גופה רב איקלע לבבל בתענית צבור קם קרא בספרא פתח בריך חתם ולא בריך נפול כולי עלמא אאנפייהו ורב לא נפל על אנפיה מאי טעמא רב לא נפל על אפיה רצפה של אבנים היתה ותניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה עליה אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש כדעולא דאמר עולא לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד אי הכי מאי איריא רב אפילו כולהו נמי קמיה דרב הואי וליזיל לגבי ציבורא ולינפול על אפיה לא בעי (ל)מיטרח ציבורא ואיבעית אימא רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד וכדעולא דאמר עולא לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד.
ואיבעית אימא רב פישוט ידים ורגלים הוא דעבד כדעולא. וקשה וכי לא היה יודע דמצי לשנויי הכי וכי ס"ד מעיקרא שיהא אסור בלא פישוט ידים ורגלים וי"ל דמעיקרא אסר ליה מדרבנן בלא פישוט ידים ורגלים ובסוף קאמר ואיבעית אימא אין אסור מדרבנן ורב פישוט ידים ורגלים הוא דעביד דאסור מן התורה ומיהו קשה ללישנא קמא דאסור מדרבנן בלא פישוט ידים ורגלים יש לתמוה על בתי כנסיות שלנו שיש בהן רצפה היאך נופל שליח צבור על פניו ונראה לי דמצלי אצלויי ובהכי שרי והכי נמי משמע בסמוך דמייתי ההיא דפרק אין עומדין דברכות (דף לד: ושם) דחזינן להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי כן פירש רב האי גאון:
במה דברים אמורים בשאר (הארצות) אבל במקדש מותר להשתחות על האבנים שנאמר בארצכם בארצכם אי אתם משתחוים על האבנים אבל אתם משתחוים על האבנים המפוצלות במקדש, ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלאות בבתי כנסיות הרצופות באבנים או מיני קש ותבן להבדיל בין פניהם ובין האבנים, ואם לא מצא דבר מבדיל בינו ובין האבן הולך למקום אחר ומשתחוה או שוחה על צדו ומטה כדי שלא ידביק פניו באבן.
(7) Where does the [prohibition mentioned above] apply? Every place outside the Temple. In the Temple, however, it is permitted to bow down to God on stone.
This concept is derived as follows: [Leviticus, ibid.] states: "Do not place... in your land." "In your land," it is forbidden to prostrate oneself on stones. You may, however, prostrate yourself on hewn stones in the Temple.
For this reason, it is a universally accepted custom among the Jewish people to place mats, straw, or hay in synagogues that are paved with stones, to separate between their faces and the stones. If it is impossible to find anything to separate between them and the stones, the person should go to another place to prostrate himself, or lie on his side, so that he will not press his face to the stone.
והגהת אשירי כתב בסוף פרק תפילת השחר (סי' כ) דבפישוט ידים ורגלים אפילו מטה קצת על אפיו אסור אם יש שם רצפת אבנים אבל כמו ששליח ציבור שלנו נופל בלא פישוט ידים ורגלים מותר ושאין שם רצפת אבנים אפילו בפישוט ידים ורגלים מותר ובלבד דמטה אפיו קצת על הצד מאור זרוע (ח"א סי' צג) עכ"ל ועל מה שכתב דכשאין שם רצפה צריך שיטה אפיו קצת אני תמה ואיני יודע לו טעם ושמא גזירה שלא יבוא לעשות כן על הרצפה. ואפשר שטעמו כדכתב הריב"ש בתשובה (סי' תיב) בשם רב שרירא דאביי ורבא חיישי לאבן משכית אפילו לא היתה שם רצפת אבנים לפניהם שמא היתה שם ונבנה עליה ע"כ וסובר אור זרוע דכיון דחששא בעלמא הוא ואפילו אם תמצא לומר שיש שם רצפה אינה ניכרת שרי על ידי אצלויי מה שאין כן על הרצפה ממש:
אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו כשמתפלל על הצבור אלא אם כן הוא בטוח שיענה כיהושע בן נון: הגה וכן אסור לכל אדם ליפול על פניו בפישוט ידים ורגלים אפי' אם אין שם אבן משכית (הגהות אשירי סוף פרק תפלת השחר וריב"ש סימן תי"ב) אבל אם נוטה קצת על צידו מותר אם אין שם אבן משכית וכן יעשו בי"כ כשנופלין על פניהם אם יציעו שם עשבים כדי להפסיק בין הקרקע וכן נוהגין [מרדכי]:
(8) An important/prominent person is not permitted to "fall on his face" when he is praying with the congregation, unless he is confident that he will be answered like Yehoshua ben Nun. It is also forbidden for any person to "fall on their face" by [lying face down and] extending their hands and feet, even if it's not a stone floor (Hagahot Ashiri - end of the chapter on The Morning Prayers, and the Riba"sh - siman 412). But if one is leaning a little on his side, it is permitted as long as it's not a stone floor; and that is how it should be done on Yom Kipper when they "fall on their face", [or] if they spread out grass [on the floor] in order to make a separation between [them and] the floor, and that is the custom. [Mordechi]
אפי' אם אין שם אבן משכית. דיש לגזור אטו אבן משכית שאסור מן התורה דכתיב ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה:
לבוש, אורח חיים קל"א:ז'
גם אין נופלין בכל חדש ניסן, ולא מתחלת ראש חודש סיון עד אחר שבועות, ולא בט' באב ולא בין יום הכיפורים לסוכות שבהם נשלם בנין בית המקדש, וכל אחד יתבאר במקומו בעזה"י: * הג"ה ועיין לקמן סימן תרכ"ד סעיף ה': אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא א"כ הוא בטוח שיענה כיהושע בן נון. ודווקא כשמתפלל על הציבור ובפני הציבור, דכסיפא ליה מילתא אם לא יענה, שמהרהרין אחריו שאין ראוי לענות, אבל בינו לבין עצמו או כשנופל עם הציבור בשעה שכולם נופלים לית לן בה. וכל אדם אסור ליפול על פניו בפישוט ידים או רגלים אפילו אם אין שם אבן משכית, גזירה משום אבן משכית, אבל אם נוטה קצת על צדו מותר אם אין שם אבן משכית. וכן עושין ביום הכיפורים כשנופלין על פניהם בשעה שאומרים והכהנים והעם וכו'. ונוהגים עוד להציע עשבים בבית הכנסת ביום הכיפורים כדי להפסיק בין פניהם ובין הקרקע:
מצבה שאסרה תורה היא בנין שהכל מתקבצין אצלה ואפילו לעבוד את ה' שכן היה דרך עובדי כוכבים, שנאמר ולא תקים לך מצבה, וכל המקים מצבה לוקה, וכן אבן משכית האמורה בתורה אע"פ שהוא משתחוה עליה לשם לוקה שנאמר ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה מפני שהיה דרך עובדי כוכבים להניח אבן לפניה להשתחות עליה, לפיכך אין עושין כן לה', ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן ונמצא כולו מוטל עליה שזו היא השתחויה האמורה בתורה.
(6) A monument which the Torah has forbidden is a structure around which people gather. [This prohibition applies] even [when it was constructed] for the service of God, because this is a pagan practice, as [Deuteronomy 16:22] states: "Do not erect a monument which God hates." Whoever erects a monument is [liable for] lashes.
Similarly, [a person who bows down on] the kneeling stone mentioned in the Torah receives lashes - even if he prostrates oneself upon it to God - as [Leviticus 26:1] states: "Do not place a kneeling stone in your land to prostrate yourself upon it." The pagans would customarily place a stone before a false deity so that they could prostrate themselves upon it. Therefore, this practice is not followed in the worship of God.
A person is not [liable for] lashes until he spreads out his hands and feet on the stone, thus prostrating himself on it entirely. This is what the Torah means by bowing.
פרי מגדים אשל אברהם, אורח חיים קל"א:כ"ב
אם. עיין מ"א. פירש, בפישוט ידים ורגלים על הרצפה "אם" יציעו עשבים הוה כלא רצפה, ובאצלוי שרי כהאי גוונא. אבל בלא פישוט ידים ורגלים בעשבים אין צריך הטיה, דהוה גזירה לגזירה. ולגירסא "או" יציעו נמי הכי פירושו, בפישוט ידים ורגלים בלא רצפה יעשו הטייה, "או" יציעו ואין צריך הטייה בפישוט ידים ורגלים, דלאו מטעם גזירה אסור אלא כרב שרירא [מובא בריב"ש סימן תיב] דקרקע הבית כו', וכשיש הפסקה בתלוש שרי ולא גזרינן כלל. ואתי שפיר מלת בין הקרקע, מה שאין כן לפירוש א' צ"ל בין הרצפה. ומה שכתב בראש השנה אין צריך, הנה למנהגינו שנופלין בלא פישוט ידים ורגלים אין צריך לזה, וכבר הארכנו בט"ז אות י"ד מזה, וכאן אין להאריך, יע"ש ותבין בכאן:
קובץ הלכות פסקי רבי שמואל קמנצקי על ימים נוראים י"ח:י"ב
כשנופלים על פניהם יש להפסיק ביניהם לקרקע בנייר וכדומהטז, ומה שנוהגים הרבה להציע הנייר תחת ברכיהם באופן לקרקע, יש מקום לזה בהלכה, ואין לפקפק בזהיז.
שערי הלכות
יז. ...אך מו"ר שליט"א אמר שאין להשוות מנהג רוב אחינו בנ"י לטעות, ונראה שיש לדבר טעם, דהנה הרמב"ם כתב (שם הלכה ו) "וכן אבן משכית האמורה בתורה כו' ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן ונמצא כולו מוטל עליה שזו היא השתחויה האמורה בתורה" ע"כ, וכיון שע"י שטיחת העשבים נמצא שאין כולו מוטל על הרצפה, א"כ אפי' אם היה אבן לא היה בו איסור מה"ת, וממילא בכה"ג לא גזרו בשאר רצפות, ואף שעדיין י"ל דעדיף להפסיק בין פניו לקרקע עכ"פ יש בזה כדי ליישב מנהגם והנח להם לישראל כו', עכ"ד.
ביאור הדברים, דהנה כבר נתבאר (לעיל בסמוך ד"ה והנה) שהב"י נסתפק בביאור האיסור, אי הוי גזירה שלא יבא לעשות פישוט ידים ורגלים על רצפת אבן, או שהוא כמ"ש הריב"ש (סי' תיב) בשם רב שרירא דחיישינין שיש אבן משכית תחת הרצפה וקרקע אינו מפסיק דרצפת בית כמוהו עד תהום, ע"ש. והקשה הפמ"ג (מ"ז סקי"ג), דבשלמא לטעם הריב"ש, דאיסור פישוט ידים ורגלים בדליכא אבן הוא משום חשש דשמא יש אבן תחת הרצפה וקרקע אינו מפסיק, מובן היטב ענין שחיטת עשבים וכדו', דזה שפיר מפסיק בינו לבין האבן. אבל לפי טעם הראשון, שאסרו פישוט ידים ורגלים אף בדליכא אבן אטו פישוט ידים ורגלים ע"ג אבן, א"כ מה מהני שטיחת עשבים, הא סו"ס הוא עושה פישוט ידים ורגלים ע"ג דבר שאינו של אבן. ותירץ, דלפי טעם זה שטיחת עשבים הוא הכירא, דוגמת הא דאמרי' בפסחים (יא.) דע"י שינוי זכור הוא, ואפי' על רצפת אבן מותר, דכיון דאיכא הכירא לא גזרו, עכת"ד.
והנה הט"ז (סקי"ג) העתיק טעם הראשון, דהיינו שהוא גזירא אטו פישוט ידים ורגלים על אבן משכית, ולפ"ז טעם שטיחת עשבים הוא הוא משום הכירא בעלמא וכמשנ"ת. אבל במג"א (סי' קלא סקכ"ב) מבואר דס"ל כטעם השני וז"ל "דדוקא על הקרקע אסור בלא הטייה, שמא יש תחתיו רצפת אבנים ונבנה עליה, דקרקע לא חשיב הפסק שארצו של בית כמוהו על התהום כדאית' פט"ו דאהלהות (משנה ה), אבל עשבים חשיבי הפסק" ע"כ.
ומעתה, לפי שני הטעמים, ודאי דמהני הפסק בין ברכיו לקרקע כמו דמהני כשמפסיק בין פניו לקרקע, דאי מטעם היכר ודאי שגם בזה איכא הכירא ושרי, וגם לטעמא דגזרו (רבנן, כמבו' במ"ז סקי"ד) בשאר רצפות משום חששא דשמא איכא אבן תחתיו ונמצא פושט ידיו ורגליו על האבן ועובר על איסור תורה, א"כ כשמפסיק בין ברכיו לקרקע נמצא שאין כולו מוטל עליה ושוב ליכא איסור תורה אפי' אי איכא אבן תחת הרצפה, ובכה"ג לא גזרו רבנן.
והוסיף מו"ר שליט"א דבאמת מהגינו ביוה"כ שאין אנו עושין פישוט ידים ורגלים ממש, דענין פישוט ידים ורגלים ורגלים היינו שמשטתח כל גופו ממש ע"ג קרקע, ואצלינו נוהגין רק להשתטח פנים ארצה וגם רגלים בכריעה על הארץ אבל לא שאר הגוף, וזה נקרא כריעה (וכן מבואר בחי' אגדות למהרש"א מגילה כב:), וא"כ מדינא אין צריך שום הפסק כלל אפי' מדרבנן כיון שאין הרצפה של אבנים, ומה שאנו מפסיקין הוא ודאי רק חומרא בעלמא להכירא, והטעם עדיין צ"ע, ועכ"פ כיון דמידינא ודאי מהני בכה"ג, אין לפקפק על מה שנוהגין להפסיק בין ברכיהם לקרקע, עכ"ד. ובאמת שכבר הרגיש הפמ"ג (מ"ז סי' קלא סקי"ד, ראש יוסף ברכות כב: ד"ה ואבע"א) בזה שלמנהגינו לכאו' אין צריך לשטוח עשבים אף ביוה"כ, והובא באלף למטה (סי' תרכא סקט"ו), וצ"ע. ומדברי השעה"צ (סי' קלא סקמ"ד) משמע שגם מה שאנו עושין מקרי פישוט ידים ורגלים וצ"ע.
שער הציון קל"א:מ"ד
ואם היה בפשוט ידים ורגלים על הרצפה, לפירוש הראשון של המגן אברהם סעיף קטן כ"ב בודאי לא מהני עשבים בלי הטיה על צדו, ולפירוש השני אפשר דיש להקל אף לדעת רב שרירא, וצריך עיון, וגם בפרי מגדים במשבצות זהב סעיף קטן ט"ו לא ברירא לה הא מילתא להיתרא, לכן סתמתי הדבר. לא העתקתי מה שכתב המגן אברהם דבראש השנה אין צריך עשבים, דלדידן נוהגין לפל בראש השנה כמו ביום הכפורים, לכן יש ליזהר להפסיק על כל פנים בטלית או בדבר אחר, או יזהר שלא יפול בפשוט ידים ורגלים אלא דרך קידה בעלמא, או יטה קצת על צדו:
Rav Herschel Schachter בשם Rav Soloveitchik
The women in Europe would never bow down on the floor. In Berlin, all of the women would bow down.
I can be מישיב the מנהג in Europe for not doing it: The יסוד of the requirement to bow down is the requirement to bow down when you go into the עזרה. Women don't enter the עזרה, they go in the עזרת נשים, and the עזרת נשים had less קדושה than the עזרה and therefore there was no requirement to bow down in the עזרת נשים.
Rav Schachter quoted a Rashi that the reason that the עזרת נשים wasn't given קדושה like the עזרה was because women are very often pregnant, nursing, etc. and it's difficult for them to stand the whole time, and only a מלך is allowed to sit in the עזרה.
אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד שנאמר ויבא המלך דוד וישב לפני ה׳ כדאמר רב חסדא בעזרת נשים הכא נמי בעזרת נשים.
Sitting in the Temple courtyard is permitted only for kings of the House of David, as it is stated: “Then King David went in and sat before the Lord” (I Chronicles 17:16)? How, then, could the High Priest have been sitting? The Gemara explains: As Rav Ḥisda said in a similar context: This took place not in the Israelite courtyard, where the prohibition against sitting applies, but in the women’s courtyard. Here, too, the reading was in the women’s courtyard, where it is permitted to sit.
אם יעלה העם הזה וגו'. אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, ויהיה הוא יושב ואני עומד, ובמוצאי שביעית בזמן הקהל, יקרא את פרשת המלך, שהוא ראש במדינתו, ואני כשאר העם, נמצאתי בזוי.