(א) אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם:

(1) These are the things that have no definite quantity: The corners [of the field]. First-fruits; [The offerings brought] on appearing [at the Temple on the three pilgrimage festivals]. The performance of righteous deeds; And the study of the torah. The following are the things for which a man enjoys the fruits in this world while the principal remains for him in the world to come: Honoring one’s father and mother; The performance of righteous deeds; And the making of peace between a person and his friend; And the study of the torah is equal to them all.

אלו דברים שאין להם שיעור [1]הפאה [2]והבכורים [3]והראיון [4]וגמילות חסדים [5]ותלמוד תורה [6]אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו [7]ותלמוד תורה כנגד כולם:


[1] רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק א הלכה טו -כמה הוא שיעור הפאה, מן התורה אין לה שיעור אפילו הניח שבולת אחת יצא ידי חובתו, אבל מדבריהם אין פחות מאחד מששים בין בארץ בין בחוצה לארץ, ומוסיף על האחד מששים לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע, כיצד שדה שהיא קטנה ביותר שאם הניח ממנה אחד מששים אינו מועיל לעני הרי זה מוסיף על השיעור, וכן אם היו העניים מרובין מוסיף, ואם זרע מעט ואסף הרבה שהרי נתברך מוסיף לפי הברכה, וכל המוסיף על הפאה מוסיפין לו שכר, ואין לתוספת זאת שיעור.

[2] רמב"ם הלכות ביכורים פרק ב הלכה יז -הבכורים אין להם שיעור מן התורה אבל מדבריהם צריך להפריש אחד מששים והרוצה לעשות כל שדהו בכורים עושהו.

[3] רמב"ם הלכות חגיגה פרק א הלכה ב הראייה והחגיגה אין להן שיעור מן התורה שנאמר איש כמתנת ידו וגו', אבל מדברי סופרים שלא יהא קרבן עולת ראייה פחות משוה מעה כסף ולא שלמי חגיגה פחות משוה שתי כסף, ומצוה להביא כפי עשרו שנאמר כמתנת ידו.

וצ"ע מדוע המשנה השמיטה את מש"כ חגיגה אין לה שיעור שהביאו הרמב"ם.

[4] רמב"ם הלכות אבל פרק יד הלכה א -מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות.

[5] רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ח כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה.

שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמו סעיף א כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח). ובשעת הדחק, אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית, לא ימושו מפיך (ישעיהו נט, כא) קרינן ביה (הגהות מיימוני פ"א וסמ"ג עשין י"ב). ומי שא"א לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים. הגה: ותחשב לו כאילו לומד בעצמו (טור). ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתנו לו. (תא"ו נתיב ב' מש"ס דסוטה).

ונלע"ד דציינו בטעות לרמב"ם תלמוד תורה פ"א ה"י ולשו"ע יורה דעה סימן רמו סעיף ג דכתבו שם "עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח" עכ"ל. ואין זה הענין פה שהרי כאן הוא מעיקר הדין של והגית בו יומם ולילה דהיינו עצם הלימוד וכמו שכתב הר"ב פה (וכן פירשו הר"ש הרא"ש והברימ"ץ) ושם מדובר שלא ישכח,ואולי פירש הרמב"ם את מש"כ "אין שיעור" שהכוונה היא "שאם לא יחזור ישכח" דהיינו רצונו לומר שחלק בלתי נפרד מלימוד התורה ולהגות בתורה הוא שלא לשכוח וצריך ללמוד ולחזור "כל ימי חייו" וכמה שיותר הרי מקיים יותר את המצווה של והגית בו יומם ולילה ואין שיעור שנאמר במשנה הכוונה אין שיעור לחזרה כנלענ"ד (וע"ע בספר דרכה של תורה מש"כ על השו"ע סי' רמו סעיף ג בביאורים שם ד"ה וכ"ז שלא יעסוק ועיין בההערות הגרי"ש ליקוטים עמ' טו מש"כ על המשנה פה ודו"ק)

[6] מה שלא הביא הרמב"ם את הסיפא של המשנה (חוץ מת"ת כנגד כולם וכמשי"ת) הוא מפני שאין כ"כ נפק"מ להלכה כנלענ"ד פשוט (וכעין מש"כ הרמב"ם בפיה"מ סוטה פ"ג מ"ה ("וכבר אמרתי לך לא פעם שאם נחלקו חכמים באיזה השקפה ודעה שאין תכליתה מעשה מן המעשים הרי אין לומר שם הלכה כפלוני") וכ"כ בשבועות שם פ"א מ"ד ובאיגרת תחית המתים פ"ד ובספר המצוות ל"ת קלג) דהחיוב של כל אחד מהדברים שאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא הוא נתבאר כל אחד במקומו כיבוד אב ואם בהלכות ממרים פרק ו עי"ש גמילות חסדים כבר נתבאר מקומו לעיל בתחילת המשנה וענין רודף שלום הזכירו ברמב"ם הלכות דעות פרק ה הלכה ז גבי תלמיד חכם (וז"ל תלמיד חכם וכו' ומקדים שלום לכל האדם כדי שתהא רוחן נוחה הימנו, ודן את כל האדם לכף זכות, מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל,אוהב שלום ורודף שלום עי"ש) וידועים דברי המחצית השקל דבדברים כגון אלו מידת הת"ח היא מידת כל אדם (ראה דבריו באו"ח סי' ב ס"ק א) ואם כן לא ראה הרמב"ם מקום להזכיר את הענין בהם כאן אצלינו שאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא שאין נפק"מ ואדם עושה זאת למען קיום המצווה והרמב"ם הוא ספר הלכות וע"כ הביא את הענין של ת"ת כנגד כולם דנלנ"ד שרצ"ל את הענין של חשיבות לימוד התורה וכמו שנפסק ברמב"ם הל' ת"ת פ"ב ה"ב ובשו"ע יו"ד סימן רמה סעיף יג שאין מפסיקים מת"ת אפי' לבנין ביהמ"ק והיינו כנגד כולם (ראה גמ' שבת קיט ע"ב באחרונים שם מי כלול בתוך ענין זה) עכ"פ מצינו את חשיבות התלמוד תורה ביחס לשאר מצוות שיש לו נפק"מ להלכה ומה שהמשנה הביאה זאת הוא לחזק ידי עושה מצווה והנלע"ד כתבתי.

[7] שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמו סעיף יח -ת"ת שקול כנגד כל המצות. היה לפניו עשיית מצוה ות"ת, אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו.

וראה מש"כ בדעת הרמב"ם ברישא של המשנה.