רַבִּי יוֹחָנָן כִּי הֲוָה מְסַיֵּים סִפְרָא דְאִיּוֹב, אָמַר הָכִי: ״סוֹף אָדָם לָמוּת וְסוֹף בְּהֵמָה לִשְׁחִיטָה, וְהַכֹּל לְמִיתָה הֵם עוֹמְדִים. אַשְׁרֵי מִי שֶׁגָּדֵל בַּתּוֹרָה וַעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה, וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ, וְגָדֵל בְּשֵׁם טוֹב וְנִפְטָר בְּשֵׁם טוֹב מִן הָעוֹלָם, וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה: 'טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ'״.
When Rabbi Yoḥanan would conclude study of the book of Job, he said the following:
A person will ultimately die and an animal will ultimately be slaughtered, and all are destined for death. Therefore, death itself is not a cause for great anguish.
Rather, happy is he who grew up in Torah, whose labor is in Torah,
who gives pleasure to his Creator,
who grew up with a good name and who took leave of the world with a good name.
Such a person lived his life fully, and about him, Solomon said:
“A good name is better than fine oil, and the day of death than the day of one’s birth” (Ecclesiastes 7:1); one who was faultless in life reaches the day of his death on a higher level than he was at the outset.
A person will ultimately die and an animal will ultimately be slaughtered, and all are destined for death. Therefore, death itself is not a cause for great anguish.
Rather, happy is he who grew up in Torah, whose labor is in Torah,
who gives pleasure to his Creator,
who grew up with a good name and who took leave of the world with a good name.
Such a person lived his life fully, and about him, Solomon said:
“A good name is better than fine oil, and the day of death than the day of one’s birth” (Ecclesiastes 7:1); one who was faultless in life reaches the day of his death on a higher level than he was at the outset.
והחסידות האמיתי הנרצה והנחמד, רחוק מציור שכלנו. כי זה דבר פשוט, מילתא דלא רמיא עליה דאינש, לאו אדעתיה
Thus the true piety that is acceptable and cherished is far from what our minds conceive to us. For it is obvious "that which a person does not feel a responsibility to do, does not occupy a place on his mind".
מדת החסידות צריכה היא באמת לביאור גדול, כי מנהגים רבים ודרכים רבים עוברים בין רבים מבני האדם בשם חסידות, ואינם אלא גולמי חסידות בלי תואר ובלי צורה ובלי תיקון
The trait of piety truly requires a great explanation. For there are many practices and ways which circulate among many people as piety but which are nothing but the shells of piety, lacking in shape, form and correction.
כי הוה מסיים ספרא דאיוב – על שם שאיוב נפטר בשם טוב:
הנה שורש החסידות הוא משאמרו חז"ל (ברכות י"ז): אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו.
The root of piety is what our sages, of blessed memory, stated: "Fortunate is the man whose toil is in the Torah and gives gratification to his Maker" (Berachot 17a).
אמנם מי שאוהב את הבורא ית"ש אהבה אמתית לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל, אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל. ואע"פ שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור, הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה לעשות לו, גם את אשר לא אמר לו בפירוש, כיון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו ולא ימתין שיצוהו יותר בפירוש או שיאמר לו פעם אחרת.
But he who truly loves the Creator, blessed be He, will not strive and intend to discharge himself with the known obligations binding on every Jew. Rather, what will happen to him is the same as that of a son who loves his father. Even if his father reveals a slight indication of something he desires, already the son will strive greatly, to the best of his ability, to fulfill this thing or service. Even though the father merely mentioned it once and only halfway, this will be enough for such a son to understand the direction of his father's intent and to do for him even what he did not say explicitly. For he can deduce on his own that this thing will bring pleasure to his father, and he will not wait until his father commands him more explicitly or tells him another time.
והנך רואה שהחסידות ממין הפרישות, אלא שהפרישות בלאוין והחסידות בעשין ושניהם ענין אחד, שהוא להוסיף על המפורש מה שנוכל לדון לפי המצוה המפורשת שיהיה נחת רוח לפניו יתברך, זהו גדר החסידות האמתי
You can see that Piety is related to Separation. Only that Separation is in the negative commandments while Piety is in the positive commandments. But both are of the same matter, namely, to add on to what was explicitly stated in the mitzvot what we can deem will be pleasing before G-d, blessed be He. This is the definition of true Piety.
הפרישות היא תחלת החסידות. ותראה שכל מה שביארנו עד עתה הוא מה שמצטרך אל האדם לשיהיה צדיק ומכאן ולהלאה הוא לשיהיה חסיד.
Separation is the beginning of Piety. All that we have explained up to now concerned the requirements needed for a man to become a Tzadik (righteous person). From here on we will discuss the requirements in order to become a Chasid (pious person).
וא"ת מנין לנו להיות מוסיפים והולכים באיסורים, והרי חכמינו ז"ל אמרו (ירושלמי נדרים פט): לא דייך מה שאסרה תורה, שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים? והרי מה שראו חכמינו ז"ל בחכמתם שצריך לאסור ולעשות משמרת וכבר עשוהו ומה שהניחו להיתר הוא מפני שראו היותו ראוי להיתר ולא לאיסור,
If you ask: On what grounds should we add on additional prohibitions? Our sages of blessed memory already said: "is what the Torah prohibited not enough for you that you seek to forbid on yourself additional matters?!" (Yerushalmi Nedarim 9:1). Surely that which our sages, in their great wisdom, saw necessary to prohibit and make fences they already did so. Thus that which they left as permitted is because they deemed proper for it to be permitted and not forbidden.
התשובה היא, כי הפרישות ודאי צריך ומוכרח והזהירו עליו חכמינו ז"ל, הוא מה שנאמר (תורת כהנים): "קדושים תהיו", פרושים תהיו.
The answer to this is that Separation is certainly needed and essential. Our sages of blessed memory exhorted us on this saying (Torat Kohanim 19:2): "'you shall be holy' (Vayikra 19:2) - you shall be Perushim (men of Separation)".
עוד אמרו (תענית יא): כל היושב בתענית נקרא קדוש קל וחומר מנזיר.
They further said: "whoever fasts is termed 'holy', we can make this inference from the case of a Nazir" (Taanit 11a).
עוד אמרו (פסיקתא): "צדיק אוכל לשבע נפשו", זה חזקיהו מלך יהודה, אמרו עליו ששתי אגודות של ירק וליטרא של בשר היו מעלין לפניו בכל יום, והיו ישראל מלעיגין ואומרים זה מלך?!
They further said (Pesikta D'Rav Kahana 6:2): "'the righteous man eats to sate his soul' - this refers to Chizkiyahu, King of Judah, whose meal consisted of two bunches of vegetables and a litra of meat. The Jews would mock him saying: 'this is a king?'".
הן כל אלה מאמרים מורים בפירוש צורך הפרישות והחובה בו. אמנם, על כל פנים, צריכים אנו לתרץ המאמרים המורים הפך זה.
All these statements clearly teach the need for Separation and its duty. However, in any case, we must reconcile the statements which indicate the contrary of this.
ונבאר עתה הפרישות הטוב. ונאמר, כי הנה אחר שהתבאר לנו היות כל עניני העולם נסיונות לאדם, וכמו שכתבנו כבר למעלה והוכחנוהו בראיות והתאמת לנו גם כן רוב חולשת האדם וקרבת דעתו אל הרעות, יתברר בהכרח שכל מה שיוכל האדם להמלט מן הענינים האלה ראוי שיעשהו, כדי שיהיה נשמר יותר מן הרעה אשר ברגליהם. כי הנה אין לך תענוג עולמי אשר לא ימשוך אחריו איזה חטא בעקבו.
We will now explain the good type of Separation. After it has become clear to us that all matters of this world are trials to a man, as we wrote earlier and demonstrated with proofs, and likewise after we have truly realized man's great frailness and his close disposition to all evil, it will perforce be clear that man should do whatever he can to spare himself from these matters in order to protect himself from the evil which is at their feet. For there is no worldly pleasure which does not draw after it some sin in its heel.
ואם תשאל ותאמר, אם כן, איפוא, שזה דבר מצטרך ומוכרח, למה לא גזרו עליו החכמים כמו שגזרו על הסייגות ותקנות שגזרו? הנה התשובה מבוארת ופשוטה, כי לא גזרו חכמים גזרה אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ואין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ואין רוב הצבור יכולים להיות חסידים, אבל די להם שיהיו צדיקים.
If you ask: if this is so necessary and essential, why did the sages not decree this like they decreed on the various fences and enactments? The answer is clear and simple for "our sages do not impose an enactment upon the people unless the majority of the public will be able to abide by it" (Bava Kama 79b). The majority of the public are not capable of being Pious so it is sufficient for them that they be Tzadikim (righteous).
הנה לפחות, יחידי סגולה ימצאו אשר יכינו את עצמם הכנה גמורה, ועל ידי המוכנים יזכו גם הבלתי מוכנים אל אהבתו יתברך והשראת שכינתו.
Behold, at least there should be a few treasured individuals who prepared themselves completely, and through these few the non-prepared will also merit to receive His love, blessed be He, and the indwelling of His Shechina (Divine presence).
והנה כמקרה הזה יקרה למי שאוהב את בוראו ג"כ אהבה נאמנת, כי גם הוא מסוג האוהבים ותהיינה לו המצות אשר צוויים גלוי ומפורסם לגילוי דעת לבד לדעת שאל הענין ההוא נוטה רצונו וחפצו ית"ש, ואז לא יאמר די לי במה שאמור בפירוש, או אפטור עצמי במה שמוטל עלי עכ"פ, אלא אדרבא יאמר כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו ית"ש נוטה לזה, יהיה לי לעינים להרבות בזה הענין ולהרחיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו, וזהו הנקרא עושה נחת רוח ליוצרו.
Similar to this will occur to he who loves his Creator with a faithful love. For G-d is also a class of those who are loved. Thus, the mitzvot which are clear and familiar will be to him only as a revelation of intent, to indicate to him that the will and desire of G-d inclines in the direction of that principle. Then, he will not say to himself "it is enough for me what was stated explicitly", or "I will discharge my duty with what is nonetheless incumbent upon me". Rather, on the contrary, he will say "since I discovered and saw that G-d's desire inclines to this, this will be a guide for me to increase in this matter and to expand it in all directions which I can infer that His will desires. Such a person is called: "one who gives gratification to his Maker".
חלקי החסידות הראשונים ג', הא' במעשה, הב' באופן העשיה, הג' בכונה.
There are three primary divisions of Piety. The first relates to deed, the second to manner of performance, and the third to intent.
החלק הא' במעשה אף הוא יתחלק לב' חלקים, הא' במה שבין אדם למקום, והב' במה שבין אדם לחבירו.
The first division of deed itself further divides into two subdivisions. The first between man and G-d and the second between man and his fellow.
החלק הב' מן החסידות הוא באופן העשיה, והנה גם זה נכלל בב' ענינים, אמנם תחתיהם נכללים פרטים רבים, וב' הראשיים הם היראה והאהבה, ב' עמודי העבודה האמתית שזולתם לא תכון כלל.
FEAR OF G-D: The second division of piety relates to manner of performance. This too divides into two areas which, however, contain many details. These two primary areas are fear and love - the two pillars of true service of G-d, without which it cannot at all be established.
ואמרו עוד ז"ל (ב"ק ל'): אר"י האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות וזה למה שבינו לבין קונו. ואמרי לה: לקיים מילי דנזקין וזהו למה שבינו לבין חבירו. ואמרי לה: לקיים מילי דאבות ששם נכללים ענינים מכל החלקים.
Our sages, of blessed memory, further said (Bava Kama 30a): "Rabbi Yehuda said: 'he who wishes to become pious, let him fulfill the matters of Berachot (blessings)' (this is for those things between man and his Maker), some say 'let him fulfill the laws of damages' (this is for those things between man and his fellow), and some say 'let him fulfill the matters of Pirkei Avot' (which include matters from all the divisions of piety).
והנה ענין האהבה הוא שיהיה האדם חושק ומתאוה ממש אל קרבתו יתברך ורודף אחר קדושתו, כאשר ירדוף איש אחר הנחמד ממנו חמדה עזה, עד שיהיה לו הזכרת שמו יתברך ודבור בתהלותיו והעסק בדברי תורתו ואלהותו יתברך, שעשוע ועונג ממש כמי שאוהב את אשת נעוריו או בנו יחידו אהבה חזקה, אשר אפילו הדיבור בם יהיה לו לנחת ותענוג, וכענין הכתוב (ירמיה ל"א): כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד.
The matter of love of G-d is that a person actually yearns and lusts for closeness to G-d, blessed be He, and chases His holiness as one chases something he desires intensely. This is to the extent that merely mentioning His Name, speaking of His praises, and occupying himself with the words of His Torah or divinity literally becomes a delight and pleasure, as one who strongly loves the wife of his youth or his only son, so that even speaking of them gives him gratification and pleasure. This is as scripture states: "[Is Ephraim my dear son? Is he my delightful child?] For whenever I speak of him, I will remember him still"(Yirmiyahu 31:19).
הדביקות, הוא שיהיה לבו של אדם מתדבק כל כך בשם יתברך, עד שכבר יסור מלפנות ולהשגיח אל שום דבר זולתו, והוא מה שבא עליו המשל בדברי שלמה (משלי ה'): אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד. ובגמרא אמרו ז"ל (עירובין נ"ד): אמרו עליו על ר"א בן פדת שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי, והנה תכלית המדה הזאת הוא להיות האדם מתדבק כך אל בוראו בכל עת ובכל שעה, אמנם לפחות בשעת עבודה אם אוהב הוא את בוראו ודאי שיהיה לו הדביקות הזה.
CLINGING: The matter of clinging is when a person's heart clings so much to the blessed G-d that he ceases to turn or take interest in anything else but Him. This is what Shlomo brought by way of analogy: "a lovely hind and a graceful doe, her breasts will satisfy you at all times; you shall always be infatuated with her love" (Mishlei 5:19). And in the Talmud, our sages, of blessed memory stated (Eruvin 54b): "It was said of Rebbi Eliezar ben Pedat that he sat and studied Torah in the lower market of Tzipori while his cloak lay in the upper market of the town". The ultimate goal of this trait is for a person to cling thus to His Creator at all times, and at every moment. But at the least, if he loves his Creator, certainly he will cling to Him in this manner during the times of his [divine] service.
וְכִֽי־תַגִּישׁ֨וּן עִוֵּ֤ר לִזְבֹּ֙חַ֙ אֵ֣ין רָ֔ע וְכִ֥י תַגִּ֛ישׁוּ פִּסֵּ֥חַ וְחֹלֶ֖ה אֵ֣ין רָ֑ע הַקְרִיבֵ֨הוּ נָ֜א לְפֶחָתֶ֗ךָ הֲיִרְצְךָ֙ א֚וֹ הֲיִשָּׂ֣א פָנֶ֔יךָ אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃
And if you offer the blind for sacrifice, is it not evil? and if you offer a lame or sick animal, is that not evil? offer it now to thy governor; will he be pleased with thee, or will he show you favour? says the Lord of hosts.
ומי שממעט בזה במקום שהיה יכול להרבות, אינו אלא חוטא. הוא מה שהנביא מלאכי מתרעם על ישראל בדבר ה' (מלאכי א'): וכי תגישון עור לזבוח אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך
Nevertheless, he who diminishes this honor to G-d when he was able to increase it is considered a sinner. This is what the prophet Malachi rebuked the Jews with the word of G-d saying: "If you offer a blind [animal] for a sacrifice, is it not evil? Were you to offer it to your governor, will he accept it from you or will he show you favor?" (Malachi 1:8).
ואסרו עוד (מו"ק כ"ה): לישב על המטה שספר תורה עליה. וכן אמרו (עירובין צ"ח): אין זורקין כתבי הקודש ואפילו הלכות ואגדות. ואסרו (מגילה כ"ז): להניח נביאים וכתובים על גבי חומשים, הן אלה דברים שאסרו חז"ל לכל עדת ישראל, והחסיד יש לו ללמוד מאלה ולהוסיף עליהם כהנה וכהנה לכבוד שם ה' אלהיו.
It was also forbidden to sit on a bed which a Torah scroll lies upon (Moed Katan 25a). Likewise, they said: "it is forbidden to throw out holy writings, even Halachot (laws) and Agadot" (Eruvin 98a, Rambam Hilchot Sefer Torah ch.10). Likewise, they forbade putting books of the Prophets and Writings on top of the Five Books of Moses (Megilah 27a). These are things that our sages, of blessed memory, forbade on the entire congregation of Israel. But the Chasid should learn from them and add on them in various ways for the honor of the Name of the L-rd, his G-d.
ונדבר עתה מענין האהבה, וענפיה הם ג': השמחה, הדביקות, והקנאה.
LOVE OF G-D: Let us now speak on the matter of love [of G-d]. Its branches are three: joy, clinging, and jealousy.
חִשַּׁ֥בְתִּי דְרָכָ֑י וָאָשִׁ֥יבָה רַ֝גְלַ֗י אֶל־עֵדֹתֶֽיךָ׃
I thought on my ways, and turned my feet to Thy testimonies.
אם בחקותי תלכו - הדא הוא דכתיב (תהלים קיט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. אמר דוד: רבש"ע! בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר: למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב: ואשיבה רגלי אל עדותיך. ר' הונא, בשם ר' אחא אמר: חשבתי מתן שכרן של מצות והפסדן של עבירות, ואשיבה רגלי אל עדותיך. ר' מנחם חתנא דר' אלעזר בר' אבינא אמר: חשבתי מה שכתבת לנו בתורה: אם בחקותי תלכו ומה כתיב תמן? ונתתי שלום בארץ. ואם לא תשמעו לי מה כתיב תמן? ויספתי ליסרה אתכם. ר' אבא בריה דר' חייא, בשם ר' יונתן אמר: חשבתי ברכות חשבתי קללות. ברכות מאל"ף ועד תי"ו קללות מן וי"ו ועד ה"א ולא עוד, אלא שהן הפוכות. אמר רבי אבין: אם זכיתן הריני הופך לכם קללות לברכות. אימתי? כשתשמרו את תורתי, הדא הוא דכתיב: אם בחקותי תלכו:
[1]If you will walk in my statutes: This is what is written (Psalms 119:59), "I considered my ways and I turned my feet to your testimonies." David said, "Master of the universe! On each and every day I would consider and say, 'To place x and to the home of y am I walking,' but my feet would bring me to the synagogues and to the Houses of Study. - this is what is written, "I considered my ways and I turned my feet to your testimonies." Rabbi Huna said in the name of Rabbi Acha, "'I considered' the giving of the reward for the [fulfillment of] the commandments and the loss for the sins, 'and I turned my feet to your testimonies.'" Rabbi Menachem the son-in-law of Rabbi Elazar BeRebbe Avina said, "'I considered,' what You wrote us in the Torah, 'If you will walk in my statutes' and what is written there? 'And I will give peace in the land' (Leviticus 26:6). [Likewise (Leviticus 26:14)] 'And if you will not listen to me,' what is written there? 'And I will add to punish you'" (Leviticus 26:18). Rabbi Abba the son of Rabbi Chiya said in the name of Rabbi Yonatan, "'I considered' the blessings and 'I considered' the curses - the blessing are from [the first letter,] alef to the [last letter,] tav; the curses are from [the letter,] vav to [the letter before it,] hay - and not only that, but they are backwards (in reverse order). Rabbi Avin said, "[The intention is that God is saying,] 'If you merit it, behold, I will reverse for you the curses into blessings.'" When is that? When you observe my Torah. This is what is written, "If you will walk in my statutes."