(א) כׇּל־הַמִּצְוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּן וּרְבִיתֶ֗ם וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע ה׳ לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃(ב) וְזָכַרְתָּ֣ אֶת־כׇּל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הוֹלִֽיכְךָ֜ ה׳ אֱלֹקֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת־אֲשֶׁ֧ר בִּֽלְבָבְךָ֛ הֲתִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתָ֖ו אִם־לֹֽא׃(ג) וַֽיְעַנְּךָ֮ וַיַּרְעִבֶ֒ךָ֒ וַיַּאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כׇּל־מוֹצָ֥א פִֽי־ה׳ יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם׃(ד) שִׂמְלָ֨תְךָ֜ לֹ֤א בָֽלְתָה֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְרַגְלְךָ֖ לֹ֣א בָצֵ֑קָה זֶ֖ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה׃(ה) וְיָדַעְתָּ֖ עִם־לְבָבֶ֑ךָ כִּ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר יְיַסֵּ֥ר אִישׁ֙ אֶת־בְּנ֔וֹ ה׳ אֱלֹקֶ֖יךָ מְיַסְּרֶֽךָּ׃(ו) וְשָׁ֣מַרְתָּ֔ אֶת־מִצְוֺ֖ת ה׳ אֱלֹקֶ֑יךָ לָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו וּלְיִרְאָ֥ה אֹתֽוֹ׃(ז) כִּ֚י ה׳ אֱלֹקֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר׃(ח) אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ׃(ט) אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת׃(י) וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־ה׳ אֱלֹקֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ׃(יא) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־ה׳ אֱלֹקֶ֑יךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֺתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃(יב) פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ׃(יג) וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה׃(יד) וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת־ה׳ אֱלֹקֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃(טו) הַמּוֹלִ֨יכְךָ֜ בַּמִּדְבָּ֣ר ׀ הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ ׀ שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב וְצִמָּא֖וֹן אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־מָ֑יִם הַמּוֹצִ֤יא לְךָ֙ מַ֔יִם מִצּ֖וּר הַֽחַלָּמִֽישׁ׃(טז) הַמַּֽאֲכִ֨לְךָ֥ מָן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן עַנֹּֽתְךָ֗ וּלְמַ֙עַן֙ נַסֹּתֶ֔ךָ לְהֵיטִֽבְךָ֖ בְּאַחֲרִיתֶֽךָ׃(יז) וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה׃(יח) וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־ה׳ אֱלֹקֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ {פ}(יט) וְהָיָ֗ה אִם־שָׁכֹ֤חַ תִּשְׁכַּח֙ אֶת־ה׳ אֱלֹקֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֗ אַחֲרֵי֙ אֱלֹקִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַעֲבַדְתָּ֖ם וְהִשְׁתַּחֲוִ֣יתָ לָהֶ֑ם הַעִדֹ֤תִי בָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּאבֵדֽוּן׃(כ) כַּגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֤ר ה׳ מַאֲבִ֣יד מִפְּנֵיכֶ֔ם כֵּ֖ן תֹּאבֵד֑וּן עֵ֚קֶב לֹ֣א תִשְׁמְע֔וּן בְּק֖וֹל ה׳ אֱלֹקֵיכֶֽם׃ {פ}
(1) You shall faithfully observe all the Instruction that I enjoin upon you today, that you may thrive and increase and be able to possess the land that ה׳ promised on oath to your fathers.(2) Remember the long way that your God ה׳ has made you travel in the wilderness these past forty years, in order to test you by hardships to learn what was in your hearts: whether you would keep the divine commandments or not.(3) [God] subjected you to the hardship of hunger and then gave you manna to eat, which neither you nor your ancestors had ever known, in order to teach you that a human being does not live on bread alone, but that one may live on anything that ה׳ decrees.(4) The clothes upon you did not wear out, nor did your feet swell these forty years.(5) Bear in mind that your God ה׳ disciplines you just as a householder*householder See the first note at 1.31. disciplines his son.*as a householder disciplines his son See the second note at 1.31.(6) Therefore keep the commandments of your God ה׳: walk in God’s ways and show reverence.(7) For your God ה׳ is bringing you into a good land, a land with streams and springs and fountains issuing from plain and hill;(8) a land of wheat and barley, of vines, figs, and pomegranates, a land of olive trees and honey;(9)a land where you may eat food without stint, where you will lack nothing; a land whose rocks are iron and from whose hills you can mine copper.(10) When you have eaten your fill, give thanks to your God ה׳ for the good land given to you.(11) Take care lest you forget your God ה׳ and fail to keep the divine commandments, rules, and laws which I enjoin upon you today.(12) When you have eaten your fill, and have built fine houses to live in,(13) and your herds and flocks have multiplied, and your silver and gold have increased, and everything you own has prospered,(14) beware lest*lest Heb. pen; moved down from v. 12 for clarity. your heart grow haughty and you forget your God ה׳ —who freed you from the land of Egypt, the house of bondage;(15) who led you through the great and terrible wilderness with its seraph*seraph Cf. Isa. 14.29; 30.6. Others “fiery”; exact meaning of Heb. saraph uncertain. Cf. Num. 21.6–8. serpents and scorpions, a parched land with no water in it, who brought forth water for you from the flinty rock;(16) who fed you in the wilderness with manna, which your ancestors had never known, in order to test you by hardships only to benefit you in the end—(17) and you say to yourselves, “My own power and the might of my own hand have won this wealth for me.”(18) Remember that it is your God ה׳ who gives you the power to get wealth, in fulfillment of the covenant made on oath with your fathers, as is still the case.(19) If you do forget your God ה׳ and follow other gods to serve them or bow down to them, I warn you this day that you shall certainly perish;(20) like the nations that ה׳ will cause to perish before you, so shall you perish—because you did not heed your God ה׳.
אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת׃
—;a land in which you will never eat bread in poverty;
you will not lack for anything in it—;
a land whose stones are iron,
and from whose hills you may hew copper, (Everett Fox)
you will not lack for anything in it—;
a land whose stones are iron,
and from whose hills you may hew copper, (Everett Fox)
אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת׃
a land in which thou shalt eat bread without scarceness, thou shalt not lack any thing in it; a land the stones of which are iron, and out of whose hills thou mayst dig brass. (OJPS)
אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת׃
a land where you may eat food without stint, where you will lack nothing; a land whose rocks are iron and from whose hills you can mine copper. (Metsudah)
What questions can we ask about this verse?
With what do the translators struggle?
(א) אשר לא במסכנת תאכל בה לחם - כלומר: לא תאכל פת חריבה כדרך עני ומסכן, שהרי מלבד החטה והשעורה שהוא לחם, יהיה לך - גפן ותאנה ורמון וגו' ודבש תמרים, שהם מתוקים.
(1) אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, you will not eat dry bread like poor people, for in addition to the wheat and barley which the land produces, you will also enjoy vineyards and their products, and pomegranates, as well as honey derived from dates which are sweet.
What is Rashbam using as his support for his comment?
Yalkut HaLevi (in Maayanah Shel Torah on Dt. 8:9)
The way of the world is that the poor person eats a loaf alone while the rich wraps the loaf in every kind of food to add to the flavor of the loaf. Therefore, the Torah says, the bread of the land of Israel will be so excellent and tasty so that even the rich will eat it without accompanying food.
How is this comment similar to Rashbam's? How is it different?
How do each of these two commentators view the act of eating?
ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם שימצאו בה מעות בזול. כאמרו ותמלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאוצרותיו. כי אמנם יוקר המעות קשה מיוקר הפירות. כאמרם ז"ל (תעניות פ' סדר תעניות) לא שנו אלא על בצורת של פרות אבל על בצורת של מעות מתריעים עליהם מיד.
ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, a land in which money can be found cheaply, a land full of treasures as per Isaiah 2,7 “the land is full of silver and gold and there is no end to the treasures it hides.” Dearth of money is more serious than shortage of the products which can be bought with it, as we know from the Talmud (Taanit 19b) which declares that whereas the blowing of the shofar in supplication to G’d on account of a shortage of foodstuffs does not have to be arranged immediately, shortage of money, i.e. people not having the money to buy the available food products, gives rise to immediate supplication to Gd including the sounding of the shofar at public prayer meetings.
How would you describe Sforno's approach in one word?
What lesson(s) could you teach based on this comment?
Oznaim LaTorah (Rabbi Zalman Sorotzkin) on Dt. 8:9
Not by bread alone does a person live (v. 3). One's needs are many. If there were no stone quarries or metal mines in the land to build buildings with and forge all kinds of tools, the people would have to export much of their bread in order to buy in exchange all their other needs for house and field. Then they would inescapably have to eat their bread in poverty. Therefore, the Torah promises that you will lack for nothing, seeing as this land's stones are iron (strong and good for building with; or as some say, under them you will find iron mines) and from whose mounains you will mine copper. There will be no need to trade bread for stone and metals that you need, and so you will eat bread without poverty.
How is this similar to Sforno's approach? How is it different?
What lesson(s) coud you teach based on this comment?
(א)ארץ אשר לא במסכנות וגו'. פירוש לפי שיש בני אדם שהגם שהם עשירים מתנהגים כמנהג עניים לב' סיבות. א' שחושש שמא יתמוטט ויעני לכן מצמצם לבל יוציא הוצאות מרובות, ב' שלא ישביע עצמו כדי שלא יראה שהוא עשיר, לזה אמר אשר לא במסכנות וגו' שאין מקום בה לב' המיחושים הנזכר, כי ב' המיחושים יהיו מאמצעות זה עשיר וזה עני ומאמצעות ההתמוטטות ושניהם אינם בעיר הלזו, ונתן טעם לזה באומרו לא תחסר כל בה פירוש בשלמא אם העושר בא מזולת הארץ זה משתדל ומעשיר וזה אינו משתדל ומעני אבל כיון שהעושר בארץ היא תלוי והמעשיר מהארץ מעשיר ונתחלקה לכולם בשוה אם כן כולם עשירים, גם אין לחוש להתמוטטות כל עת היותם בארץ כי ממנה עושר ונכסים והוא אומרו כל בה:(ב)והזכיר ב' פרטים שהם ברזל ונחושת שהם ב' דברים הצריכים עקרים לתשמישי אדם, והזכיר אחר זה ואכלת וגו' פירוש לפי שאין שלימות לארץ בהיותה משובחת בפירות אם היא חסרת דברים הצריכין לישוב העיר ותשמישי בני אדם כי יצא השבח להשלים החסר, והלא תמצא כמה עובדי אדמה גנות ופרדסים שיש להם כמה וכמה ומשתכרין הרבה במה שנותנת האדמה כחה בפירות הארץ ובפירות האילן ואף על פי כן עומדים בחוסר כי יוציאו הכל בצרכי תשמישיהם ומלבושיהם, לזה אחר שאמר ארץ חטה וגו' גמר אומר לא תחסר כל בה ואין אתם צריכין להוציא משבח פירות הארץ למקום אחר להביא במקומו דברים הצריכים לתשמיש אדם ותשמיש תשמישיו
(1) ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, "a land in which you will not eat bread out of scarceness;" Moses mentions this as there are people, even wealthy people, who always practice the lifestyle of poor people. They may be motivated by one of two reasons.
1) They are afraid they may lose their wealth and find themselves impoverished, forced to curtail their lifestyle. They prefer not to live in accordance with their wealth so that any eventual forced adjustment would be easy for them as they had never indulged themselves in the first place.
2) They do not want to appear wealthy and arouse envy.
Moses says אשר לא במסכנות, "where there is no scarceness," to teach the Israelites that both of the reasons mentioned for adopting the lifestyle of the poor do not apply in the land of Israel. The two considerations we mentioned were based on the assumption that the society is divided into "haves" and "have nots." This will not be the case in Israel because לא תחסר כל בה, "no one will lack anything therein."
If our wealth would derive from sources outside the land of Israel there would be a reason for the considerations we mentioned. Some people would make an effort to get rich, others would not. Accordingly, there would be class distinctions after a while. Seeing the source of wealth is the land of Israel itself, everyone has equal access to it and there is no need to fear becoming impoverished or to attract the envy of the less fortunate. Moses says: כל בה, "it contains all (that anyone desires)."
(2) Moses singles out two examples of the earth's natural wealth which the land of Israel is blessed with, i.e. iron and copper. The reason Moses singles out these two examples is because they are basic to everybody's needs. After this (verse 10) Moses mentions that people would eat and be satisfied, etc. The reason Moses had to mention this cardinal fact was that the perfection of the land does not merely consist of its fruit, its harvests, but the land must also provide basic materials to enable its people to build their shelters and to generally provide the possibility of life in the city, and for all the gain, much will be spent to make up for what is lacking. There are many people who work the ground, who plant gardens and orchards, who have much produce, and profit greatly from the land's fertility in terms of grain and fruit, and yet must sell all their produce in order to acquire building materials, clothing and tools.
(א)ארץ אשר לא במסכנות.(ב)ואפשר שיכלול עוד ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם שלענין התורה והחכמה דבר הכתוב, שכן היא נמשלת ללחם, שנאמר (משלי ט׳:ה׳) לכו לחמו בלחמי, ולפי שהתורה והחכמה אי אפשר לאדם להשיגם על השלמות אלא עם ההכנות הראויות הצריכות לו ומלבד ההכנות יצטרך שיהיה אויר הארץ זך וטוב כי יועיל הרבה בלמוד, וטוב ההכנות האויר הטוב אשר בארץ על כן יאמר, החכמים שבה לא יאכלו במסכנות לחמה של תורה כי יהיה לבם כפתחו של אולם לטוב ההכנות ורחבה מיני ים לטוב האויר, וכמו שדרשו רז"ל (בראשית ב׳:י״א-י״ב) וזהב הארץ ההיא טוב, אין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל, ואמרו אוירא דארץ ישראל מחכים, מה שאין כן בחכמים שבחוצה לארץ שהם חסרי ההכנות והאויר הטוב והם בודאי אוכלי לחם העצבים, אוכלי לחמה של תורה במסכנות, וזהו שאמר במעלות הארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם כיון שתורתן שלמה הוא העושר הקיים והאמתי שנתברכו בו, וברכת ה׳ היא תעשיר, ולכך אמר לא תחסר כל בה, כי הברכה היא בכל.
(2) It is possible that the expression: “you will not eat bread in poverty in that land,” refers to something spiritual, i.e. that the word לחם, “bread,” does not refer to physical food. This would not be the first time that Torah has been compared to לחם. Compare Proverbs 9,5 where Solomon, quoting the Torah called “Wisdom,” says: “come eat my bread”. Seeing that it is impossible to acquire Torah and wisdom in the full sense of the word without proper preparation designed to facilitate its study, Moses may indicate here that the ideal such preparation is residence in the land of Israel, which possesses the physical conditions such as ideal climate to enable people to study Torah successfully. Scholars studying Torah in that land do not suffer from the handicaps which scholars in other countries suffer from. Those scholars belong to the category of people known as eating לחם העצבים, “the bread of troubles” (Psalms 127,2), in contrast to the people in Israel. The true wealth of the people in Israel is the quality of their Torah knowledge which was acquired with the help of the superior climate and therefore food produced in the Land of Israel. This is why Moses underlines this thought by adding לא תחסר כל בה, “nothing is lacking in that land.”
How would you describe, in one word, Rabbenu Bachya's approach?
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי: אַתּוּן, מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לַהּ. אֲנַן, מֵהָכָא מַתְנֵינַן לַהּ, דִּכְתִיב: ״אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל״, אַל תִּקְרֵי ״אֲבָנֶיהָ״, אֶלָּא בּוֹנֶיהָ. אָמַר רָבִינָא: אֲפִילּוּ הָכִי, מִיבְּעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵילַף נַפְשֵׁיהּ בְּנִיחוּתָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְגוֹ׳״.
Rabbi Abba said to Rav Ashi: ...“A land whose stones [avaneha] are iron” (Deuteronomy 8:9). Do not read this phrase as “whose stones [avaneha],” rather, read it as whose builders [boneha], since Torah scholars build the land spiritually and are as tough as iron. With regard to these statements praising the toughness of a Torah scholar, Ravina said: And even so, one is required to teach oneself to act gently, as it is stated: “And remove anger from your heart, and put away evil from your flesh” (Ecclesiastes 11:10).
(ב)אבניה ברזל. א"ר אבא, כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו ת"ח, שנאמר ארץ אשר אבניה ברזל, אל תקרא אבניה אלא בוניה
אך הנה כבר כתבנו כ"פ דבכ"מ שאמרו חז"ל אל תקרא כך אלא כך יש להם איזה דיוק או קושי הלשון באותו הפסוק, וכאן י"ל דדייקו משום דלפי לשון סוף הפסוק ומהרריה תחצוב נחושת הול"ל גם כאן אשר מאבניה תחצוב ברזל, ומדשינה לכתוב אשר אבניה ברזל מצאו רמז לתלות דרשתם.
אך הנה כבר כתבנו כ"פ דבכ"מ שאמרו חז"ל אל תקרא כך אלא כך יש להם איזה דיוק או קושי הלשון באותו הפסוק, וכאן י"ל דדייקו משום דלפי לשון סוף הפסוק ומהרריה תחצוב נחושת הול"ל גם כאן אשר מאבניה תחצוב ברזל, ומדשינה לכתוב אשר אבניה ברזל מצאו רמז לתלות דרשתם.
I've written elsewhere several times that when the Sages say "don't read x, rather y," there's some point or problem in the language in the verse. Here, the problem is that according to the language of the end of the verse, and from whose mountains you will mine copper, it should have said, "from whose stones you will mine iron." Since it says, a land whose stones are iron, we find a hint on which to hang this explanation (from the Talmud).
כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל, וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל, אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵן, (תהלים קכח) אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא:
Such is the way [of a life] of Torah: you shall eat bread with salt, and rationed water shall you drink; you shall sleep on the ground, your life will be one of privation, and in Torah shall you labor. If you do this, “Happy shall you be and it shall be good for you” (Psalms 128:2): “Happy shall you be” in this world, “and it shall be good for you” in the world to come.
(א)ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' רז"ל דרשו (תענית ד) ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה אלו ת"ח שעוסקין בבנינו של עולם והם מחדדים זה את זה כברזל. ומה ראו על ככה לדרוש פסוק זה על לומדי תורה במקום שיש לפרשו כפשוטו. ונראה שקשה להם כי פסוק זה מתחיל בעניני אכילת לחם, ואח"כ אמר ואכלת ושבעת, ואיך נתן ריוח בין הדביקים והפסיק בברזל, אלא ודאי שהכל מדבר מהנהגת לומדי תורה כי כך דרכה של תורה פת במלח תאכל (אבות ו ד). והביאור הוא שארץ זו לא בעבור מסכנות ודלות תאכל בה לחם כמות שהוא שהרי לא תחסר כל בה, אלא לפי שהיא ארץ אשר אבניה בוניה ברזל מחדדים זה לזה בהלכה וכל כך יהיה להם חשק בתורה עד שלא ידרשו איזו מקומן של זבחים הרוג צאן ושחוט בקר, אלא יסתפקו בלחם לבד. ואל תאמר שבעבור זה יותש כחם אלא עכ"פ יהיו חזקים כברזל כי התורה תוסיף תת כחה להם..
Why did the Sages see fit to explain this verse as referring to Torah scholars when they could have explained it according to it's contextual meaning?
It appears that it was problematic to them that the verse begins with the matter of eating bread, and afterwards says you shall eat and be satisfied, so why did they leave a space between these two connected topics and interrupt them with iron? It's clear that everything speaks of the behavior of Torah scholars, "Such is the way [of a life] of Torah: you shall eat bread with salt" (Pirke Avot 6:4). The explanation is not that the poor and penurious will eat as much bread as they want. Rather, since it is a land where its stones are builders of iron who sharpen one another in halacha, and they will have such desire in Torah to the extent that they will not seak a place for sacrifices, the killing of a goat, or the slaughter of a cow. Rather, they will be satisfied with bread alone. And don't say that because of this their strength will be weakened. Rather, in every way they will be strong like iron, because the Torah gives additional strength to them.
וְזֶה שִׁבְחָהּ: אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם (דברים ח׳:ט׳). כִּי לִפְעָמִים אָדָם אוֹכֵל לֶחֶם מֵחֲמַת עֲנִיּוּת, וְלֹא מֵחֲמַת חֶסְרוֹן תַּאֲוָה לְתַעֲנוּגִים אֲחֵרִים, אֲבָל אִם הָיָה לוֹ שְׁאָר מַאֲכָלִים, לֹא הָיָה אוֹכֵל לֶחֶם לְבַד. וְזֶה שֶׁבַח אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא מֵחֲמַת עֲנִיּוּת תֹּאכַל לֶחֶם, אֶלָּא מֵחֲמַת שִׁבּוּר וּבִטּוּל תַּאֲוַת אֲכִילָה. כִּי הִיא מְקַבֶּלֶת הֶאָרָה וְהַשְׁפָּעָה מִבְּחִינַת תְּפִלִּין, מִבְּחִינַת יַעֲקֹב, מִבְּחִינַת אֱמֶת, שֶׁמִּשָּׁם בָּא עֲשִׁירוּת. נִמְצָא מַה שֶּׁתֹּאכַל לֶחֶם לְבַד, לֹא מֵחֲמַת מִסְכֵּנוּת, אֶלָּא מֵחֲמַת שִׁבּוּר תַּאֲוַת אֲכִילָה.
And this is its praise: “[It is a land] where you will not eat your bread in deprivation” (Deuteronomy 8:9). For, sometimes, a person eats bread due to poverty and not because of a lack of desire for other delectables. On the contrary, if one had other foods, one would not eat only bread. Thus this is the Land of Israel’s praise: You will not eat bread due to poverty, but because the desire for eating has been broken and eliminated. For [the Land of Israel] receives an illumination and an influx of bounty from the aspect of tefilin /Yaakov/truth, from which wealth stems. Thus it is that one's eating only bread has nothing to do with poverty but with the breaking of the desire for eating.
How would you describe this approach, in one word?
How would you compare this comment with the previous comment, of the Kli Yakar?
How would do you think Rebbe Nachman here views eating?
What lesson(s) could you teach based on this?