(א) ולא עוד אלא וכו': ולא עוד אלא ב' עדים הם על האדם עין רואה, ואזן שומעת. והבית דין, סופר ודן עונותיו. ולא עוד, אלא השמש והלבנה מעידים על האדם. כמו שהעמדנו, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. מהו בכסה. הוא ביום שהלבנה שהיא המלכות, מתכסה בו. ולמה היא מתכסה. הוא משום כשמגיע ראש השנה, יבא סמאל לבקש דין על בניה, דהיינו ישראל שהם בני המלכות, לפני הקב"ה. והוא יאמר לו שיביא עדים. והוא מביא עמו את השמש. הלך להביא את הלבנה, והיא מתכסה. באיזה מקום היא מתכסה. ומשיב, אלא שהיא עולה לאותו מקום שנאמר בו, במכוסה ממך אל תחקור, כדי לפייס את הקב"ה על בניה.
(א) והאי הוא דאמר וכו': וזה הוא שאמר הכתוב, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. היינו למקום שבו עלתה השכינה, שנאמר בו ובמכוסה ממך אל תחקור. והעונות שהם בסתר, צריכים להיות נדונים שמה בינו לבין קונו. והעונות שחטא בגלוי, נאמר, מכסה פשעיו לא יצליח. והשכינה מצד הכתר, היא עולם הנסתר. והעמידו בעלי המשנה שאדם צריך לחבר עונותיו למקום ההוא, שהוא כתר, בזמן ההוא מגיע זמן הרחמים והדין עובר. ומשום זה אמר לחבר עונותיו בכתר, לזכותו מן העדות של המלכות. אבל לרשע אין מזכין לו.
(ב) פירוש. כי ברה"ש חוזר העולם לקדמותו, והמלכות חוזרת למצב הא' שבו היתה ביום ד' דמעשה בראשית, דהיינו בבחינת ב' מאורות הגדולים, שז"א ונוקבא הלבישו את הבינה, ז"א הקו ימין דבינה, והמלכות קו השמאל. ונודע שהארת השמאל בלי ימין הוא חשך (כנ"ל ב"א דף מ"ז אות לד ד"ה נפק) וכן ימין בלי שמאל הוא ו"ק בלי מוחין. ולפיכך היה אז ז"א בדורמיטא, דהיינו כמו ישן בלי מוחין. והנוקבא היתה בחשך. ואז בא סמאל לתבוע דין, ונאמר לו להביא ב' עדים. דהיינו ז"א ומלכות, שהשמים שהוא ז"א לא יתן מטר, דהיינו שלא ישפיע אל המלכות. והארץ, שהיא המלכות לא תתן את יבולה לתחתונים. אמנם סמאל לא הביא עמו אלא עד אחד שהוא השמים דהיינו ז"א שהיה בדורמיטא ולא השפיע למלכות. וכיון שהלך להביא את המלכות, שלא תתן יבולה לתחתונים, אז נתכסתה המלכות, דהיינו שנתמעטה מכל ט"ס תחתוניות שבה, ונשארה בנקודת כתר שבה. שמיעוט הזה נעשה על ידי תקיעת שופר, שע"י הקול היוצא משופר מעוררים כח המסך דחירק בז"א שה"ס קו האמצעי, וע"י מסך דחירק הוא ממעט קו השמאל דבינה, ומיחד שם ימין ושמאל דבינה זה בזה, ונתעוררו הרחמים בעולם מכח יחוד הזה דימין ושמאל (כנ"ל ויקרא דף ק' ד"ה אות ש"ד פירוש. ע"ש). וכיון שנתמעט קו השמאל דבינה, נסתלקו אז כל ט"ס תחתונות מן המלכות, שכל בנינה היה אז מקו השמאל הזה, ונשארה בנקודת הכתר. וז"ס תקעו בחדש שופר, שעי"ז בכסה ליום חגנו. שהלבנה, שה"ס המלכות מתכסה בסוד נקודת הכתר שבה. שעי"ז נעלם הדין ומתגלה הרחמים בדין.
(ג) וז"ש (באות י"ד) ואמאי מתכסת וכו' והוא ייתי לשמשא עמיה, דהיינו מה שז"א אין לו מוחין ואינו משפיע. אזל למייתי סיהרא, וכו' דהיינו להראות על החשך שבה, סליקת לההוא אתר וכו' במכוסה ממך אל תחקור, דהיינו שנתמעטה מכל הספירות שבה ולא נשאר בה אלא הכתר, שעליו נאמר, במכוסה ממך אל תחקור, ואז יצא הרחמים בעולם כנ"ל. וז"ש וחובין באתכסיא תמן צריך למידן בינו לבין קונו, כי לאחר שהקו שמאל נתמעט ויצאה מדת הרחמים כבר אין לסמאל אחיזה בהמלכות, ודינים של אדם הם בינו לבין קונו, בלי קטרוגו של סמאל, וע"כ ה' מרחם עליו. אבל בעוד ששלט קו שמאל, וחובין באתגליא וכו' שעונותיו של אדם היו נאחזים בעלמא דאתגליא, שהוא המלכות. אתמר מכסה פשעיו לא יצליח, שלא יוכל לכסות הפשעים באפן שסמאל לא יהיה נאחז במלכות. דשכינתא מסטרא דכתר איהי עלמא דאתכסיא, שבעת שהשכינה היא בבחינת כתר שבה, אז היא עלמא דאתכסיא, כי הכתר נקרא במכוסה ממך. ואין אחיזה לסמאל. וז"ש דצריך ב"נ לחברא להו לההוא אתרא, בההוא זמנא מטי זמנא דרחמי דהיינו כנ"ל, שאז נעשה יחוד ימין ושמאל ע"י קו אמצעי והרחמים מתגלים. ובג"ד, לחברא אמר לזכאה ליה בעדותיה ומשום זה, הרשע שהוא מכסה פשעיו, דהיינו שהרשע אומר לחבר עונותיו לבחינת הכתר לזכותו מן העדות שלה, דהיינו שלא תוכל להעיד ששם המלכות במכוסה, אבל לרשע אין מזכין לו. וע"כ נאמר לא יצליח. אבל לאחר שז"א ממעט השמאל, ומסבה זו עלתה המלכות עד הכתר שנשאר בה, מתגלה מדת הרחמים.