים. מצד שני, את דבקותם מערערת הסמיכות לתמונות של סכסוך אנושי והשאלה של מרות אלוהית.

קתדרלת שרטר, דונטלו, עקדת יצחק,

לו הוספנו כתובית מתחת לפסל העקידה בשרטר, ייתכן שהטקסט היה "וילכו שניהם יחדיו" (פסוק 6). בדומה לפסל שבשרטר, גם יצירתו של דונטלו משנת 1418 נוקטת את מבנה העמוד, אך בה בעת מציבה אולי את השאלה: האם השניים באמת הלכו יחדיו? בעוד שבשרטר יש הקבלה הרמונית בין אברהם ויצחק, לדמויות של דונטלו הבעה וממדים מעוותים בכיוונים שונים, כמעט עד כדי כיעור. שימו לב במיוחד לכתפיהם של האב והבן. עקידה זו מרמזת על סבל ולא על דבקות.

מדרש שלא זכה להכרה רבה, שנכתב כנראה באיטליה במאה השש עשרה, מבטא הסתייגויות דומות לאלו של דונטלו בנוגע לעקידה.

באותה שעה היה יצחק מסכים בפיו, ובלבו היה אומר, מי

יצלני מיד אבי, אין לי עוזר אלא הקב"ה שנא' עזרי מעם יהוה

עושה שמים וארץ. ספר נוה שלום

האסלאם הולך בדרכן של היהדות והנצרות, ומוקיר גם הוא את דמותו של אברהם כידידו של אלוהים. ברם, סיפור העקידה בקוראן אינו חושף את זהותו של הבן הנעקד. אך עד שלהי ימי הביניים, כאשר הופיעו הציורים הראשונים של העקידה באומנות המוסלמית, כבר היה ישמעאל הקורבן, לפי האסלאם הרשמי.

כתב יד פרסי זה נכתב במאה השש עשרה ומספר את סיפורי הנביאים. בתמונה שלפנינו, כאילו חוצה וחותכת את הנוף אות X בלתי נראית. בכל ריבוע מופיעה דמות אחת. אלכסון אחד, מאחורי ההר, מפריד בין שמים לארץ. האחר, מחבר את הזוג השמימי (מלאך/איל) לזוג הארצי (אברהם/ישמעאל). ישמעאל הנלהב משתופף בהכנעה בלא שיהיה קשור. אברהם לוחץ על הנער, כאשר ידו האחת מושכת בשיערו של בנו והשנייה אוחזת את המאכלת נגד חזהו, כאילו מעדיף האב להרוג את עצמו קודם. אברהם קרוע בין אהבת בנו לבין הפקודה האלוהית. הקווים של ה-X נפגשים בצומת של שמים והארץ בציפייה למה שצריך או לא צריך לקרות.

ממבט ראשון, הציור של קראווג'יו מתמקד באימה שבפניו של יצחק. אין זה ציור דתי של דבקות פטריארכאלית, אלא של מה שקרוי בפי פיליס טריבל (Phyllis Trible) "טקסט של טרור". שני אלכסוני אור מקבילים מובילים אותנו מפניו של יצחק אל המלאך, אל אברהם ואל האיל. למרות המגעים הפיזיים הללו, מערכות היחסים מנותקות: המלאך מצביע לכיוון האיל אך לא ישירות עליו. אברהם מסתכל לכיוון המלאך אך אינו מישיר מבטו אליו. יצחק פונה בערך אל צופה. רק האיל מסתכל ישירות על אברהם ועל המלאך תוך שהוא מתחכך ביצחק. ההימנעות מקשר עין היא דרכו של קראווג'יו לבטא את הטירוף הסוריאליסטי שבמחזה.

אף שאי אפשר להוכיח מגע בין קראווג'יו ורמברנדט, הם מקושרים תדיר בהיותם האמנים הבארוקיים המובילים בשימוש באור, בצל ובדרמה. רמברנדט התייחס לנושאים יהודיים ומקראיים, כולל התייחסות חוזרת ונשנית לסיפר העקידה. נבחן כאן שלוש התייחסויות כאלה, המשתרעות על פני שלושים שנים בחייו הסוערים של האמן.

רמברנדט צייר את ציור השמן שלמעלה משנת 1635, התלוי במוזיאון הרמיטאז' בסנט פטרבורג שברוסיה, בתקופה שהייתה שיא הפופלריות שלו כאומן דיוקנאות. פופלריות זו הלכה ודעכה ככל שהאמן הפך למחמיא פחות, וכן יותר בעיצוב דמויותיו. המבנה האלכסוני של הציור והשימוש באור הן טכניקות דרמטיות המניעות את הצופה בין שתי נקודות מיקוד שונות: גופו של יצחק ופניו של אברהם. האור על ידיהם של אברהם ושל המלאך מדגיש את הרגע המסעיר. חזהו החשוף של יצחק מקרין אור ופגיעות. אברהם במצב של הלם, שיתוק ועצב, מרוכז עד כדי כך בביצוע פקודתו של אלוהים

שהמלאך צריך לקרוא לו פעמיים לפני שהוא מפיל את המאכלת (השוו לאברהם של קראווג'יו).

במהלך חמש השנים הבאות בחייו של רמברנדט, ילדה אשתו ססקיה ארבעה ילדים שמתו בלידתם. היא עצמה מתה כשילדה את ילדם החמישי, טיטוס (ששרד). לאחר מכן, השתנה הפאתוס בעקידות של רמברנדט.

רמברנדט, אברהם ויצחק, 1645

בתחריט משנת 1645, הגיעו אב ובן למוריה. יצחק מניח את העצים ושואל את שאלתו היחידה "אבי, הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה?" ביד ימינו נוגע אברהם בלבו. האצבע המורה של ידו השמאלית נמצאת באמצע הקו שבין עיניו ועיניי יצחק, ותשובתו המעורפלת היא "אלוהים יראה לו השה לעולה, בני". האם יצחק יודע משהו נוסף? התשובה מדהימה אותו, עיניו הן חורים שחורים. הוא עומד על סף תהום, קווים שחורים מסתחררים מעל לראשו ומאחורי ראשו.

רמברנדט, קרבן אברהם, 1655

לבסוף, בתחריט משנת 1655, אנחנו חוזרים למזבח. המלאך, אברהם ויצחק יוצרים דמות חבוקה אחת. קווים אלכסוניים מצד ימין נושאים אור שמימי לידו השמאלית של אברהם, היד המחזיקה במאכלת. עיניו של אברהם הן הנראות עכשיו כחורים שחורים. הדרמה משנת 1635 הפכה לפאתוס העמוק של שנת 1655. האמן אינו מוכן לתת לאירוע להתרחש, לכן הוא חותר תחת הסיפור. מחד גיסא, פירושו של האור השמימי האלכסוני הוא אך ורק ברכה. מצד שני, אברהם הופך לאיטר המרחיק את המאכלת מיצחק בצורה מגושמת. קירקגור כותב "אברהם לא ידע עוד אושר".

לאחר הפסקה ארוכה, אנו שבים עתה לעולם האמנות היהודית. בתקופה בה עבדו קראווג'יו ורמברנדט, יצרו יהודים איטלקים מגוון ספרים מודפסים בעברית, ובהם הגדת ונציה משנת 1609.

הגדת ונציה, עקדת יצחק, 1609

עקידה זו (מימין) כוללת מספר מרכיבים מן האיקונוגרפיה הנוצרית, כולל ידיו המשולבות של יצחק, חרבו של אברהם והמלאך הגשמי. השימוש באיקונוגרפיה לא יהודית אינה חריגה כלל ועיקר, וניתן למצוא אותה במגוון כתבי-יד מעוטרים בכל רחבי אירופה בימי הביניים. בתמונה שלנו מתוך הגדת ונציה, העשן העולה מתוך סיר האש מחלק את התמונה לשניים. את הציור משמאל אפשר לפרש במספר דרכים: א) יהודים בני המאה השבע-עשרה חוגגים את פסח או ב) יצחק הזקן עם יעקב השקדן, עשיו הצייד העבריין ובני ישראל במצרים. לכן, או שהציור הוא של חלק ההגדה הקרוי "מגיד", או שהוא המחשה של העקידה. מוזר שהעקידה אינה מוזכרת בהגדה. מיקומה שם, בליווי החזרה על סיפור ההיסטוריה של ישראל וברכת נאמנותו של אלוהים, מעידה על כך שהעקידה נתפסה כסמל התמציתי של ההשגחה האלוהית. הקשר הידוע בין העקידה לראש השנה נובע ממוטיב הדין והרחמים, והוא מקושר לסמל השופר. הקשר המוכר פחות לפסח נובע מהאסוציאציה לקורבן הפסח, קשר שעומעם לאחר חורבן בית המקדש.

מאה שנים לאחר מכן, מתוארות האיכויות המנוגדות של אלוהים תיאור נועז ברקמה על מעיל לתורה ממערב גרמניה, כאשר המלאך הרחום יוצא מענן ומציע את האפשרות השנייה: פניו של אלוהים זועם.

פרוכת לארון קודש, גרמניה, 1747

האיל הגואל חומק לו, לאורך הגבולות המוגדרים היטב של המעיל, ומשאירים את יצחק האומלל ל"רחמי" מידת הדין.

עד כה, הצגנו עבודות אומנות המתמקדות בעיקר ברגע השיא ליד המזבח. בציור הבא, מתחילת המאה העשרים, ממלא משה מזרחי את הטקסט התנכי הלקוני בארבע תמונות מדרשיות המשקפות נושאים מרכזיים בהתפתחות של מדרש ספרותי, כאשר הוא מקיף אותם בעמודים רבי הוד ובתמונות מסורתיות של ירושלים.

ברצועה העליונה, שרה—הנעדרת מן הסיפור התנכ"י מסיבות לא ברורות— מתומרנת ע"י אברהם להתיר ליצחק לצאת ללימודי תורה "מתקדמים". מעל השלישייה מופיע ציטוט מהפיוט "עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ", אותו שרים בשיאה של תפילת ראש השנה. "אך אל תרחק" שרה מבקשת מבעלה. אותו פיוט מהמאה השתיים-עשרה, שצייר מזרחי בתחילת המאה העשרים, הופך בסביבות 1990 לשיר "העוקד הנעקד והמזבח" של אהוד מנור ומאיר בנאי. הכניעה האדוקה בפיוט והציור הופכים לשיר זעם/מחאה מודרני:

וכאשר יונף התער,

אומר לו אנא זכור אדון.

אדון עולם, רק אל תהיה שוכח,

העוקד, הנעקד והמזבח.

מתחת , במרכז הציור של מזרחי, מצויר שחזור של ההתרחשות במזבח, המתוכנת לפי המדרש מן היום השישי לבריאה. אין כאן בנייה חפוזה של מזבח, אלא מקום קדוש ומכובד שנבנה בידי אדם הראשון ושוקם בידי נוח ב"טבור הארץ."

ויבואו אל המקום אשר אמר לו אלוהים ויבן שם אברהם את המזבח, המזבח שאברהם בנה, המזבח שהרס המבול ושנח הקים מחדש ושנהרס בידי אנשי דור הפלגה. מעל לעצים ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח ממעל לעצים (תרגום יונתן)

כיסוי השטח נעשה בקפידה, השחקנים מוצבים רשמית במקומותיהם. יסודות מדרשיים מוזרים מנטרלים את האימה הטבעית: כובעו של יצחק על הענף מאחורי אברהם (מצויר בצבע הפרחים שבעץ השני), מעילו ונעליו המחכים שילבשו אותם שנית לאחר התפילה, בעוד שהסיר האש ממתין בצד הרחוק של המזבח. יצחק והמלאך לובשים חליפות זהות כדי לציין את מערכת היחסים המיוחדת שלהם. העמוד מתחת לראשו של יצחק מוביל כלפי מעלה דרך המאכלת, המוחזק קפוא, כמחבר בין שמיים וארץ.

הפרשנות של מזרחי, האיל המיוחד אינו אחוז בסבך, אלא הוא חלק מהעץ, כאילו שקיומו הוא חלק מתוכנית אלוהית.

וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחד מסוים שנברא בין השמשות כאשר תמה בריאת העולם אחוז בסבך עץ בקרניו וילך אברהם וייקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו (תרגום יונתן)

במסגרת הבאה, אנחנו חוזרים לרגע שבו אב ובנו, אפור הזקן מוליך שחור הזקן, עוזבים את משרתיהם (ככתוב בפסוק 5, "שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר"). המשרתים מזוהים במדרש כישמעאל ואליעזר ובתיאור בן זמננו הם מתוארים כשוטרים תורכיים מעשני נרגילה. כך, ארוגות ושלובות זו בזו בקלות שלוש שפות היסטוריות (מקראית, מדרשית ושפת ההווה של האומן).

לבסוף, בתחתית התמונה, מסע נוסף סוגר את סיפור העקידה, כאשר אליעזר פוגש את רבקה, כלתו לעתיד של יצחק. שתי נשים מהוות את סיפור המסגרת לתיאורו של מזרחי: שרה היא המנוף לתחילת הסיפור, ובמעשה החסד של רבקה מהדהדת ידו הגואלת של אלוהים בעקידה, הצלה המבטיחה המשכיות לזרעו של אברהם.

ללא קשר להצגתו של מזרחי את שרה הנסתרת, אמנים בני זמננו מוציאים את שרה מהארון.

מרדכי ארדון, שרה, 1947

את התרחיש הגרוע מכל צייר בשנת 1947 הצייר הישראלי מרדכי ארדון –יצחק שוכב מת לרגליה של שרה, אימו. שרה היא דמות גרוטסקית גדולה ובוכייה, שצווחתה כתקיעת השופר. במקביל ליצחק הנפול, ובמהופך לו, סולם נפול של המשכיות יהודית מציג שני מבואות סתומים: סולם יעקב, שלא יהיה ומסילות הרכבת לאושוויץ. מוטיב ה"פייטה" (Pieta) האוניברסלי, בו האם מחזיקה את הילד המנוח— בין אם בימי קדם או בימינו אנו— מהדהד באם ובילד חסרי הפנים.

גלנה גודאקר,אנדרתא לאחיות אשה עם חייל הרוג,

כעשרים שנים לאחר שרה של ארדון, יצחק פרנקל הישראלי מוציא את שרה מהבית, למיקום מחריד מתחת למזבח. האם היא הקורבן הגדול והאחרון או שמא היא המלאך?

יצחק פרנקל, עקדת יצחק, 1960

מחאה ופוליטיקה

ג'ורג' סיגל, עקדת יצחק, 1978

תנועת המחאה נגד מלחמת וייטנאם הגיעה לשיאה בארצות הברית בחודש מאי 1970. ארבעה סטודנטים שהפגינו נגד המלחמה נהרגו באוניברסיטת קנט סטייט שבמדינת אוהייו בידי חיילי המשמרת הלאומית. האוניברסיטה הזמינה את ג'ורג' סיגל ליצור אנדרטת זיכרון – אך היא דחתה את העקידה שלו, מכיוון שבעצם קיוו ראשי האוניברסיטה לקבל פסל של בחורה חמודה מניחה ורד בקנה אקדח. לאחר מכן, אוניברסיטת פרינסטון רכשה את העקידה שיצר סיגל, שבה אב נעדר חמלה מכוון סכין אל בנו שהגיע לגיל הגיוס. באופן יחסי, הבן גדול מהאב בהרבה, אך הוא על ברכיו. הוא יכול לקום ולהכניע את אביו. זוהי עוצמתו של הדור המבוגר בשליטתו בדור הצעיר.

ג'ורג' סיגל, עקדת יצחק, 1973

בעקידה מוקדמת יותר (1973), כבר זעזע סיגל את הקהל. בעבודה זו, אברהם עממי הרבה יותר, כמו השכן השמנמן והעצל בג'ינס, מתנשא מעל ילד מלאכי, שעומד לזנק ולברוח? לחבק את אביו? הסכין מופנה לכיוון השני ברגע האחרון. יצירה זו הוצגה מיד לפני מלחמת יום הכיפורים, בקיץ 1973. דומה שלפנינו נושא לאומי החוזר ונשנה: באמנות הנוצרית ברחבי אירופה ניתן לראות את המשפחה הקדושה והצליבה. באומנות היהודית, הן בישראל והן מחוצה לה, רואים את העקידה.

למעשה, נראה שהעקידה היא אובססיה מרכזית של אמנים, כותבים, משוררים והוגי דעות ישראלים. בעוד שבעבר העלתה העקידה בדמיון הישראלי רגשות של הקרבה עצמית למען ה הלאום, היא הפכה, בעיקר מאז 1967, למוקד המחאה כנגד מה שנתפס כדרישות האינסופיות מהדור הצעיר. כתוצאה מכך, חלו תמורות מרחיקות לכת בהתייחסות לעקידה. בנוסף להבלטתה של שרה, כמו בציור של ארדון, האיל הופך לסמל של הדרישות שאינן יודעות שובעה, ברבות מהיצירות של מנשה קדישמן:

מנשה קדישמן, עקדת יצחק, 1982 - 85

סיפור העקידה טומן בחובו את ערעורו.

ג'ו מילגרום, שני יצחקים

לתמונות נוספות בנושא זה ראו תל"י מדרש אמנות