סיפורו של איוב באמנות

החידתיות של ספר איוב מקבלת ביטוי סטירי בתמונה מתוך הסדרה "סאות פארק". קייל – כאן איוב – מחלים מניתוח טחורים, וזוכה לביקור חולים של הרב שוורץ ואשתו הרבנית. הם מנסים לעודד את קייל ומספרים לו את סיפורו של איוב. בגרסתו של הרב, איוב הוא אדם נפלא, אב לילדים רבים, יש לו אישה נהדרת, צאן ובקר לרוב, והוא תמיד משבח את אלוהים. אבל, השטן שותל מחשבה איומה בראשו של אלוהים, ואומר לו שאיוב משבח אותו רק מכיוון שהוא אדם עשיר ומצליח: קח ממנו כל עשרו ותראה מה קורא. הכל נחרב – המשפחתו ורכושו אבל איוב החולה והמיוסר ממשיך לשבח את האל. קייל שואל את הרב: "זהו זה? למה שאלוהים יעשה כזה דבר לאדם טוב?" והרב הנבוך משיב, "אני לא יודע". קייל מסכם ואומר "אין אלוהים". זהו לימוד מקראי בימינו אלה. נכון או לא נכון. זוהי ראייה חלקית, וכדרך כל דבר חלקי, הרבה נותר מחוץ לתמונה ומעט גם מתווסף אליה. כך בפרשנות של סאות פארק וכך גם בעולם המדרש.

ואכן, בסיפור על-פי סאות פארק חסרים פרטים רבים המופיעים בסיפור המקראי. חסרה תשובתה הבעייתית של אשת איוב לאסון שפקד אותו, חסרות השיחות בין איוב ורעיו, התגלותו רבת ההוד של אלוהים, וחסר "הסוף הטוב" – לאיוב נולדים בנים ובנות, הוא בונה את ביתו מחדש ומגדיל את רכושו. הן הפרשנות הכתובה והן זו החזותית לספר איוב הדגישו חלק מהדמויות והסצנות האלה, לעתים הרבה מעבר למשקלם בספר. הפרשנות קוראת מחדש ומשרטטת מחדש את איוב תוך התייחסות לסוגיות המעסיקות את הפרשנים בימיהם הם ועל-פי סדר היום המקומי, הדתי והאישי. בדיון שלנו, נחזור למאה הרביעית ונבחן את ייצוגיו של ספר איוב באמנות לאורך הדורות. כך נראה את התמורות שחלו באיוב ובסיפורו בעיני האמנים וננסה לעמוד על פשרן.

איוב מופיע לראשונה באמנות המאה הרביעית ברומא, והוא קשור להשקפה הנוצרית על מוות ועל קבורה.

הקטקומבות הקטקומבות

בציורים מהקטקומבות ברומא מתואר איוב כאיש החושב הקלאסי. בהיות הקטקומבות מקום קבורה, הוא מגלם גישה חשיבתית ואולי גם מחושבת למוות, ואף ממליץ עליה. באחד מציורי הקטקומבות, מתלווה אשתו של איוב אליו. אף כי המקרא מתייחס אליה רק בפסקה קצרה אחת, היא מככבת בפרשנות, במדרש ובאמנות בהמשך נראה שלעתים היא מתוארת כאישה מסורה ולעתים כצרה צרורה. בציור שלפנינו היא עומדת מאחורי איוב ומעליו, מחזיקה מקל ומסיטה את מבטה ממנו. מה משמעות ההעמדה זו של בני הזוג?

הסרקופג של יוניוס באסוס מעוטר בסצנות מהמקרא ומהברית החדשה, והוא בן זמנן של התמונות מהקטקומבות. ניעזר בו להבין את היחסים בין איוב לאשתו שכן הם מביעים את האמונות הנוצריות הקדומות בעניין המוות ותחיית המתים. גם כאן מתואר איוב כפילוסוף חסון המהרהר בגורלו. אשתו מחזיקה פיסת בד ליד פניה ומושיטה את ידה לאיוב, ומאיקונוגרפיה מאוחרת יותר אנו למדים שכאן, כמו בציור בקטקומבות, היא החזיקה מקל בידה, אך זה נשבר במרוצת השנים. בדוגמות מאוחרות יותר יתברר לנו שהיא מכסה את פניה בגלל הסירחון שעולה מפצעיו של איוב, ובעזרת המקל היא יכולה להושיט לו אוכל בלי להתקרב אליו. הן בציורי הקטקומבות והן בסרקופג של יוניוס באסוס, אשת איוב היא דמות חומלת.

בתבליט זה עומדת דמות נוספת מאחורי איוב ואשתו, וההשוואה בין לוח זה והלוח שלידו, המתאר את חטאו של אדם הראשון, מבררת את זהותה של הדמות. בלוח זה נראים אדם וחוה משני צדיו של הנחש, ומההקבלה אנו יכולים להסיק שהדמות הנוספת העומדת בין איוב לאשתו היא השטן. האם האמן, איש הנצרות המוקדמת, אומר שסבלו של איוב – כמו גם סבלו של כל אדם באשר הוא – הוא תולדה של החטא הקדמון? כך או כך, באמנות הנוצרית המוקדמת נתפס איוב כאדם חושב המהרהר בסוגיות של חיים ומוות.

הדמויות שראינו בסרקופג מופיעות שוב, בהתגלמות דרמטית, בספר איוב שבכתב יד יווני מהמאה התשיעית.

בציור זה הופך השטן לכימרה, מפלצת מהמיתולוגיה היוונית, ודמותו ממלאת כמעט חצי ציור. השטן הוא שילוב של דרקון, אריה ונחש. גם פה מתואר איוב כאיש חסון, לגופו קרעי גלימתו, אך עליבותו נראית בפצעים המכסים את עורו ובידיו המגרדות את חזהו ואת ראשו. אשתו הדואבת עומדת מצד ימין, והמוקד כאן הוא הייסורים הקשים שמייסר השטן את איוב, לא התגובה המעשית והפילוסופית של בני הזוג למוות. בתמונה הבאה, מתוך אותו כתב יד (Codex Gr. 749, VAT 749), חייו של איוב ממש מוקפים בסאת הייסורים:

תרגום השבעים לאיוב (עמוד 28V),

איוב ואשתו ממשיכים ומדברים:

אשת איוב, הרואה את ייסוריו של בעלה אינה יכולה לשאת את המצב. בביטוי העכשווי, הצעתה "ברך אלוהים ומות" היא סיוע להתאבדות. אולם איוב כועס על מה שהוא רואה כטיפשותה. חשוב לציין שתרגום השבעים מרחיב את דבריה של אשת איוב ונותן לה פתחון פה לספר על סבלהּ:

כעבור זמן רב, אמרה לו אשתו, עד אן תתאפק לאמור הנה

אמתין אך זמן קצר מתוך תקווה לישועתי . והנה נעלם זרעך

מן הארץ, בנים ובנות, עצב וצער רחמי, אשר לשוא יגעתי

בצִרַי. ואתה על רימת תולעים ישוב, לן ברחוב ואני גלמודה

וערירית, ממקום למקום נודדת ומבית לבית מצפה לשמש,

מתי תבוא, ואנוח מעמלי ומסבלי. אלא אמור מילה ליהוה

ומות.

על-פי גרסה זו, אשת איוב מדברת "כעבור זמן רב" לא רק על אודות סבלו אלא גם על הייסורים העוברים עליה, וכך אפשר להבין את פשר ההתפרצות שלה יותר מאשר בנוסח המסורה. כפי שנראה, שתי הגרסות הללו משקפות עמדות מנוגדות כלפי אשת איוב. יש הרואים את הצעתה (ברך אלהים ומות) כסיוע לשטן, ואחרים רואים בה את הפתרון הנואש של אישה אוהבת וחסרת אונים. בציור זה, הגלימה של איוב הפכה "כעבור זמן רב" לאזור חלציים החושף את פצעיו ואת חבורותיו. הידיים הן המביעות את הנעשה. אשת איוב עוזבת אותו ותנועת ידה אומרת "אני ממש לא מבינה אותך!" איוב הודף אותה כאומר "ברור שאת לא מבינה אותי!" בתנ"ך ליאו מהמאה העשירית, מלווים שלושת הרעים את איוב ואת אשתו.

ביבליה ליאו (עמוד 461V),

המאה ה10

שלושת הרעים לבושים בבגדי מלכות, אם כי בסיפור המקראי לא תואר ולא הדר להם. איוב בייסוריו עומד במרכז, ובמאה השנים שחלפו מאז הציורים היווניים הקודמים, השתנתה דמותו. לא עוד פילוסוף חסון, איוב שלפנינו הוא ערום, מכוסה פצעים ומזה רעב. דמותה של אשתו מסבירה לנו תמונות שכבר ראינו – היא מחזיקה מקל שבקצהו אוכל ומכסה את פניה כדי שלא להריח את הסירחון העולה מבעלה. ככל הנראה מבוסס הלבוש המלכותי של הרעים על שלושת המלכים בסיפור לידתו של ישו, אשת איוב מזכירה את מריה, אם ישו, במעמד הצליבה, ואיוב הוא ישו. כל סיפור ישו מגולם כאן באיוב – מלידתו ועד לצליבה. בכתב יד ביזנטיני אחר, מהמאה השלוש-עשרה, נראה לראשונה איוב המיוסר כשהילה סביב ראשו. זוהי גם הפעם הראשונה שבה מופיעים בתמונה נגנים לצדו של איוב.

תרגום השבעים לאיוב, המאה ה12 - 13

באמנות המאוחרת יותר יופיעו שוב הנגנים באיקונוגרפיה של איוב, נוכחות מתמדת ותמוהה. בתמונה שלפנינו הם מתארים את דברי איוב המתייחס לפרדוקס "רשע וטוב לו", ומספר שהרשעים

עד כה ראינו את דמותו של איוב כפי שזו השתקפה בעולם הרומי – קודם ברומא עצמה ולאחר מכן בביזנטיון. נפנה עכשיו לתמורות שחלו בו באירופה של ימי הביניים ושל הרנסנס.

איוב במערב

הקתדרלה בשארטר, המאה ה13

הקתדרלה בשארטר היא מהמבנים הבולטים של האמנות הגותית הגבוהה במאות השתיים-עשרה והשלוש-עשרה. בתקופה זו הייתה הכנסייה שקועה בשלושה נושאים מרכזיים: א. עליית ההערצה למריה כהתגלמות הכנסייה, ב. הראייה שישו והכנסייה חד הם, ג. ההתקפות על האורתודוקסיה הקתולית. בימים ההם היו קריאות תיגר על סמכותה של הכנסייה הקתולית, ובכללם המרד הקאתרי. נראה שהפסלים שקישטו את חזית הקתדרלה נועדו להאיר את המאבק במעשי כפירה אלה ולחזק את מעמדה של הכנסייה האם.

דמותו של איוב מופיעה בקתדרלה של שארטר כחלק מהאכסדרה המלכותית עצומת הממדים שכל הדמויות המופיעות בה הן דמויות מקראיות. איוב במרכז, שוכב מיוסר. במופעים שראינו עד כה, תואר איוב בישיבה, בהתאמה לתיאור המקראי. בתבליט שלפנינו השטן מרים את פניו כלפי השמים, ומגחך בהנאה למראה סבלו של איוב. תנוחתו האופקית של איוב מאפשרת לשטן לשלוט בו, ולפיתתו הזדונית של השטן היא מכף רגלו של איוב ועד לראשו, כפי שמתאר זאת התנ"ך:

למרגלותיו של איוב עומדת אשתו (שזרועותיה המפוסלות נקטעו במרוצת השנים) ואתם רעיו. שניים מהרעים מתכננים את הטענות שיטענו, והשלישי גוהר מעל איוב ומחווה בידו, תוך שהוא נוגע בידו של השטן. אם איוב הוא הכנסייה, הרי שהשטן, אשת איוב ושלושת הרעים מסמלים את קריאות התיגר על הכנסייה. ישו, מעל כולם במרכז ומלווה במלאכים, מסמל את ניצחונה של הכנסייה ונותן תוקף לייסוריו של איוב.

ביטוי מקאברי במיוחד לייסורים אלה אנו רואים בשני ציורים מן המאה הארבע-עשרה, מתוך כתב יד של חיבור המכונה "ביבליה היסטוריאלית". הספר הזה הוא תרגום לצרפתית של שכתוב לטיני לספרי המקרא ההיסטוריים, מאת פטר קומסטור, כנראה משנת 1173. את התרגום הצרפתי חיבר גיארט דה מולין בשלהי המאה השלוש-עשרה, והציורים שלפנינו הם מכתב יד משנת 1340 בקירוב. הספר הופיע בגרסה קצרה ובגרסה מלאה, ובכתב היד שלנו, צורפו שתי הגרסאות ולכן יש שני ציורים של מעשה איוב.

ביבליה היסטוריאלית, המאה ה14

עמוד 204V עמוד 203V

בשני הציורים איוב הוא שלד שלידו עומדים אשתו ושלושת רעיו, אך מכל תמונה נושבת רוח שונה. בציור שמעטר את הגרסה הקצרה (משמאל) האצבעות מצביעות על איוב (במרכז) כנוזפות בו. רגליו של איוב משוכלות ומזהות אותו עם ישו. אשתו מצביעה כלפי מעלה כאומרת "ברך אלוהים ומות". איוב מביט בה, ובה בעת מצביע על אחד הרעים, כאילו הוא מתווכח אתו, בעוד הרע השלישי עומד מאחור בתוגה שקטה. בגרסה הארוכה (מימין), איוב יושב בצד, כמאזין למתרחש. אשתו ורעיו מדברים על אודותיו ולא אליו. ייתכן שהיא רואה את סבלו של בעלה, בעוד הרע הראשי מרים ידיו כאומר "בטח מגיע לו!" איוב הפך למוות עצמו. ככזה, עצם קיומו מקשה על הסובבים אותו.

"מראה", אוגסבורג, "מראה", באזל,

1473 1481-1471

במאה החמש-עשרה עוברת דמותו של איוב שינוי נוסף, כפי שנראה בשני הציורים שלעיל מצפון אירופה. פצעיו של איוב, שבלטו מאוד בייצוגים הקודמים, נעלמו. ידיו, בתנוחת תפילה, מדגישות סבלנות וסטואיות. בשני הציורים יושב איוב בתנוחה מגושמת. בתמונה משמאל ברכיו כפופות שכן הוא יושב על ערמת האפר, אולם הערמה נעלמה מהתמונה הימנית, והאיקונוגרפיה המקורית הוצאה מהקשרה. איוב במלכודת, לכוד בין שני יריבים תוקפניים. הזרועות המושטות לעברו מכל כיוון מתעמרות בגופו. שטן גרוטסקי במיוחד, בעל שדיים, טלפיים וזנב, מצליף בו בשוטו. מנגד עומדת אשתו, אוחזת במקל. בתמונות הקודמות שראינו היא השתמשה במקל זה לתת אוכל לבעלה, אך כאן המקל מקביל לשוטו של השטן.

עד כה, הייתה אשת איוב דמות רחומה, אולם באירופה של המאה החמש-עשרה מתחילה ההתייחסות אליה הופכת שלילית. הכותרת בטקסט שב"מראה" משמאל היא Job flagellabatur a demone et ab uxore – באיוב הצליפו השטן ואשתו. גם ה"מראה" מימין תופס אותה כמאיימת, כך שבשני המקרים, כמו שאמר כבר אוגוסטינוס, היא הייתה יד ימינו של השטן וערערה את אמונתו של איוב.

לבסוף, בציור מרחף משהו מסתורי – האם שמימי? העצם מרחף מעל ראשו של איוב, עד אדיש למכאוביו.

באמנות שנוצרה בצפון אירופה בשלהי המאה החמש-עשרה, מופיעים לפתע שלושה נגנים ומלווים את איוב הצדיק. נגנים אלה מופיעים גם במספר שירים ומחזות בצרפתית ובאנגלית מאותה תקופה, אך מקורם אינו ברור. לעתים קרובות הם נראים כעוד אנשים ששמים את איוב ללעג ולקלס, אך יש גם שהם נראים רחומים ומנחמים. יש פעמים שבהן הם תופסים את מקומם של הרעים, ובאחרים הם דמויות נוספות.

טריפטיקון, רב-אמן פלמי, ספר שעות, בלגיה, 1470

1480

כפי שראינו לעיל, הנגנים הופיעו לראשונה באמנות הביזנטית, אך שם הם לא היו שחקנים בדרמה של איוב, אלא שימשו כסמל לשגשוגם של הרשעים (ראו איוב כ"א). בספר השעות מהמאה החמש-עשרה, נראים הנגנים כאילו הם לועגים לאיוב המתפלל והילה סביב ראשו. אשת איוב מוחאת כפיים ורוקעת ברגלה לקצב המנגינה.

באותה תקופה בדיוק, מופיעים הנגנים בפירוט רב בלוח מתוך טריפטיך פלמי. בלוח זה מופיעות שמונה סצנות מחיי איוב. בחזית הבמה נראה איוב פעמיים, יושב על האפר. משמאל למטה, שטן מבעית מצליף בקדוש המתפלל. מימין, שני נגנים תוקעים בקרנות והשלישי מקבל את שכרם מידי איוב, הקרבן. על-פי המקורות הספרותיים, איוב נותן בידיהם את גלדי פצעיו, שהפכו בדרך קסם לזהב. במרכז התמונה, אשתו של איוב משוחחת עם הנגנים, והשיר האנגלי מאותה התקופה בשם "חייו של איוב הקדוש" גורס:

הנגנים הראו וסיפרו לאשת איוב

שהוא, כך, שילם להם, והיא ההחלה לצרוח

ובהמשך, מתלוננת אשת איוב שבעלה מוצא כסף לשלם לנגנים, אבל לא לקנות לה אוכל. אשת איוב מופיעה גם בפגישה האופיינית על האפר, ושוב בתמונה שבה איוב שוכב על ערש מוות וכך היא הופכת לחוליה המרכזית המקשרת בין כל חלקי הסיפור הסבוך, ובין הדמויות הרבות שבציור. גם כאן, דמותה מצטרפת לאלה המתעללים באיוב. באמצע המאה השש-עשרה, נעלמים הנגנים במפתיע, בדיוק כשם שהופיעו במפתיע מאה שנים קודם לכן.

כבר מתחילת דרכם, מתייחסים המדרש והפרשנות רבות לספר איוב, אם כי לא בתדירות שבה הם מתייחסים ליתר ספרי התנ"ך. הנושא העיקרי בפרשנות היהודית הוא ההנגדה בין הניסיונות שבהם עמד אברהם לאלה של איוב, במיוחד בסיפור העקדה. אולם האמנות היהודית שלפני העידן המודרני כמעט ולא עסקה באיוב. אין הוא מופיע בהגדות, בהפטרות, או במחזורים מהסיבה הפשוטה שספר איוב אינו חלק מהמחזור הליטורגי היהודי, כשם שגם ספר דניאל, ספרי דברי הימים וספרי עזרא ונחמיה אינם כלולים בו. מעניין לציין שדווקא ספרים אלה מוזכרים במשנה:

ועם זאת, יש בידינו קומץ יצירות אמנות על איוב בספרים יהודיים מהמאות השלוש-עשרה עד החמש-עשרה, ספרים שמקורם בצפון אירופה ובדרומה. מה היחס בין האיקונוגרפיה היהודית לזו הנוצרית בת זמנה שראינו עד כה?

אף כי יצירות ספורות אלה הודפסו בספרי תנ"ך ובספרי פרשנות, את הציורים ציירו בדרך כלל אמנים נוצרים, ולפחות אחד מהם נועד לקהל לא יהודי. כך, בקולופון של מהדורת מינכן של פירוש רש"י נכתב שם הכותב – שלמה בן רבי שמואל, והשוואה לכתבי יד אחרים מלמדת שהמאייר היה אדם בשם היינריך הצייר. במילים אחרות, יהודי ונוצרי, בני גרמניה של המאה השלוש-עשרה, חברו לעבודה ממושכת, וזאת בניגוד לדעה המקובלת ששתי הקהילות היו מנותקות זו מזו. שלא כמקובל, בציור זה ארבעה אנשים – ולא שלושה – מבקרים את איוב. שניים לבושים בכובע שיהודים חבשו לאות גנאי (Judenhut). הדובר, ככל הנראה אליהוא, תופס את מרכז הבמה, והמגילות שמילים כתובות עליהן מסמלות את השיחה בינו ובין איוב. שלוש המגילות האחרות הן קולם של הרעים. ההתמקדות בדברי אליהוא יוצאת דופן ואפילו חידתית בכתב יד שבו יש רק ציור אחד שנושאו ספר איוב. בציור זה, איוב במערומיו, יושב על ערמת אפר שצורתה כצורת לוח ציירים. שלא כמו בעבודות הקודמות שראינו, הוא מופיע שוב בתנוחת הפילוסוף הרומי, חסון ומהורהר. גם האיקונוגרפיה של איוב ושל אשתו כאן יוצאת דופן. ידו השמאלית מושטת לקראתה, אולי אפילו במחווה של חיבה. זרועה השמאלית מושטת אליו. היא כורעת לצד בעלה, בקשר שאין בו צורך במילים. באהדה שביחסים אלה מהדהד הדגם הנוצרי הקדום, והד זה אנו מוצאים גם בדמותו של איוב. הייתכן שדגם "נוצרי" זה הוא למעשה יהודי? כאן, כמו בכתב היד כולו, נמחקו פניהן של הדמויות, כנראה "תיקון" שעשה המאייר הנוצרים לאחר שהיהודי שמימן את העבודה דרש זאת ממנו. איקונוקלסטיות מסוג זה הייתה אופיינית לתקופה בכתבי יד אשכנזיים, ודוגמה לכך היא הגדת ראשי הציפורים.

הכתובים, קמברידג', 1347

המופע היחיד המוכר לנו של השטן ב"אמנות היהודית" של ימי הביניים היא מכתב יד מאויר שנמצא באוניברסיטת קיימברידג' (Ee. 5.9), שבשוליו רשומה השנה 1347. כתב היד נוצר בגרמניה, כפי שמוכח ממספר הערות באידיש שהוסיף הכותב. השטן הוא מפלצת רבת תפארת, קרניים מעטרות את ראשו הגרוטסקי וזנבו וכפות רגליו בעלות קרומי השחייה מזכירים את אלה שב"מראות" שראינו לעיל. השטן משתרע בתחתית האות א כדי להכות בראשו של איוב, תמונה בדומה לדמות שראינו בתבליט מקתדרלת שארטר, אך כאן, שלא כמו בתמונות הקודמות, אין הוא מחזיק שוט בידו. איוב שוכב על ערמת האפר, פצעיו פתוחים ופעורים. בצד שמאל עומדת אשתו הזועמת, רחוקה ממנו ככל האפשר. פניהם של איוב ושל אשתו נמחקו, בדומה לפני הדמויות בפירוש רש"י ממינכן. אפשר לומר שאף שהאיקונוגרפיה של איוב זה היא במובהק פרי עבודתו של אמן נוצרי, הרי שכמו בפירוש רש"י ממינכן, הרעיונות שבו מחברים בין העולם היהודי לנוצרי.

מכלול רוטשילד, איטליה, ספרי אמ"ת,

איטליה של המאה החמש-עשרה היא המקור לקבוצה האחרונה של איורים מימי הביניים לספר איוב.

הציור למעלה משמאל הוא מתוך כתב יד עברי לספרי איוב, משלי ותהילים (ספרי אמ"ת). את כתב היד הזמינה משפחת מדיצ'י שמשלה בפירנצה. איוב המצולק מגרד עצמו בשבר חרס, ובה בעת נראה קשוב, אם כי מבטו מרוחק. ואתו ישובים שלושת רעיו, על פי הכתוב:

ועם זאת, תנועות הידיים של שניים מהרעים מרמזות על דיבור, בעוד השלישי סופק כפיו בתנועת צדיקות, תנועה המיוחסת בדרך כלל לאיוב. לדעתנו, ציור זה הוא סיכום של שלושים הפרקים המספרים על פגישותיו של איוב עם רעיו, ולא רק איור של פסוק 13 בפרק ב'.

את מכלול רוטשילד הזמין משה בן יקותיאל הכהן, יהודי איטלקי אמיד, בשנת 1479. הכותרת לצמד הציורים האלה משמחת – "ויוסף יהוה את כל אשר לאיוב למשנה" (מ"ב, 10), כלומר, אלוהים הכפיל את כל אשר היה לאיוב לראשונה, וזאת בניגוד לטענתה של גבריאל סד-ריינה[1] שזוהי ראשיתו של איוב. זוהי תקופה של שגשוג ליהדות איטליה, והדבר מתבטא בציורים של שיקומו של איוב ותקומתו. הוא זוכה לשפע ולשלווה גדולים מאלה שהיו לו כשפגשנו בו לראשונה. בתמונה נראה עושרו של איוב – אדמות, עדרים ונכסי דלא ניידי. הכול טוב בעולמו. בתמונה חוזר איוב להיות בעל משפחה. הוא מתואר בפטריארך עבדקן היושב בלבה של ארמונו, מוקף בשבעת בניו ובשלוש בנותיו, אך אשתו נעדרת מהתמונה. כל הסממנים של סבל ואבדן נעלמו, כאילו הונף עליהם מטה קסמים. צמד הציורים הזה קשור לפרשנות יהודית על אודות חלקו האחרון של ספר איוב, והוא מייצג שינוי רדיקלי מהדגש המקובל על איוב כקדוש מעונה. אפשר שזו הדוגמה היחידה של "אמנות יהודית" קדם-מודרנית בנושא איוב. הציורים האחרים באסופה זו דומים מאוד לביטויים של האמנות הנוצרית בת אותו הזמן, אך איוב בכיכר העיר הוא איוב שמתואר מנקודות מבט יהודית.

לפני שניפרד מאמנות אירופה שלפני התקופה המודרנית, כדאי להתבונן באיוב שונה בתכלית מכל הייצוגים שראינו עד כה.

איוב, יושב על גבו של צב ענק, איננו איוב הסובל ואיננו איוב המשוקם, אלא אדם הקורא תיגר ומושך אחריו את אלה שקמו עליו – השטן, אשתו, ורעיו. הצב מסמל סבלנות והתמדה, והאנשים הנגררים אחריו מביטים אלה באלה בתדהמה, כאינם מבינים את זיכויו של איוב. ברקע החיוור שמאחוריהם נראית סצנה מימים אחרים בחייו של איוב: ידיה של אשת איוב פשוטות בתנועה של חוסר סבלנות, ואילו רעיו עדיין מוכי הלם מהטרגדיה שפקדה אותו.

נפנה עכשיו לארבע תמונות של איוב (ובשמו הערבי, אַיוּבּ), שנוצרו תוך חמש שנים בפרס של שלהי המאה השש-עשרה.

קיסס דידוזאמי, טופקאפי קיסס, נישאבורי,

הספרייה הלאומית של צרפת

ארבעת הציורים מעטרים גרסות שונות של מדרש אסלאמי, "קיסס אל-אנבייה" (סיפורי הנביאים), ועניינו הנביאים שקדמו לאסלאם. בכל אחד מהציורים אנו רואים מעיין ובשלושה עץ, בדרך כלל במרכז התמונה. אלה מוטיבים ידועים המרמזים על גן עדן. האם הם קשורים לפירוש שעל-פיו הנחש בגן עדן היה השטן? האם הם מרמזים על מצב אידילי (גן עדן, ראשיתו של איוב), על השינוי הנורא שחל בחייו של איוב ועל המצב שחזר לקדמותו? המשותף לכל הציורים הוא שיקומו של איוב ולא ייסוריו, עובדה המתיישבת עם סיפורי איוב בקוראן ובקיסס אל אנביאה. בסיפורים אלה אין מקום רב לייסורים והדגש הוא על אמונתו הגדולה של איוב באללה וברחמיו.

בשניים מהציורים נראה איוב ערום למחצה, כלומר, עדיין בימי סבלו, אך אין הוא מגרד את פצעיו כשם שהוא עושה באמנות הנוצרית. בשני הציורים האחרים הוא לבוש וחזר לקדמותו. בניגוד לאמנות הנוצרית, אמנות האסלאם מתארת את אשת איוב כאישה רחומה, והספרות המוסלמית אף העניקה לה את השם רַחְמה. רחמה מופיעה בשתיים מהתמונות, כשהיא מביאה אוכל לבעלה שחידש ימיו, ועל-פי הקיסס, אין היא מזהה אותו מיד. המלאך ג'יבריל (גבריאל) מופיע בכל הציורים ומייצג את האל, כשפעמים הוא משגיח על שיקומו של איוב ועל קימומו, ופעמים הוא פעיל ומסייע לשיקום כשהוא מביא מאכל או בגד. באחד הציורים מופיעה דמותו של איבליס (שטן - שפניו מחוקות, שמאל, למעלה) מעל אשת איוב, ובמקביל לג'יבריל, כסיכום של המאבק בין הטוב לרשע.

ויליאם בלייק, המשורר והאמן הבריטי בן התקופה הרומנטית, התעניין מאוד בספר איוב, ועניין עמוק זה ליווה אותו כל חייו. בלייק הוא היחיד מבין האמנים בתקופה שלפני המאה העשרים שעסק בהיבט הפסיכולוגי של התעוררות מודעתו של איוב.

בשנותיו המאוחרות יצר בלייק סדרת תחריטים כאיורים לספר איוב. מתוך עשרים ואחד התחריטים, שבעת הראשונים קשורים לפרק א' ולפרק ב' – ראשיתו של איוב, האתגר שהציב השטן לאלוהים, אסונותיו של איוב ונפילתו, ואילו ששת הציורים האחרונים בסדרה מתארים את פרק מ"ב – איוב חוזר לגדולתו. חמישה ציורים מתייחסים לוויכוח בין איוב לרעיו, ושלושה מתארים את דברי אלוהים מן הסערה. בחרנו לדון כאן בשבעה תחריטים מתוך הסדרה השלמה: ראשיתו של איוב, המכות הנופלות על איוב, חלום אליפז, ביעותי הלילה של איוב, אלוהים מן הסערה, לוויתן ובהמות ואחריתו של איוב.

תמונה 1 - ראשיתו של איוב

בתחריט הראשון בסדרה אנו נפגשים עם איוב ומשפחתו. ילדיו כורעים בתפילה, כתבי הקודש מונחים על ברכי ההורים וכבשים נמות ליד הדמויות. מענפי העץ תלויים כלי נגינה אך אין מי שמנגן בהם. שמש עזה שוקעת מאחורי כנסייה בצד שמאל של התמונה, והסהר זורח מימין, מעל למאהל. זוהי סצנה שלווה אך לא יצרית.

את התמונה מקיפים ציור קווי וטקסטים, ושילוב זה של תמונה וטקסט הוא התבנית של הסדרה כולה. ראשו המשולש של האוהל ממלא את השוליים העליונים, והטקסט "אבינו שבשמים, יתקדש שמך" (מתי ו' 9) מופיע בענן מעל האוהל. הענן עולה ממזבח הממוקם במרכז שולי הדף התחתונים.

בשוליים התחתונים מעוטר הפסוק הראשון בספר איוב בשור ובאיל, שני בעלי חיים שקשורים למזבח שבמרכז, שעליו כתובות שתי מובאות מתוך הברית החדשה:

האות ממיתה אבל הרוח מחיה - הקורינתיים ב' ג' 6

המה נדונים בדרך הרוח - הקורינתיים א' ב' 14

מעל ללהבות שעל המזבח כותרת התמונה היא "ככה יעשה איוב כל הימים" (איוב א' 5), מילים המתייחסות לקרבן השבועי שהקריב איוב כדי לכפר בהקפדה יתירה על חטא שאפשר שחטאו ילדיו. האם "אבינו שבשמים" (מעל) מודע לקונפליקט המתואר למטה בין המצוות והאמונה?

במבט ראשון אין תמונה זו אלא איור לפתיחתו של הספר. אולם בחינה קרובה של הפרטים החזותיים והמילוליים מגלה פרשנות מדהימה, שכן בלייק רואה בדבקותו של איוב קבע, משהו סטאטי הנעשה בבלי דעת, וזהו הבסיס לניסיונות שעובר איוב. בלייק מתמרן אותנו כאן להלם שנחוש בתמונות הבאות.

תמונה 6 - השטן מכה את איוב

אנו פוסחים כאן על קריאת התיגר של השטן ועל המבחן לדבקותו של איוב ופונים לסבב האסונות הראשון, ולתיאור של השטן המכה באיוב. במסגרת החיצונית קבע בלייק את הטון כשצייר עכבישים מבחילים, כלי חרס מנופצים, מטה רועים שבור, צפרדע וחגב, כשהאחרונים אולי מרמזים למכות מצרים. בראש העמוד מופיעות מילותיו הכנועות של איוב המשרטטות את התמונה החיצונית הקודרת:

התחריט עצמו הוא סערה רבת עצמה המתוארת כמשולש שבו איוב ואשתו הם הבסיס, והקדקוד הוא השטן – נורא הוד, זדוני ולראשו הילה, הוא עומד על קרבנו. השטן, במקרה הזה "חתיך הורס" במלוא מובן המילה, שונה בתכלית השינוי מהדימוי המסורתי שראינו באמנות הנוצרית שלפני בלייק.

"מראה", השטן רב אמן פלמי, השטן בלייק, השטן

בידו השמאלית מערה השטן רעל על ראשו של איוב, ובידו הימנית חצים, כדברי איוב

כלומר, איוב רואה באלוהים את המקור לייסוריו. בלייק אומר שהשטן הוא אחד מהיבטיו של האלוהים ולא – כשם שמלמדת האיקונוגרפיה הנוצרית של ימי הביניים – יריבו המושבע. בציור מימי הביניים אברי המין של השטן מתוארים כמפלצת נוספת ואילו השטן של בלייק חסר מיניות.

איוב של בלייק אינו מזה רעב, אך שכיבתו מראה על כניעתו והכנעתו. שלא כמו ברוב התמונות מתקופות קודמות, אשת איוב, על-פי בלייק, עומדת לצדו, עצובה.

תמונה 9 - חזיון אליפז

התחריט התשיעי בסדרה מתאר את המראות שראה אליפז (פרק ד). דבריו של אליפז מופיעים בתחתית המסגרת החיצונית. זרועו נשואה אל על בתנועה דרמטית כשהוא מספר על מה שראה, ואיוב ואשתו מביטים בו בריכוז. שני הרעים האחרים עומדים כמי שכפאם שד. אם נתבונן היטב, נראה שאליפז מופיע פעמיים בתחריט זה – בחלק התחתון כמספר החלומות הבטוח בעצמו וכחולם מבועת בחלק העליון.

אליפז עומד לפני אל רם ונישא, וקווצות השיער שלו הן המשך לזוהר האלוהי:

חשוב לציין שהטקסט אינו מזהה את הדמות כאלוהים.

סביב לראשו של האלוהים הילה שצורתה סגלגלה, והיא נמצאת בתוך עטרה שניצוצות ניתזים ממנה כחצים אל עבר אליפז. החלום כולו נמצא בתוך ענן כבד המשמש מסגרת ואף חורג אל השוליים. בענן השולי הזה נמצא תוכנו של המראה שראה אליפז בנושא הצדק האלוהי: אין אדם שהוא צדיק בעיני אלוהים.

בלייק קורא את חלומו של אליפז כאילו החלום הוא תחילתה של המודעות החדשה של איוב. אליפז הוא הצינור ל"לא מודע הקולקטיבי", אך ברעים, ואפילו באליפז עצמו, אין מסר זה מ"האלוהי" נוגע, שכן הם כבולים לשרשראות האורתודוקסיה.

תמונה 11 - חלום הביעותים של איוב

תמונה זו מבוססת בעיקרה על פרק ז', שבו מספר איוב על תקוותו שהשינה תביא מזור כלשהו לייסוריו. אולם אלוהים נגלה אליו בחלום ומייסר אותו. בתחריט זה, איוב לכוד בין יצורים מתחת למיטתו המושכים אותו למטה, אל השאול לבין אלוהים המיתמר מעליו במבט מרושע. זרועו הימנית של אלוהים מורה על לוחות הברית, והשמאלית – לשאול. האל הכול-יכול כופה על איוב לציית לחוק, שאם לא כן... בלייק רואה בבחירה זו הוכחה שאין כל תוקף לחוק.

במידה רבה, דומה תחריט זה לציור "ויברא אלוהים את אדם" שצייר בלייק. האם איוב הוא אדם האוניברסלי?

ו. בלייק, אלהים יוצר את האדם

בציור הבריאה, הנחש כרוך סביב אדם, ובתחריט של איוב, אלוהים כרוך בנחש, שדומה שראשו צומח מתוך ראשו של אלוהים. בציור הבריאה נראה אלוהים טוב ומטיב יותר מאשר בתחריט המתאר את סיפור איוב, והוא מברך את אדם.

ועם זאת, בתיאולוגיה של בלייק, האל הבורא הוא אל שקר, שכן הוא עסוק בעולם החומר ולא בעולם של רוחניות צרופה. את האל המפלצתי בסיפור איוב מטרים האל בציור הבריאה. דמויותיהם של אדם ושל אלוהים ושל איוב ושל אלוהים נמסכות אלה באלה, כאילו אדם הסובל יהפוך לאיוב הסובל, אותו איוב המוחה נגד עצם קיומו הוא כבר בפרק ג'.

הרבה טקסט מופיע בתחריט זה, והוא לקוח ממקומות שונים בספר איוב וכן מהברית החדשה. לציטוט הארוך מפרק י"ט יש משמעות מיוחדת, ובלייק תרגם אותו תרגום שונה מאשר בתרגום של המלך ג'יימס, שממנו שאב בלייק את מקורותיו. בלייק גם נתן לפסוק משמעות שונה מאשר במקור העברי. על-פי בלייק, הגואל יגיע רק כאשר האדם (איוב) ישתחרר מגופו הגשמי ויוכל לחוות את העולם הרוחני, עולם האמת. איוב עדיין לכוד בין השמיים לבין השאול, אך האדמה עצמה, בעצם חומריותה, היא הסיוט שלו.

תמונה 13 - מן הסערה

התמונה הבאה מתוך יצירתו של בלייק שבה נעסוק היא הופעתו המדהימה של אלוהם מתוך הסערה (פרק ל"ח). לא נמצא כאן את האל הזדוני ואת איוב המיוסר. בתחריט זה אלוהים מדבר מתוך סערה דמוית רחם, המזכירה את האל הבורא של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית. לא עוד אל מייסר, אלוהים עכשיו מושיט את יד ימינו ומברך. קריאתו של בלייק נוגדת את הטקסט המקראי המתאר אל מתנשא היוצא מתוך הסערה ומעמת את איוב עם אפסיותו.

איוב ואשתו מגיבים בידיהם – הידיים נשואות בתפילה, בעוד שלושת הרעים כורעים, מקופלים באימה. ידיהם המתוחות הן ניגוד מוחלט לשלוות ידיהם ודמויותיהם של איוב ושל אשתו. בדבריו של אלוהים אין אשת איוב או רעיו מוזכרים. גם כאן, לתחריט המרכזי נלווים פסוקים מהתנ"ך, וכאן מופיע הפסוק הפותח את פרק ל"ח ככותרת התמונה –

להפתעתנו, הפסוק הבא – תשובתו הלעגנית של אלוהים לאיוב – מופיע בראש השוליים העליונים בעמוד, כמעט בלתי נראה. מתחת למילים מרחפות מעל לעננים חמש דמויות שזרועותיהן שלובות, על-פי הדימוי

בשוליים התחתונים הציטוט מוקטן, ונשאלת השאלה, מדוע אין כותרת התמונה מתלווה לתמונה, ועל שום מה האזכור דווקא של מזמור תהילים זה?

למטה, באותו עמוד, מופיעים ציטוטים נוספים מפרק ל"ח המתארות את אלוהים כמוריד הגשם והטל; בקצה התחתון נראה עץ שאת ענפיו כופפה רוח הסערה.

את היסודות החידתיים האלה אפשר לראות כפרשנותו יוצאת הדופן של בלייק לסערה, כסמל לטובו של האל ולא כהתגלמות כוחו ועצמתו.

תמונה 15 - לויתן ובהמות

כאן, כמו בתמונות הקודמות, הטקסט שמתחת לתמונה ממקד את הנושא –

הנה נא בהמות אשר עשיתי עִמָּךְ (מ' 15).

שתי נקודות חשובות עולות מתוך הפסוק: ראשית, המילים "הנה נא" מדגישות את הצורך להתבונן ביצורים אלה ולהרהר בהם; שנית, המילים "אשר עשיתי עמך" קוראות לנו לפרשנות פסיכולוגית, שכן נראה שהבהמה היא חלק מאיוב, האדם. המובאות האחרות, בשוליים, מדגישות את חוסר היכולת של האדם להבין את העולם החיצון.

בתחריט המרכזי, עומדים מלאכים חמורי סבר משני צדי האל "רוכב בערבות" . האל הדיכאוני מצביע כלפי מטה, אל העולם שמתחתיו. איוב, אשת איוב והרעים עוקבים אחרי כיוון היד ונראה שהם מתבוננים אל תהום פעורה תחתם.

המפלצות, בהמות ולוויתן, ממלאות שני שלישים מלוח זה. בהמות מתואר כסוס-יאור משוריין, ולוויתן הוא דרקון ים קלאסי. הם תחומים בעיגול דמוי רחם, המזכיר לנו את הפסוקים הראשונים שאמר אלוהים מן הסערה:

במילים אלה נראה שאלוהים מוכיח את איוב, ואומר לו שעד כה הוא היה ממוקד רק במציאות החיצונית והגיב למציאות זו בשביעות רצון או בכעס. מעכשיו, ממשיך האל, על איוב לפנות לפנימיותו ולבדוק מה באמת מניע אותו. על איוב להבין שהיצורים המפלצתיים הללו הם יצריו הקמאיים ואל לו להתכחש להם, אלא לאמצם ללבו, שכן הם היסוד לכל יצירתיות אנושית.

בלייק מייצג את שיאו של תשובתו של אלוהים מענה יהוה כאומר שגם אם אין אנו מסוגלים להבין את נסתרות העולם החיצוני או את נסתרות העולם הפנימי, עדיין עלינו להתמודד איתם

כותרת התמונה האחרונה בסדרה שיצר בלייק היא

והיא תמונת אחות לראשונה בסדרה, על ראשיתו של איוב. נתייחס כאן לשלוש נקודות השוואה בין שתי התמונות – המסגרת החיצונית, הפסוקים והתמונה עצמה.

שתי התמונות מתארות מעמד שמופיע בתוך מסגרת חיצונית שהוא אוהל שבחלקו התחתון מזבח. הפסוק שעל-גבי המזבח בתיאור קימומו של איוב דוחה את חשיבותם של הקרבנות ושל החטא, בהקבלה לתמונה הראשונה בסדרה ששללה את החוק.

משפחתו המחודשת של איוב עומדת כמקהלה, שרה בחדווה ומנגנת, וזאת בהנגדה לתמונה הראשונה בה הם יושבים חסודים, ממוקדים במילה הכתובה ובכלי הנגינה התלויים, אילמים, בענפי העץ. הירח שוקע כאשר השמש זורחת, בהיפוך למוקד התמונה הראשונה, שבה שקיעת השמש מבשרת את העלטה המתקרבת.

הטקסט שמעל לאוהל הוא עכשיו שיר שבח למעשה ידי אלוהים עלי אדמות, בעוד שבתחריט הראשון הציטוט היה של אדיקות פורמאלית, פנייה לאל השמיימי.

אחריתו של איוב, צבעי מים, בלייק

את רוב עבודות האמנות על-אודות איוב במאה העשרים יצרו יהודים. אמנם השואה מהווה זרז מרכזי לעבודתם, אך אמנות הנוגעת לאיוב הופיעה כבר לפני השואה והיא מתייחסת גם לנושאים שאין להם קשר לשואה. המכנה המשותף הוא שבעצם מהותו, איוב משקף את העובדה שאיננו תופסים את העולם. עולם האמנות נפתח פתיחה של ממש ליהודים רק במאה העשרים, ורק במאה העשרים אפשר היה לפרש את איוב פירוש חילוני. הטרגדיה של איוב היא טרגדיה של כל אדם ואדם, והמחאה שלו היא הן הרואית והן בלתי נתפסת, בעת ובעונה אחת.

לפני השואה

זדקין, ייסורי איוב, 1914

בדוגמה הראשונה של איוב המודרני מופיעים סממני התקופה שלנו. אוסיפ זדקין היה בן למשפחה יהודית מתבוללת/מתנצרת מוויטבסק, ומשפחתו הקנתה לו מעט רקע יהודי, אם בכלל. בהגיעו לפריס בשנת 1910, השפיעו עליו הקוביזם מצד אחד, והאומנות הרומית והאפריקנית מצד שני "לחפש את החיים בהפיכתן של צורות לפשוטות". בפסל איוב שיצר בשנת 1914 מעץ בוקיצה מבטא האמן את קשייו האישיים, ואין הפסל אמירה תיאולוגית, פוליטית או פילוסופית. נראה שאין כל קשר בין ארבעת הדמויות – איוב (השרוע על בטנו), שלושת רעיו ואשתו (הגוהרת מעליו) והן משרטטות דיוקן של ניכור מודרני.

זדקין, העיר החרבה, 1947 - 1951

"העיר החרבה" הוא פסל ארד שיצר זדקין בשנת 1951 והקדיש אותו לעיר רוטרדם שנהרסה בהפצצות חיל האוויר הנאצי. הדמות בפסל היא דמות איש ללא לב, ואף שהאמן לא קרא לפסל בשמו של איוב, זוהי עבודה איובית, בעלת עצמה גדולה פי כמה מפסל העץ משנת 1914, על האיקונוגרפיה המשותפת להם. בהשוואה לפסל זה, "ייסורי איוב" הוא פסל השקוע בתוך עצמו. זדקין נפצע במלחמת העולם הראשונה, והפסל "העיר ההרוסה" הוא יצירתו של אדם מבוגר ביותר משלושה עשורים מזה שיצר את "ייסורי איוב", אדם שיש לו ניסיון חיים אותו הוא רוצה להביע. כפי שנראה, הזרועות המושטות אל על דומות לאלה בעבודתו של אברהם רטנר, שהיא בערך בת זמנו של פסל זה. זדקין ורטנר היו בארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה.

השואה והשתקפותה באיוב

השואה הייתה החוויה היהודית הקשה והמטלטלת ביותר במאה העשרים. כדי לתת משמעות לזוועות, פנו יהודים וחזרו אל התנ"ך – שם המתין להם ספר איוב. דמותו של איוב הפכה לסמל מרכזי בדו-שיח עם קרבנות השואה, הן בספרות והן באמנות.

אברהם רטנר לחם במלחמת העולם הראשונה, ולאחר המלחמה הפך לחלק מקהילת הגולים בפריס. הוא שב לארצות הברית בשנת 1940, והצטרף שם לקהילת הגולים והפליטים, בכללם אוסיפ זדקין, שלקחו חלק בחיי האמנות שתססו בניו יורק. השואה מציינת את תחילתה של עבודתו של רטנר בנושאים יהודיים ומקראיים.

אברהם רטנר, 1949

בציור זה, הולך עולם החומר ונהיה מופשט. פניו של איוב נשואות בשאלה, ושמא אף בערעור, על דרכי האל. פצעיו הם קרעי צבע במשולש המופשט שהוא גופו, והוא מוקף להבות אש. הייחוד הוא בזרועותיו, שהן גדולות יחסית לגופו ומורמות למרום. לו ניתן פה לזרועות אלה, היה קולן מרעים ומחריש אוזניים.

זיוה-עמישי-מייזלס כותבת על התפתחותו של רטנר:

... בגרסות מאוחרות יותר, המחווה הססנית יותר כשהוא שואל את אלוהים מה עולל שכך בא עליו עונשו.... לפצעיו של איוב נוספת משמעות אחרת בציורים שצייר רטנר בשנים 1959-1958, שם מפורק גופו של איוב למִחבר (קומפוזיציה) מופשט של שטחות שצבען כצבע להבה נוטפת דם, והכל על רקע לוהט.[2]

[2] מתוך Depiction and Interpretation, עמ' 165.

יעקב שטיינהרדט

שטיינהרדט, 1945

יעקב שטיינהרדט, צייר גרמני מהזרם האקספרסיוניסטי, שב וחזר לנושא איוב לאורך יובל שנים. בעבודתו המוקדמת ובזו המאוחרת, תיאר שטיינהרדט את איוב מודכא ומסוגר. בשנות מלחמת העולם השנייה, ומיד לאחריה, תיאוריו רמזו לשואה ולתחושות המחאה שלו עצמו. רק בתקופה זו הביטו דמויות איוב של שטיינהרדט אל השמיים בפה פעור המערער על אלוהים ומביע חוסר הבנה.

שטיינהרדט, 1957

נתן רפפורט

רפפורט, 1967

רפפורט, שחי בתקופת השואה, מרבה להתייחס אליה בעבודתו. וכך כתב האמן על יציקת הברונזה שלו, פסל איוב, המוצב בחצר יד ושם:

אני חושב... שלידתה מחדש של [מדינת] ישראל ושל עם ישראל הם הד לספר איוב. עמנו שמר על אמונתו. לא המרנו את אמונותינו ואת הערכים האתיים שלנו, ויצאנו מחוזקים מכל הקשיים שעברו עלינו.

אולם, היו ששאלו אם דמותו של איוב היא דמותו של איש האמונה, אדם בטוח באמונתו או של איש המחאה, המרים ראשו אל על ושואל את אלוהים "למה?"

ליאונרד אברט פישר

ל. פישר, אלוהים שבאדם #11,

"ערום יצאתי" (איוב), 1964

בניגוד מטריד משהו לדמות איוב הקדוש המעונה, מזה הרעב, דמות המופיעה הן באמנות הנוצרית של ימי הביניים והן באמנות יהודית מודרנית, מתאר ליאונרד אברט פישר את איוב כאיש חסון, תוקפני, שש אלי קרב. מבט זה משקף את תולדות חייו של פישר (שבמהלכם שרת כחיל במלחמת העולם השנייה) ואת העניין שלו בדמויות הרואיות. אולם דימוי זה הוא גם תגובה למה שנתפס כחוסר האונים של היהודים בתקופת השואה ושאיפה לעצב מחדש את הזהות היהודית. שם הציור, המבוסס על דברי איוב (א' 21) מתייחס ליהודי הסטואי שהטרגדיה האישית שלו לא שברה את רוחו.

מארק שאגל

מ. שאגאל, 1975

מארק שאגל צייר את איוב מספר פעמים. בציור זה, משנת 1975, איוב מעורטל למחצה, כפי שהופיע ברבים מהציורים המסורתיים. אך אין הוא מזה רעב ואין כל סימן שמזהה אותו כנציג קדושי השואה. תנוחתו איננה תנוחה טבעית, והוא עומד יחד עם אשתו המחזיקה בידה ספל או קופסת צדקה (פּוּשְקֶה). הקהל (אולי אנשים המכירים את בני הזוג) עומד מולם, ובא לבקרם: "ויבואו אליו כל אחיו וכל אחיותיו וכל יודעיו לפנים, ויאכלו עמו לחם בביתו, וינודו לו וינחמו אותו על כל הרעה אשר הביא יהוה עליו, ויתנו לו איש קשיטה אחת ואיש נזם זהב אחד" (מ"ב 11).

דמויות שונות ממלאות את התמונה, ברוח הערבוביה של שאגל. כך, מלאך מרחף ומעליו מרחפת מגילה פרושה, וכן יש עזים, ישו על הצלב, איש לומד תורה ועוד כהנה וכהנה. אפשר שהמבנה המרכזי של הציור, תנועה מעגלית המורכבת מאיוב, מאשתו ומבני ישראל, היא המפתח לאמירה של שאגל בעניין איוב – התחדשות ותקווה.

עדי נס

איוב של עדי נס שונה תכלית השינוי מכל מה שראינו עד כה. התמונה היא באזור מוזנח בדרום תל-אביב. החבורה אינה עוד חלק מהשיח התיאולוגי של ספר איוב. שלושת הגברים הללו הם השכנים שלנו, ואולי הם משוחחים על אודות חברם שהגורל המר לו. נראה שהם שקועים יותר בשיחתם מאשר באיוב עצמו. איוב יושב לבד, אבוד, מרושל וחסר ריכוז. זוהי דוגמה אמתית למדרש מודרני שיוצר דו-שיח עכשווי עם הטקסט העתיק.

בסקירה זו של האמנות שנוצרה בהשראתו של ספר איוב, ראינו שתוכנו וצורתו הקשים והמאתגרים של הספר הצמיחו פירושים שונים אלה מאלה בתכלית השינוי. הן האמן והן הכותב מוצאים באיוב את בבואתם הם.

לתמונות נוספות בנושא זה ראו תל"י מדרש אמנות