וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה.
הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה ז) "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ" וְגוֹ'.
וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא יט) "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי".
וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד ד) "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" וְגוֹ'.
וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ:
[He must reach the level where] He who knows the hidden will testify concerning him that he will never return to this sin again as [Hoshea 14:4] states: "We will no longer say to the work of our hands: `You are our gods.'"
He must verbally confess and state these matters which he resolved in his heart.
2. קבלה לעתיד
3. חרטה
4. וידוי.
היא שצונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולאמר אותם עם התשובה.
וזהו הודוי וכונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי ועשיתי כך וכך. ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו.
.... הנה נתבאר לך שכל מיני העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצות עשה חייבין להתודות עליהן ... שאין הודוי לבדו מצוה בפני עצמו אבל הוא מדברים הנגררים אחר הקרבן ...
תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ כְּאִילּוּ חֶצְיוֹ חַיָּיב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת – אַשְׁרָיו, שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, עָבַר עֲבֵירָה אַחַת – אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה״ – בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא אוֹבֵד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִידּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִידּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת – אַשְׁרָיו, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם לְכַף זְכוּת, עָבַר עֲבֵירָה אַחַת – אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחוֹטֵא אֶחָד כּוּ׳״ – בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁעָשָׂה זֶה אָבַד מִמֶּנּוּ וּמִכׇּל הָעוֹלָם טוֹבָה הַרְבֵּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ צַדִּיק גָּמוּר כׇּל יָמָיו וּמָרַד בָּאַחֲרוֹנָה – אִיבֵּד אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ״. וַאֲפִילּוּ רָשָׁע גָּמוּר כׇּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה – אֵין מַזְכִּירִים לוֹ שׁוּב רִשְׁעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ״. וְנִיהְוֵי כְּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת וּמֶחֱצָה זְכִיּוֹת? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּתוֹהֶא עַל הָרִאשׁוֹנוֹת.
אִינִי? וְהָא תַּנְיָא: שִׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה, וּתְשׁוּבָה, גַּן עֵדֶן, וְגֵיהִנָּם, כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ ...
תְּשׁוּבָה, דִּכְתִיב: ״בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל וְגוֹ׳ תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וְגוֹ׳״
(ז) תשב אנוש עד דכא.
אמר רבי אבהו גדולה תשובה שקדמה לבריאת עולם שנאמר בטרם הרים יולדו תשב אנוש עד דכא.
א"ר הונא בשם ריש לקיש אלפים שנה קדמה תורה לברייתו של עולם שנאמר (שם ל) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום. ויומו של הקב"ה אלף שנה שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול:
(7) "Man shall sit in silence and be brought low." Rabbi Abbahu said: Repentance preceded the creation of the world, as it is said, "Before the mountains were born, before You brought forth the earth and the world, from eternity to eternity, You are God" (Psalm 90:2). Rabbi Reish Lakish said: The Torah existed 2000 years before the creation of the world, as it is said, "I was with Him as a master craftsman, and I was His delight day by day" (Proverbs 8:30). And the day of the Holy One, blessed be He, is a thousand years, as it is said, "For a thousand years in Your sight are like a day that has just gone by" (Psalm 90:4).
(א) והעשירי הוא השב. המקים עניני התשובה. ועניני התשוב' ארבעה, העזיבה, והחרטה, ובקשת הכפרה, ושיקבל על עצמו שלא ישנה.
וארבעתם מקובצים במקרא במקום התשובה ...
ואם תשיאהו התאוה אחר כן לשנות, אין תשובתו נפסדת, אך ימחלו לו העונות שהיו קודם התשובה, ויכתב עליו מה שיהיה לאחריה. וכן אם ינהג המנהג הזה פעמים רבות, שישוב ואחר כן ישנה לחטא, אין כותבין עליו כי אם מה שאחר התשובה, כשתהיה בכל פעם דעתו שלמה ולבו טוב שלא ישנה.
עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה ואלו הן
א רכילות לשון הרע
ב ובעל חמה
ג ובעל מחשבות רעות
ד והמתחבר לרשע
ה והמרגיל בסעודה שאינה מספקת לבעליה
ו והמסתכל בעריות
ז והחולק עם גנב
ח והאומר אחטא ואשוב
ט והמתכבד בקלון חבירו
י והפורש מן הצבור
יא והמבזה אבותיו
יב והמבזה רבותיו
יג והמקלל את הרבים
יד והמעכב את הרבים מלעשו' מצוה
טו והמטה את חבירו מדרך טובה לדרך רעה
טז והמשתמש בעבוטו של עני
יז והמקבל שוחד על מנת להטות אחרים בדין
יח והמוצא אבידה ואינה מחזירה לבעליה
יט והרואה את בנו יוצא לתרבות רעה ואינו ממחה בידו
כ ואוכל שוד עניים יתומים ואלמנות
כא והחולק על דברי חכמים
כב והחושד בכשרים
כג והשונא את התוכחות
כד והמלעיג על המצות
ג וְצָרִיךְ לֶאֱחֹז תָּמִיד בְּמִדַּת הַתְּשׁוּבָה, כִּי מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי, טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי (משלי כ׳:ט׳); כִּי בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם אוֹמֵר: חָטָאתִי, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי – אֲפִלּוּ זֶה אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּבַר לֵבָב בְּלִי פְּנִיָּה. (וְזֶהוּ: מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי, טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי, הַיְנוּ מִי יוּכַל לוֹמַר, שֶׁלִבּוֹ זַךְ וְטָהוֹר מִפְּנִיּוֹת, אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר: חָטָאתִי וְכוּ'. וְזֶהוּ: מִי יֹאמַר וְכוּ': טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי, הַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר מִן הֶ"חָטָאתִי, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי" שֶׁאָמַר, כִּי גַּם אָז אֵינוֹ זַךְ וְטָהוֹר בְּלִי פְּנִיּוֹת כַּנַּ"ל). נִמְצָא, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל הַתְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה, הַיְנוּ עַל "חָטָאתִי, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי" שֶׁאָמַר, כִּי עָלָיו נֶאֱמַר (ישעיהו כ״ט:י״ג): בִּשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי; כִּי עַל־יְדֵי תְּשׁוּבָה זוֹכֶה לִכְבוֹד ה'; וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי. וַאֲפִלּוּ אִם יוֹדֵעַ אָדָם בְּעַצְמוֹ, שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה, אַף עַל־פִּי־כֵן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל תְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה, כִּי מִתְּחִלָּה, כְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה, עָשָׂה לְפִי הַשָּׂגָתוֹ, וְאַחַר־כָּךְ בְּוַדַּאי כְּשֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה, בְּוַדַּאי הוּא מַכִּיר וּמַשִּׂיג יוֹתֵר אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. נִמְצָא לְפִי הַשָּׂגָתוֹ שֶׁמַּשִּׂיג עַכְשָׁו, בְּוַדַּאי הַשָּׂגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה הוּא בִּבְחִינַת גַּשְׁמִיּוּת, נִמְצָא שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל הַשָּׂגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה ...
וזהו בחינת תשובה, שמשיב הנצוצות הקדושות למקורם. וזהו במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות לד:), היינו שיש בחינת צדיק שהוא קדוש וטהור מילדותו, ואין לו שום מדה רעה, ולא בא לו שום שום תאוה גשמיות ולא שום בחינה אחרת שאינה קדושה, וזה בוודאי צדיק גמור. אבל אין זה שלימות העבודה, כי עיקר העבודה הוא להפך חשוכא לנהורא כנ"ל, וצריך הצדיק גמור לחזור אחר זה להיות בבחינת תשובה הנ"ל.
אמרו עליו על ר"א בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה
פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות
בשעת הרגל דבר הפיחה אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה
הלך וישב בין שני הרים וגבעות אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו ...
אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים אמרו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו ...
אמר חמה ולבנה בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו ...
אמר כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו
אמר אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו
יצתה בת קול ואמרה ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא
דַּע, כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה ...
וְהָבֵן: וְכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצֹא גַּם בְּעַצְמוֹ. ... וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים ... רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב ... כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב, עַל־יְדֵי־זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה ... וְאַף שֶׁגַּם אוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב הוּא גַּם־כֵּן מְעֹרָב בִּפְסֹלֶת הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה יוֹצִיא מִשָּׁם גַּם־כֵּן אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה. וְכֵן יְחַפֵּשׂ וִילַקֵּט עוֹד הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת ...
(א) [ק] תשובה היינו שמשיב אותו דבר אל הש"י ר"ל שמכיר שהכל פועל הש"י וכחו אפי' המחשבה טרם נוצרה בלבו של אדם ...
והענין כי תשובה איננה רק בנוגע לחטאים, שהרי תשובה קדמה לבריאת העולם (פסחים נ"ד), אבל ענין התשובה היא שבהיות שלהכרתו יתברך אין קץ ותכלית, זהו מכלל דירשת ההוי' גם מאז ומקדם, שההוי' תלך ותתקדם תמיד להכרות יותר גדולות, לעלות מהכרה להכרה.
וגם התשובה על החטאים היא באופן זה שמפני שהחטאים חוצצים בפני השגת האדם נסתמה ממנו ההכרה, וצריך תשובה לסלק את החטאים למען תשוב אליו ההכרה ... ונמצינו למדין, שיסודה של תשובה הוא ההכרה ...
בפרשת התשובה כי המצוה הזאת כו'. כי הנה עיקר התשובה אינו על עבירה דווקא אך שצריך האדם לשוב להתדבק בשורשו. וע"ז אמרו חז"ל שמגעת עד כה"כ כלומר שצריכין לשוב אל החלק שיש לכל איש נשמת אלקי ממעל כמ"ש עד ה' אלקיך...
הרבה מורים סובבים את האדם תמיד. כל מקרה ומאורע שמזדמנים לו, כל אשר ישיגו חושיו, כולם ניתנו לו על מנת שילמד מהם. מכל הסובב אותו יכול הוא ללמוד את גדולתו יתברך, גבורתו וחסדו. נמצא שהכל – ממש הכל – "רבי" הוא לאדם. וזהו פירוש "וקונה הכל", כלומר שעלינו להקנות לו הכל ולדעת שמלכותו בכל משלה, דהיינו ללמוד מן הכל את עוצם מלכותו יתברך
התשובה וכל ההליכות המעשיות שלה, עם הרוח הכללית השולטת בעיקרה בימים המיוחדים לתשובה עם גודל התועלת שלה לזכך את הנפשות, לעדן את הרוח ולטהר את המעשים מכעורם, היא מוכרחת להיות סופגת עמה איזו חולשה, שלא נמלט ממנה אפילו הגבור שבגבורים.
כשמקמצים את הרצון, כשכופפים את עז החיים ע"י הסלידה הפנימית, והנטיה לשוב מכל חטא, מתקמץ ג"כ הרצון של הטוב, ועז החיים הטהורים מתחלש גם הוא. נמצא האדם סובל מטהרתו המוסרית חולשה כזאת, שסובל חולה שהתרפא ע"י הזרמה אלקטרית חזקה, שאמנם גרשה את הארס שבמחלתו, אבל החלישה את הכח החי והבריא שבו.
שבים, ע"כ, ימים של שמחת קדש, של חדות הנפש, לקומם את הרצון הטוב ועז החיים הטהור. אז תהיה התשובה שלמה
... ע"כ נתנה לנו התורה דרך להערה שצריך האדם שישמח ג"כ לפעמים גם בביטוי שפתים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה לחזק לבבו בעבודה, ולשמח נפשו בפעלי יושר כתורה וכמצוה, ראוי שימצא בנפשו קורת רוח וימלא שמחה ושלוה, ולא יהי' תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו.
ע"כ כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העונות, כן יש ג"כ תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כ"כ כוידוי של החטאים, כדי שלא יזוח עליו לבבו ויהי' נוטה לעצלה לגאוה ולשרירות לב. אבל לפרקים תמצא תועלת לעבדי ד' ישרי דרך ג"כ בוידוי המצות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ד' ...
(א) אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. כו' וגרך אשר בקרב מחנך וכו' לעברך בברית וכו'. ראוי להתבונן על אמרו תחילה נצבים היום כולכם. ואח"כ אמר ראשיכם וכו' שהוא מיותר שהוא נכללו במילת כולכם. גם אמרו כל איש ישראל מיותר. גם מדוע התחיל בלשון רבים וסיים בלשון יחיד והנראה לומר בזה כי הנה ידוע אשר עיקר גדול מעקרי ושרשי העבודה ופתח התשובה הוא להתאחד כאחד ולהתקשר בעבותות אהבת חבירים ולהביט בחבירו מעלותיו ועבודת בוראו ולא יתבונן בעוותתו ועל ידי זה נכסף ומתאווה להתדמות אליו במעשים הטובים וישוב אל ה' בכל לבבו גם ע"י מדה זו אשר אין אדם שם על לב קוצר יד חביריו במצות ובמעשים הטובים לשנוא אותם עבורם ולא ידרוש רק טובתם ויתרון עבודתם עליו על ידי זה אין כח להמסטין לקטרג עליהם כמאמר הכתוב חיבור עצבים אפרים הנח לו ועי"כ השי"ת מתנהג גם כן עם ישראל ברחמיו ומעביר על פשעים ומתעורר עי"ז מדות ועובר על פשע וזהו אמרו אתם נצבים היום ביאורו שיש לכם התיצבות ותקומה לפני ה' מפני אשר ראשיכם שבטיכם זקניכם וכו' כל איש ישראל פי' שכולם הם כאיש אחד בלב א' לאהבה ואחוה וריעות גם ירמוז במלת כל אל הצדיק שנקרא כל כידוע שע"י התחברות אל הצדיקי הדור שהוא מקשר נשמותיהן לשרשם הם נעשים כאיש אחד וזהו לעברך בברית ובאלתו לשון ברית מורה על מדת גבורה ופי' שיהיה עובר על פשעם וימתקו הגבורו' ויתעוררו רחמי' עליה'.
שאלו חכם סומך "ו…" אך האיש שלא הבין מה כוונתו.
הוא הביט ברב במבט תמה והשיב "כאן הסיפור שלי נגמר".
חייך חכם סומך ואמר "אני כאן, ואתה כאן ו…" אך האיש עדין לא הבין מה כוונתו. הסביר חכם עבדאללה סומך "מתי מסתיים סיפור? כשאתה מחליט לסיים אותו. אפשר לספר על חטא ולהמשיך את ולספר כיצד תיקנת. כשסיפור נגמר תמיד אפשר להוסיף לו סוף חדש. הסוד הוא באות וי"ו שפותחת משפט חדש. אופק חדש. ו…".
הרב עובדיה אברהם יוסף סומך (ידוע בכינויו רבי עבדאללה סומך) (ה'תקע"ג, 1813 – י"ח באלול ה'תרמ"ט, 13 בספטמבר 1889).
תלמידיו הבולטים